לגלישה באתר בגירסה המותאמת לסלולאר
| הוספת הודעה
הגדרות תצוגה

הגדרות עץ הודעות

מאפייני צפייה

הצג טקסט בתצוגה
הצג תגובות באופן
עדכן
97849,784 עוקבים אודות עסקים

פורום ספרות לילדים ולנוער

אני מזמינה אתכם לחוות ולהתרגש בפורום ספרות לילדים ונוער . הפורום מעניק במה לכול אוהבי הספר .מרחב לחשיפת ספרים שניחוחם משכר .מקום לשאלת שאלות ,להפעלת רעיונות ויוזמות . ``לקרוא ספרים ולהנות `` ``אדם הקונה ספר, אינו קונה אך ורק נייר ודיו ודבק במשקל ידוע -חיים חדשים הוא קונה לו" {כ. מורלי }מחכה לכם.

הנהלת הפורום:

אודות הפורום ספרות לילדים ולנוער

אני מזמינה אתכם לחוות ולהתרגש בפורום ספרות לילדים ונוער . הפורום מעניק במה לכול אוהבי הספר .מרחב לחשיפת ספרים שניחוחם משכר .מקום לשאלת שאלות ,להפעלת רעיונות ויוזמות . ``לקרוא ספרים ולהנות `` ``אדם הקונה ספר, אינו קונה אך ורק נייר ודיו ודבק במשקל ידוע -חיים חדשים הוא קונה לו" {כ. מורלי }מחכה לכם.
הוספת הודעה

צרף
תמונה וידיאו קובץ
קבצים המצורפים להודעה

x
הודעה מהנהלת הפורום
0
המשך >>

לצפיה ב-' יום כדור הארץ- 22 באפריל '
יום כדור הארץ- 22 באפריל
22/04/2018 | 05:38
9
3
         
הגוגל דודל (Google Doodle) או שרבוט גוגל המופיע היום הוא על
יום כדור הארץ ומצוין בתאריך 22 באפריל בכל שנה ומטרתו העלאת המודעות להגנה על סביבת כדור הארץ, והיכולת של כל אדם להשפיע באמצעות התנהלות יום יומית המתחשבת בסביבה, על גורלנו ועל גורל הדורות הבאים; ולהראות כי צריכת משאבים יעילה משפיעה על כל המערכת האקולוגית ועל איכות הסביבה.
היום המיוחד הזה נקבע בעצומה של האו"ם בשנת 2009.

ספרים /שירים וסיפורים על נושא חשוב זה
לצפיה ב-'יום כדור הארץ שלי/ טוֹד פָּאר /כנרת'
יום כדור הארץ שלי/ טוֹד פָּאר /כנרת
22/04/2018 | 05:47
8
1
הספר "כדור הארץ שלי" מעביר את נושא המיחזור ואיכות הסביבה והשמירה על כדור הארץ שלנו בצורה מקסימה לילדי הגן – על ידי טקסטים פשוטים מחיי היומיום שלהם ואיורים צבעוניים ומרגשים במיוחד, ויש גם פוסטר מדליק לתלייה. מומלץ בחום!
 
הספר הריבועי שמתוכו משקיף כדור הארץ העגול ולב אדום בתוכו ומשני הצדדים אוחזים בו ילד וילדה - שבה את לב כל המשפחה שלנו. צבעים שמחים מאוד של צהוב, אדום, כחול, ורוד פוקסייה וסגול על רקע ירוק הוסיפו לחגיגת העיניים, משפטים פשוטים שכולנו מוכרים בליווי איורים שממחישים את הנושא החשוב של שמירה על כדור הארץ פשוט חיממו את ליבנו.
 
"אני משתמש בשני צידי הדף", "אני סוגר את הברז כדי כשאני מצחצח שיניים", "אני אוהב את העצים" – קבוצת הילדים בני ה-3 התלהבו מהנושא, משום שהסיטואציות מוכרות להם מחיי היומיום. בחלק מהמשפטים משאירים את הסיבה להשלמה על ידי הילדים (או ההורים המקריאים...): "אני מביא סלים מהבית כדאי הולך לקניות, כי...". ההסבר הארוך שכדאי להשתמש בשקיות/תיקים רב פעמיים ולא בשקיות ניילון שאינו מתכלה נשאר להורים. בקריאה שנייה זו הזדמנות לשאול את הילדים מהי הסיבה.
 
השורה התחתונה – אני שומר על כדור הארץ, כי אני יודע שאפשר לעשות בכל יום דברים קטנים שיחוללו שינוי גדול
 
לצפיה ב-'ההר הירוק/מיריק שניר/יסוד צומת ספרים'
ההר הירוק/מיריק שניר/יסוד צומת ספרים
22/04/2018 | 05:54
6
1
הסיפור של הסיפור "ההר הירוק" "ההר הירוק" הוא סיפור על אירוע אמיתי שהתרחש במדינה רחוקה ושמה הונדורס. ספור עם תקווה. מיריק שניר שהתה בהונדורס תקופה ארוכה עם בעלה ובנה המגדלים דגים באגמיה ולמדה להכיר ולאהוב את הארץ המיוחדת הזו ואת ילדיה להם היא מקדישה ספר זה. מאייר הסיפור, ראול מנדוסה נולד וחי בהונדורס ומיטיב לראות ולהראות את יופייה וכאביה. איוריו ממחישים לקוראים את צבעיה, ריחותיה וקולותיה של הונדורס בנאמנות ובחיוניות רבה. "ההר הירוק" נכתב על מנת לעודד ילדים והורים להגן על הטבע ולהבין שאם ישמרו על העצים וההרים, העצים וההרים ישמרו עליהם. המסר הזה חיוני לא רק בהונדורס הרחוקה, גם פה בישראל ובכל מקום על פני כדור הארץ. בעבור כל ספק שייקנה, יישתל עץ בהונדורס.
 
לצפיה ב-'הלורקס/דוקטור סוס/כתר'
הלורקס/דוקטור סוס/כתר
22/04/2018 | 08:16
5
1
"קצה העיר. שם כבים עשבים עצובים,
הרוחות לא נושבים, הריחות לא טובים,
ציפורים לא שרות שם, חוץ מעורבים-
יש רחוב שהיה בו הלורקס."
 
כך מתחיל הספר הנפלא הזה. מסופר בו על ילד המגיע בעקבות חרושת שמועות לבית מוזר בו מתגורר אדון זקן בשם "אז". הוא משלם לאדון את התשלום עבור הסוד (שלוש מטבעות, מסמר וקונכיה עתיקה שתמצא בחצר), ובתמורה אז הזקן משלשל למטה לחישפון ומספר את הסיפור אודות הלורקס.
אז הגיע לאזור "בימים שהעשב היה עוד ירוק,
האגם עוד עמוק,
האויר עוד מתוק,
ושיר ברבורשיר עוד צלצל באויר..." ושם הוא גילה עצי צופולה רבים. הוא החליט להשתכן במקום, מקום בו
"בצל העצים שיחקו בלברות.
עלצו וקפצו בלברות בהירות,
שיחקו במסירות ואכלו את הפירות." כמו גם דגי זמזומים באגם.
אז בונה מפעל סריכים, כאשר כחומרי גלם משמשים לו עצי הצופולה היפים. כאשר הוא כורת את העץ הראשון, מגיח מתוך הגזע לורקס. יצור קצת מוזר "די קצר, ודי מבוגר,
קצת חום, אזובי שכזה, מפוזר,
הוא דיבר בקול מצוה,
חד וקר."
הלורקס מביע תרעומת על כריתת העצים, ומדבר בקולם, כיוון שלעצים עצמם אין קול.
אז מרגיע את הלורקס באומרו שכרת רק עץ אחד. אולם הסריכים הופכים במהרה למוצר מבוקש, ואז מזמן את בני משפחתו על מנת לעזור לו לייצר אותם. העצים נכרתים בזה אחר זה, והלורקס מופיע בכל פעם ומודיע כי החיות החלו לעזוב את האזור בגלל ששטח המחיה שלהם מושמד.
לבסוף, כאשר העץ האחרון נכרת, יער עצי הצופולה הופך לשממה ריקנית, והלורקס עוזב גם הוא. נשאר רק אז לבדו, במקום קודר וחסר חיים.
 
הציורים המקסימים המלווים את ספריו של ד"ר סוס, החרוזים והמסר החשוב הופכים את הספר לספר שחובה לקרוא בגיל צעיר. הוא מזהיר מפני הסכנה שבפגיעה בטבע, בצורה יוצאת מן הכלל.
ספר נהדר עם מסר חשוב מאין כמוהו.
 
לצפיה ב-'חייט מעיל וסיפור/שלמה אבס/עגור'
חייט מעיל וסיפור/שלמה אבס/עגור
22/04/2018 | 08:20
4
1
 
"חַיַּט, מְעִיל וְסִפּוּר" הוּא סִפּוּר הַמְּבֻסָּס עַל מַעֲשִׂיַּת יְלָדִים יִידִית יְשָׁנָה נוֹשָׁנָה. וְהִנֵּה, לֹא רַק שֶׁלֹּא נָס לֵחָהּ שֶׁל הַמַּעֲשִׂיָּה, אֶלָּא שֶׁהִיא מַתְאִימָה בְּאֹפֶן מְיֻחָד לְיָמֵינוּ אֵלֶּה, בָּהֶם נוֹשֵׂא הַמִּחְזוּר וּשְׁמִירַת אֵיכוּת הַסְּבִיבָה כֹּה מֶרְכָּזִי וְחָשׁוּב.
בָּעוֹלָם שֶׁבּוֹ מַרְבִּים לְהַשְׁלִיךְ וְלֹא לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּמָה שֶׁהִתְיַשֵּׁן וְהִתְבַּלָּה, מְלַמֶּדֶת הַמַּעֲשִׂיָּה בְּאֹפֶן חָבִיב וּמְשַׁעֲשֵׁעַ אֶת חֲשִׁיבוּת הַמִּחְזוּר.
וּלְבַסּוֹף, וְלֹא פָּחוֹת חָשׁוּב מִכָּל אֵלֶּה, מְלַמֶּדֶת הַמַּעֲשִׂיָּה עַד כַּמָּה סִפּוּר טוֹב אַף פַּעַם אֵינוֹ מִתְיַשֵּׁן וְלֹא נָס לֵחוֹ.
 
לצפיה ב-'גדליהו והמיסטוק /דוקטור סוס/כתר'
גדליהו והמיסטוק /דוקטור סוס/כתר
22/04/2018 | 08:27
3
1
 
גדליהו והמיסטוק Bartholomeo and The Obleck         
זהו סיפור משעשע על המלך קרלו המפונק, מלך ארץ בוץ, שהתרגז על השמים,  ועל  המשרת גדליהו שהציל את הממלכה מאסון המיסטוק. (דומה למסטיק רק ירוק.) שירד מהשמים.
אחרי שיצא הספר לאור, פנה אלי המוסיקאי גרי אקשטיין בהצעה לעבד את הספר למחזמר, ואמנם עשינו זאת בכוחות משותפים. אני עיבדתי את הסיפור גרי אקשטיין הוסיף שירים, והמחזמר הוקלט ושודר במלואו בתכנית "החתול שמיל" בביצוע גרי אקשטיין, נתן דטנר, יגאל בשן, רותי הולצמן, לאה לופטין ואחרים. בתכנית מושקעת במיוחד.
חברת הד ארצי הוציאה לאור תקליט ויניל שמאוחר יותר הועבר לתקליטור.
קטע מהספר:
עוד מדברים על זה בארץ בוץ. קוראים לזה  השנה-שהמלך-התרגז-על-השמים. וגם מזכירים את הנער המשרת, גדליהו קובי, שרק בגללו המלך ההוא והשמים ההם לא הרסו את הארץ הקטנה ההיא.
גדליהו כבר הספיק לראות את המלך מתרגז הרבה-הרבה פעמים. אבל בשנה ההיא, כשהמלך התחיל להתרגז על השמים, גדליהו פשוט לא ידע מה לחשוב. המלך הזקן התרגז כל השנה ההיא. כל השנה הוא הסתכל למעלה, אל האויר שמעל לארץ בוץ, רוגז וממלמל אל תוך שפמו המלכותי: אוף! הדברים האלה שיורדים מהשמים שלי!
באביב, כשירד הגשם הוא התרגז בגלל זה. כל הקיץ כשהשמש זרחה הוא התרגז בגלל זה. בסתיו כשהיה ערפל, הוא התרגז בגלל זה, ובחורף, כשירד שלג, הוא התחיל לצעוק: השלג הזה! הערפל הזה! השמש הזאת! הגשם הזה! נמאסו לי ארבעת הדברים האלה שיורדים מהשמים שלי!
ועוד קטע מהספר:
המלך אמר: אני רוצה שאתם תורידו לי מהשמים שלי, משהו שעוד לא ירד אף פעם באף ממלכה אחרת, מה אתם יכולים לעשות? מה תעשו?
רגע אחד עמדו המכשפים וחשבו, ממצמצים בעיניהם הבורקות, ואז הם אמרו מלה אחת: מיסטוק.
מיסטוק? מה זה? שאל המלך.
           זה לא כמו גשם או ברד
           זה לא כמו כלום אשר ירד,
           לא יודעים גם את הטעם
           לא מיסטקנו עוד אף פעם.
הם השתחוו ופנו לכיוון הדלת
            אנו הולכים מפה עכשיו
            אל הר הקסם מִיכָּתַב   
            נקסום קסמים עד בוקר אור
            יהיה פה מיסטוק כשנגמור.
הם יעשו משהו מטורף! לחש גדליהו. קרא להם שיחזרו! הוד מלכותך, עצור את המכשפים!
לעצור אותם? לא! אפילו לא בשביל טון יהלומים, צהל המלך, אני אהיה המלך האדיר בכל הזמנים, תאר לך! מחר יהיה לי  מ י ס ט ו ק!
 
 
 
שיר פתיחה- גדליהו והמיסטוק מחזמר לילדים
 
 
לצפיה ב-' אין חיה כזאת!/עמי גדליה/כרטא'
אין חיה כזאת!/עמי גדליה/כרטא
22/04/2018 | 08:34
2
1
 
יוני מקבל מתנה מדוד שחזר ממזרח-אפריקה - ביצה ענקית. מן הביצה בוקע אפרוח מוזר, ויוני וחבריו מחליטים לגדל אותו בסתר. לאט לאט מגלים הילדים את סודו של האפרוח המסתורי.
 
הספר עוסק בנושא שמדובר בו רבות - סכנת ההכחדה הנשקפת לחיות הבר ותפקידו של האדם בהקשר זה. הנושא מטופל בעקיפין דרך סיפור ההרפתקאות של הילדים.
 
לצפיה ב-'אקו ולוגי/תמר אדר/אגם'
אקו ולוגי/תמר אדר/אגם
22/04/2018 | 08:38
1
1
 
מסופר על אקו, הגרינגורו הירוק - גמדון חביב שמאוד אוהב את הגן היפה שלו, אוהב לטייל בין הצמחים, להתבונן בחיות ובחרקים, להקשיב לשירת הציפורים ובקיצור, ליהנות מהטבע ומהסביבה הירוקה והבריאה. אבל, יום אחד, אקו מגיע אל הגן ומוצא אותו הרוס ומלוכלך והוא מחליט שההרס נעשה בוודאי על ידי "לוגי" המפלץ הרע.  אקו יוצא בעקבות לוגי ובדרך הוא פוגש את חבריו שמגלים התעניינות במצב ובחיפושו של אקו אחר "לוגי" שהרס את הגן.  במהלך השיחה בין אקו לחברים, שמצטרפים כל אחד בתורו לחיפוש, מתברר לקורא כי מי שהרס את הגן הם בעצם המשתמשים בו ולא לוגי המפלץ.
 
אי-שם בבית קטן ליד גן חי לו אקו.
בכל בוקר יוצא אקו לטיול בגן.
אקו אוהב לטייל בין העצים,
לנוח על הספסל,
להריח את הפרחים,
להתבונן בנמלים,
להביט בדגים,
להקשיב לציפורים,
ולנשום את האוויר הבריא והצח.
 
אקו אוהב מאוד את הגן היפה,
ומתפלל ומקווה,
שישאר תמיד כך.
 
לצפיה ב-'להציל את הכדור העגול/אבישג אמיר/צמרת'
להציל את הכדור העגול/אבישג אמיר/צמרת
22/04/2018 | 09:07
 
בדרך כלל נהוג להמחיז סיפור ולהפכו להצגה אולם הסיפור שלפנינו התחיל דווקא כמערכה אחת בהצגה בתיאטרון הבובות של אבישג, שרצה ברחבי הארץ כבר למעלה מ 4 שנים, ומשם התגלגל והפך לספר ילדים.
 
אבישג אמיר היא מפעילתו של תיאטרון הבובות המצליח "תיאטרון הבובות של אבישג", שאיתו היא מגיעה לגנים, מתנ"סים, ימי הולדת וחגיגות משפחתיות שונות. בתיאטרון מבחר של יותר מ-15 הצגות תיאטרון בובות המתאימות לילדים בגילאי 3-9. אחד הנושאים אליהם מתחברת הסופרת באופן אישי הוא נושא המיחזור. עבורה ועבור בני ביתה, לדוגמא, הפרדת הפסולת הינה דרך חיים והיא מאמינה שדרך חינוך הילדים יפנימו גם המבוגרים שבינינו את הנושא וחשיבותו.
 
וכך, הדאגה למצבו העגום של כדור הארץ והרצון להעניק לילדים כלים מעשיים כדי לפעול בנדון הביאו אותה להוציא לאור את ספרה הראשון: "להציל את הכדור הגדול".
 
הספר עוסק בנושא הפרדת פסולת ומיחזור ועושה את זה בקלילות ובהומור, בשפה קלה וציורית ועם איורים מקסימים שממחישים היטב את המסופר.
 
מתאים לילדים מגיל 4 עד 9.
 
בסיפור אנו מתוודעים למשפחת דביבונים הגרה בחורשה מוקפת בהררי אשפה. במקום לשחק בחפצים מהטבע, הם משחקים בזבל בהנאה מרובה. אבל מפגש של בונו הדביבון עם קונצי הקיפוד החולה ב'זבלת', פוקח את עיניו לסכנות ומבהיר לו את חשיבות הפרדת הפסולת והמיחזור. בעקבות מפגש זה מחליטים שניהם להתחיל למיין פסולת ולשמור על סביבה נקייה.
 
בהמשך לאורח החיים והאידיאולוגיה של המחברת הספר אף הודפס על נייר ממוחזר.
 
בנוסף, על כריכת הספר מודפס ברקוד שעל ידי סריקתו במכשיר הסלולארי ניתן לשמוע את הסיפור בקולה של המחברת, דבר שמוסיף מאד לחוויה של הילדים שיכולים לדפדף בספר תוך האזנה לסיפור.
 
 
לסיכום, מדובר בספר נפלא למי שאיכות הסביבה ועתיד ילדינו חשוב לו ומעוניין להעביר את המסר גם לדור הצעיר.
 
 
ניתן להשיג ברשתות הספרים או ישירות דרך היוצרת באתר או בפניה ישירה (דרך האתר) ואז מקבלים אותו עם הקדשה אישית למי שרוצים...
 
נמצא גם בגרסה אלקטרונית באתר "מנדלי מוכר ספרים ברשת" ובאנגלית באמאזון.
 
 
לצפיה ב-'הילדים מסמטת וילסדן'
הילדים מסמטת וילסדן
21/04/2018 | 21:03
2
13
מונה גולבק *יולי כהן .
בהוצאת ידיעות אחרונות *ספרי חמד/2018 
יצא לראשונה ב2017 
עיבוד:אמיל שר.מאנגלית :ענבל מלכה.
"הילדים מסימטת וילדסן"הוא ספר מרתק,אמיתי,מעורר השראה,קשה להניחו מהיד,מהמידע ניתן ללמוד עוד ועוד פרטים על מה שהיה בתקופת מלחמת העולם השניה.
הזרקור מופנה אל ליזה נערה צעירה,בת למשפחת יורה.הרקע כאמור,מלחמת העולם השניה .
החיים בוינה לפני המלחמה היו שקטים,ליל הבדולח פרץ והחיים השלווים והרגילים, נבלעו בתוך אוירת האימה והפחד.ההבנה שימים ללוא עתיד מתגלגלים לפתחי היהודים,חדרה לאט לאט להכרה ואיתה ההתלבטות כיצד לנהוג.באחת נודע למשפחת יורה,שהם יכולים לשלוח לאנגליה בת אחת מבין השלוש עם הקינדרטרנספורט,ולהציל את חייה,היתה זאת ליזה שנבחרה.
ליזה "הנערה שמנגנת בפסנתר",יוצאת עם הקינדרטרנספורט.בגוף ראשון היא מתארת את המסע שעוברת ממרגע יציאתה מוינה עד הגיעה לאנגליה.
בהגיעה לאנגליה,עוברת ליזה בתים רבים בין שהיו בתים פרטים לבין מקומות שקלטו ילדים יהודים,כדוגמת האכסניה לנוער בסמטת וילסדן243.
ליזה מספרת על השרדותה במקומות אלו,על פגישות עם ילדים בני נוער ואנשים שונים .ליזה מתארת  קשיים בעבודות שבהן הועסקה-כתפירה בבית חרושת פלאץ ובניו ,על אכזבות,געגועים להוריה ואחיותיה וחרדות,אבל היו לה גם חלומות.חלומות להציל את אחותה סוניה,לחזור לנגן בפסנתר שכה אהבה,ולהופיע בפני קהלים גדולים.
חלומות היו גם המוסיקה ליותה אותה,ומנגד מלחמה אכזרית שפגעה ברקמת החיים,הבליץ בלונדון ,הפצצות בלתי פוסקות ,הרס ואימה .
ליזה הנערה הצעירה מתבגרת,מתלבטת,מחליטה,יוזמת,עוברת ממקום למקום מחפשת מקום לפרוץ דרך ובעיקר,נזכרת בהוראת אמה "תיאחזי במוסיקה" "עשי משהו עם החיים שלך ".ליזה מנגנת.  
הצלילם מנחמים אותה,המוסיקה נוסכת בה כוחות,הקונצרטים זוקפים את קומתה , חייה ממשיכים. 
על משפחת יורה:האם מלכה,האב אברהם במקצועו חייט.האחיות סוניה בת ה12,רוזי בת ה20,וחתנה לואי שחיו בוינה,על אזרחים באנגליה,על נוצרים ארגונים יהודים,ונזירים,בעלי לב רחב שעזרו ,נתנו מקלט והצילו את ילדי הקינדרטרנספורט,ועוד שמות רבים של אנשים שהיו על ידה ומסביבה של ליזה בספר שכדאי להכיר,לקרוא,ולדעת.      
לצפיה ב-'ליזה והפסנתר'
ליזה והפסנתר
21/04/2018 | 22:37
1
5
יצירות רבות ניגנה ליזה
בינהן
הסונטה הפתטית
סונטה לפסנתר מספר 8 .
 
