נו, אולי הגור יתן לי לכתוב עכשיו
אני קוראת את השרשור הזה בשקיקה כבר יומיים ומתה לכתוב אבל קשה מאוד עם הגור הצמוד. אפילו במהלך הנקות הלילה חשבתי על העניין. בגדול: אני מאלה שעברו מהפך אדיר. כמו אש"פ, כמו ענתש, שכחתי מישהי? (זה מה שקורא כשלא קוראים ברצף). כמו שסופרים מביאים ציטוט בפתיחת ספר או פרק, גם אני אביא: אחרי הברית, היינו רק המשפחה הקרובה אצלנו בבית, ושאלו את אחי אם הוא רוצה לברך. הוא הרים כוסית ואמר: "לחיי אחותי, שאם היו שואלים אותי לפני שנים כמה ילדים יהיו לה, בחיים לא הייתי מהמר על המספר הזה". ואני חושבת שזה ממצה את המהפך שאני עברתי. האמת - גם אני לא הייתי מהמרת. כאשר המספר הוא רק משל לשינוי הכללי שחל בי. נעשה ריוויינד 16 שנים לאחור - אני בת כמעט 20, לפני שהכרתי את בעלי. פמיניסטית קיצונית במובן הרדיקלי של הדברים. לא אהבתי תינוקות של אחרים, לא חשבתי בכלל להתחתן. פנטזיות רומנטיות מהסרטים - כן, אבל - וזה מסביר אולי ניק שהשתמשתי בו פעם - תמיד בחרתי בדרך הקשה. בחטיבת הביניים כשכל הבנות למדו מלאכת יד, אני למדתי שרטוט טכני. לא הצטערתי בסופו של דבר, כי באמת שזה היה מעניין לא פחות מאשר סריגה במסרגה אחת, אבל אני רוצה להסביר שהעקרון היה חשוב לי - ובהחלט ראיתי את עצמי כמעין ז'אן דארק שצריכה לצאת כנגד כל עוולות הקיפוח בעולמנו. לא רק בתחום הזה. איך הגעתי למצב הזה - משהו מהבית. אמא שלי דירבנה אותי להשיג את כל מה שהיא לא השיגה, לתקן באמצעותי את כל התסכולים שלה. בנוסף לכך, מלכתחילה תמיד הייתי חריגה ולא משהו שאפשר להתעלם ממנו - סליחה על חוסר הצניעות, אבל בואו נאמר שבגלל הגובה שלי (1.77) וההופעה החיצונית (לא היום...) הייתי משהו שבהחלט א"א להתעלם ממנו, כשזה בא יחד עם יכולות מעולות בתחום הלימודי בו תמיד הייתי מהמצטיינים ביותר וכאשר זה משתלב עם יכולות באמת גבוהות, עודף בטחון עצמי וכושר ביטוי מרשים (אני חוזרת, הכל בעבר, כיום אני לא זוכרת איפה השארתי את הראש שלי)- הרגשתי, והסביבה שידרה לי - בני משפחה, מורים, מנהלים, מפקדים בצבא, מעסיקים - שאני צריכה להיות מן קונדוליסה רייס. וההרגשה היתה שאנשים כמוני צריכים להצעיד את האנושות קדימה. ואז מה קרה? קודם כל הכרתי את בעלי, חודש לפני יום הולדת 20. ולאט לאט הבנתי שאני מתפרצת לדלתות פתוחות, לא צריך להילחם... בנוסף, החלה שרשרת ארועים טראגיים ואת הכוחות הנפשיים שלי הייתי צריכה להפנות כלפי פנים ולא חוץ. באוניברסיטה בתחילה עוד הצטיינתי. גמרתי שנה א' בהצטיינות, למדתי במקביל לשני תארים, וזה לא משהו מקובל במסלול שלי. כל מבחן ועבודה שכתבתי היו מלאכת מחשבת. חשבתי שאלמד לתואר שני בחו"ל. באיזשהוא שלב איבדתי ענין בלימודים. התחלתי לעבוד במקביל ללימודים, ומצאתי שם זירה נהדרת לפרוח בה ולקבל פידבקים. גם שם ניבאו לי גדולות ונצורות. במקביל