לגלישה באתר בגירסה המותאמת לסלולאר
| הוספת הודעה
הגדרות תצוגה

הגדרות עץ הודעות

מאפייני צפייה

הצג טקסט בתצוגה
הצג תגובות באופן
עדכן
66896,689 עוקבים אודות עסקים

פורום Yelem תמיכה לנוער

אנחנו מאד שמחים שקפצתם אלינו והצטרפתם למי שכבר פה. כאן אפשר לדבר או לשתוק... לבכות או לצחוק... אפשר לבוא רק להגיד שלום... ואפשר פשוט להיות פה!
שימו לב: הפורום מיועד לבני נוער עד גיל 21 בלבד

Y elem הוא אתר מידע ותמיכה לצעירים בו אפשר לדבר, לשאול, לדעת, להתייעץ, לכתוב, להציץ, להכיר…

Y elem הוקם ע"י עמותת עלם – עמותה לנוער במצבי סיכון (ע"ר)

האתר והפורום נולד מתוך רצון להשתמש בכלי המדהים של האינטרנט כדי לתת במה לכל מה שחשוב לכם – גם מידע עשיר ומגוון בכל התחומים החשובים לנוער, וגם תמיכה ומענה לשאלות ובעיות המציקות.

ב-Y elem פועלים עשרות מתנדבים מכל מיני סוגים: אנשי מקצוע, יועצים, מומחי אינטרנט, בני נוער – כולם לרשות הגולשים באתר. אנשים שמקדישים מזמנם ומניסיונם האישי והמקצועי על מנת שיהיה פה מקום טוב, עשיר, מהנה, חוויתי ובעיקר לתת מענה לכל הצעירים המבקשים זאת.

הנהלת הפורום:

אודות הפורום Yelem תמיכה לנוער

אנחנו מאד שמחים שקפצתם אלינו והצטרפתם למי שכבר פה. כאן אפשר לדבר או לשתוק... לבכות או לצחוק... אפשר לבוא רק להגיד שלום... ואפשר פשוט להיות פה!
שימו לב: הפורום מיועד לבני נוער עד גיל 21 בלבד

Y elem הוא אתר מידע ותמיכה לצעירים בו אפשר לדבר, לשאול, לדעת, להתייעץ, לכתוב, להציץ, להכיר…

Y elem הוקם ע"י עמותת עלם – עמותה לנוער במצבי סיכון (ע"ר)

האתר והפורום נולד מתוך רצון להשתמש בכלי המדהים של האינטרנט כדי לתת במה לכל מה שחשוב לכם – גם מידע עשיר ומגוון בכל התחומים החשובים לנוער, וגם תמיכה ומענה לשאלות ובעיות המציקות.

ב-Y elem פועלים עשרות מתנדבים מכל מיני סוגים: אנשי מקצוע, יועצים, מומחי אינטרנט, בני נוער – כולם לרשות הגולשים באתר. אנשים שמקדישים מזמנם ומניסיונם האישי והמקצועי על מנת שיהיה פה מקום טוב, עשיר, מהנה, חוויתי ובעיקר לתת מענה לכל הצעירים המבקשים זאת.

הוספת הודעה

צרף
תמונה וידיאו קובץ
קבצים המצורפים להודעה

x
הודעה מהנהלת הפורום
 

אנחנו מאד שמחים שקפצתם אלינו והצטרפתם למי שכבר פה. כאן אפשר לדבר או לשתוק... לבכות או לצחוק... אפשר לבוא רק להגיד שלום... ואפשר פשוט להיות פה! שימו לב: הפורום מיועד לבני נוער עד גיל 21 בלבד. הכנסו גם ל Y elem- אתר התמיכה והמידע המלא שלנו.

Y elem הוא אתר מידע ותמיכה לצעירים בו אפשר לדבר, לשאול, לדעת, להתייעץ, לכתוב, להציץ, להכיר…

Y elem הוקם ע"י עמותת עלם – עמותה לנוער במצבי סיכון (ע"ר)

האתר והפורום נולדו מתוך רצון להשתמש בכלי המדהים של האינטרנט כדי לתת במה לכל מה שחשוב לכם – גם מידע עשיר ומגוון בכל התחומים החשובים לנוער, וגם תמיכה ומענה לשאלות ובעיות המציקות.

ב-Y elem פועלים עשרות מתנדבים מכל מיני סוגים: אנשי מקצוע, יועצים, מומחי אינטרנט, בני נוער – כולם לרשות הגולשים באתר. אנשים שמקדישים מזמנם ומניסיונם האישי והמקצועי על מנת שיהיה פה מקום טוב, עשיר, מהנה, חוויתי ובעיקר לתת מענה לכל מי שמבקש זאת.