"הצלילים הראשונים של הסונטה היו חגיגים,הקצב מדוד ומהורהר. הצלילים הללו דיברו אל ליזה באופן עמוק כמו הדלקת נרות בבית הוריה.היא ראתה  את ידיה הזהירות של אימה מערסלות את הלהבה,וחשה את החום בחדר האוכל המואר בהרמוניות האקורדים הדרמטיים "עמוד 155 
 
דביסי -אור הירח 
 
הפוגה ברה מינור של באך
 
הערות 1.:את הספר כתבה מונה גולבק בתה .
2. בספר נסח  דף תמונות משפחתיות .
3. ליזה נישאה למישל גולבק. 
לצפיה ב-'תיקון '
תיקון
21/04/2018 | 22:39
2
במילה מרגע ,המ' הנוספת כמובן מיותרת .
לצפיה ב-' מ"חסמב"ה" ועד "ג'ינג'י": ספרי הילדים הישראליים '
מ"חסמב"ה" ועד "ג'ינג'י": ספרי הילדים הישראליים
21/04/2018 | 20:55
2
הגדולים

כותבי מעריב בוחרים את 100 היצירות הגדולות והאהובות בתולדות המדינה: הגיבור שהיה אחד משלנו ודיבר באותה השפה, פולחן הלילה של לאה גולדברג וספדת הספרים על הילד הממוצע והפשוט


פרויקט מיוחד לכבוד יום העצמאות: מיטב כותבי "מעריב" בוחרים את 100 יצירות התרבות הישראליות הגדולות והאהובות מאז הקמת המדינה, אלה שקשה לדמיין את התרבות שלנו בלעדיהן, אלה שהשפיעו ועיצבו את התרבות הישראלית ב-70 שנות קיומה. והפעם: ספרי הילדים הגדולים שליוו אותנו בעשורים האחרונים.

"חסמב"ה" - יגאל מוסינזון החל מ־1950

ליד בית הקברות המוסלמי בצפון תל אביב יש מערה חבויה בין סלעים, הצופה אל פני הים התיכון, וחבורת "סוד מוחלט בהחלט" שיכנה את פעילותה בכוכים נסתרים אלו.

מאותו היום שבו גיל, חבר הילדות שלי, גילה לי את חסמב"ה, זנחתי את "וינטו - יד הנפץ האינדיאני", שבעצם המציא אותו סופר אחד גרמני שמימיו לא היה במערב הפרוע ולא ראה אף אינדיאני ולא פגש בחייו שום קאובוי. ירון זהבי נהפך מיד לגיבור שלנו. שלא כמו ג'ון קלייטון השלישי - האנגלי ההוא שגדל בג'ונגל ונודע בכל העולם בשם "טרזן" ורק אצלנו קראו לו טאראזאן ("על העצים") - ירון זהבי היה אחד משלנו ודיבר באותה השפה. והייתה גם תמר סגניתו, שלא רק הוא אהב אותה. גם אנחנו היינו מאוהבים בה בסתר.

היום, ממרחק השנים שחלפו, אני מוכן להודות כאן לראשונה בחיי שגיל היה יותר חסמבאיסט ממני. אצלו בחדר היו מסודרים על המדף כל הכרכים של חסמב"ה לפי סדר יציאתם, ואילו אני הסתפקתי בהחלפתם בספרייה. כשהיינו בכיתה ג', נולד לכל אחד מאיתנו אח קטן. לאח שלי קראו הורי דודי, אבל ההורים של גיל נאלצו להיכנע לו ולקרוא לילד ירון.

בבחינת הבגרות באנגלית התבקשנו לכתוב חיבור על "ספר שהשפיע עלי". אני, כמו כל הנבחנים החנונים, חשבתי איך להרשים את מי שיבדוק את הבחינה, והתלבטתי בין שייקספיר למרק טוויין לצ'רלס דיקנס. לגיל היה ברור שהוא כותב על חסמב"ה. הוא קיבל ציון עשר.

לימים השתלב גיל סדן בטלוויזיה הישראלית והיה לאחד מאנשי החדשות הבולטים בה. הרבה עברנו יחד, ויותר מכך כל אחד לחוד. אבל בין האהבות הסודיות שלנו שמור לחסמב"ה מקום מיוחד של אהבה משותפת. אהבת ילדותנו.

אבי קורן



"דירה להשכיר" - לאה גולדברג 1959

זה היה פולחן הלילה. החדר החשוך, אלומת האור המתפזרת מהסלון, הישיבה על מזרן מקופל בין מיטות שני ילדי, ו"דירה להשכיר" על הברכיים. היצירה חוצת הדורות, הספר הקנוני של לאה גולדברג, היה סוגר תמיד את שרשרת הסיפורים לפני השינה. משורותיו נשב הפיוס. רוח ערבית צוננת, שפויה, משעשעת. התקווה הנחושה שנדפה ממנו שלחה את הקטנים שלי אל חלומותיהם. כפי שהיונה השלימה עם הסנאית וכל היתר, כך ייכון שלום גם בין ילדי לדן, המרביצן של הגן. קצר רוח הייתי חותר אל המילים החותמות. הפסוק "שכנים טובים - חיי שלום", היה נאמר בתרועה חרישית, כעדות חותכת לניצחון הטוב, לבוקר חומל שאולי יקרה כבר מחר.

"דירה להשכיר" (משמר לילדים, איירה רות שלוס הנפלאה) ראה אור כסיפור בסערת מלחמת העצמאות, ב־22 באוקטובר 1948, בשבוע שלאחר ההפוגה השנייה. היונה, השבה תמיד לשובך ומסמלת את התשוקה לקורת גג, חיפשה בדיוק חדר שבו תוכל להשמיע את המייתה. פורצי הדרך לנגב במבצע יואב, לוחמי פרוזדור ירושלים במבצע ההר, סיפקו לה את מבוקשה. ועדיין לא שקטה היונה.

ההדפסה השנייה והמוכרת יותר - בספרית פועלים בפברואר 1959 -יצאה חמישה חודשים לפני מהומות ואדי סליב בחיפה. היונה כאילו צפתה את מרי עדות המזרח נגד קיפוחם, וניסתה להזהיר בדרכה. כשרגעה זמנית הארץ, הבינו הכל שיש ללמוד מהיונה, והיא התעופפה אל פנתיאון התרבות הישראלי.

מה שהופך את "דירה להשכיר" לקלאסיקה ישראלית היא העובדה שהיא אינה רק קלאסיקה ישראלית. כל איש מקטמנדו עד טימבוקטו יכול להזדהות עם אהבת האדם שעולה מהספר הזה. אתה מעריץ את האמפתיה של היונה, מזדהה עם עלבון התרנגולת ומנסה להבין את חשש הארנבת. לאה גולדברג מחנכת בלי להיות דידקטית; משרטטת נוסחה אידילית של יחסי אנוש, אך משתמשת בגיר דק; מרסקת דעות קדומות, אבל הפטיש שלה עשוי פוך; מקעקעת גזענות, אולם מילותיה רכות.

70 שנה לאחר שראתה דוכנים, אתה נכנס לדירתה להשכיר של גולדברג ונדחק אל פינת הדילמה. האם ניתן למורא, לדחיית הזר, הלא מוכר, לשלוט בנו או אולי נהיה כיונה המתגברת על החשש, המישירה מבט אל החיים? האם נמאס בשכנינו הנטמעים בתוכנו? האם ניתן יד לגירושם אל מחוזות הרעב וחרפת הקיום? נראה שגולדברג הציבה לפנינו בחירה חד־משמעית: "שכנים טובים - חיי שלום".

מרדכי חיימוביץ


"ג'ינג'י" - גלילה רון־פדר־עמית החל מ־1980

בבניין דירות בשכונה חסרת אופי בחולון של שנות ה־80 לא היה הרבה במה להתנחם, מלבד בדמויות הספרותיות של גלילה רון־פדר־עמית, יגאל מוסינזון או שרגא גפני. נכון, הערצתי את ירון זהבי, מנהיג חסמב"ה שנאבק באויבי היישוב העברי והמדינה וגילם את הצבר המושלם, ועקבתי בשקיקה אחר דנידין, הילד מתל אביב שזכה בכוח־ על, נהפך לרואה ולא נראה, שיגע את סדאם חוסיין ועשה בית ספר לחיל המודיעין הישראלי. אבל לפעמים, בסיומו של יום משמים בבית הספר, מה שבאמת הייתי זקוקה לו הוא מישהו כמו ג'ינג'י של רון־פדר־עמית, או בשמו האמיתי אודי שחר: ילד פשוט וממוצע, כמו כולנו, שכמעט במקרה - כך הייתה ההרגשה - נקלע לככב בסדרה מיתולוגית בת יותר מ־60 ספרים.

ג'ינג'י לא היה המנהיג האולטימטיבי, עטור ההילה והזוהר שכולנו רצינו להיות. הוא לא היה כריזמטי בצורה יוצאת דופן, וחבריו לא הלכו אחריו בעיניים עצומות. גם המציאות שאיתה הוא התמודד לא הייתה כזו של מאבק בבריטים או בפורעי חוק כאלו ואחרים. הדרמה הסוערת בחייו הורכבה ממריבות עם הבת של השכן, מהמאבקים עם אחיו גילי ויורם, מהדינמיקות הכיתתיות ומהתאהבויות הנעורים. כמו שלל קוראיו הלהוטים, ג'ינג'י היה ילד רגיל, אנדרדוג, שהצליח לרכוש את לבם ואמונם של הילדים הישראלים, בין היתר, דווקא בזכות חולשותיו: ציוניו הלא טובים בבית הספר, היחס האמביוולנטי שלו לצבע שערו, העובדה שלא פעם הוא ספג עונש על לא עוול בכפו.

גם אני חלמתי לפקד על חבורת ילדים שתפתור תעלומות מורכבות ותציל אנשים ממוות או מהתנכלות, וגם אני תמיד מצאתי את עצמי בסופו של יום מתמודדת עם הפער בין החלום למציאות ועם קשיי ההתבגרות הרגילים של ילדה מן המניין; הפער בין התקווה של ילד להפוך לדמות בעלת משקל בסביבתו ולזכות להכרה ובין המציאות היומיומית שבסוף כולנו חוזרים אליה. וכאן בדיוק טמון הישגה של רון־פדר־עמית: היכולת לזהות את הפער ולרקום סביבו עלילה שבחיקה אפשר להתבגר, ואפילו להרגיש קצת יותר טוב עם זה.

אורלי עסיס

http://www.maariv.co.il/culture/literature/Article...
לצפיה ב-'70 -70 ספרים '
70 -70 ספרים
21/04/2018 | 19:07
4
7
 ידידתינו הסופרת :שלומית כהן אסיף כתבה 70 ספרים 
על דברים שאמרה בראיון שהתקיים עימה,לרגל יום העצמאות ,
מה שאיחלה לעצמה,ואיזה שירים בחרה להקראה .
בכתבה :
 
 
לצפיה ב-'נסיון נוסף -שלומית כהן אסיף '
נסיון נוסף -שלומית כהן אסיף
21/04/2018 | 19:12
2
1
לצפיה ב-'כתבה על שלומית כהן אסיף עיתון ידיעות /24 שעות/05.03.2018'
כתבה על שלומית כהן אסיף עיתון ידיעות /24 שעות/05.03.2018
21/04/2018 | 19:37
1
6
 
"ספרות ילדים היא לא תחליף לילדים"
 
היא זכתה בפרס ביאליק ובפרס ראש הממשלה, פירסמה 71 ספרים ומאות שירים שאותם ביצעו אריק איינשטיין, בדיסק המיתולוגי "כמו גדולים", יהורם גאון, יוני רכטר ורבים אחרים. בגיל 70, שלומית כהן־אסיף היא אחת ממשוררות הילדים החשובות והאהובות בישראל. בראיון נדיר וחושפני, לרגל זכייתה בפרס אריק איינשטיין לשירה, היא מדברת בכאב על כך שלא הביאה ילדים לעולם. "מתאים לי מאוד להיות אמא, אני מצטערת נורא שאין לי ילדים"
 
זה לא פשוט לתאם פגישה עם הסופרת שלומית כהן־אסיף. היא מגדירה את עצמה "אחרונת הדינוזאורים" ומסרבת להתחבר לסלולרי. התקשורת איתה מתנהלת באמצעות עמוד הפייסבוק שלה ובעזרת הטלפון הקווי בדירתה. רק נהג המונית שמסיע אותה למפגשים בבתי הספר יודע היכן בדיוק היא מתגוררת ומתי היא פנויה.
 
כהן־אסיף היא אחת ממשוררות הילדים החשובות הוותיקות והמצליחות בישראל. היא פרסמה 71 ספרים, אריק איינשטיין, יהורם גאון ויוני רכטר שיתפו איתה פעולה ושרו מיצירותיה ובארון שלה מונחים פרסים יוקרתיים כמו פרס ביאליק, פרס ראש הממשלה ופרס אקו"ם. עכשיו יצטרף אליהם גם פרס מפעל חיים לאמנים ותיקים על שם אריק איינשטיין.
 
אנחנו יושבות ב"קפה גן סיפור" בחולון, עיר מגוריה. רק כשהיא מסיימת לשתות תה אני קולטת שגם על כוס הזכוכית מוטבע שיר שלה. "אני מקווה שהחרוזים משפרים את טעם השתייה", היא מחייכת במבוכה. כהן אסיף שתחגוג בקרוב 70 מעולם לא נישאה ואין לה ילדים. "כמובן שרציתי ילדים", היא אומרת, "מתאים לי מאוד להיות אמא, אבל אני לא אמא. אני מצטערת נורא שאין לי ילדים, וספרות ילדים היא לא תחליף לילדים. כדי לשעשע את עצמי אני אומרת 'מילא שאין לי ילדים, אבל שלא יהיו לי נכדים?' עובדה".
 
מעולם לא נישאת.
 
"אני לא ממש יודעת להסביר למה. זה נתון ביוגרפי, 'לא נשואה'. אני לא יכולה להסביר למה. מדי פעם אני עדיין מציגה לעצמי את השאלה".
 
היו לך אהבות?
 
"בוודאי שהיו לי, אבל אני פטאליסטית. זה לא קרה".
 
יכולת לחוות אימהות ללא זוגיות.
 
"אני לא מאמינה שהייתי מסוגלת לגדל ילד בכוחות עצמי בלבד. אני מגדלת את הילדה שלומית, וזה קשה נורא מפני שצורת החיים שלי שונה. אני מקדימה לישון, בשבע בערב אני כבר במיטה, והשעון הביולוגי מעיר אותי בשתיים בלילה. אני חולמת את השירים והסיפורים וכשאני מתעוררת בלילה אני רוכנת אל הדף, אוחזת בעיפרון, כותבת או מוחקת, וחוזרת לישון עד שש בבוקר. כך הגוף שלי מתנהל. כשיש אירוע נדיר שאני חייבת להגיע אליו זה דורש ממני שינוי לא קל".
 
למה את ממשיכה לכתוב בעיפרון?
 
"מפני שאני הילדה ששכחו אותה. בכיתה א' בבית ספר 'חנקין' בחולון היה טקס של יום שישי. בשיעור 'קלבת שבת' המורה חיה הזמינה תלמיד או שניים והכריזה בצורה חגיגית ופאתטית שהם רשאים לעבור מעיפרון לכתיבה בעט. אליי המורה חיה לא הגיעה, כנראה שכתב היד שלי לא היה מספיק ברור. כיוון שלא עברתי את טקס החניכה נשארתי עם עיפרון".
 
ואת עדיין מרגישה כמו הילדה שנשכחה?
 
"כן, מפני שהיו לכך דוגמאות נוספות. בכיתה ד' חולון אימצה את חיל התותחנים. באותה תקופה למדנו לכתוב מכתב – מוען, נמען, מען – וכל תלמידי שכבת ד' התבקשו לכתוב מכתב לתותחן הפרטי. אחרי שבועיים כל תלמידי הכיתה קיבלו תשובה, חוץ ממני. הייתי נורא עצובה. אחרי חודש מצאתי בתיבת הדואר מכתב ממפקד היחידה שהתנצל על העיכוב. הוא כתב 'המכתב היפה שלך עדיין מסתובב בין חיילי היחידה, אני בטוח שתהיי סופרת'. שמחתי. ביום הולדתי ה־20 קיבלתי מהוריי מתנה, מכונת כתיבה הרמס בייבי, ובאותו מעמד אבי אמר 'שלומית, אני רוצה לגלות לך משהו, ואני מקווה מאוד שלא תכעסי עליי. את זוכרת שחולון אימצה את חיל התותחנים?' ניגשתי לספרייה ושלפתי את המכתב ממפקד היחידה שטמנתי למזכרת באחד הספרים. רק אז אבא שלי גילה לי שהוא היה זה שכתב לי את התשובה כדי לשמח אותי".
 
למה את לא מעלה על הכתב את קורות חייך ברומן למבוגרים?
 
"אני לא מתכננת מה אכתוב ולא מזמינה את החלום. הכתיבה היא חסד וסוד ומחבוא. עכשיו, על סף 70, אני מקווה שאצליח לגעת בדברים שבהם עוד לא נגעתי, אבל כנראה החסד לגדולים עדיין לא הגיע. אני לא מרגישה על כתפיי את כובד השנים וגם לא את כובד הספרים, אלא את כובד הספר הבא שהייתי רוצה לכתוב. אינני יודעת כמה אספיק".
 
גאונה של אבא
כשקיבלה את פרס ביאליק, לפני שמונה שנים, שמרה שלומית כהן־אסיף על התרגשות מאופקת, "מפני שלא ידעתי מה ביאליק חושב עליי ועל כתיבתי". התגובה שלה הייתה שונה לחלוטין כשהתבשרה, לפני כחודש, על זכייתה בפרס מפעל חיים לאמנים ותיקים על שם אריק איינשטיין. הפרס יוענק לה בדיוק בעוד שבוע בטקס חגיגי.
 
איינשטיין היה ידיד שלך?
 
"בילדותי, בראשית דרכי העיתונאית, ראיינתי אותו למדור 'כשהייתי ילד' ב'דבר לילדים'. הוא הזמין אותי לדירתו בתל־אביב, סיפר לי על אביו השחקן והתרשמתי במיוחד מהעובדה שהוא זכה באליפות ישראל בקפיצה לגובה. אינני יודעת איך הספרים שלי התגלגלו לידיו, אבל הוא ביקש מיוני רכטר להלחין שירים שלי והקליט את 'התפייסות', 'דגלי' ו'שותפים' לדיסק 'כמו גדולים'. יום אחד צילצל אליי מישהו מההפקה והזמין אותי לאולפן".
 
הלכת?
 
"לא. אמרתי לעצמי 'מי אני שאגיד לאריק הגדול איך לשיר?' חשבתי, ואני עדיין חושבת, שאמנות צריכה לזרום מעצמה ללא התערבות. זמן מה אחרי ההקלטה אריק צילצל וסיפר לי שעל פי בחירתו צילמו את 'שותפים' לתוכנית 'סיבה למסיבה' עם רבקה מיכאלי, ובשישי בערב, כשישבתי מול הטלוויזיה, שמעתי אותו בפעם הראשונה".
 
גם יהורם גאון גילה את שכיות החמדה שבספריה. "הוא הקליט 50 שירים שלי לסדרת הטלוויזיה 'גאון של אבא'. הטנור של יהורם הזכיר לי את קולו של אבי, שהיה חזן בבית הכנסת וגם תקע בשופר. ביקרתי כמה פעמים בצילומים וזו הייתה חוויה. מוזיקאים רבים שולחים אליי שירים שלי שהולחנו על ידם ומבקשים את חוות דעתי. לכולם אני עונה 'סליחה, אבל קשה לי לשפוט סקיצה'. עכשיו מועלים שני מחזות על פי שיריי: 'נשיקה בכיס' במדייטק, עם מוזיקה של דידי שחר, ו'מחשבות שאינן רוצות לישון' שהלחין נדב ויקינסקי בהפקת תיאטרון באר־שבע, אז קיבלתי עשרים שירים מולחנים בבת אחת".
 
כשאת כותבת, את חושבת על הלחנה?
 
"ממש לא. בהלחנה אני רואה סוג של תיווך ביני לבין הקוראים. עד שאני שומעת את השיר המולחן בשלמותו זו חידה. אבל כששיר שלי מתנגן ברדיו אני שמחה. זה מפצה אותי על החלום שלא הוגשם. בילדותי רציתי להיות זמרת, חשבתי שיש לי קול יפה, ורק בגיל 12 השלמתי עם העובדה שאין לי קול ושאני גם מזייפת. לא חוויתי את זה כמשבר, זה כמו שאני לא יכולה להיות שחקנית כדורסל, אבל עד היום, כשאני רואה זמרת עם גיטרה, יש בי צביטה של קנאה".
 
למה הפכת משלומית כהן לשלומית כהן־אסיף?
 
"היה לי קשה עם שם המשפחה כהן, הרגשתי שעם השם הזה לא אוכל להפוך לפופולרית. יש המון כהן במדינה וחיפשתי שם ייחודי. בחרתי ב'אסיף' בעקבות חלום שחלמתי ושאני מעדיפה לשמור לעצמי. רק בספר העשירי שלי עשיתי את השינוי. לא העזתי לשנות כל עוד אבי היה בחיים. חששתי שזה יפגע בו. גם חששתי ששינוי השם יבהיר לו שלא אנשא".
 
לא העזתי לומר
כהן־אסיף נולדה בעיראק ומגיל שנתיים היא מתגוררת בחולון. "זו העיר היחידה בעולם שבה יש לי תחושה של שייכות וגם של בעלות. כאן עומד העץ שנטעתי, וזה הגן בו שיחקתי בילדותי. אני מאמינה שאילו גרתי מול הים הכתיבה שלי הייתה שונה. כיוון שאני גרה בעיר של חול, למדתי מגרגירי החול את מה שאיש של ים לומד מהים. לפעמים השירים שלי קצרים כמו גרגירים. עם כל שיר נושרים גרגירי חול מגופי ואני מתקלפת".
 