סיימתי את הלימודים בממוצע סביר - 82 נדמה לי, בשני החוגים. ואז התחתנתי. באיזשהוא שלב ירדו לי האנרגיות נגד הנישואין, זה לא היה כבר אישיו ולא היה כנגד מי להתריס כי זה לא עניין אף אחד. ופתאום מצאתי בגיל 25 חושבת על ילד. נכנסתי להריון מיד, שעבר בקלילות, ואז הגיע הבום. עברתי חופשת לידה נהדרת, תינוק מלאכי. והייתי צריכה לחזור לעבוד. יום לפני החזרה לעבודה חל יום השואה, ואני ישבתי והנקתי וצפיתי בתכניות של יום השואה ובכיתי. הרגשתי שזה יום השואה הפרטי שלי. וחזרתי לעבודה, למשך 5 חודשים בלבד. טירוף מוחלט. בעבודה - בגלל שאת יוצאת פעמיים בשבוע ב- 3:30 והשאר עד 6, חושבים שאת לא עושה כלום (לפני כן עבדתי עד 8). בבית, בא לך לבכות שאת חוזרת עצבנית מכל היום, כל הבית ברדק, מתה להיות עם התינוק אבל לא יכולה להתנתק מהשריון הקשיח ואלפי המטלות הקטנות. במקביל חל תהליך של הצפה, של זכרונות ילדות, התנפצות של אמונות קודמות, הייתי ממש שבר כלי. לזכותו של בעלי ייאמר, שהוא הציע לי את ה- WAY OUT מיד. אבל טיפוס כמוני ישבר? כל המשפחה שלי ראתה בזה כשלום מהדהד. אני ראיתי בזה כשלון. אבל לא יכולתי יותר. עזבתי, מתוך כוונה "באיזשהוא שלב" לחזור לעבוד כשכירה. בהתחלה עוד התביישתי ככה סתם לטייל עם העגלב ברחוב באמצע היום. הרגשתי פרזיטית. למרות ששלבעלי לא היתה שמץ טענה. נכנסתי להריון נוסף מיד, והפכתי לכלבה רגועה ונינוחה. עשה לי טוב לטפח את הבית, לדאוג לילדים, לחוגים, לזרים של שבועות, לחיי החברה שלהם. והיה מעגל די גדול של נשים במצבי. במקביל, באופן ניסי למדי, התחלתי לעבוד מהבית. התאים האפורים התחילו לעבוד, וזה עשה לי טוב. נרשמתי להשתלמויות רבות בתחום שלי. תוך שנתיים העסק היה כ"כ גדול ששכרתי משרד. וזה המצב עד היום - שעות העבודה שלי גמישות לחלוטין. אני בוחרת מה לעשות. כספית, התמזל מזלי, הולך מצויין ואני מרוויחה פי כמה מאשר לו הייתי שכירה, אבל אני מדגישה שגם עם מחצית ההכנסה - היה שווה לי. למרות שכלפי חוץ, אפשר לחשוב שזה סיפור הצלחה מסחרר, אני ממש לא מרגישה כך. בסה"כ רציתי לעשות משהו, להישאר בענף ועל הדרך להרוויח קצת (עם כל ההוצאות של עבודה בשעות ארוכות מחוץ לבית לא צריך יותר מאיזה 3,000 ש"ח לחודש כדי לכסות את ההפסד שבישיבה בבית...) אני לא מרגישה כמו סמל לשום דבר. העדיפות הראשונה שלי היא חד משמעית הילדים, כל השאר - שימתין. כשאנשים שומעים את זה הם לא מבינים, מה זה הזלזול העצמי הזה, אבל מה לעשות שזה לא עושה לי את זה? וכל הצלחה מקצועית מיתרגמת אצלי ישר ל"אוקיי, השנה X יוכל ללמוד גם לנגן ובקיץ ניסע לחו"ל ונחליף רכב לואן שזה הרבה יותר בטיחותי" וכו'? מה יהיה בעוד 20 שנה? לא יודעת. האם פתאום העבודה כן תהפוך לחלק נכבד מהזהות שלי או שאמצע את עצמי בכלל מטפלת בנכדים פול טיים? ממש לא יודעת. אבל זה לא כ"כ משנה לי כרגע.