המשך >>

לצפיה ב-'מחקר באוניברסיטה'
מחקר באוניברסיטה
19/02/2019 | 11:05
4
היי,
אנחנו עורכים מחקר באוניברסיטה, אשמח למענה קצר ולשיתוף פעולה מצדכם:)
תודה רבה!!
לצפיה ב-'התנדבות'
התנדבות
12/02/2019 | 09:36
6
הי
אני מעוניינת להצטרף כיועצת/תומכת פה באתר. איך אני עושה את זה ?
לצפיה ב-'Hebrew Kids Worship Songs | 'כל האוהבים את אלוהים בכנות הם א'
Hebrew Kids Worship Songs | 'כל האוהבים את אלוהים בכנות הם א
12/02/2019 | 07:08
8
טהורים וישרים כילד, תמימים ומלאי חיים, מלאי עזוז נעורים,
הם כמו מלאכים שבאים אל העולם.
https://www.youtube.com/watch?v=6hIp6kBUdts&featur...
לצפיה ב-'מסובך לי'
מסובך לי
03/02/2019 | 13:07
1
32
שלום...אני בת 18, מגיל 14 בערך אני מחוברת לעולם של הצאטים באינטרנט ונפגעתי מזה המון, אני מרגישה לבד ביומיום ושאף אחד לא מבין אותי. אשמח לייעוץ מה אני יכולה לעשות:(
לצפיה ב-'היי טראבל'
היי טראבל
09/02/2019 | 01:54
9
מוזמנת לפנות אלי בפרטי. אשמח לשוחח ולנסות לעזור.
לצפיה ב-'בוא הביתה, ילד!'
בוא הביתה, ילד!
14/01/2019 | 13:00
114
https://he.kingdomsalvation.org/hymns-of-experienc...
היית פעם פשוט ותמים,
היית פעם מלא אידיאלים.
החיוך הזוהר הזה פרח בפניך.
צעיר ישן בבטחה בזרועותיה של אמא,
נעורים מקיפים את אמא משמאל ומימין,
משמאל ומימין.
היית גאווה ושמחה של אמא,
ואמא היתה לך סלע להישען עליו.
עכשיו, כשהנעורים חמקו בהדרגה למרחקים,
וחיוכו הזוהר לא נראה יותר,
וגם לא נשמע הצליל היפה של קולו.
תינוק שלי, איפה אתה?
אתה לא שומע את אמא בוכה?
בוא הביתה, תינוק שלי!
בוא הביתה, תינוק שלי!
תינוק שלי, איפה אתה?
אתה לא שומע את אמא בוכה?
בוא הביתה, תינוק שלי!
בוא הביתה, תינוק שלי!
מי יכול להציל את התינוק שלי?
מי יכול להחזיר אותו הביתה?
הוא כל כך, כל כך בודד, וכל כך חסר אונים,
הוא איבד את תמימותו המקורית,
וזרק אידיאלים לצד הדרך.
הוא נראה כל כך מותש, וקולו נשמע כה עגום,
הוא כבר לא גאוותה של אמא
ואמא היא כבר לא הסלע שלו להישען עליו.
תינוק שלי, מי זה שגנב את לבבך?
הו! תינוק שלי, מי זה שריסק את חלומותיך?
מי לקח אותך מזרועותיה של אמא?
תינוק שלי, איפה אתה?
אתה לא שומע את אמא בוכה?
בוא הביתה, תינוק שלי!
בוא הביתה, תינוק שלי!
מי יכול להציל את התינוק שלי?
מי יכול להחזיר אותו הביתה?
בוא הביתה, ילד! אמא מחכה לך.
 