 
לצפיה ב-'המשך'
המשך
21/04/2018 | 19:44
4
 
מאז ומתמיד שמרת בסוד את גילך.
 
 
"נכון. תאריך הלידה שלי הוא פרט ביוגרפי שלא הרגשתי צורך לחלוק אותו עם הקוראים. אבל עכשיו, לראשונה בחיי, אני מוכנה לגלות. כבר אי אפשר להסתיר מפני שהתאריך מעוגל ועגול. נולדתי ב־48', ב־5 באפריל, הלילה בו החל מבצע 'נחשון'. האמת? זה גיל מפחיד. אני מסתכלת על שתי הספרות ושואלת 'אני עשיתי את 70 השנים האלה? אז איפה הילדה בת השבע?' בתוכי אני עדיין מרגישה ילדה".
 
 
ילדה שחלמה להפוך למשוררת ילדים לאומית?
 
 
"לא ולא. חלמתי לשיר, אבל גדלתי בבית של ספרים. בגיל 18, כשחשבתי לעסוק בבימוי קולנוע, נשלחתי לראיין את אברהם שלונסקי עבור 'דבר לילדים' והראיתי לו שירים לגדולים שכתבתי. הוא קרא ואמר 'אני מרגיש שכדאי לך לכתוב אגדות ולכתוב לילדים'. רק איש כמוהו היה יכול לזהות את הניצוץ הפנימי. אחר כך הוא פירסם כמה משיריי ב'על המשמר'. בזכות שלונסקי התחלתי לכתוב לילדים וזה התחיל לזרום. גם ליוסי בנאי היה חלק בכך. באתי לראיין אותו ובסיום הפגישה הוא אמר 'זו הפעם הראשונה שאני מתראיין אצל עיתונאית שהיא לא עיתונאית. אני חושב שאת משוררת. תעזבי את העיתון ולכי לכתוב שירים'. נעלבתי נורא. לימים הבנתי שהוא צדק ושזו הייתה המחמאה הכי גדולה שיכולתי לקבל. אני מוקירה לו תודה".
 
 
כתבה מרגשת
לצפיה ב-'היא מדהימה כסופרת וכאדם'
היא מדהימה כסופרת וכאדם
22/04/2018 | 00:01
לצפיה ב-'שלום'
שלום
21/04/2018 | 09:35
2
8
שלום
גש הלום שלום
יש מהומה בסביבה עלולה לפרוץ מלחמה
היית צריך להגיע כבר אתמול
והיום אתה לא פה עדיין-
למה תתמהמה  ,למה אתה מחכה ?
נעלמת שלום –היש סיכוי שתחזור
אולי אתה חלום
או שמא רק פרי  הדמיון
האם למחר תגיע ?  התוכל להבטיח
העם פה לא רגוע ואפילו במצב גרוע
כל יום מצפה לך בתקווה שתגיח
רק  שהייאוש לא יתפוס את מקומך
ולא המלחמה, כי אז  נהיה בבעיה
היהודים-הישראלים עלולים לברוח  מהמדינה
אז האדמות יהיו הפקר ויגיעו  לחורשי המזימה,
אתה הרי יודע שאויבינו  רוצים ברעתנו,
אז אנא שלום   תגיע  גש הלום תפתיע
ואז נדע שאתה  אמיתי , לא חלום ולא הזיה,
,נ.ב.  מבטיחים לקבל אותך בפרחים
ולפרוס לכבודך שטיחים אדומים

לצפיה ב-'שחרזדה '
שחרזדה
21/04/2018 | 18:51
1
3
 שחרזדה  
לשיר שלך
יקשיב  ודאי גם השלום 
----ובוא יבוא. 
 אכן כולנו בתקוה.
תודה שחרזדה
 
שיר :שלום על העולם
ניסן פרידמן 
איתן מסורי 
 
"ביחד  
בואו ונשיר כולם 
שיר שלום על העולם 
שיר חזק כמו תפילה 
יאיר את השמים, מים. 
בוא ונשיר כולם 
שיר שלום על העולם 
שיר חזק במקהלה 
כשמש העולה." 
 
https://shironet.mako.co.il/artist?type=lyrics&lang=1&prfid=628&wrkid=10494
 
לצפיה ב-'תודה חולית-אמן'
תודה חולית-אמן
21/04/2018 | 19:23
לצפיה ב-'מה הילדים שלכם קוראים? נסו לתת להם לקרוא ביוגרפיות '
מה הילדים שלכם קוראים? נסו לתת להם לקרוא ביוגרפיות
19/04/2018 | 23:29
24

נטע שפירא

כולנו יודעים שחשוב שהילדים יקראו, אבל מה הם קוראים? אם גם הילדים שלכם קוראים פנטזיה ופנטזיה, קבלו המלצה חמה לגוון את מדף ספרי הילדים והנוער, ולהתחיל דווקא בביוגרפיות.


למה דווקא ביוגרפיות?  

כי החיים עולים על כל דמיון, כמובן.

קודם כל, קריאת ביוגרפיות היא חוויה מהנה ומרתקת. זו סוגה נהדרת שלא זוכה ליחסי ציבור ראויים. מעבר להנאה, ביוגרפיה טובה פותחת צוהר לתקופה היסטורית ומקרבת את העבר להווה. הקריאה מרחיבה את זווית המבט ומקנה ידע שנחרת בזיכרון. העובדה שמדובר בסיפור אמיתי עושה רושם גדול על הילדים, ומולידה שיחות מרתקות בבית.

השתכנעתם? גם אם לא, ממליצה פשוט לנסות.

המלצות על ביוגרפיות, מהכבד אל הקל.


שרה גיבורת ניל"י ואנחנו

דור שלם של ילדים גדל על הביוגרפיות שכתבה דבורה עומר וקשה להגזים בהשפעתן על הזיכרון הקולקטיבי שלנו. בדברי הפרידה אחרי מותה, כתבה עליה עטרה אופק "היא הפכה שמות של רחובות לבני משפחה". לא כל ילד היום יצלח בקלות את ספריה של עומר, אבל מי שיקראו את קול קרא בחשיכה, את שרה גיבורת ניל"י או את הבכור לבית אב"י יגלה שדמויותיהם של הרצל, שרה אהרונסון ואליעזר בן יהודה נחקקו בליבו יחד עם הבנה של התקופה בה הם חיו. רשימה מעמיקה על חשיבות פעלם של עומר ואחרים בכתיבת הביוגרפיות של אישים מרכזיים בציונות אפשר לקרוא כאן בבלוג אפלטון של אורי קציר. את ספריה של עומר אפשר להשיג בהוצאת דני ספרים.



למיטיבי קרוא כדאי לחפש גם את סדרת הספרים  ראשונים בארץ שהוציא מכון יד בן צבי. חלקם ארוכים וכבדים, ומיועדים למי שכבר התאהב בז'אנר, אני קראתי ומאוד נהניתי. אלו שזוכרים את "הצנחנית שלא שבה" או גיבור חידה (על טרומפלדור) ויתר  הספרים בסדרת  נועזים, יכולים לשמוע אותם מוקלטים או למצוא אותם בחנויות ספרים משומשים דוגמת סיפור חוזר.


יש חיים אחרי דבורה עומר, ביוגרפיות עכשוויות מומלצות לבני נוער

כמה וכמה סופרים הוציאו בשנים האחרונות ביוגרפיות וספרים תקופתיים מענינים ומעודכנים. הסופרת תמר ורטה זהבי כתבה כמה ביוגרפיות מרתקות המתאימות לגילאי 11-15. הביוגרפיות המוצלחת בהן, לטעמי, היא מרטין, העוסקת בדמותו של מרטין לותר קינג. הספר הכיר לילדים פרק בהיסטוריה האמריקאית שאינו נלמד בבתי הספר והוביל לשיחות מרתקות בבית. עוד ספרים בסדרה: ואנגרי, מנדלה, וגנדי.


האוטוביוגרפיה אני מלאלה תקרב את הילדים לסיפורה הדרמטי של נערה בת גילם שמאבקה למען השכלה לילדות ונשים הביא אותה גם לבית החולים וגם לקבלת פרס נובל.

הספר הביתה מערבות השמש של אורי אורלב הוא אחד הספרים האהובים אצלנו בבית. אורלב מפליא לכתוב ביוגרפיה של ילד שחי עם משפחתו בכפר קזחי בתקופת מלחמת העולם השניה. סיפור חיים מרתק ומלא אופטימיות שמתאר את מסעה של המשפחה מהעיירה בפולין, אל החיים בקזחסטן תחת שלטון קומוניסטי (חלק מילדי שמעו על סטלין לראשונה בספר זה) הבריחה והעליה לארץ.


אפשר להציע לילדים גם ספרי פרוזה המתרחשים על רקע היסטורי כמו למשל אני לא גנב של תמי שם טוב, המפליא לתאר את החיים בוורשה שלפני מלחמת העולם השנייה. הספר נער אחד עקשן, שכתב  יאנוש קורצ'אק, מספר את סיפורו של לואי פסטר , אורי של אסתר שטרייט וורצל מתאר את חיי בני הנוער טרום קום המדינה וגבעת האיריסים השחורים של יצחק נוי פותח צוהר ליחסי המעברה והישוב הוותיק.



למי שספרים אלו קשים או ארוכים מדי, ממליצה מאוד להתחיל מספריה של אורה מורג, במיוחד נהנו אצלנו מ'בעקבות הבית הנעלם' ומ'אניגמה'.

את רוב הספרים אפשר לקרוא גם בפורמט דיגיטלי או להאזין להם באפליקצית ICast.


בשולי הדברים - סדר חדש במדפים והמסקנות בעקבותיו:

בשבוע שעבר החלטתי לסדר את מדפי הספרים בבית. שמתי לב שהילדים גדלו אבל הספרים הנגישים על המדף מתאימים לגילאים צעירים יותר. הפעולה הפשוטה  של סידור המדפים מחדש, עוררה עניין וגרמה לילדים לעיין בספרים שמזמן העלו אבק. נסו להניח בהישג ידם של הילדים ספרי תצלומים, אטלסים לילדים, ספרים על גוף האדם, הם יופתעו לגלות שהחיים מעניינים יותר מכל פנטזיה.

בקרוב אכתוב פוסט נפרד על ספרי עיון לילדים צעירים. בינתיים, אם יש לכם המלצות על ביוגרפיות לילדים ולנוער, מוזמנים להוסיף ממש כאן בהערות.

https://www.lomedet.net/single-post/2017/08/20/%D7...

דרך  https://www.korebasfarim.com/2018/04/19/links-3/
לצפיה ב-'חג שמח '
חג שמח
19/04/2018 | 10:45
2
6
לכול חברות הצוות היקרות ולבני משפחותיכן
למור  האיכפתית מנהלת האשכול אתר תפוז 
לכול ידידי הפורום וקוראיו
חג עצמאות שמח !.
 
לצפיה ב-'חג עצמאות שמח'
חג עצמאות שמח
19/04/2018 | 11:20
1
לצפיה ב-'עצמאות שמח -ומזל טוב 70 למדינה'
עצמאות שמח -ומזל טוב 70 למדינה
19/04/2018 | 13:53
4
בשבעים שנות המדינה
שבו יהודים מכול רחבי העולם לגבולם
והיא משמשת כקיבוץ גלויות
ואילו אחרים עזבו כדי להגיע בעולם הגדול לגדולות
אולי כי שבעו מהנעשה במדינה
חושבים שטוב יותר במדינות אחרות
במשך שבעים שנה רוצים אויבנו לזרוק אותנו לים
אך לא צלחה הדרך בידם.
המדינה כבר בגיל מתקדם אך צעירה ברוחה
לפניה עוד דרך ארוכה, קודם עליה להגיע לגבורות
ומשם להמשיך הלאה לבנות ,להיבנות ולהגיע לתובנות .
לפתח כלפי האחר והשונה סבלנות וסובלנות
להצמיח פרח ודשא בכול השדות.
כן הדרך עוד ארוכה ומלאה מהמורות
אך יש לנו בנפש מספיק תעצומות
להיות מדינה בין המעצמות החזקות והמובילות.
מזל טוב מדינה מאחלת לך שנים רבות טובות יפות וחזקות
לצפיה ב-'ונזכור את כולם'
ונזכור את כולם
18/04/2018 | 08:18
1
8
לצפיה ב-'לזכרם '
לזכרם
18/04/2018 | 09:29
4
בראש מורכן עם כאב בלב. 
לצפיה ב-'"אַךְ לָמָּה לֹא מָלְאוּ עֶשְׂרִים לַנַּעַר?" – אהוד מנור'
"אַךְ לָמָּה לֹא מָלְאוּ עֶשְׂרִים לַנַּעַר?" – אהוד מנור
17/04/2018 | 13:41
11
אהוד מנור מבכה את אחיו יהודה

הסיפור מאחורי השיר "בן יפה נולד"

ד"ר חזי עמיאור  

בֵּן יָפֶה נוֹלַד
עַל כֶּתֶף הַכַּרְמֶל
וּמְבָרְכִים הִגִּיעוּ מִכָּל עֵבֶר.
גֶּשֶׁם טוֹב יָרַד
כִּי נֶעֱתַר הָאֵל
וְהַחִטָּה נָבְטָה בִּשְׂדוֹת הַשֶּׁבֶר.

שֶׁמֶשׁ חַם זָרַח
וְרוּחַ קַר נָשַׁב
הַיֶּלֶד כְּבָר לוֹמֵד לִקְרֹא בַּסֵּפֶר.
עֵץ שָׁקֵד פָּרַח
סִיוָן, תַּמּוּז וְאָב
וְהַתִּינוֹק הָרַךְ הָיָה לְגֶבֶר.

בֹּקֶר יוֹם רִאשׁוֹן
לְיַד הַתַּחֲנָה,
חִכְּתָה אִתּוֹ עַד שֶׁתָּבוֹא רַכֶּבֶת.
בְּשׁוֹכְבָהּ לִישֹׁן
לִפְנֵי שֶׁנִּרְדְּמָה
שׁוּרוֹת כְּחֻלּוֹת הָיְתָה אֵלָיו כּוֹתֶבֶת.

צִפֳּרִים עוֹזְבוֹת,
בָּעֶרֶב כְּבָר קָרִיר,
יָפָה בְּלֵיל שַׁבָּת חִכְּתָה בַּשַּׁעַר.
סְתָו בָּרְחוֹבוֹת
מָחָר הִיא בַּת עֶשְׂרִים,
אַךְ לָמָּה לֹא מָלְאוּ עֶשְׂרִים לַנַּעַר?

בֵּן יָפֶה נוֹלַד
עַל כֶּתֶף הַכַּרְמֶל
וּמְבָרְכִים הִגִּיעוּ מִכָּל עֵבֶר.
גֶּשֶׁם טוֹב יָרַד
כִּי נֶעֱתַר הָאֵל
וְהַחִטָּה נָבְטָה בִּשְׂדוֹת הַשֶּׁבֶר.

("בן יפה נולד". מילים: אהוד מנור. לחן: נורית הירש)


אהוד מנור היה מתרגם של שירים, מחזות וספרים, וכמובן מגיש ברדיו ובטלוויזיה, אבל כולנו מכירים אותו בראש ובראשונה בזכות שירי הזמר שכתב. במשך כארבעים שנה הוא כתב שירים כה רבים ועבד כמעט עם כל המלחינים והמבצעים, עד שקשה למצוא בזמר העברי מקום שלא ניכרות בו טביעות האצבעות שלו.

יהודה, אחיו הצעיר של אהוד מנור, נפל בקרב בתעלת סואץ במלחמת ההתשה בקיץ 1968. עד אותו זמן כתב אהוד מנור בעיקר שירי אהבה. באותה שנה הוא כתב את השיר "מות הפרפר", העוסק במחזור חייו של הפרפר, שבמבט אנושי הוא כל כך קצר ומתסכל: יום אחד בלבד חולף מאז נולד מן הגולם ועד ש"עף לנצח".

האח, יהודה ויינר, שירת בתעלת סואץ כאשר התפרסם  "מות הפרפר". הוא שמע את השיר ברדיו (הלחין מישה סגל וביצעה חווה אלברשטיין) ומיד כתב לאחיו אהוד עד כמה אהב את השיר ועודד אותו להמשיך בכתיבת שירים ליריים מסוג זה. חודשיים לאחר מכן יהודה נפל.

לא הרבה זמן לאחר מכן נולד לאהוד אחיין (ערן, בן לאחיו הבכור זאב) בבנימינה. הברית שלו נערכה באותו מקום שבו נערכה גם הברית של האח יהודה. הברית העלתה אצל אהוד את הכאב על מחזור החיים הקצר והמתסכל של חללי צה"ל הנופלים בדיוק כשהגיעו לשיא פריחתם, כמו הפרפרים מהשיר הקודם.

"לא יכולתי שלא להיזכר בטקס ברית המילה של אחינו הצעיר והאהוב", סיפר מנור, "על רקע אותו נוף של כתף הכרמל". אז הוא כתב את "בן יפה נולד". הישר מתאר את מחזור החיים של צעיר ישראלי: התינוק נולד, הוא לומד לקרוא – "הילד כבר לומד לקרוא בספר", ומיד – "התינוק הרך היה לגבר". ואז הוא מתגייס לצבא, עם הפרידה בתחנת הרכבת והשורות הכחולות של המכתבים. אבל הוא לא חוזר הביתה: "למה לא מלאו עשרים לנער". עם זאת, המחזוריות היא גם של צמיחה חדשה, כפי שמספר הבית האחרון, החוזר להתחלה "בן יפה נולד", הרומז ללידתו של התינוק החדש במשפחה, לאחר האבדן.

אהוד מנור שיתף פעולה עם נורית הירש כמעט מראשית דרכו: "אהבתי הראשונה במוזיקה" הוא קרא לה. ההיכרות היתה קרובה וכללה את המשפחה כולה. נורית הירש השתתפה בהלוויה של יהודה והתרשמה מאוד מדבריה של האם רחל ויינר מעל קברו. הלחן שלה מדגיש את הזעקה שהיא תיארה כזיכרון העיקרי שלה מאותה הלוויה, זעקתה של אשה חזקה המתאבלת על בנה מנהמת לבה.

ואמנם, רבקה זהר בשירתה זועקת ממש את השורות הרומזות על נפילת הבן "אך למה לא מלאו עשרים לנער?", ומבטאת בכך כה יפה את כוונתם של אהוד מנור ונורית הירש גם יחד.

רבקה זהר פרצה אל תודעת הציבור עם אחד משירי הזיכרון האהובים ביותר – "מה אברך" – ששרה כסולנית להקת חיל הים לאחר מלחמת ששת הימים, שנתיים לפני ששרה את "בן יפה נולד". היא גם זו ששרה גם את "הבית ליד המסילה" (אותה מסילה של תחנת הרכבת בשיר שלנו) שכתב אהוד מנור והלחינה נורית הירש באותה תקופה, על אותה משפחת ויינר המתאבלת על בנה יהודה.

יום הזיכרון הוא ההזדמנות של כולנו להשתתף עם המשפחות השכולות בתחושות האלה של ההקרבה והאבדן, ושירים כמו שירו של מנור הם דרך מצוינת לכך.

http://blog.nli.org.il/beautiful_boy/?_ga=2.157128827.1356698232.1523876634-400965902.1511462674

בן יפה נולד-רבקה זוהר https://www.youtube.com/watch?v=th5Yhw1Zfkw
לצפיה ב-'הזיכרון שהשאירה אחריה הדסה למפל – הקשרית מקרב לטרון '
הזיכרון שהשאירה אחריה הדסה למפל – הקשרית מקרב לטרון
16/04/2018 | 14:17
1
300

"שנים רדף אותי קולה של הקשרית האלמונית. שנים רדפה אותי הסיטואציה הזו: אתה שומע את מותו של האדם מעל גלי-האתר"

הדר בן-יהודה | 16.04.18 |


כשפנתה דבורה עומר אל הסופר מנחם תלמי בעקבות כתבה שפרסם, וביקשה לשמוע ממנו עוד פרטים על חייה של אחת מגיבורות ספרה "התחנה טהרן", קיבלה ממנו מכתב מצמרר שמתאר דווקא את רגעיה האחרונים של האישה – הדסה למפל. בכתבתו של תלמי היו פרטים רבים על הדסה ועל הקרב, אבל הוא לא סיפר שם שהוא עצמו אחד מאלה אשר שמעו את קולה בוקע בקשר תוך מוראות הקרב:

לדבורה שלום,

קיבלתי מכתבך בקשר לכתבה על הדסה למפל ז"ל. את הכרת אותה, כפי שאת כותבת, מגבעת-ברנר ולאחר מכן שימשה לך אחת הדמויות בספרך על ילדי-טהרן. אני לא הכרתי אותה ומעולם לא ראיתיה. אבל הכרתי את קולה והוא רדף אחרי שנים. לא השתתפתי בקרבות על לטרון, אבל באותה עת הייתי באחד המוצבים שמעל שער-הגיא ובמכשיר הקשר שלי, שהיה זהה לאלה שהיו במשוריינים שיצאו לכבוש את המשטרה בלטרון, האזנתי למתחולל בעמק- איילון.

שמעתי את קולה, קול ברור ומאופק של נערה שנקלעה ללב הקרב הנורא וחסר-הסיכויים. שמעתי את דיווחיה ומבלי שידעתי אל נכון היכן היא בדיוק. אבל הבנתי את הסיטואציה בה היא נמצאת. דיבורה וקולה היו מצמיתים. היה ברור כי היא מדברת כבר מתוך החדלון הבלתי-נמנע וזה היה כמו מדקרות הקודחות בבשרך. הבשורות שהשמיעה מעל גלי-האתר היו מרות. על אף מצבה הנואש קולה לא בגד לה. ואתה יושב לך רחוק משם, לא מעורב פיסית, במיתחם בטוח-יחסית, מאזין לקולה של בחורה אלמונית שנשלחה ללב הקרב, לא יודע מי היא, לא יכול לסייע לה, מקווה כי יחול שם איזה מהפך פתאומי והיא תחלץ מכל העניין הזה. אבל שום מהפך כזה לא התחוללה.

קולה נמוג. עוד שמעתי את אלה שעמדו איתה בקשר אלחוטי קוראים לה שובו ושוב – ומענה אין. הבנתי מה שהם הבינו.

שנים רדף אותי קולה של הקשרית האלמונית. שנים רדפה אותי הסיטואציה הזו: אתה שומע את מותו של האדם מעל גלי-האתר.

לקראת שנת הארבעים החלטתי לכתוב על בעלת הקול האלמוני הזה. התחקיתי אחרי העקבות. הסתבר כי כותבי תולדות קרבות לטרון איזכרו אותה פה ושם. איתרתי את אחותה, אספתי את החומר, ניפיתי, כתבתי – והתגובות החלו זורמות. הרבה תגובות – של סתם אנשים ושל כאלה שהיו פה ושם במחיצתה, כאלה ששמורים עמם קצת זכרונות, קצת תצלומים, קצת מכתבים. מה שמעניין ומעודד: גם בעידן העייף והציני הזה עדיין קיימת רגישות רבה והזדהות עם מורשת העבר ועם מי שנתן את נפשו כדי שמורשת כזו תוסיף להתקיים.

בברכה,

מנחם תלמי

(5.6.1988)



התיאור המצמרר של הקרב (המופיע גם בכתבה) מקבל גוון אישי במכתב. תלמי מדגיש בו את חוויית חוסר האונים של החייל (במקרה הזה תלמי עצמו) שאין ביכולתו להושיט סיוע לחבריו לנשק.

הכתבה של תלמי על הדסה למפל, הכתבה שבעקבותיה פנתה אליו דבורה עומר, הייתה דוגמה מייצגת ודוגמה שהציגה את ה'זיכרון' ואת אופן הטיפול בו.

במכתב, בעיקר בפסקה האחרונה, תלמי מתייחס למשמעות ה'זיכרון', ומרחיב עליו כמניע וכתכלית: "שנים רדף אותי קולה של הקשרית האלמונית", "לקראת שנת הארבעים החלטתי לכתוב על בעלת הקול האלמוני הזה", "כאלה ששמורים עמם קצת זכרונות", "כדי שמורשת כזו תוסיף להתקיים".

אפשר שעוצמת הכאב של הזיכרון האישי שנותר אצל תלמי, נעשה לכוח המוביל להתחקות ולייצר זיכרון לאומי. דאגה להנצחה בתודעה הלאומית מתוך חווייה אישית מטלטלת של רע-לנשק-מרחוק, ואולי אפילו דחף לכפר על חוסר היכולת לסייע בזמן אמת.



למפל ועוד 30 לוחמים מצאו את מותם בניסיון הפריצה הכושל למצודת המשטרה בלטרון במבצע בן נון ב'. למפל נטמנה בקבר אחים בהר הרצל בחלקת חללי לטרון, שנה לאחר מותה. אמה ואחותה, ששרדו את אימי השואה, עלו ארצה כשלושה חודשים לאחר מותה, ולא מצאו אותה.
רק לאחר כמה שבועות אחת מחברותיה הודיעה להן כי היא נהרגה בקרבות.



כשהגיע לידי המכתב רציתי לכתוב למנחם תלמי ולדבר איתו על הדסה ועל המכתב. כעבור כמה ימים נודע לי שהוא הלך לעולמו.



מוקדש לזכרה של הדסה למפל ז"ל ולזכרו של הסופר מנחם תלמי שהלך לעולמו בסוף מרץ 2018.

תודה לדויד לנג ממחלקת הארכיונים על העזרה בהכנת הכתבה.

http://blog.nli.org.il/hadassah_lampel/
לצפיה ב-'מתוך ישראל היום על האלחוטנית מירה בן ארי.'
מתוך ישראל היום על האלחוטנית מירה בן ארי.
16/04/2018 | 17:02
13
היא היתה ממקימי קבוצת ניצנים. בימי העפלה פעלה כאלחוטנית. בראשית יוני 1948 לקחה חלק בהגנה על קבוץ ניצנים הנצור והמבודד בפני התקפה מצרית כבדה. הנשים והילדים פונו מהקבוץ ב''מבצע תינוק,''ומירה נשארה בקיבוץ. לאחר 15 שעות לחימה נכנסו חיילים מצריים בשערי הקבוץ. 33 ממגיני הקבוץ נהרגו בקרב הקשה ו-105 נפלו בשבי. מירה יצאה עם מפקד הכח כדי להכנע למצרים. החיילים המצרים הרגו את המפקד ומירה בתגובה הרגה את הקצין המצרי שירה בו. היא נורתה ומתה במקום.
מאת ראש אמ''ן היוצא, האלוף הרצי הלוי.
לצפיה ב-'אסטריד לינדגרן '
אסטריד לינדגרן
16/04/2018 | 14:48
14
"אלוף הבלשים בלומקוויסט "
משוודית :דנה כספי .
בהוצאת כנרת זמורה ביתן /2018 
יצא לראשונה בשנת 1946 .
אי אפשר שלא להנות מספריה של אסטריד לינדגרן.כך גם לגבי הספר 
אלוף הבלשים בלומקוויסט .
הכתיבה זורמת,האירועים מתגלגלים,הדמויות הראשיות אהובות,והסיטואציות המעגליות המתרחשות ללוא הפסקה,מניעים את סקרנות הקורא להמשיך בקריאה.  במרכז מעגלי העלילה,מתידד הקורא עם שלושה ילדים,אווה לוטה ליסנדר,ילדה חיונית,אמיצה וחברותית.אנדרס בנגטסון ,מנהיג  החבורה החלטי ומעשי.וקאלה בלומקוויסט. השלושה חברים טובים,איכפתיים,קשובים,ונהנים להיות ביחד,הוגים ומישמים פעיליות מושתפות בזמנם החופשי,כדוגמת ,הקמת קרקס והפעלתו.
הבולט בפעילותו הוא קאלה נער צעיר בן 13 המרגיש כבלש,חושב כבלש, מזדהה עם בלשים ידועים בעלי שם והצלחות,עסוק מעל הראש בעבודת הבילוש  בסביבתו אחרי אנשים מיסתוריים, כאשר מטרת העל שלו למנוע פשעים בחברה .שימו לב קאלה מכיר בערכו כאלוף הבלשים.
הערה נוספת,לקאלה יש מאזין מסתורי לו הוא מספר את כול הרהוריו, התלבטויותיו ,ומעשי הבילוש.  
במעגל החיצוני עוקב הקורא ביחד עם קאלה אחרי הדוד איינר {קמץ מתחת לאות א'}קרוב משפחה של משפחת ליסנדר.דוד מוזר ובעיני קאלה אדם חשוד המסתיר משהו.
קאלה עושה כול מאמץ לגלות מיהו האיש ומה מעשיו בבית ליסנדר.את רוב עבודת הבלשות,קאלה מבצע לבד,מנגד יש לציין שהמשימה הושלמה בעזרת התערבות ועזרתהשנים.לא תמיד הכול הולך כשורה כמו בכול עבודה בלשית,והמתח הוא רב ,אבל בסוף וזאת כן אגלה אפשר להרגע  .
במעגל ההיקפי נהנה הקורא לגלות את אורחות החיים בעירה קטנה בסביבות סוטקהולם,להכיר את  האופה אביה של לוטה,את אנשי המשטרה,וחבורת השושנים האדומות הקבוצה היריבה של  אווה לוטה ,אנדרס וקאלה. 
לסיכום.
קלאסיקה - ספר שיש מתח,הרפתקאה,ובלשות ודרך כתיבה - כתיבה נפלאה .
 
  ממליצה 
לצפיה ב-'יְפֵי הַבְּלוֹרִית וְהַתֹּאַר – הרעות של חיים גורי'
יְפֵי הַבְּלוֹרִית וְהַתֹּאַר – הרעות של חיים גורי
16/04/2018 | 14:29
1
13
"והיא שעמדה לחברינו ולנו: שאין נוטשים פצוע בשדה; שכולם שווים בפני הסבל והשמחה; שמחלקה היא יותר מיחידה קרבית – היא קשר הרעים; שהיא אהבת דוד ויהונתן, שהיא חשובה לא פחות מן הנשק, התחמושת ותוכנית המלחמה"
ד"ר חזי עמיאור | 15.04.18 |

עַל הַנֶּגֶב יוֹרֵד לֵיל הַסְּתָו
וּמַצִּית כּוֹכָבִים חֶרֶשׁ חֶרֶשׁ
עֵת הָרוּחַ עוֹבֵר עַל הַסַּף
עֲנָנִים מְהַלְּכִים עַל הַדֶּרֶךְ.

כְּבָר שָׁנָה. לֹא הִרְגַּשְׁנוּ כִּמְעַט
אֵיךְ עָבְרוּ הַזְּמַנִּים בִּשְׂדוֹתֵינוּ.
כְּבָר שָׁנָה, וְנוֹתַרְנוּ מְעַט
מָה רַבִּים שֶׁאֵינָם כְּבָר בֵּינֵינוּ.

אַךְ נִזְכֹּר אֶת כֻּלָּם:
אֶת יְפֵי הַבְּלוֹרִית וְהַתֹּאַר –
כִּי רֵעוּת שֶׁכָּזֹאת לְעוֹלָם
לֹא תִּתֵּן אֶת לִבֵּנוּ לִשְׁכֹּחַ.
אַהֲבָה מְקֻדֶּשֶׁת בְּדָם
אַתְּ תָּשׁוּבִי בֵּינֵינוּ לִפְרֹחַ.

הָרֵעוּת נְשָׂאנוּךְ בְּלִי מִלִּים
אֲפֹרָה עַקְשָׁנִית וְשׁוֹתֶקֶת
מִלֵּילוֹת הָאֵימָה הַגְּדוֹלִים
אַתְּ נוֹתַרְתְּ בְּהִירָה וְדוֹלֶקֶת.

הָרֵעוּת, כִּנְעָרַיִךְ כֻּלָּם
שׁוּב בִּשְׁמֵךְ נְחַיֵּךְ וְנֵלֵכָה
כִּי רֵעִים שֶׁנָּפְלוּ עַל חַרְבָּם
אֶת חַיַּיִךְ הוֹתִירוּ לְזֵכֶר.

וְנִזְכֹּר אֶת כֻּלָּם…


באחד ביולי 1974 חיבר טייס חיל האוויר אבי ברבר מכתב למשורר חיים גורי. במכתב בן שני העמודים ביקש ברבר, ימים לא רבים לאחר שובו מן השבי הסורי לאחר שמטוסו הופל במלחמת יום הכיפורים, להודות לגורי על שיר שחיבר המשורר למעלה מעשרים וחמש שנה קודם לכן.

הייתה זו יצירתו המפורסמת של גורי, שיר "הרעות", שעזרה לברבר וחבריו לעבור את החוויה הנוראה של עינויים, בידוד ושבי. "האמת", סיפר ברבר לגורי במכתב "שתמיד הייתי מרגיש חנק, גם בבידוד וגם כשהיינו ביחד, בזמן ששרתי את השיר, וכשמגיעים ארצה משמעות השיר מתחזקת, כאשר נתקלים בכל השמות שהלכו."

ונזכור את כולם
את ערך "הרעות" לא המציא חיים גורי. לימים סיפר המשורר כי "יצחק שדה בחוברות הפלמ"ח היה כותב מפעם לפעם על רעות הלוחמים". עם זאת, ובזכות השיר שחיבר, הפך המושג לאחד המזוהים ביותר עמו.

בסוף שנת תש"ח כתב חיים גורי את "הרעות". השיר כמו מביט אחורה אל השנה הקשה שחלפה – "כְּבָר שָׁנָה. לֹא הִרְגַּשְׁנוּ כִּמְעַט אֵיךְ עָבְרוּ הַזְּמַנִּים בִּשְׂדוֹתֵינוּ", ומבקש להנחיל לשומעיו את מורשת רעות הלוחמים במלחמת העצמאות, שהייתה ערך מרכזי בפלמ"ח.

לא היה זה השיר הראשון שכתב גורי על מלחמת השחרור. בראשית המלחמה הוא פרסם את שירו "הנה מוטלות גופותינו", בעקבות נפילת מחלקת ההר, היא מחלקת הל"ה, בדרכה לגוש עציון הנצור בראשית ינואר 1948. כבר אז התייחס גורי לערך הרעות, ובפיהם של הנופלים שם בשירו את הקריאות – "לא בגדנו", "עשינו ככל שנוכל".

ברקע שיר "הרעות" עומד בעיקר קרב אחר, קרב הגבורה של הפלמ"ח בערב פסח תש"ח על מצודת המשטרה בנבי יושע בגליל העליון (לימים – מצודת כ"ח). בקרב זה מומש ערך הרעות בשורה של מעשי גבורה – לוחמים ומפקדים כאחד נפלו בקרב בשעה שנותרו עם פצועים בשטח ("אהבה מקודשת בדם") או בשלבי החילוץ שלהם ("הרעות נשאנוך בלי מילים").

מורשת הקרב ההוא, מורשת "לילות האימה הגדולים", היא הרעות. אין זה מפתיע לכן שכיום נמצא במצודת כח (על שם עשרים ושמונת הנופלים בקרבות עליה) "מוזיאון הרעות", המוקדש לפלמ"ח ולמורשת הרעות שלו – על שם השיר של גורי כמובן.

כך כתב גורי עצמו על שירו בשנת 1973 בספר "משפחת הפלמ"ח: "והיא שעמדה לחברינו ולנו: שאין נוטשים פצוע בשדה; שכולם שווים בפני הסבל והשמחה; שמחלקה היא יותר מיחידה קרבית – היא קשר הרעים; שהיא אהבת דוד ויהונתן, שהיא חשובה לא פחות מן הנשק, התחמושת ותוכנית המלחמה".


בעיני גורי היתה הרעות אידיאל גדול יותר מהמסר המידי והחשוב של ערבות הדדית תחת אש: "הרעות היא מעבר לחברות בין אנשים. זו השתייכות למשהו שמעצב את חייך, את גורלך את אמונתך". בשירו "הנה מוטלות גופותינו" הוא הביע זאת כך: "יום חדש, אל תשכח! אל תשכח! כי נשאנו שמך עד המוות עצם את עינינו". גם ב"הרעות" הוא נושא פניו אל העתיד בשם הרעות: "כִּי רֵעִים שֶׁנָּפְלוּ עַל חַרְבָּם אֶת חַיַּיִךְ הוֹתִירוּ לְזֵכֶר".

בשונה משירים קודמים שפרסם גורי, את השיר הזה "הרעות" הוא כתב במיוחד עבור הצ'יזבטרון – להקת הזמר של הפלמ"ח, שהופיעה במהלך הקרבות (הוא גם לא פורסם בספר שיריו הראשון "פרחי אש" בשנה שלאחר מכן). הוא כתב אותו תוך כדי המלחמה, בסתיו תש"ט, כשהוא נלחם במבצע חורב בנגב – "עַל הַנֶּגֶב יוֹרֵד לֵיל הַסְּתָו".

הצ'יזבטרון ביצעה את השיר תוך כדי המלחמה, והוא הפך מיד למעין המנון של הפלמ"ח לזכר חלליו, ובעקבותיו של התרבות הישראלית בכלל. היה זה גם השיר האהוב ביותר על יצחק רבין, ולאחר הירצחו קיבל השיר ממד נוסף, של געגוע לדור הפלמ"ח ולערכים שסימל – לא רק רעות בין הלוחמים עצמם אלא מסירות עד כלות הנפש למען הגורל היהודי והעתיד הגדול הנכון לנו.

סשה ארגוב הוא שהלחין מיד את השיר עבור הצ'יזבטרון, בשילוב שהגשים מיד את אמונתו של גורי ב"ברית שבין הלחן והמנגינה" בפזמונים ושירי זמר.
גם הטייס אבי ברבר, במכתב מאוחר יותר לגורי, כתב לו: "קשה לי להסביר למה היה זה שיר הרעות, סוג של גלגל הצלה נפשי, אולי רק המילה עצמה, רעות, ואולי היתה זו המנגינה שהובילה. בשבי היו רגעים של בכי פנימי עמוק… ומה יותר מתאים וטבעי משיר הרעות, בו המנגינה מובילה אותך למילים עם הרבה משמעות, והמשמעות העמוקה שלהם פתאום מאירה לך".

אין אפוא פלא כי על אף שמדובר בשיר שהפך לנכס צאן ברזל של החברה הישראלית, אנחנו לא מוצאים לחן מוכר נוסף שלו. לעומת זאת אנחנו מוצאים עשרות רבות של ביצועים ועיבודים שלו. הלחן של ארגוב הפך לחלק בלתי נפרד מהמילים של גורי, מהמסר של השיר ומההשפעה שלו עלינו.

 
לצפיה ב-'המשך'
המשך
16/04/2018 | 14:36
12
 
גם גורי עצמו אהב במיוחד את שיר הרעות. בימיו האחרונים שרו לו בני משפחתו ליד מיטתו משיריו, וסיפרו כי כששרו את "שיר הרעות" הוא הצטרף אליהם לפזמון, "ונזכור את כולם…!"
 
כמו רובנו גם על חיים גורי עצמו היה אהוב ביותר העיבוד והביצוע של להקת הנח"ל, בתכניתה לרגל 30 שנה לפלמ"ח בשנת 1971.
 
המכתב ששלח אבי ברבר למשורר חיים גורי:
1.7.1974
 
חיים שלום.
 
הרגשתי ואני מרגיש היום צורך לכתוב לך מספר מלים.
 
אני טייס שחזר מהשבי בסוריה.
 
לא יודע אם זה וידוי, אבל "התמזל" לי לשבת בחדר בודד ארבע וחצי חודשים, ואתה יכול לתאר לך שבתקופה זו למרות הכל, יש גם זמן ל"קצת" מחשבה. לעצם העניין. הרבה פעמים, ושאני אומר הרבה אז זה כמעט כל יום, ולא משנה באיזה שעה זה היה מופיע, הייתי מגיע בהשלכה מהכלל, מה בעצם חושבים עלינו בבית? לסיפור שגם קראתי, וגם שמעתי מפיך, על הבחור מיפעת, ששאל אותך באחת הפגישות, "עד מתי אני עוד אשמע את הרעש הזה" (הכוונה לרעש המטוסים). אותי מעניין מה חושב היום אותו בחור.
 
לגבי הפך רעש מטוסים יהודים לדבר שמרטיט את הלב, וכל זה למרות שאני טייס.
 
אני לא מתבייש להיות רגשן, והיו הרבה רגעים קשים שאצלנו דמעות. השיר "רעות" היה ממלא מקום נכבד ברשימת השירים, שאיך אומרים אינם נמאסים, ואינם נמסים.
 
האמת שתמיד הייתי מרגיש חנק, גם בבידוד וגם כשהיינו ביחד, בזמן ששרנו(תי) את השיר, וכשמגיעים ארצה משמעות השיר מתחזקת, כאשר נתקלים בכל השמות שהלכו.
 
לא יודע אם אני צריך לבקש סליחה על ההטרדה, אבל רק רציתי שתדע, שאם יש דברים שמחזקים את הלב, גם בסוריה, וגם בתנאי שבי, אז אתה אחד מהיוצרים של דברים אלה.
 
ואני מרשה לעצמי להיות חוצפן, ולומר כמעט בלב שלם, וכמעט בביטחון גמור. שגם אתה יוצר (מספר) הדברים, לא מתאר לך כמה שהם חזקים. ואם אני טועה אז סליחה. רק רציתי לבטא את חוזקם.
 
ואנחנו צריכים להיות חזקים.
 
מקווה להתראות פעם…
 
בכבוד אבי ברבר
 
נתניה רח' יל"ג 6
 
 
להקת הנחל שיר הרעות  https://www.youtube.com/watch?v=XSRBg7OUDig
 
 
הרעות (שיר הרעות) [(חיים גורי) סשה ארגוב] - גדעון זינגר, הצ'יזבטרון 1949
 
 
 
לצפיה ב-'יום הולדת 70 למדינה.'
יום הולדת 70 למדינה.
13/04/2018 | 09:57
20
54
ארוע גדול השנה. המדינה בת 70 שנה. איך חוגגים למדינה יום הולדת ואלו מתנות נביא לה?
לצפיה ב-'מתנה למדינה/אלי רוה.'
מתנה למדינה/אלי רוה.
13/04/2018 | 10:04
19
11
אינני יודע מה לבחור במתנה
שאגיש ביום ההולדת למדינה.
האם דגל על תורן בלבן וכחול,
אא כרזה שעיטרתי בעצמי במכחול?
האם אור במנורה, או פטיש רעשן,
זיקוקים בשמיים עם אש ועשן?
ואולי לה אגיש רחובות נקיים,
חורשות מלבלבות, שדות ירוקים,
נחלים איתנים,אדניות בחלון,
אנשים מחייכים ומברכים בשלום?
מה, מה אגיש למדינה
ביום הולדתה?
אולי רק הבטחה חרישית וקטנה
שאהיה כאן איתה
תמיד-כל שנה ושנה.
לצפיה ב-'''מתנות''/נעמי גונן.'
''מתנות''/נעמי גונן.
13/04/2018 | 10:08
18
2
בכל שנה ושנה
ביום ההולדת למדינה,
היא מקבלת במתנה
 
המון תינוקות שנולדו זה עתה
ובתים חדשים וכבישים ומטע
ושדה שנחרש וניזרע מחדש
והרבה חלב והרבה דבש.
והמדינה,
מתנות כאלה אוהבת ממש!
לצפיה ב-'מתנה למדינה יפית/ איטח /הוצאת אופיר ביכורים'
מתנה למדינה יפית/ איטח /הוצאת אופיר ביכורים
13/04/2018 | 18:55
17
8
 
"..היא באה אלי וסיפרה לי..." "מי באה אליך"? שאלה אימא. "המדינה..היא הייתה כאן וסיפרה לי כמה היא עצובה, ולכן החלטתי להכין לה מתנה כדי לשמח אותה ולעלות חיוך על פניה" "המדינה?" התפלאה אימא. "מה זאת אומרת? איפה היא?" "אימא, את לא רואה?" הסביר צחי,"המדינה היא הבית שלנו, החצר הרחובות, כול מה שאת רואה סביבך".
הספר מתנה למדינה, מגולל את סיפורו של צחי, ילד נבון ורגיש, המעוניין לחגוג למדינה יום הולדת, זאת לאחר שהמדינה התעטפה בעצבות ומתקשה לשמוח. צחי מעוניין לשמח אותה ולשם כך הוא רותם את כל ילדי הגן לחגיגות למען המדינה. צחי, בשיתוף הילדים נרתם למשימה ומעניק לה
שיר, דגל ו סוכרייה תוך שמירה על הסביבה.
 
הספר מתנה למדינה נולד מתוך צורך להעניק לילדי הגן חינוך לאהבת המולדת ולנתינה.
בשפה רהוטה וקולחת ובעזרת מוטיבים מתוך חייהם של הילדים, רוקחת המחברת, יפית איטח סיפור סגנוני, דידקטי, מעורר עניין ומרגש עד דמעות.
ב- 11בפברואר 2000 נפל צחי איטח, בנה, בלבנון והיה לחייל האחרון שנפל שם. מתוך הכאב הגדול גמלה בליבה ההחלטה להפוך את הסיפור לספר ולהפוך את בנה לגיבורו.
עוד בחייו רצתה להעביר את המסר דרכו:"להעניק מתנה למדינה בלי לצפות ולקבל". צחי היה נער בעל ערכים לאומים גבוהים, נטייה אומנותית מובהקת המתבטאת היטב בתחום הכתיבה וכמובן בעל רצון עז להתגייס ודווקא לקרבי.
 
קרוב ל- 30 שנה חינכה יפית איטח דורות של ילדים בישראל ולימדה את הנושא "אהבת המולדת" השזור בנימי נפשה, בגן הילדים ובבתי הספר . הסיפור נוצר מתוך הצורך לחנך את ילדי הגן לאהבת המולדת ולנתינה , והיא נהגה לספר אותו לקראת יום העצמאות.
 
במהלך השנים היה הסיפור לגולת הכותרת של התוכנית שחיברה יפית בנושא "תבנית נוף מולדתי – אין לי ארץ אחרת". התוכנית הייתה מעומדת לפרס החינוך, זכתה להוקרה והערכה ול"כוכב של כבוד" ונכנסה לאסופה של יוזמות חינוכיות מבורכות. כיום יפית מעבירה סדנאות מרוכזת בפני גננות ומורות לגיל הרך בנושא "תבנית נוף מולדתי - אין לי ארץ אחרת "הנלמדת לאורך כל השנה כשגולת הכותרת היא סביב הסיפור - מתנה למדינה, תוך שילובם של ההורים בחגיגה – הכנת מתנות למדינה.
יפית איטח בעלתM.A בחינוך, דוקטורנטית במדעי ההתנהגות והחברה, מרצה כיועצת תדמית לקידום וצמיחה ומנחה בסדנאות וארגונים למוסדות חינוך רבים.
 
פרטים על חייו של צחי ניתן למצוא באתר האינטרנט : hppt://tzachi.netvision.net.il
 
לצפיה ב-'לַמְּדִינָה יֵשׁ יוֹם הֻלֶּדֶת / מירב האוסמן '
לַמְּדִינָה יֵשׁ יוֹם הֻלֶּדֶת / מירב האוסמן
13/04/2018 | 19:01
16
4
 
לַמְּדִינָה שֶׁלָּנוּ יֵשׁ הַיּוֹם יוֹם הֻלֶּדֶת                                                  
מַה נִתֵּן לָהּ מַתָּנָה מִכָּל יַלְדָּה וְיֶלֶד ?
 
נָגִישׁ לָהּ סֶרֶט כָּחֹל וְלָבָן
אֵלֶּה הַצְּבָעִים שֶׁלָּנוּ לְעוֹלָם.
 
לַמְּדִינָה שֶׁלָּנוּ יֵשׁ הַיּוֹם יוֹם הֻלֶּדֶת
מַה נִתֵּן לָהּ מַתָּנָה מִכָּל יַלְדָּה וְיֶלֶד ?
 
נָגִישׁ לָהּ כּוֹבַע טֶמְבֶּל וּמַקֵּל
יַחַד נֵצֵא בְּאַרְצֵנוּ לְטַיֵּל.
 
לַמְּדִינָה שֶׁלָּנוּ יֵשׁ הַיּוֹם יוֹם הֻלֶּדֶת
מַה נִתֵּן לָהּ מַתָּנָה מִכָּל יַלְדָּה וְיֶלֶד ?
 
נָגִישׁ לָהּ דֶּגֶל יָחִיד וּמְיֻחָד
דֶּגֶל יִשְׂרָאֵל שֶׁלָּנוּ הוּא לָעַד.
 
לַמְּדִינָה שֶׁלָּנוּ יֵשׁ הַיּוֹם יוֹם הֻלֶּדֶת
מַה נִתֵּן לָהּ מַתָּנָה מִכָּל יַלְדָּה וְיֶלֶד ?
 
נָגִישׁ לָהּ יוֹנָה וְעָנָף שֶׁל זַיִת
שֶׁיָּבוֹא הַשָּׁלוֹם,  יִשְׁכֹּן בְּכָל בַּיִת וּבַיִת.
 
לַמְּדִינָה שֶׁלָּנוּ יֵשׁ הַיּוֹם יוֹם הֻלֶּדֶת
מַה נִתֵּן לָהּ מַתָּנָה מִכָּל יַלְדָּה וְיֶלֶד ?
 
נָגִישׁ לָהּ זֵר פְּרָחִים מִן הַגִּנָּה
וְיַחַד נְאַחֵל מַזָּל טוֹב לַמְּדִינָה.
 
לַמְּדִינָה שֶׁלָּנוּ הַיּוֹם יֵשׁ יוֹם הֻלֶּדֶת
מַה נִתֵּן לָהּ מַתָּנָה מִכָּל יַלְדָּה וְיֶלֶד ?
 
נָשִׁיר לָהּ שִׁיר גַּם נֵצֵא בַּמָּחוֹל
נִשְׂמַח לִכְבוֹדָהּ מִקָּטָן וְעַד גָּדוֹל.
 
לצפיה ב-' למדינה יש חגיגה מה ניתן לה מתנה?/ צביה אורבך/אור'
למדינה יש חגיגה מה ניתן לה מתנה?/ צביה אורבך/אור
13/04/2018 | 19:04
15
11
לצפיה ב-'מצאתי ברשת, סיפור יפה שכתבה אותו תלמידה בשם נועה קרוצ'י'
מצאתי ברשת, סיפור יפה שכתבה אותו תלמידה בשם נועה קרוצ'י
14/04/2018 | 09:52
14
9
 
צחי בן החמש יצא לחצר ביתו נרגש כולו , ובידיו צרורו בלונים בשלל צבעים .
ומדוע היה צחי נרגש ? האם הוא חוגג יום הולדת : לא.
האם הוא מכין מסיבת הפתעה לאחותו הקטנה ליהי ? לא ולא !
אם כך, למי מיועדים הבלונים בשלל צבעים ?
אתמול בערב שמע צחי את הוריו מדברים על יום הולדתה של המדינה שחל מחר.
צחי החליט  לשמח אותה ולקשט את חצר ביתו בשלל בלונים צבעוניים כצבעי הקשת.
אמו הצטרפה אליו בשמחה , וחייכה לעצמה כשצחי פזם את מילות השיר
שהגננת רותי למדה בגן רק אתמול :
                                             "לארצי ים יום הולדת, אתם ודאי יודעם ....."
החצר נראתה נפלא . בעוד הוא מתפעל מיופיה , שמע לפתע קול לוחש באוזנו :
"צחי, צחי..... אני רוצה לומר לך משהו חשוב".
" מי את?" התפלא צחי .
" אני המדינה , כמובן ".
" אבל איפה את?" שאל צחי, "אני לא רואה אותך ".
"מה זאת אומרת?" התפלאה המדינה , " אני נמצאת בכל מקום : אני הפרח שגדל בשדה , אני הגבעה , ההר ,  אני פיסת האדמה שעליה אתה דורך , ואני השמיים הים והנחלים , אני כל דבר שאתה רואה ומרגיש . אני המולדת שבה נולדת – ישראל ".
" אז למה את נשמעת עצובה כל –כך ?" התפלא צחי .
ענתה המדינה בקול רפה : " אני עצובה , כי אנשים קוטפים את כל הפרחים היפים שלי , מלכלכים את הרחובות , ילדים מרימים יד זה על זה  ונוהגים באלימות . יונת השלום כבר האפירה , והיא ממתינה ליום שבו יהיה שלום בינינו לבין שכנינו הערבים...... ויש דברים נוספים , אבל אני לא רוצה להעציב גם אותך..."
צחי התעצב כל-כך עד שלא הצליח לומר מילה . הוא ישב על הספסל והרהר בדברים ששמע , ושתי דמעות שקופות זלגו מעיניו הגדולות. הוא  מחה במהירות את דמעותיו , כי לא אהב שרואים אותו בוכה , ואמר לעצמו :אין לי ארץ אחרת ! ארץ ישראל היא המולדת שלי . מה אני יכול לעשות למענה כדי שתהיה מאושרת ?
ואיזו מתנה תשמח את ליבה ביום חגה ?:"
לפתע צץ במוחו רעיון : הוא יכין למדינה עוגה מחול בצורת לב ויקשט אותה בפרחים כחולים ולבנים כצבעי הדגל .
מיד החל במלאכה , הוא הפשיל שרוולים , ובעמל רב הכין עוגה מחול ועליה חרט בעזרת זרד שמצא את המילים : " למדינה , באהבה רבה מצחי ".
צחי נכנס עם העוגה הביתה בהתלהבות וקרא : " א-מ-א !"
אמא מהרה אליו וקראה בהתרגשות : " איזנה יופי !למי הכנת את העוגה ?"
" היא ..... היא באה אלי וסיפרה לי ....."
"לאט , צחי ... מי באה אליך?" שאלה אימא .
" המדינה .... היא הייתה כאן וספרה לי כמה היא עצובה , ולכן החלטתי להכין לה מתנה כדי לשמח                אותה ולעלות  חיוך על פניה ".
" המדינה ?" התפלאה אימא ." מה זאת אומרת ? איפה היא ?"
" אמא , את לא רואה " הסביר צחי , המדינה היא הבית שלנו , החצר, הרחובות, כל מה שאת רואה סביבך . אוי , אמא, את באמת לא יודעת איפה נמצאת המדינה ?"
אמא חיכה חיוך גדול ,התבוננה בעוגה היפה ,חבקה את צחי ואמרה :" אתה ילד נפלא !"
ליהי, אחותו הקטנה , רצה אליו , חבקה אותו חזק –חזק והוסיפה :"אחי הגדול ,כל הכבוד לך שאתה חושב על המדינה שלנו ! גם אני רוצה להכין לה מתנה ". ליהי נכנסה לחדרה וצירה בצבעים הזוהרים שלה תמונת נוף מולדת מדהימה : בית וכר דשא עם המון כלניות . בתחתית הציור כתבה " באהבה מליהי ", ותלתה אותו על דלת הכניסה .
הערב הגיע ,וצחי לא הצליח לעצום את עיניו . הוא חכה בכיליון עניים לבוקר , אז יוכל ללכת לגן.
בבוקר יום המחרת יצאו צחי ואבא מהבית : אבא נשא בידיו את האורגן הקטן של צחי , וצחי החזיק את העוגה . לא היה מאושר ממנו .... להראות לגננת רותי ולילדים את העוגה ...
הילדים שאלו המון שאלות על המדינה ועל העוגה , וצחי ענה בסבלנות רבה .
הוא סיפר מדוע החליט לשמח את המדינה כדי שלא תהיה עצובה ,
וכמה חשוב לנו לשמור עליה , מכיון שאין לנו ארץ אחרת.
רותי הגננת חבקה את צחי בהתרגשות, ונעמה , עדן וליאה קראו "" גם אנחנו רוצות לשמח את המדינה . נחבר לה שיר במתנה ".והן לקחו בריסטול וצבעים וחיברו חמשיר נפלא , שקראו לו " למדינה באהבה ".
גם יתר ילדי הגן הצטרפו למשימה לשמח את המדינה : רון ואלעד הכינו יונת שלום מקרטון עם עלה של זית בפיה , וכתבו על פתק באותיות כחולות את המילה : "שלום ".
מאי צירה בצבעי פחם את הרצל ,  חוזה המדינה , שאמר את המשפט הידוע :" אם תרצו אין זו אגדה". טל, ליאור ושי הכינו דגל ענק ותלו אותו על תורן בכניסה לחצר הגן .
גלעד, ענבל , גיא ותאיר הכינו שרשראות בצבעי כחול-לבן ותלו אותן בחצר.
ניר , הודיה , אביגיל ועדי הכינו סוכריה , ענקית מצלופן ,ועליה הדביקו מגן דוד לבן.
עמוס הכין גיטרה מקרטון כדי לשמח את המדינה בשירי המולדת שרותי הגננת לימדה .
אופק ציר חיל עם כמתה סגולה שמגן על המדינה.
יובל ציר חלון של תקווה , ובתוכו טנק שלום , שמהקנה שלו בוקעים פרחים צבעוניים .
ואילו ליעד ויאיר לקחו שקית ניילון גדולה וניקו את החצר .
סוף היום הגיע. הגן לבש חג ,וכל הילדים היו נרגשים לקראת החגיגה למדינה .
לכבוד האירוע הזמינה רותי הגננת את ההורים למסבה , וביניהם היה גם אבא של צחי .
צחי נגן בהתלהבות את השיר " אין לי ארץ אחרת ", וכל ילדי הגן והגננת רותי הצטרפו בשירה .
אבא של צחי התרגש מאוד , ודמעות אושר נצצו בעיניו . כאות הוקרה החליטה הגננת רותי להעניק לצחי כתר שהכינה ,ועליו כתוב :
                                      " לצחי – באהבה מהמדינה ".
צחי התרגש מאוד , לחייו האדימו , גומות החן שלו בצבצו מחיוכו הבישני , ודמעות של אושר עמדו
בעיניו הגדולות .אביגיל , חברותו הטובה של צחי , התקרבה אליו ונשקה על לחיו .
רון, חברו הטוב , העניק לו בלון כחול במתנה . כל הילדים שרו  בהתלהבות שירי מולדת ,ובגן הייתה שמחה גדולה .
בסוף המסיבה כל ילדי הגן , הגננת רותי וההורים עמדו דום ושרו בגאון את ההמנון "התקווה ".
כשירין ועופר מניפים את הדגל המדינה.
ומה עם המדינה ?..... מעשיהם של צחי וחבריו חממו את לבה ,  וכאות תודה היא שלחה אליהם קרני שמש מלטפות ולהקה של יונים צחורות אשר התעופפו בין הילדים , שחקו אתם במחבואים והצחיקו אותם בדגדוגים .
 
 
 
cms.education.gov.il/NR/rdonlyres/5E817FC2-92D1-4425-B6ED.../75.docx
 
 
לצפיה ב-'תנתן בא להתארח ימימה אבידר טשרנוביץ'
תנתן בא להתארח ימימה אבידר טשרנוביץ
14/04/2018 | 10:43
13
7
לצפיה ב-'ארץ ישראל שלי '
ארץ ישראל שלי
14/04/2018 | 18:43
12
6
בינתים סיפור מתנה למדינה, או ספר העוסק בנושא  לא מצאתי 
אבל מצרפת את השיר הנפלא של דתיה בן דור 
"ארץ ישראל שלי "
והמתנה שאני מרגישה בשיר היא  -הברכה שכולנו ביחד נמשיך לבנות בית,לנטוע עץ ,לסלול כביש,לבנות גשר ולחבר שירים .
 
"ארץ ישראל שלי יפה וגם בפורחת "
מי יתן וכך תמשיך .
 
 
 
לצפיה ב-'יום הולדת מדינה '
יום הולדת מדינה
14/04/2018 | 19:36
11
10
לאה נאור . לחן :נורית הירש .
                 לחן :קובי אושרת .
 
                 
 
"ש יום הולדת למדינה 
אנו הכנו לה מתנה 
ציירנו ציור עם בית וגן 
קשרנו בסרט כחול ולבן. 

יש לנו רק בעיה קטנה, 
איפה בעצם נמצאת המדינה? 
בואו נצא אל הרחוב ונשאל, 
מי שיודע איפה היא בכלל. "
 
כדאי להקשיב ...
לצפיה ב-'ומה עוד אביא למדינה -כמתנה '
ומה עוד אביא למדינה -כמתנה
15/04/2018 | 07:01
10
9
 
"זרעי שלום" של נדיר צור איורים לעילך תפילין 
בהוצאת צבעונים//2007
 
"במקום זרעי מלחמה 
נייצר זרעים של שלום.
את זרעי השלום נשתול באדמה,
ואת האלימות והרוע נכרת ונבלום."
לצפיה ב-'יום הולדת למדינה/לאה נאור.'
יום הולדת למדינה/לאה נאור.
15/04/2018 | 08:40
9
6
יש יום הולדת למדינה,
אנו הכנו לה מתנה.
ציירנו ציור, עטפנו בנייר,
קישטנו בסרט יפה, ונגמר.
 
יש לנו רק בעיה קטנה:
איפה בעצם נמצאת המדינה?
איפה היא גרה ומהי כתבתה
ואיפה צריך לחפש אותה?...
לצפיה ב-'חגיגה למדינה - רחלי פליישון'
חגיגה למדינה - רחלי פליישון
15/04/2018 | 09:14
8
11
"בבוקר, כששירה התכוננה לצאת לגן, חכו לה כולם: אמא ובידיה עוגה, אבא נושא בשתי ידיו קופסת זרעים ושתילים, ליהי מחזיקה נירות וצבעים, וסבא וסבתא בידים עמוסות אלבומי תמונות. "לאן אתם הולכים?" שאלה שירה. "לגן", ענו כולם במקהלה, "אנחנו משתתפים ביום ההולדת למדינה"."
 
לצפיה ב-'יום הולדת למדינה מאת: רבקה גבאי '
יום הולדת למדינה מאת: רבקה גבאי
15/04/2018 | 09:19
7
9
 
"יום העצמאות, הוא יום שמחה, זהו יום ההולדת של המדינה. ביום זה אנו נזכרים כיצד מכל הארצות והעמים החלו יהודים לארץ נוהרים."
 
מיועד לגילאים 7-4
 
 
לצפיה ב-'איור-יום הולדת למדינה'
איור-יום הולדת למדינה
15/04/2018 | 09:22
6
10
לצפיה ב-'ברכה למדינה / אורלי דוד'
ברכה למדינה / אורלי דוד
15/04/2018 | 09:31
5
8
"רוצים לטייל עם מתן בארץ ישראל?
רוצים לגלות בטיול את ישראל היפה, הצבעונית והמרגשת?
אז למה אתם מחכים - מתן מזמין אתכם לטיול משותף בשבילי ארצנו האהובה ובסופו תגלו יחדיו את הברכה המתאימה ביותר למדינה."
 
 
 
לצפיה ב-'איך חוגגים למדינה '
איך חוגגים למדינה
15/04/2018 | 18:12
4
4
 יום הולדת ?
ותשובתי קודם כול בשירים .
 
בחרתי בשיר נפלא  ושמו "מגדיר הצמחים "
מילים: דודו ברק
לחן: נחצ'ה היימן

"בוא רעי,
בוא אחי,
נטייל בדרכים
בין ארבע רוחות השמיים,
בין פרחים ושיחים
ממגדיר הצמחים,
רק אנחנו יחד בשניים."

"חבצלת החוף" תקשט את הנוף
"שושנת העמקים" תצחק מן האופק
"כליל החורש" יעורבסגול מסמם
"זמזומית" תזמזם לנו שיר מהמם
וירוץ הניגון וכולו מדמם
עם הלב ומפוח הדופק." 
 
 
שרים אורנה 
ומשה דץ 
 
לצפיה ב-'יום העצמאות של יעל '
יום העצמאות של יעל
15/04/2018 | 18:18
3
3
ספרה :רבקה אליצור 
איירה :אורנה סמורגונסקי .
בהוצאת כנרת זמורה ביתן דביר /2011 
 
"היה ליל חג העצמאות.יעל הקטנה הלכה עם אבא ואימא ברחובות העיר.כמה יפה היה בעיר!הכול היה מלא אור כמו ביום.
דגלים התנופפו בכול מרפסות הבתים.שטיחים ופרחים קישטו את המרפסות ותמונות של הרצל ושל נשיא המדינה ..."
לצפיה ב-'זיקוקין /חנה ניר '
זיקוקין /חנה ניר
15/04/2018 | 18:36
2
3
חנה ניר מתארת בשירה "זיקוקין "את התרגשות ההמונים במבטם אל השמים
המוארים  בליל יום העצמאות, באור הזיקוקין  "איזה ים של זהב וכסף!"
והיא מסימת בכך אמנם הקסם קצר ,אבל הרטט בלבבות עוד ימשיך ימים ארוכים . 
 
השיר הופיע ב"ספר החגים הגדול" בהוצאת עופרים 1995.
לצפיה ב-'ובטיולים '
ובטיולים
16/04/2018 | 11:45
1
4
בוא איתי אל הגליל 
מילים: אהוד מנור
לחן: יאיר רוזנבלום

"קח מקל, קח תרמיל, 
בוא איתי אל הגליל, 
בוא איתי ביום אביב 
נהלך סביב, סביב. 

קח מקל, קח תרמיל... 

עם השמש הזורחת בחניתה 
ושוקעת באכזיב. 
כי השמש, כן השמש, 
כאן השמש, כאן השמש לא תכזיב. "
 
לצפיה ב-'גם בריקודים '
גם בריקודים
16/04/2018 | 12:33
2
"ארץ שבעת המינים "
מילים: דודו ברק
לחן: נחצ'ה היימן


"שיבולים אל מול חמה 
ברינה יוצאים יחדיו הקוצרים 
הדגן לאדמה 
מנשק בתום עידן ממטרים. 

ארץ בה שבעה מינים 
ארץ שעורה חיטה וענב 
ארץ זית ותאנים 
ורימון וגם תמר הזהב - שירו - 

לכרמים בנות שבות 
במחולות ובשירה אדירה 
ענבים ואהבות 
תאסוף בשפע כל נערה "
 
לצפיה ב-'שישה ספרים חדשים לחודש אפריל-המלצות קריאה לחודש הקרוב:'
שישה ספרים חדשים לחודש אפריל-המלצות קריאה לחודש הקרוב:
15/04/2018 | 08:56
3
14

שלי פלדמן ל'הארץ': 
"עגורים של שלום" *מומלץ מערכת*
עפרי, תלמידה בכיתה ה', צורפה השנה לחבורת ה"מקובלות" והיא מאושרת. לכיתה מגיעה תלמידה חדשה, קטנה, עדינה ומלוכסנת עיניים - נורית, או בשמה היפני - נוריקו. מלכת הכיתה, ליאן, מצרפת גם אותה לחבורתה ומקווה שתהיה לעוד אחת ממעריצותיה. אלא שלנורית-נוריקו יש דעות משלה והיא לא חוששת להתעמת עם ליאן, עד שזו מכריזה עליה חרם. מאותו רגע יושבת נורית לבדה בפינת הכיתה ומקפלת מאות עגורי נייר. עפרי מתקוממת בלבה על החרם אך אינה אומרת דבר. היא מביטה בחברתה המוחרמת ותוהה לשם מה היא מקפלת כל כך הרבה עגורי נייר. האם גילוי הסיבה ינסוך בה אומץ להביע את דעתה? וכיצד קשורים העגורים לפצצת האטום שהוטלה על הירושימה?
הספר כתוב בשפה פשוטה וקלילה לקריאה שמצליחה להיות זורמת ונעימה, ולא הופכת לרדודה כמו בספרי נערות דומים. יחד עם העלילה המקורית הכוללת אתגר יצירת אלף עגורי אוריגמי, מצליח הספר "עגורים של שלום" לרגש מאוד לאורכו ובעיקר בסופו.
"עגורים של שלום", מאת עמי גדליה. איורים: אלינה גורבן. הוצאת ספרית פועלים. 
ספר מקורי ומרגש. "עגורים של שלום":https://images.haarets.co.il/image/upload/w_1920,h...
סיפור נעורים קצת אחר. עגורים של שלום:https://images.haarets.co.il/image/upload/w_1397,h...
"בייבי יוגה" 
בייבי יוגה שכתבה פרן קוטון ואיירה שינה דמפסי אינו ספר הדרכה, אבל הוא ספר מלא אהבה ליוגה וליתרונותיה: קואורדינציה, בריאות, תחושה טובה, קשב לגוף ולעונג שהיא גורמת. אתם מוזמנים למסע משפחתי קצר שכולו תנועה, שעשוע והנאה.
הספר, שעשוי קרטון ולכן מתאים לקטנטנים, הצליח לעודד את הילדים לעשות את התנועות (וגם את ההורים) בעיקר בזכות האיורים המקסימים והחרוזים המתורגמים בצורה נפלאה. לדעתנו לאחר מספר פעמים יכול להפוך לשגרה נעימה של לפני השינה.
"בייבי יוגה", מאת פרן קוטון, נוסח עברי: עטרה אופק, איורים: שינה דמפסי, עיצוב: סטודיו "גם וגם", הוצאת "תכלת".
תרגילים שאפשר ליישם בבית. "בייבי יוגה": https://images.haarets.co.il/image/upload/w_2172,h...
"יששש לי חום"
"אִמָּא תָּמִיד יוֹדַעַת מָתַי יֵשׁ לִי חוֹם, הִיא מַרְגִּישָׁה בַּשְּׂפָתַיִם וְלֹא צְרִיכָה מַדְחֹום. וּכְשֶׁהִיא מַחְלִיטָה שֶׁאֲנִי חוֹלֶה, אֲנִי לֹא מִתְוַכֵּחַ, לוֹמַר אֶת הָאֱמֶת, אֲנִי אֲפִלּוּ קְצָת שָׂמֵחַ". בספר "יששש לי חום" מספר הילד אורן, בכנות משעשעת, איך זה להיות חולה כשהחום לא גבוה וגם אחר כך כשהוא עולה. מדובר בספר נוסף בסדרת "מציק ומצחיק" - סדרת ספרים המציגה מצבים מציקים מחיי היומיום של הילדים. 
הספר כתוב בחרוזים כובשים שהצליחו להעלות חיוך גם אצל הילדים וגם אצל המבוגרים. השימוש בצבעים מקבילים בחלק מהטקסטים ובאיורים, משלים את החוויה ובכך יכול להתאים גם לילדים שעוד לא קוראים ולילדי ראשית קריאה.
"יששש לי חום", מאת פטל, איורים: אלינה גורבן. הוצאת מטר. 
מצחיק ומעורר הזדהות. "יששש לי חום": https://images.haarets.co.il/image/upload/w_2004,h...
 
 
 
לצפיה ב-'המשך -'שישה ספרים חדשים לחודש אפריל-מ'הארץ':'
המשך -'שישה ספרים חדשים לחודש אפריל-מ'הארץ':
15/04/2018 | 09:01
2
7
"יומני החנונית 8"
 
בספר השמיני בסדרה המצליחה, שנוצרה בעקבות "יומני החנון", מקבלת ניקי ג'יי מקסוול, גיבורת הסדרה, חבטה בראשה, שבעקבותיה היא חווה חלום פראי. בחלומה היא משחקת תפקיד בסיפורי אגדות כאשר הדמויות באגדות מתחלפות בחברות הכי טובות שלה, וכשהאגדות משתלבות במציאות, העלילה מסתבכת.
 
הסדרה "יומני החנונית" כבר מזמן קנתה לה מעריצים בעולם וגם בארץ, והספר הזה לא מאכזב וממשיך בעלילות מלאות מתח והומור, שמצליחות לסחוף את הילדים והילדות הקוראים בכל פעם מחדש, אפילו כאלה שלא ממש אוהבים לקרוא. רק דבר אחד לא ברור לנו - למה לקרוא לה חנונית?
"יומני החנונית 8", מאת רייצ'ל רנה ראסל. הוצאת ספר לכל.
לא ממש חנונית. "יומני החנונית 8": https://images.haarets.co.il/image/upload/w_2002,h...
"ג'לי מתחילה ברגל שמאל"
 
ג׳לי והחברות הכי טובות שלה מיפ ורובס מתחילות ללמוד בחטיבה, וזה אומר שהגיע הזמן להפסיק לשחק בבובות ולהתחיל להיות מגניבות. אבל מיפ ורובס הן חנוניות־על, ולג׳לי ברור שהכול תלוי רק בה. היא בסך הכול צריכה להקסים את מקסי מקסים המהמם והסתום, להתחמק מסנדי המעריץ הלא־סודי־בכלל שלה ולהתיידד עם חבורת המקובלות הגועליות בתבל. וזאת רק ההתחלה. "ג'לי מתחילה ברגל שמאל" הוא הספר הפותח את הסדרה.
הספר מזכיר מאוד בתחילה את ספרי "יומני החנון" ו"יומני החנונית" המצליחים, כולל האיורים המשולבים בו. מבוגרים שנתקלו בו התבלבלו מרוב ציורים ובלגן, אבל ילדים שקראו בו, התאהבו בו במהירות.
"ג'לי מתחילה ברגל שמאל" מאת קנדי גארד. מאגלית: אורנה כ"ץ. הוצאת כנרת זמורה ביתן.
הילדים יאהבו, מבוגרים - פחות. "ג'לי מתחילה ברגל שמאל": https://images.haarets.co.il/image/upload/w_1926,h...
"אלוף הבלשים בלומקוויסט"
 
הספר "אלוף הבלשים בלומקוויסט" ראה אור לראשונה ב־1946, והוא הספר הראשון בטרילוגיה הבלשית שכתבה אסטריד לינדגרן. תרגומה העדכני של דנה כספי מצטרף לשורה ארוכה של תרגומים שהעניקו חיים חדשים לספריה הקלאסיים של לינדגרן, ובהם "בילבי", "מדיקן" ו"קרלסון על הגג". קאלֶה יודע בתוך־תוכו שהוא אלוף הבלשים, ואם מעולם לא תפס פושעים אמיתיים זה רק בגלל שלא היתה לו הזדמנות. ובאמת, מה כבר יכול לקרות בעיירה השקטה שלו?
 
ספרי הבלשים של פעם זכו להצלחה רבה ולא בכדי. הספר בהחלט מצליח לעבור את מכשול הזמן ולרתק ילדים בני זמננו, לא פחות מאשר את דור ההורים. יחד עם לוגו המרגנית המוכר והאהוב, שהעיד בעיני המבוגרים כי מדובר במשהו איכותי, בהחלט מדובר בספר מומלץ לילדים חובבי קריאה והרפתקאות.
"אלוף הבלשים בלומקוויסט" מאת אסטריד לינדגרן, משוודית: דנה כספי. סדרת מרגנית. הוצאת כנרת זמורה ביתן.
ממש כמו פעם. "אלוף הבלשים בלומקוויסט": https://images.haarets.co.il/image/upload/w_1973,h...
לצפיה ב-'ספרים חדשים – 15/4/2018 'קורא בספרים':'
ספרים חדשים – 15/4/2018 'קורא בספרים':
15/04/2018 | 09:04
1
8
לצפיה ב-'תודה הספר על העצים נראה מדהים'
תודה הספר על העצים נראה מדהים
15/04/2018 | 11:50
6
לצפיה ב-'מעגלים '
מעגלים
15/04/2018 | 07:07
5
בוקר טוב לחברותי . בוקר טוב לקוראי הפורום .
 
לקראת שבוע לא קל ..... 
חשבתי על השיר של עידן רייכל 
 
מעגלים  
 
"מעגלים, מעגלים
איך שאנחנו נשארים
בסיבובים של החיים
נאחזים באנשים "
 
לצפיה ב-'מה כדאי ?'
מה כדאי ?
14/04/2018 | 07:43
1
12
שיר נפלא של לאה נאור
 
 
מה כדאי?
"אם אתה יוצא לדרך 
העולה אל ההרים, 
היזהר שלא תיקח 
איתך דברים מיותרים. 
 
 
בוקר טוב ושבת שקטה .

קח חלום - 
לא כבד מדי, 
ושמחה - 
לא גדולה מדי, 
וגם שיר 
לא ארוך מדי. 
זה די. "
לצפיה ב-'איזה יופי'
איזה יופי
14/04/2018 | 11:08
5
אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים
גם קריאה זה  טיול ונסיעה בדמיון
 מה  יותר כיף לקרוא או לטייל?    
לצפיה ב-'ש מ ח בסיפור ושיר'
ש מ ח בסיפור ושיר
13/04/2018 | 11:55
4
8
ש מ ח
שמח  מילה בת שלוש אותיות בלבד ועולם ומלואו בה
היא מרנינה ועליזה
השמחה היא תכונה של האדם ,
רק לא מספיק חש ומפגין אותה
יש בה מ'ח   שנותן ההוראה להרגיש השמחה
בלב פנימה ולהקרין ממנה החוצה
אך יש והאדם מתעלם ממנה ,חבל..
יש בה מש שאומר לא אמוש מהשמחה ויהי מה
ובינתיים אכין  נזיד עם משמש ומש[סוג עדשים]
לארוחה ואשמח בה
ויש בה את שם מענין אם הוא היה אדם שמח
ו-שם שניתן לאדם בלידתו
והשם שישמור על כולם וינחה את האדם
לחיות בשמחה ובברכה

לצפיה ב-''
14/04/2018 | 08:56
3
1
לצפיה ב-'שחרזדה, הלואי שהשמחה תלווה אותנו תמיד.'
שחרזדה, הלואי שהשמחה תלווה אותנו תמיד.
15/04/2018 | 08:42
2
2
לצפיה ב-''
15/04/2018 | 09:33
לצפיה ב-'תודה חרצית הלוואי שבוע טוב חברה'
תודה חרצית הלוואי שבוע טוב חברה
15/04/2018 | 10:15
1
לצפיה ב-'לגעת '
לגעת
13/04/2018 | 08:44
1
9
לכול חברותי היקרות :שחרזדה ,הזרה , אשלינג , יעל , חרצית .
מבקשת להביע את הערכתי על השתתפותכן בנושא הכבד הכואב ,האכזרי הצובט 
הנוגע בליבנו כשריפה מתפרצת מחדש.
זכרון השואה.   .
מדי פעם ופעם מעל גבי העיתונות,ובתקשורת החזותית שומעים עוד ועוד -פרטים חדשים,על מעללי הנאצים כנגד היהודים,כבורות שחורים הצופנים רוע ומפלצתיות שאי אפשר לתפוס .
 
לא עוד! 
 
לצביה גולן  על הספר "דממת הספק "שהעלית ושיתפת וחשפת -תודה .
בוקר טוב .
לצפיה ב-'ממליצה מאד לקרוא הספר של צביה -מרתק'
ממליצה מאד לקרוא הספר של צביה -מרתק
14/04/2018 | 13:22
1
לצפיה ב-'לזכור ולא לשכוח '
לזכור ולא לשכוח
10/04/2018 | 22:44
18
20
משתפת:בקשו ממני שאעביר את נושא השואה,במקום בו אני מלמדת /מתנדבת,אבל בעדינות .
בדרך כלל אני מעלה וחושפת את הספר: "ילדה במלונה" של שרה שנר נשמית,אבל הפעם הרגשתי צורך לעבור בשנית על ספרים נוספים כדוגמת:"ילדת היער"של עשי ויינשטיין,"מאין את נערה ?"של אירנה ליבמן ,ולהחליט מחדש. קושי קיים כול ספר הוא זכרון.לבסוף בחרתי בספר הידוע,"האי ברחוב הציפורים",של אורי אורלב. דרכו  חשבתי אפתח צוהר,אל הצד השרדותי של אלכס גיבור הסיפור,ואולי של ילדים אחרים מספרים שונים.ואשלב קטעי המחזה .
מוסיפה את הקישור .   
מקווה שאעמוד בציפיות.  
בהזדמנות זו חזרתי לקרוא בספר של אמיליה רואי "סיפור אחר". המתאר  את קורותיה של  משפחה מדנמרק בתקופת הכיבוש,בני המשפחה החליטו לברוח לשבדיה,ולהציל את חייהם. שנתים שהו בשבדיה וניצלו ,הודות למסירותם של השבדים והחלטתם האיתנה להציל יהודים. כך ניצלה קהילה יהודית בת 600 אנשים ובינהם המשפחה המדוברת .
"לאורך כול דרך הבריחה ,לא שאלתי אף פעם מדוע בעצם רודפים את היהודים ?מה עשינו ?
קיבלתי את העובדה שיש בחיים אנשים רעים כמו הגרמנים שרוצים להרוג,ויש למזלנו אנשים אטובים,כמו אנשי המחתרת ,הדייגים ,והאחרים שרוצים להציל ,אפילו תוך סיכון חייהם " עמוד 41 
.
לצפיה ב-'תמיד ולתמיד'
תמיד ולתמיד
11/04/2018 | 12:05
10
8
תמיד לזכור לתמיד
 
נר תמיד בוער לזכר נשמה יקרה
בתמיד יש דם של חפים מפשע
דם שנשפך לשווא
יד זדונית אותם רצחה על עוול בכפם
רק בשל היותם יהודים
ביד ושם מדליקים לזכרם את נר התמיד לתמיד
 
די למעשה זוועה והרג
יש לזרוק את כל הרוע לים
אני תפילה שייתם עידן האלימות.
שיגיע שוב עידן התמימות
ויישאר לתמיד
ולא נהיה אדם לאדם זאב
 
 
לצפיה ב-'ערב יום הזכרון לשואה ולגבורה '
ערב יום הזכרון לשואה ולגבורה
11/04/2018 | 13:17
9
16
מזמינה להעלות כול פרק, שיר ,מאמר , תמונה ,ספר 
העוסק בנושא השואה והגבורה .
 
בכתבה שהופיעה היום בידיעות בשם "ילדות אבודה "/ליהי לפיד  סופר על יוזמה נפלאה של נאוה סלמון 
שהחליטה להחזיר את זיו פניהם של הבובות אותן נשאו נשים מבוגרות כיום,
ילדות אז, בזכרונן במשך שנים רבות.בובות אלו הוו נחמה להן בתקופה הארורה,תקופה השואה, ולהושיבן בחזרה לחיקם .
המבצעת  הבובנאית יעל אוריאלי
"כשראיתי את הדמעות זולגות מעינה של רות ,טובעות בבד הרך של הבובה שהיא חיבקה בידיה שהחיים והזמן חרצו בה סימנים, ידעתי שהצליח לנו. לרגע רות הייתה שוב אותה ילדה קטנה ,רגע לפני שחייה הפכו לגיהנם וניטל ממנה תום הילדות .
הכתבה והתמונות מרגשות עד דמעות .
לצפיה ב-'הכתבה- ילדות אבודה '
הכתבה- ילדות אבודה
12/04/2018 | 00:15
4
15
 
ילדות אבודה
 
הן שרדו את השואה ובליבן נצרו זיכרון ילדות של בובה, זיכרון של תום שלפני האסון הנורא. עכשיו עמותת "מרפא לחיים" לקחה את ציוריהן של שלוש שורדות שואה והחזירה את בובות ילדותן לחיים בשחזור מושלם, עד אחרון הסרטים על החצאית. התוצאה הייתה מרגשת מעבר למילים. ליהיא לפיד על מפגש בין זיכרון ליצירה
 
ליהיא לפיד
 
כשראיתי את הדמעות זולגות מעיניה של רות, טובעות בבד הרך של הבובה שהיא חיבקה בידיה שהחיים והזמן חרצו בהן סימנים, ידעתי שהצליח לנו. לרגע רות הייתה שוב אותה ילדה קטנה, רגע לפני שחייה הפכו לגיהינום וניטל ממנה תום הילדות.
 
 
 
מיזם "בובה לחיים" של עמותת "מרפא לחיים" עושה משהו מקסים. חבריה לוקחים ציורי דמויות שמציירים ילדים חולים והופכים אותם לבובות. הבובנאית יעל אוריאלי מכינה בובות מהציורים, והחוויה מרגשת מאוד. הילדים חוזים ביצירת הדמיון שלהם מקבלת חיים וזה ממלא אותם התרגשות ותקווה.
 
 
נאוה סלמון - אישה מיוחדת ומלאת שמחת חיים, שמלבד היותה אחת הרכזות במועדון "מפגש בכפר" של שורדי שואה בניהול "סביון", העמותה למען האזרח הוותיק בכפר־סבא, גם מתנדבת בהוסטלים של המעון לניצולי שואה — חשבה על רעיון מרגש.
 
 
היא הציעה לשלוש נשים מהמועדון, שלושתן ניצולות שואה, לצייר דמויות כדי להכין להן בובות. כמו שאנחנו עושים בעמותה עבור הילדים. כשיצאנו לדרך, לא ידענו אם זה יצליח, האם ניתן יהיה להפוך את הציורים האלה לבובות אמיתיות, ואיך יגיבו שורדות השואה.
 
 
רות באומן ולאה מאיר ציירו בובות שהן זכרו מילדותן. בובות שהיו עבורן סמל התום של ימי טרום המלחמה. מרים ולדבסקי ציירה את עצמה כפי שהיא זוכרת.
 
 
 
שלושתן ציירו תוך שהן יורדות לפרטי־פרטים, החל מצבע העיניים, דרך סוג העור של הנעליים ותחושת הבד של השמלה.
 
 
יעל אוריאלי, הסתובבה בחנויות עם רשימת החלומות שלהן, מחפשת בדים מדויקים. "פחדתי", היא מודה, "שמא זה לא יהיה בדיוק כמו בזיכרון שלהן". כל כך היא רצתה לדייק.
 
 
במפגש השבועי של הקבוצה במועדון הקשישים בכפר־סבא הכנו להן הפתעה והענקנו להן את הבובות. החוויה הייתה מרגשת עד דמעות.
 
 
זה היה שם, הבובה של ילדותה. לרגע היה ניתן לראות בעיניה את התום של הילדה ההיא, זו שכל ילדותה נלקחה ממנה, יחד עם משפחתה.
 
 
הן התבוננו כל אחת בבובה שלה. לאה מאיר בבובה שהיה חשוב לה שתהיה בצבעי כחול־לבן, כמו הדגל, עם עגילים ושרשרת כמו שהייתה לבובתה. ומרים בבובה בת דמותה כילדה, עם שתי צמות עבותות בצבע בלונד, שאת הבד של שמלתה, שהיא זכרה איך אמא שלה תפרה לה, חיפשה יעל הבובנאית בכל חנויות הבדים. "זה אותו הבד בדיוק", אמרה מרים.
 
 
ולא נותרה עין יבשה באולם. רק אישה אחת מילמלה בעצב, "אני לא זוכרת אפילו בובה. הייתי קטנה מדי לפני הגיהינום הזה. בת שלוש הייתי כשהגעתי למחנות. ושם שום בובה לא הייתה לי. שום בובה".
 
 
לצפיה ב-'מרגש מאוד'
מרגש מאוד
12/04/2018 | 07:37
לצפיה ב-'לסרט וידאו מרגש על האירוע: ילדות אבודה'
לסרט וידאו מרגש על האירוע: ילדות אבודה
12/04/2018 | 14:48
1
12
לצפיה ב-'נשלח פעמיים בטעות'
נשלח פעמיים בטעות
12/04/2018 | 14:52
5
 
 
לצפיה ב-'סיפור מדהים'
סיפור מדהים
12/04/2018 | 21:36
לצפיה ב-'דן פגיס חוזר אל הקָּרוֹן הֶחָתוּם'
דן פגיס חוזר אל הקָּרוֹן הֶחָתוּם
12/04/2018 | 09:44
2
10
 
הסיפור מאחורי השיר שפרץ חומת שתיקה בת 30 שנה
 
חן מלול
 
השיר "כָּתוּב בְּעִפָּרוֹן בַּקָּרוֹן הֶחָתוּם" מאת דן פגיס על אנדרטה במחנה ההשמדה בלז'ץ.
לעוד סיפורים על השירים המרגשים הצטרפו לקבוצה "הסיפור מאחורי"
 
 
בכל עת שניסה דן פגיס לחזור בשירתו אל ילדותו שלפני המלחמה, הוא גילה כי כמעט שאינו זוכר ממנה דבר. כבר בספרו הראשון משנת 1959 הבחין המשורר שערפל השכחה "הָפַך סִפּוּר חַיַּי לִי לִבְדוּתָה." בעוד שהרגיש כי ילדותו ניטלה ממנו באכזריות, את חוויות מלחמת העולם השנייה שקטעה אותה הקיף פגיס בחומת שתיקה מעשה-ידיו. הוא סירב לדבר על חוויותיו עם איש, והצליח לתת להן ביטוי רק בשירתו. היות שסירב לדבר על הגירוש כל חייו, לא ידוע לאיזה משני הגירושים שעברו יהודי רדאוץ נקלע פגיס בן ה-11.
 
כמעט שלושה עשורים מפרידים בין אותו יום ארור באוקטובר 1941, בו נדחס הנער מרדאוץ שברומניה עם סבו וסבתו אל קרון הרכבת העמוס בדרכם אל מחנה עבודה נאצי, ובין ההתמודדות הראשונה והישירה של דן פגיס המבוגר עם הגירוש שאליו נקלע.
 
היה זה לראשונה בספר השירה השלישי שלו, שהתפרסם בשנת 1970 בשם גלגול, שנתן פגיס ביטוי ישיר לשואה בשירתו. במחזור "בקרון חתום" המורכב משבעה שירים הממשיכים אחד את השני, הופיע שירו המוכר "כָּתוּב בְּעִפָּרוֹן בַּקָּרוֹן הֶחָתוּם".
 
 
כָּאן בַּמִּשְׁלוֹחַ הַזֶּה
אֲנִי חַוָּה
עִם הֶבֶל בְּנִי
אִם תִּרְאוּ אֶת בְּנִי הַגָּדוֹל
קַיִן בֶּן אָדָם
תַּגִּידוּ לוֹ שֶׁאֲנִי
 
 
שם השיר, שהעניק את השם למחזור השירים שבו הופיע, מרמז לקורא על רגע כתיבתו/ גילויו: לא דן פגיס המשורר המבוגר הוא שחיברו, אף לא הילד סֶוֶרִין פגיס (השם בו נולד, ואותו עיברת עם עלייתו ארצה). השיר נכתב והתגלה, כביכול, על קיר קרון רכבת חתום הנשלח אל יעד לא ידוע.
 
הדוברת היא חוה, אם כל חי, והדמויות שהיא מזכירה בשיר הקצר מעניקות להתרחשות ההיסטורית הקונקרטית מימד על-אנושי, והופכות את הטרגדיה האישית של האם ושל בנה לכתב אישום שמנסח צד אחד של האנושות כנגד צידה האחר. בצד כתב האישום נוכל להבחין אולי גם בניסיון להזהיר את הרוצח, לקרוא לו בשמו (קַיִן), להזכיר לו את שיוכו המשפחתי (בְּנִי הַגָּדוֹל) ולהבהיר לו שהמעשה המפלצתי שהוא עתיד לבצע לא מוציא אותו ממשפחת האדם (קַיִן בֶּן אָדָם), ולכן הוא עתיד לרדוף אותו – כמו אות קין, כמו הכתובת הכתובה בעפרון (תַּגִּידוּ לוֹ שֶׁאֲנִי… כָּאן בַּמִּשְׁלוֹחַ הַזֶּה) – לכל אשר יילך.
 
אחרית דבר: "החרדות" של פגיס
בסוף המלחמה התאחד הנער עם דודותיו ששרדו את התופת. המכתבים מאבא שהיגר כבר בשנת 1934 לארץ ישראל שכנעו אותו להגר בעקבותיו ארצה. בסתיו 1946 ירד פגיס מהאנייה "טרנסילווניה" בנמל חיפה. משעה שהתאחדו כל הנוסעים עם מכריהם על הנמל, גילה כי איש לא בא לקדם את פניו. מקץ כשנה בארץ עזב דן פגיס את בית אביו, איתו לא מצא שפה משותפת.
 
לאחר מותו של יוסף פגיס, הקדיש לו בנו דן מעין מכתב פרידה בשם "אבא". באחת הפסקאות חושף דן פגיס את הסיבה שבגינה נמנע שנים כה רבות מלעסוק במה שכינה "החרדות" שלו:
 
"הרי רשת החרדה והמצוקה והעלבון, הרשת הזאת רק חלליה הם עניינים קטנים כביכול, ענייני עבודה או ספרים או יחסים עם אנשים של עכשיו, אבל חוטי הרשת וקשרי קשריה הם אותו המוות ואותם היסורים […]. הריהם מלווים אותי יום יום. בכל ערוגת פרחים מלבנית אני רואה קבר הרוגים המוני שקושט לאחר זמן, אפילו בשטיח בחדר, אפילו ב – מה עוד אני צריך לומר?
 
אתה, לפחות, מעולם לא ירדת כך. ראית אותי, חשבתי שהתעלמת ממני (גם הצלחתי להחביא את החרדות לפחות עשר-שתים-עשרה שנים אפילו מפני עצמי, זה פרץ רק אחרי אייכמן)."
 
 
כתוב בעיפרון בקרון החתום https://www.youtube.com/watch?v=49ts09_J4gc
לצפיה ב-'"היה קל יותר להסתיר טנק מאשר ילד יהודי"-'הארץ':'
"היה קל יותר להסתיר טנק מאשר ילד יהודי"-'הארץ':
12/04/2018 | 10:08
1
6
אירנה סנדלרובה היתה עובדת סוציאלית בת 29 כשפרצה המלחמה. בעזרת הברחת כסף ומזון וזיוף תיקים ושמות, הובילה מבצע להצלת 2,500 ילדים מגטו ורשה. ספר חדש מפאר את דמותה שנעשתה לנערצת בפולין, גם אם כיום היא משרתת את השלטון השמרני במולדתה...
עופר אדרת ל'הארץ': "סיפור הגבורה יוצא הדופן של חסידת אומות העולם, הפולנייה אירנה סנדלרובה, לא תפס עדיין את המקום הראוי לו בזיכרון השואה בישראל. למעשה, גם במולדתה היא זכתה לפרסום רק בשלב מאוחר יחסית ואפילו גרסה הוליוודית מוצלחת טרם נעשתה לכבודה — אף שכמו שינדלר, גם סנדלרובה ניהלה רשימות של היהודים שהצילה.
 
ספר חדש, "הילדים של אירנה — סיפורה המופלא של האישה שהצילה 2,500 ילדים מגטו ורשה", שיוצא לאור בעברית (הוצאת "כתר") לקראת יום הזיכרון לשואה, מנסה לחשוף את סיפורה לקהל הישראלי.
 
לקראת יום הזיכרון לשואה ועל רקע הדיון הסוער ב"חוק השואה" הפולני ובתפקיד שמילאו פולנים ברדיפת יהודים בשואה, יצא לאור בעברית (הוצאת "כתר") הספר "הילדים של אירנה — סיפורה המופלא של האישה שהצילה 2,500 ילדים מגטו ורשה". דמותה של סנדלרובה, שמתה בגיל 98 בדיוק היום לפני עשור, בולטת כעת יותר מאי פעם כסמל לאותם פולנים שסיכנו את חייהם כדי להציל יהודים.
"אירנה סנדלרובה היא כיום גיבורה בפולין — אף שהיא סירבה להכיר בעצמה ככזו. אך הסיפור שלה, כמו סיפורים רבים אחרים ברחבי פולין, היה קבור עמוק למדי במשך עשרות שנים", אומרת פרופ' טילאר מצאו, היסטוריונית אמריקאית־קנדית, מחברת הספר החדש, בראיון ל"הארץ". תרמו לכך, בין היתר, השלטון הקומוניסטי בפולין עד 1989 ותרבות הזיכרון והשיח על השואה, שגם בפולין מושפעת מפוליטיקה.
 
סנדלרובה, עובדת סוציאלית, היתה בת 29 כשפרצה מלחמת העולם השנייה. את עבודתה במחלקת הרווחה בעיריית ורשה, שאמורה היתה לסייע רק לפולנים, היא ניצלה למפעל הצלה יוצא דופן בהיקפו של ילדים יהודים. "היה קל יותר להסתיר טנק מאשר ילד יהודי בשואה", אמרה לאחר המלחמה. מפעל ההצלה שלה היה מגוון בשיטותיו וכלל, בין היתר, זיוף תיקים ושמות, השגת אישורי מחלה מפוברקים, הברחת כסף, מזון, תרופות ובגדים — כל מה שאיפשר לילדים יהודים ליהנות מסיוע שנועד לשכניהם הפולנים בלבד.
"הבסיס לקבלת סעד סוציאלי היה איסוף נתונים וסטטיסטיקות מהקהילות. אז זייפנו את הסטטיסטיקה — כלומר, הרכבנו רשימות של שמות שהמצאנו — וכך יכולנו להשיג כסף, מצרכי מזון וביגוד", הסבירה פעם.
 
כדי להניא את הגרמנים מביקורים אצל המשפחות הנזקקות, שעל הנייר נרשמו כפולניות, היא הוסיפה לתיקים הערות על מחלות מדבקות קטלניות כמו טיפוס וכולרה — שמהן פחדו הגרמנים פחד מוות. לצד זאת, היא אף השיגה עבור עצמה תעודת מעבר של "ביקורת מגפות", שאיפשרה לה להיכנס לגטו ולצאת ממנו בקביעות.
 
בספר מפורטות שיטות הפעולה שלה. כך, לדוגמה, כשילד נוצרי מת באחד מבתי היתומים, היא וידאה כי מותו לא ידווח. במקום זאת שימשו השם ומספר הרישום שלו למתן זהות חדשה ומקום לילד רחוב יהודי. באחד המקרים הסתייעה בכומר מהעיר לבוב, שכל מסמכי הקהילה שלו נשרפו. "הכומר הציע את כל תעודות הלידה הריקות שנותרו ברשותו, והשלטונות הגרמניים לא יכלו להשוות אותן לכתוב בספרי הרישום", מסופר בספר.
 
את פעילותה המחתרתית האסורה היא המשיכה ביתר שאת גם אחרי שיהודי העיר גורשו לגטו. בין היתר, עשתה זאת במסגרת תפקידה כמנהלת מחלקת הילדים של ז'גוטה — "המועצה לעזרת יהודים" — שפעלה בפולין הכבושה. בהמשך התמקדה בהברחתם של תינוקות יהודים רבים אל מחוץ לגטו, מתחת לאפם של הנאצים — במזוודות, בארגזי עץ ודרך תעלות הביוב. בין יעדי הבריחה היו מנזרים ומשפחות פולניות נוצריות.
 
יד ושם התנגד
"היא היתה אשה קטנה ורזה עם רצון ברזל. צעירה דקת גו, שגובהה מטר וחצי, בסוף שנות ה–20 לחייה בפרוץ המלחמה, שנאבקה בחירוף נפש ובתבונה של גנרל מנוסה", אומרת מצאו, המתמחה בכתיבת ביוגרפיות על נשים. החלטתה לכתוב ספר על סנדלרובה התקבלה לאחר ביקורה הראשון בפולין, ב–2009, אז התוודעה לדמותה. "היא כבר היתה מפורסמת בארצה, אבל לא כל כך מוכרת בארה"ב. כשהעמקתי ללמוד את הנושא — לא רק על אירנה סנדלרובה, אלא גם על סיפוריהם של רבים אחרים שהיו חלק מהרשת שלה, בתוך ומחוץ לגטו — חשבתי שזו היסטוריה חשובה שכדאי לכתוב עליה ספר".
 
סנדלרובה זכתה עוד בחייה להוקרה, לפרסים ולאותות ואפילו למכתב אישי מהאפיפיור. היא אף היתה מועמדת לפרס נובל לשלום ("יד ושם" סירב לתמוך בכך, בטענה כי כל חסידי אומות העולם ראויים להוקרה ואין להעדיף אחד מהם). בעשורים האחרונים שמה נישא בפי כל בפולין; דמותה מככבת בסרטים וספרים, כולל ספרי ילדים, רחובות ובתי ספר נקראו על שמה ופועלה מונצח בתערוכות. 2018 הוכרזה בפולין כ"שנת סנדלרובה". באחרונה אף ראה אור בפולנית מחקר היסטורי נוסף על פועלה, פרי עטה של העיתונאית הפולנייה־יהודייה אנה ביקונט, אשר מציע אף הוא קריאה מחודשת של אישיותה.
 
בשיח הפוליטי הפולני הנוכחי סנדלרובה היא קלף מנצח. בזכותה מתאפשר לממשלה להפנות את הזרקור לחסידי אומות העולם הפולנים ולהסיט את הדיון מחלקם של פולנים בפשעי הנאצים. "הסיפור שלה לפעמים נערך מחדש מסיבות פוליטיות, כדי לשרת אג'נדות שאינן בדיוק היסטוריות. ברור שמדובר בסיפור על מוסר גדול ועל אומץ, אבל בה בעת צריך לזכור, שלא כולם בפולין בתקופה הזאת היו גיבורים. למצוא את האומץ להתנהג כמוה לא היה דבר פשוט", אומרת מצאו.
 
על הדרך מוכנה ממשלת הימין הפולנית להתעלם מכמה צדדים ראויים פחות — מבחינתה — בביוגרפיה של סנדלרובה. למשל, עובדת היותה פעילת שמאל — יש אומרים "קיצוני" — וקומוניסטית משחר נעוריה. לא בדיוק מודל לחיקוי בפולין הלאומנית של היום, שבה פשעי הקומוניסטים משווים לאלה של הנאצים.
במשך כשנתיים חקרה מצאו את דמותה ופועלה. היא ביקרה בארכיונים בוורשה, בברלין, בלונדון, בניו יורק ובירושלים, קראה עליה ומפרי עטה, וקיימה ראיונות עם "הילדים של אירנה", שעל שמם נקרא הספר.
את מתנגדת לניסיון הפולני להציג אותה כקדושה.
 
"אירנה סנדלרובה היתה גיבורה, אשה בעלת רמת מוסר ואומץ פיזי שלא יתוארו, ואיש לא הטיל בכך ספק. אבל היא לא היתה קדושה ולא מרטירית. הצגתה כקדושה תהיה, בסופו של דבר, חילול כבוד של המורכבות והקושי האמיתיים בבחירות שהיא עשתה כאדם. גם לאנשים צדיקים יש פחדים וחולשות. היותה אדם מורכב רק הופכת את סיפורה לחזק יותר, כי זה אומר שכל אחד מאתנו, חרף פחדים וחולשות, יכול לפעול כך. כלומר, לא צריך להיות מושלמים כדי להיות צדיקים".
 
מה היו החולשות והפגמים שלה?
 
"מפעל ההצלה שלה העמיד בסכנה אנשים יקרים לה. היא העמידה את אמהּ החולנית בסכנה עצומה, והסתירה ממנה את הסיכונים האלה. היא היתה פזיזה ולעתים קצרת ראות, ולרגעים היתה אולי אנוכית בחוסר האנוכיות שלה".
 
ובמה מתאפיינת הגבורה שלה?
 
"היא ניחנה בתחושת מטרה וצדק עזים כל כך, עד שיכלה — בדוגמה שהיא עצמה נתנה — לשכנע אחרים סביבה להיות טובים יותר משהיו בנסיבות רגילות, ולעשות יחד איתה משהו מדהים בהגינות ובאומץ הלב שבו".
 
יש ויכוח במחקר על המספר המדויק של הילדים שהצילה או שאירגנה את הצלתם. באתר "יד ושם", שהכיר בה כחסידת אומות עולם ב–1965, כתוב כי המספר אינו ידוע. בפולין, עם זאת, נהוג לנקוב במספר 2,500.
 
מה מקורו של המספר 2,500? בפולין יש מי שטוען כי הוא מנופח.
 
"40 שנה אחרי המלחמה, סנדלרובה ועמיתיה העריכו כי כל הרשת שבה היו פעילים הצילה, בסיכומו של דבר, כ–2,500 ילדים. סנדלרובה לא אמרה מעולם שהיא עשתה זאת לבדה".
 
בכתיבת הספר נפעמה מצאו גם מאומץ לבם של ה"אחרים" — עשרות גיבורים שקטים, בעיקר נשים, שחברו לסנדלרובה. "אירנה אמרה שעל כל ילד שהיא ארגנה את הצלתו סיכנו עשרה אנשים בממוצע בוורשה את חייהם. לולא אומץ לבם של מי שחברו אליה ונכונותם להקריב את חייהם, ההצלחה לא היתה מתאפשרת".
נידונה למוות וניצלה
הספר החדש הוא השני שעוסק בסנדלרובה ורואה אור בישראל. ב–2009 פורסם בארץ הספר "היא נתנה להם חיים: אירנה סנדלר, האמא של ילדי גטו ורשה", שכתבה אנה מיישקובסקה (כנרת, זמורה ביתן, דביר). בספר זה נכלל תיאור בגוף ראשון של מעצרה של סנדלרובה בידי הגסטאפו ב–1943.
 
בביתה היא החזיקה תעודות לידה ותעודות זהות אמיתיות ומזויפות, כרטסת עם רשימות של ילדים וכתובות של מקומות המסתור שלהם. "כל זה היה חבוי במיט
לצפיה ב-'המשך המאמר מ'הארץ''
המשך המאמר מ'הארץ'
12/04/2018 | 10:13
10
 
 
בביתה היא החזיקה תעודות לידה ותעודות זהות אמיתיות ומזויפות, כרטסת עם רשימות של ילדים וכתובות של מקומות המסתור שלהם. "כל זה היה חבוי במיטתי שקרסה בעת החיפוש. למזלי, הגרמנים היו כה עסוקים בפרימת הכרים ובהוצאת חפצים מתוך הארון עד שלא שמו לב למיטה השבורה", היא מצוטטת שם.
 
בדרכה לבניין הגסטאפו עוד הספיקה להשמיד רשימה שמית חשובה ששמרה בכיס המקטורן שלבשה. "את הדף המסגיר הצלחתי לקרוע לחתיכות קטנות שהשלכתי מחלונה של המכונית הדוהרת בחוצות ורשה. איש לא שם לב למעשי. השעה היתה שש בבוקר. הגרמנים נמנמו. היו עייפים. הייתי רגועה בקשר לגורל הילדים. על הגורל הצפוי לי לא ידעתי". המזל המשיך להאיר לה פנים גם בהמשך. לאחר שנחקרה, עונתה ונידונה למוות הצליחה המחתרת לשחד את אחד הקצינים הנאצים בבית הסוהר, והיא שוחררה לדרכה לאחר שהוכרזה כמתה.
עד היום רשימות הילדים שהצילה לא נמצאו — דבר המקשה על החוקרים לצלול לעומק סיפורה. "הרשימות אותן ניהלה במלחמה לא שרדו. הן נקברו תחת ההריסות בוורשה", אומרת מצאו כשהיא נשאלת על הקשיים עמם התמודדה במחקר שלה. קושי נוסף טמון בכך שבמשך עשרות שנים העדים לפעילותה שתקו, כפי שנהוג היה תחת המשטר הקומוניסטי. "ואז, בסוף המלחמה הקרה, כשכבר היה בטוח יותר לספר, האנשים היו מבוגרים מדי, או שכבר מתו", אומרת מצאו.
 
בהקשר זה, לדבריה, יש לזכור כי "סנדלרובה סיפרה את סיפורה בגיל מבוגר. האנשים ששמעו אותו ערכו את דבריה והוסיפו תובנות משלהם". לצד זאת, כשהזדקנה התקרבה סנדלרובה לדת ונהפכה לשמרנית יותר. "בגיל 90 היא כבר לא רצתה לפתוח חלקים מהסיפור שלה, כמו הרומנים שהיו לה, הגירושים והחיים שלה כבוהמיינית".
 
ואמנם, גם קורות חיים האישיים, בדומה למפעל ההצלה שהובילה, היו סוערים. לפני המלחמה נישאה לבעלה הראשון, מיֶיצ'יסלב סנדלר, שהעניק לה את שם משפחתה. תוך כדי המלחמה היא ניהלה רומן עם חבר יהודי נשוי בשם אדם צלניקר. אחרי המלחמה התגרשה מסנדלר ונישאה לצלניקר (שאימץ את שמו המחתרתי, סטפן זֶגרֶמבּסקי), עמו הביאה לעולם שלושה ילדים. שניים מהם מתו לפניה. ב–1961 התחתנה שוב עם בעלה הראשון, אך עשור לאחר מכן התגרשה ממנו.
לא חסכת בספר שלך גם פרטים אישיים.
 
"היא הפכה עצמה לדמות ציבורית, ולכן כתבתי גם על כל אלה — כדי לתת תמונה שלמה שלה. מנגד, אני לא רוצה לשפוט את המפעל שלה בשל כך. אני לא בטוחה אם אני עצמי הייתי רוצה שמישהו יכתוב בספר על כל הדברים שעשיתי כשהייתי בשנות ה–20 לחיי. רבים מאיתנו לא ישמחו להידרש לכך כשהם בני 90 פלוס"."
 
 
 
 
לצפיה ב-'ראיתי אתמול את הסרט וממליצה מאוד-"הבלתי נראים": להסתתר בתוך '
ראיתי אתמול את הסרט וממליצה מאוד-"הבלתי נראים": להסתתר בתוך
12/04/2018 | 17:03
3
גוב האריות
הסרט עוסק בסיפורם של ארבעה יהודים שהצליחו לשרוד את השואה בעודם מסתתרים בברלין עצמה • במאי הסרט, קלאוס רפלה, גילה ש־1,700 יהודים כאלה הצליחו לשרוד את המלחמה
 
ישי קיצ'לס
 
בקיץ 1943 הכריז הרייך השלישי כי ברלין "נקייה מיהודים". אולם באופן פלאי, באותה עת עדיין הסתתרו בעיר הבירה הגרמנית כ־7,000 יהודים, ו־1,700 מתוכם אף הצליחו לשרוד את המלחמה. "הבלתי נראים", סרט חדש שמשלב בין קולנוע תיעודי לעלילתי, מביא את סיפוריהם המרתקים של ארבעה מהם. הסרט עולה היום בבתי קולנוע ובסינמטקים ברחבי הארץ.
"הדהים אותי כיצד אנשים הצליחו לשרוד במקום מרכזי ומסוכן כל כך", מספר הבמאי הגרמני (הלא יהודי), קלאוס רפלה, שמבקר בימים אלה בארץ, לכבוד עליית סרטו לאקרנים המקומיים. "נחשפתי לתופעה בעת עבודה על סרט תיעודי אחר, שעסק בבית בושת ברלינאי שאותו פקדו נאצים רבים. התברר לי שאישה יהודייה צעירה הסתתרה שם במשך כמה שנים. חשבתי לעצמי שבוודאי יש סיפורים נוספים על יהודים שהצליחו להתמזג עם הסביבה ולהפוך לבלתי נראים. מאוד עניין אותי להמשיך ולחקור את הנושא".
מה הדבר שהכי הפתיע אותך במהלך המחקר שעשית?
"שני דברים. ראשית, מספר היהודים שהחליטו לרדת למחתרת בברלין היה גדול בהרבה ממה שחשבתי שיהיה. שנית, הפתיע אותי לגלות שכמעט כל מי שבחר להישאר בברלין היה צעיר מאוד. אבל יכולתי גם להבין את זה. כי מי שבחר להסתתר בברלין היה צריך לאמץ סגנון חיים מאוד דינמי ומאוד מלחיץ. המצב השתנה מרגע לרגע, והעמדת הפנים הצריכה לעיתים קרובות אלתור וקבלת החלטות מאוד מהירה".
מלבד אומץ, היה גם משהו קצת נאיבי ומטורף בהחלטה להישאר בברלין, לא? זה בעצם לבחור להסתתר בתוך גוב האריות.
"בהחלט. אבל גם זה קשור לדעתי לעניין הגיל. כשאתה צעיר, אתה לא חושב עד הסוף על התוצאות האפשריות. המחשבה היא מעכשיו לעכשיו. הם חיו מיום ליום ושאלו שאלות כמו 'איפה אשן הלילה?'. הם היו נכנסים לאולם הקולנוע המקומי כדי להתחמם ולנוח כמה שעות. הם לא חשבו על מה יהיה בעוד כמה שבועות או בעוד כמה חודשים. אתה גם רואה את זה בראיונות שקיימתי עם ארבעת השורדים. מצד אחד, הם מכירים בטירוף של המצב. אבל באותה העת הם גם צוחקים לא מעט. כי הם גאים בכך שהצליחו להערים על הנאצים".
ידעת מההתחלה שתרצה לשלב בין קולנוע תיעודי לקולנוע עלילתי או שזו החלטה שהגיעה תוך כדי העבודה?
"התוכנית המקורית היתה לעשות סרט תיעודי נטו. אבל המממנים שלנו לא רצו לעשות סרט בסגנון 'ראשים מדברים', והדבר הביא אותי למסקנה שהפתרון האידיאלי יהיה לערבב בין הז'אנרים, כי יש כל כך הרבה אמוציות ומתח בסיפורים המדהימים שהמרואיינים מספרים. בדיעבד, אם לא היינו עושים את זה בסגנון דוקו־דרמה נראה לי שהקהל היה מתקשה להאמין שהסיפורים של השורדים שראיינתי באמת אפשריים. זה מאוד עוזר כשאפשר לראות את ההתרחשויות".
עם קרוב למאה אלף צופים, הסרט שלך היה הצלחה בגרמניה. בוודאי כאשר לוקחים בחשבון את העובדה שמדובר בדוקו־דרמה, שהוא ז'אנר שבדרך כלל מוצא את מקומו על המסך הקטן.
"נכון מאוד. באמת לא היה קל לשכנע את המפיקים שיש לסרט מהסוג הזה סיכויי הצלחה. בגלל זה גם לקח כל כך הרבה שנים להשלים את הפרויקט. את הראיונות קיימתי כבר ב־2009־2010. אבל השחקנים שליהקנו מאוד מפורסמים בגרמניה והם התגייסו באופן מלא ומאוד עזרו להביא את הקהל לאולמות".
 
אתה חושב שגם הנושא עצמו תרם לקשיי ההפקה? או שהקשיים נבעו רק מהפורמט שבחרת?
"פעמים רבות אמרו לנו שהקהל כבר לא מעוניין לשמוע סיפורים על מלחמת העולם השנייה ועל השואה. אבל ההצלחה הגדולה של סדרת הטלוויזיה הגרמנית 'דור מלחמה' עזרה לנו לשכנע את מי שצריך. זה היה קרב מאוד ארוך ומתיש, ולא פעם איבדתי תקווה. עם זאת, הרגשתי מחויב למרואיינים שלי. הייתי חייב לסיים את הפרויקט הזה".
 
איך היה לצפות בסרט עם קהל ישראלי? איך התגובות שקיבלת בארץ שונות מאלה שקיבלת בגרמניה?
"ההקרנות בישראל היו הרבה יותר אינטנסיביות, ואחרי הסרט, הרגשתי שהקהל מאוד מעורב. שאלו אותי המון שאלות ומאוד התעניינו לדעת מה עלה בגורל הדמויות. קיבלתי תחושה שכמעט כל הצופים באולם ניחנו באיזשהו קשר אישי או משפחתי לסיפור. אני מאוד שמח להציג את הסרט כאן. זהו כבוד גדול עבורי שהסרט יוצא כאן לאולמות הקולנוע".
 
לצפיה ב-'שואה'
שואה
12/04/2018 | 10:33
4
6
שואה,
מילה כל כך נוראה.
היא טומנת בחובה הרבה צער,
הרבה אובדן,הרבה בכי ועצב,
שואה ,מילה איומה,
מילה שיש בה מראות זוועה,
מילה שאומרת העולם נורא,
אבל למה? למה קיימת בכלל כזאת מילה?
אולי אם לא היו ממציאים אותה ,
אז לא היו משתמשים בה?
נשאלת השאלה, האם בני אדם נולדים עם כזה רוע ?
ואם לא נולדים כך, מה גורם לרוע לפרוץ החוצה ולגרום לשואה?
לאלוהים פתרונים או לאדם? מי יידע?
שואה-מי המציא את זו המילה האיומה?
מי נתן לה משמעות כזו גרועה ונוראה?
שואה ,הלוואי ולא היתה קיימת  זו המילה .
 
לצפיה ב-'ספור שנגע מאד לליבי.''סוס עץ ושמו זריז''/אירנה ליבמן.'
ספור שנגע מאד לליבי.''סוס עץ ושמו זריז''/אירנה ליבמן.
12/04/2018 | 10:51
3
4
לנתק היה סוס עץ, הוא נשלח לגטו ולקח עמו את סוס העץ. בחדר גר עם הוריו, אחותו ודודו. כולם יצאו בבוקר לעבודה ונתק נשאר עם חברו הטוב סוס העץ. הימים ארוכים וקשים ונתק סגור כל היום בחדר. אמו הכינה לו מעט אוכל למשך כל היום. נתק הבין את המצב הקשה. הוא דהר עם סוסו למרחקים לעולם האגדות שבו פיות, מלאכים, נסיכים ונסיכות. החורף הגיע ובחדר קר מאד. יום אחד האם חלתה. היא היתה מכוסה בכל השמיכות והמעילים והיא רעדה מקור. שרפו את הכסאות ואת המחיצות שבארון כדי שהאם תתחמם. לילה אחד לחשה לו אחותו שהסוס עשוי מעץ. נתק קם ממיטתו חיבק את הסוס ודהר איתו. הוא העיר את אביו ואמר לו שסוסו זריז רוצה לחמם את האם ואת כולם. האב אמר שהסוס יציל את האם.לנתק היה נדמה שאביו בוכה. וכך עלה זריז כמו אבוקה בוערת מעלה מעלה לממלכת האגדה הנפלאה.
לצפיה ב-'כינור העצב /מילים ולחן: דר' יצחק חן תרגום לעברית: יורם טהרלב'
כינור העצב /מילים ולחן: דר' יצחק חן תרגום לעברית: יורם טהרלב
12/04/2018 | 11:41
2
6
 
 
כינור העצב
מילים ולחן: דר' יצחק חן
תרגום לעברית: יורם טהרלב
ביצוע: ששי קשת
 
"כינור העצב בי מתייפח
נוגה הלחן קופא ירח
תם שיר הכלייזמר בעיירה
שנמחתה עם התבערה
 
בתא המוות נדם הלחן
מייתר קרוע מול קור הפחד
וגם הכלייזמר נרו כבה
שיער הילד הפך שיבה
 
אז בוא נגן לי מחדש כינור השכחה
עד ייצרב בנשמתי הזכר שנמחה
אז בוא ותפור לי מחדש
שיריך טלאי על טלאי
והלבישני בגד חג
אתה תקוות חיי
 
מליון עיניים נושאות שלהבת
נושאות אלינו אשמה נוקבת
הם לא הספיקו להזדקן
על כל אחינו נגן נגן
 
כינור העצב מייתר רועד
אתה הנצר אתה העד
לך נשבענו כי לא נשכח
ומן האופל תקווה תצמח
 
אז בוא נגן לי מחדש כינור השכחה
עד ייצרב בנשמתי הזכר שנמחה
אז בוא ותפור לי מחדש
שיריך טלאי על טלאי
והלבישני בגד חג
אתה תקוות חיי"
לצפיה ב-'אל תשכח!'
אל תשכח!
12/04/2018 | 12:01
1
6
לצפיה ב-'סיפור ממאגר סיפורי מורשת-סיפורי ילדות של עולה חדש '
סיפור ממאגר סיפורי מורשת-סיפורי ילדות של עולה חדש
12/04/2018 | 12:17
3
סיפורי ילדות של עולה חדש  'הבלונדי והשמן': http://www.ravdori.co.il/stories/%D7%A0%D7%95%D7%9...
לצפיה ב-'כתבה מרתקת -74 שנים שכב התליון של קרולינה כהן באדמה ספוגת '
כתבה מרתקת -74 שנים שכב התליון של קרולינה כהן באדמה ספוגת
12/04/2018 | 15:42
1
8
הדם של סוביבור, ואיש לא ידע עליו או עליה. קרולינה היתה שוקעת לנצח בתהום השיכחה אלמלא עבודה ארכיאולוגית-בלשית מאומצת, שהסתיימה במפגש משפחתי מרגש, של עשרות קרובים משלוש יבשות. מהר מאוד הזרות התחלפה בחיבוקים, נשיקות ולחיצות ידיים. חלקם זה עתה גילו שהם יהודים, כולם גילו פתאום שהם קרובי משפחה. אט-אט החלו לזלוג הדמעות. לסיפור המלא ויוצא הדופן שפורסם בסתיו האחרון ב"הארץ"
 
 
התליון שהציל נערה משיכחה
 
ארכיאולוג ישראלי ועמיתו הפולני מסתובבים כבר עשור עם אתי חפירה ומריצות בשטח מחנה ההשמדה סוביבור, ושולים מהאדמה עשרות אלפי חפצים של יהודים שנרצחו שם. אחד מהם, תליון שהיה שייך לנערה קרולינה כהן מפרנקפורט, בת המחזור של אנה פרנק, איחד בשבוע שעבר משפחה שלמה מרחבי העולם, לטקס זיכרון יוצא דופן
 
עופר אדרת פרנקפורט  
 
 
באחד החדרים בבית מלון במרכז פרנקפורט נמזגו ביום ראשון שעבר שתי כוסות "בימבר", משקה פולני ביתי עתיר אלכוהול. יורם חיימי הישראלי ועמיתו הפולני וויצ'ך מזורק, צמד ארכיאולוגים מזן נדיר שרתמו את סודות המקצוע לכיוון חדש לגמרי, איחלו זה לזה "לחיים" ו"נזדרובייה" וחייכו.
 
מפעל החיים שלהם, שאותו התחילו לפני עשר שנים, עתיד היה לרשום בתוך כמה שעות את אחד משיאיו, ולזכות לתהודה בינלאומית נרחבת. ואולם חיימי ומזורק, "חיות שטח" שסביבתן הטבעית מלאה בחול, אינם מורגלים בטרקלינים מפוארים של בתי מלון, בחליפות ובעניבות, בלחיצות ידיים של מכובדים ובמיקרופונים שמפנים לעברם עיתונאים. האלכוהול, במקרה הזה, נועד להפיג את המתח לקראת האירוע הגדול שציפה להם.
 
למחרת בעשר בבוקר התקבצו כ–35 אנשים בתומאסיוס 10, רחוב קטן וצדדי בעיר הגדולה, שמהווה את המרכז הפיננסי של גרמניה. הם באו במיוחד משלוש יבשות, חלקם בטיסות טרנס־אטלנטיות. רובם לא הכירו זה את זה. לחלק מהם, הנסיעה לגרמניה לוותה בגילויו של סוד משפחתי גדול — העובדה שהם צאצאים למשפחה יהודית.
 
אט אט החלו הדמעות לזלוג מעיניהם. קשה היה להישאר אדיש למראה החיבוקים, הנשיקות ולחיצות הידיים בין עשרות האנשים שעד לפני רגע היו זרים גמורים אלה לאלה ופתאום, באחת, הפכו לקרובים, שזכו "להתאחד מחדש" בנסיבות יוצאות דופן. חיימי ומזורק, השושבינים של האירוע, העדיפו לצפות בו ממרחק ולעכל בקצב שלהם את המחזה ההיסטורי המרגש שהתרחש לנגד עיניהם.
 
התליון של קרולינה כהן, שנמצא בסוביבור, עשוי להעיד שהגיעה לשם, אך ייתכן גם שמישהו מקרוביה, שגורש לשם לאחר מותה במקום אחר, שמר עליו כמזכרת ונשא אותו עמו. אפשרות נוספת היא שהחליפה אותו תמורת פרוסת לחם עוד קודם לכן, וכעת האדם שנשא אותו נרצח בעצמו
 
כשנה לפני כן, 1,300 קילומטר מזרחה משם, בשטח שבו פעל מחנה ההשמדה סוביבור בפולין, צמד הארכיאולוגים חיימי ומזורק חילץ מתוך האדמה פריט מצמרר: תליון כסף משולש, שנשא פרטים מזהים. על צדו האחד נכתב "מזל טוב", בעברית, לצד התאריך 3.7.1929 ושם העיר "פרנקפורט על המיין". בצדו האחר נכתבה האות "ה" וצוירו שלושה מגיני דוד.
 
בעבודת מחקר ארכיונית הצליחו ביד ושם לאתר את האדם שבסבירות הגבוהה ביותר היה התליון הזה שייך לו: קרולינה כהן, נערה יהודייה מפרנקפורט. 74 שנים שכב שם התליון שלה, מתחת לאדמה רווית הדם של סוביבור, שריד אחרון לחייה של כהן, שאת שמה ואת זכרה ביקשו הנאצים למחוק. הוא שרד את המשטר הנאצי. הוא שרד גם את השלטון הקומוניסטי שהחליף אותו בפולין. ואז, לפני שנה, כרבע מאה לאחר שפולין קיבלה מחדש את עצמאותה, הוא צץ לפתע מתוך האדמה.
 
ממשפחתה הקרובה של קרולינה כהן איש לא שרד כדי לספר עליה. אביה, ריכרד, אמה, אלזה (לבית אייזמן) ואחותה הצעירה גיטה — כולם נרצחו בשואה. אבל קרולינה כהן הותירה עשרות קרובי משפחה, שהתפזרו ברחבי העולם. בשנה האחרונה הם אותרו בתום תחקיר בלשי חובק עולם, שהחל בינואר בעקבות פרסום הכתבה ב"הארץ" תחת הכותרת: "תליון של נערה יהודייה נמצא בסוביבור — וביד ושם מנסים לאתר את קרוביה".
 
בשבוע שעבר הם שמו פעמיהם לפרנקפורט כדי להשתתף בטקס הזיכרון הראשון שלה, שבו הוצבו "אבני נגף" ("אבני מעידה") לזכר קרולינה ומשפחתה בפתח הבית ברחוב תומאסיוס 10 בפרנקפורט, שממנו גורשו אל מותם בנובמבר 1941.
 
גרג שניידר, מנכ"ל ועידת התביעות, הארגון היהודי שיזם ומימן את הטקס, נשא נאום מרגש שלא הותיר הרבה עיניים יבשות. "השבוע לפני 76 שנה קרולינה כהן גורשה מכאן, מהעיר פרנקפורט. היא נעקרה מהבית שהכירה והוכנסה בכוח לקרון למסע מחריד אל מינסק, שם נכלאה בגטו", אמר.
 
"היום, יותר משבעה עשורים לאחר מכן, התכנסנו כאן לכבודה של הילדה היהודייה מפרנקפורט — לזכור את חייה ואת מותה", המשיך. "קרולינה לא זכתה להיקבר ואין מצבה לזכרה באף בית קברות. אבל היום באנו להניח אנדרטה מוחשית לזכרה של קרולינה, כדי להזכיר לעולם שהיא היתה קיימת, שהיא היתה חשובה למישהו ושמישהו אהב אותה".
 
החפירות בסוביבור חשפו בין היתר את מנהרת הבריחה שחפרו האסירים ואת שרידי תאי הגזים והמשרפות שהפעילו הנאצים. לצד זאת איפשרו החפירות להתחיל להתחקות אחר משלוחים שונים שהגיעו למחנה מיעדים שבעבר לא ידעו עליהם
 
בנאומו הזכיר שניידר נערה יהודייה אחרת שנולדה בפרנקפורט ונרצחה בשואה, אשר בניגוד לקרולינה כהן, שמה, תמונתה וסיפור חייה מוכרים בכל העולם. אנה פרנק נולדה בפרנקפורט שבועיים לפני קרולינה כהן. ממש כמוה, גם היא קיבלה עם לידתה תליון למזכרת שנושא את תאריך לידתה. בגיל חמש עברה עם משפחתה לאמסטרדם מאימת הנאצים, משם גורשה ב–1944 לאושוויץ ובהמשך לברגן בלזן, שם מתה.
 
האם הכירו אנה וקרולינה זו את זו? האם הלכו לאותו הגן? האם שיחקו יחד במגרש המשחקים אחר הצהריים? האם הוריהן צעדו אלה לצד אלה עם עגלות הילדים ברחובות העיר? לעולם לא נדע. "את הסיפור של אנה פרנק אנחנו מכירים בזכות המילים שלה, העדות שלה. את מילותיה של קרולינה אנחנו לא מכירים. אבל האם היא לא ראויה שנכיר אותה, שנזכור אותה?" תהה שניידר.
 
את הסיפור של אנה פרנק אנחנו מכירים בזכות המילים שלה, העדות שלה. את מילותיה של קרולינה אנחנו לא מכירים
ואכן, בניגוד לאנה פרנק, בת המחזור שלה, אין הרבה פרטים ביוגרפיים שניתן לספר על קרולינה כהן. "במה התעניינה? האם היתה הופכת לרופאה? לרקדנית? לאמנית? לאמא? מי יודע למה היתה הופכת ובמה היתה תורמת לעולם. יש כל כך הרבה דברים שאנחנו לא יודעים עליה", אמר שניידר.
 
קרולינה כהן היתה אחת מבין 1.5 מיליון ילדים יהודים שנרצחו בשואה. רובם נותרו ללא שם, ללא תמונה וללא סיפור חיים. זה גם עלול היה להיות גורלה של קרולינה, לולא צץ פתאום התליון שלה מתחת לאדמה.
 
מילותיו של שניידר הידהדו ברחוב השקט, וחדרו עמוק ללבותיהם של בני משפחתה של קרולינה. קשה היה לפספס את מבטה של הלן דימסון (לבית סון), שהגיעה לפרנקפורט ערב קודם לכן מלונדון כדי להשתתף בטקס. עד השנה כלל לא הכירה דימסון את השם קרולינה כהן. איש לא סיפר לה שהיתה לה קרובת משפחה, שנולדה בפרנקפורט, גורשה למינסק ונרצחה בשואה. בינואר האחרון, כששבה מחופשה באיים הקריביים, ציפתה לה הפתעה מטלטלת.
 
בעזרתו של הגנאלוג גידי פורז איתרתי את בעלה של דימסון בפייסבוק, ובישרתי לו שנמצא התליון של קרובת המשפחה הנשכחת של אשתו. התברר שלא הייתי היחיד. כפי שמעידים בני הזוג, חשבונות המייל והפייסבוק שלהם התמלאו תוך זמן קצר בפניות של קרובים־רחוקים מרחבי העולם, שסיפרו להם על קרולינה כהן. "הייתי בהלם מוחלט. זו היתה הפתעה טוטאלית", אמרה דימסון.
 
כעת, עשרה חודשים לאחר מכן, היא התייצבה בפרנקפורט כדי לחלוק לה כבוד אחרון. מצוידת בעץ משפחה ששירטטה בכתב יד על פיסת נייר סיפרה דימסון, שאביה, מקס, ואמה של קרולינה, אלזה, היו בני דודים. "זה הקשר שלי לקרולינה כהן. לא ידעתי על כך דבר עד לאחרונה. אבא שלי מעולם לא הזכיר את השם שלה", אמרה.
 
הוריה של דימסון נולדו בגרמניה והיגרו במרוצת השנים ללונדון, שם נולדה. חלק מבני משפחתה נרצחו בשואה. אחרים נישאו לימים ללא־יהודים. "גדלתי במשפחה קטנה מאוד, שרובה בכלל קתולית. פתאום התברר שיש לי משפחה יהודית ענקית בכל העולם", אמרה דימסון.
להמשך הסיפור הלא יאמן ממש
לצפיה ב-'על הסיפור המופלא גם כאן'
על הסיפור המופלא גם כאן
12/04/2018 | 19:37
3
יותר מ-70 שנה לאחר שנרצחה במחנה ההשמדה סוביבור, הצליחה קרולינה כהן, לנצח בת 14, לאחד עשרות זרים לכדי משפחה אחת. האמצעי: החזרת השליטה על חייה שניות לפני הסוף
 
לצפיה ב-'סדרת תסכיתים בהמשכים מאת אורי אורלב ששודרה לראשונה בשנת 1982'
סדרת תסכיתים בהמשכים מאת אורי אורלב ששודרה לראשונה בשנת 1982
12/04/2018 | 10:30
2
10
האי ברחוב הציפורים (עד היום שודרו 4 פרקים, רשת א' ב'רדיו מורשת'):
 סיפורו של אלכס, ילד יהודי שמסתתר לבדו בגטו הנטוש.
כתב: אורי אורלב, בימוי: יעל רבון, עיטור מוסיקלי ופעלולים: מירי שרף, משתתפים: אייל ברטונוב, אמנון אביאסף, יעקב בהט, חנה יכין.
קול ישראל - אוצרות הארכיון
איל שינדלר
ראשון - חמישי, 14:00-15:00 (היום משעה 13:00 ישודרו 2 פרקים).
 
 
לצפיה ב-''קוד צוקרמן'- מ'עובדה' '
'קוד צוקרמן'- מ'עובדה'
12/04/2018 | 10:40
1
8
"במשפחת צוקרמן לא היה נהוג לדבר. לא על השואה, לא על הגבורה, ולא על סבא אנטק וסבתא צביה שפיקדו על מרד גטו ורשה. וכשהנכדה שלהם רוני הפכה לטייסת הקרב הראשונה, היא סירבה להפוך לסמל, לשאת את הייחוס המשפחתי. עד עכשיו. הנכדות צוקרמן יוצאות למסע אל העבר שלהן. ונדמה שרק שם, אחרי כוס קוניאק עם חיים גורי זמן קצר לפני מותו ובין תעלות ביוב של ורשה הן מכירות אותם לראשונה": https://www.mako.co.il/tv-ilana_dayan/2017/Article...
לצפיה ב-'בין הילד הכי קטן באושוויץ לטראומת הדור השני: ספרי שואה חדשים'
בין הילד הכי קטן באושוויץ לטראומת הדור השני: ספרי שואה חדשים
12/04/2018 | 11:58
5

חם בפורומים של תפוז

בפייסבוק שלנו כבר ביקרתם?
בפייסבוק שלנו כבר...
רוצים להיות תמיד מעודכנים במה שקורה בתפוז?
בפייסבוק שלנו כבר ביקרתם?
בפייסבוק שלנו כבר...
רוצים להיות תמיד מעודכנים במה שקורה בתפוז?

מקרא סימנים

בעלת תוכן
ללא תוכן
הודעה חדשה
הודעה נעוצה
אורח בפורום
הודעה ערוכה
מכיל תמונה
מכיל וידאו
מכיל קובץ