מתוך 'עקבו אחר השה ושירו שירים חדשים'
לצפיה ב-'איבוד שליטה או שיגעון?'
איבוד שליטה או שיגעון?
07/01/2019 | 07:40
65
טוב אני לא יודעת מאיפה אז פשוט אתחיל..
תמיד רציתי שיקראו לי סול.. המשעמות של השם הזה בשבילי זה שמש , נשמה ומוזיקה. פעם היה לי הרבה משלושת הדברים האלו.. והיום אני רואה רק חושך , ריקנות ושקט שיש בו כל כך הרבה רעש.
אני לא יודעת איך זה התחיל.. אני רק יודעת שנשארתי לזה. 
התחלתי ללמוד.  מסיבה שאני לא ככ יודעת, אולי בשביל לקבל ביטחון ויציבות, בשביל הכבוד, בשביל שאבא יהיה גאה בי. ובאמת כך היה.. קיבלתי כבוד , כולם היו גאים בי, הייתי מצטיינת. הייתי פרפקציוניסטית. רציתי להיות טובה יותר מכולם , והתחלתי כמו רוב הסטודנים.. לקחת ריטלין. זה התחיל מכדור אחד.. עבר לשניים, לשלושה.. הגעתי למצב שאני לוקחת מעל 20 כדורים ביום.. ואז קונצרטה 54 מג 8 כדורים ביום, והמצב התחיל להתדרדר. אני לא יודעת למה עשיתי את זה לעצמי, ידעתי שזה עושה לי רע , ידעתי שאני הורגת את עצמי. אבל המשכתי.  המשכתי בשביל לברוח. כי המחשבות שלי התחילו להחליש אותי ולהילחם אחת בשנייה. רציתי לחיות. רציתי ככ לחיות... אם היו שואלים אותי לפני 10 שנים איפה אני אהיה בעוד 10 שנים הייתי אומרת שאני אטייל מסביב לעולם בהוסטלים מעופשים אבל עם אנשים מדהימים, אמצא את אהבת חיי ואעסוק במשהו שיעזור לאנשים. אגדל את הילדים שלי בטבע. אולי אפתח בית הארחה מגניב באיזה ג'ונגל שמוקף בים, אולי אצליח לשנות תפיסות עולם של אנשים- לגרום להם להבין מה חשוב. היה לי חלום. חלום שבו קיים עולם ללא גוף אלא רק נשמות.  עולם שבו לא משנה מה אתה אלא מי אתה. 
אבל עברו השנים.. ואמא הכניסה לי לראש שהחיים לא פשוטים, שהחיים הם הישרדות. אבא שלי האמין בי כל כך , תמיד אמר לי שאני חכמה מכל האחים, שאני יכולה להגיע רחוק. אהבת חיי שרציתי לחיות לגדל איתה ילדים בג'ונגל? מצאתי אותה..או לפחות חשבתי. האמנתי שזה אפשרי. והיא שברה לי את הלב והוא התנפץ לרסיסים . נהיה בו חור שחור , שעדיין יש בו חיים , לפעמים החור הזה מתגעגע, לפעמים הוא כועס, לפעמים הוא רק רוצה להיסגר אבל רוב הפעמים הוא שואב אותי לתוכו ומשנה לכמה רגעים את הצבע שלו - לצבע כשהיה שהוא היה שלם. וזה גורם לי להתגעגע. בעיקר לעצמי. לבן אדם שהייתי כשאהבתי את עצמי, שהרגשתי חזקה, שהאמנתי שהכל אפשרי, שהאמנתי באהבה. שאהבתי.
אבל המציאות הטיחה בי. שאלה ראשונה שמישהו מתעניין בך זה - מה את עושה בחיים? ואז אני אומרת ותמיד יש אץ הפלא הזה וואו גם חכמה וגם יפה.. כאילו שיפוץ חייבות להיות מטומטמות איכשהו . אז כן קיבלתי כבוד והערצה ו"ביטחון" , אני רושמת בגרשיים ביטחון כי מה שקיבלתי מבפנים היה ההפך הגמור. הרגשתי שאני מאבדת שליטה. לא על מה אלא על מי- על אני האמיתית. אז שוב לקחתי את הכדורים. כי החיים הם הישרדות. כי צריך להרוויח משכורת טובה. כי גברים טובים מחפשים נשים שמכילות. כי אני לא צריכה להיות תלויה באף אחד. כי העולם הזה שטחי ודפוק!!!! אז לקחתי עוד כדור ועוד כדור. רק בשביל לא לחשוב. רק בשביל להפסיק להילחם בעצמי. ועברתי יותר מחצי הדרך, והראש הצליח להילחם בלב שלי.  הצליח עד לנקודה מסויימת- עד שהגעתי לקצה. כדורים להתעורר. כדורים להירדם. כדורי הרגע להרגיע את החדשות שאחרי הכדורים. גראס בשביל להתנתק מהמציאות. להקיא כדי שאולי הכדורים יצאו (לא ממש עוזר אחרי 12 שעות) ואז הדיכאון ותחושת חוסר האונים הזאת- שאין לאן לברוח ולא משנה מה אעשה ובאיזה דרך אבחר - שום בחירה לא תגרום לי להרגיש טוב 
להפסיק את הלימודים - יש לי רק עוד שנה וחצי . אני אאכזב את אבא , אני אתחרט על זה כנראה בהמשך, לא יהיה לי "ביטחון" , לא יעריצו אותי יותר, עברתי כבר יותר מחצי הדרך וההרגשה הזאת שנתתי את הנשמה שלי ונתתי בשביל משהו את הנשמה שלי והרגתי את עצמי ביזבזתי ככ הרבה זמן מהחיים שלי- את שנות ה20 הכי יפות שלי בתוך בועה שחורה- אני אשנא את עצמי על זה . אבל אני שונאת את עצמי גם עכשיו..
להמשיך את הלימודים - אין לי אוויר. עוד יום, עוד כדור, עוד מוות. כי כל יום בתוך המעגל הזה זה עוד מוות אחד קטן.  ערה כל הלילה, לא רואה אור יום. אין לי חשק לצאת. אין לי חשק לחיות. כמו שאמר פאולו קואלו "ככל שיפה יותר מסביבי, ככה גדלה אומללותי" וזאת מהסיבה שנכנסים בי עצבים  ככ גדולים שאני רוצה את היופי והטוב הזה, אבל אני לא מצליחה להשיג אותו כי אני מרגישה בתוך בית כלא.
אני לא יודעת מה הסיבה ואני לא יודעת מה אני רוצה. אני רק יודעת שאני לא רוצה להמשיך לחיות ככה יותר.
לא יודעת אם זה הכדורים, אם זה זה שאני לא יוצאת מהבית כי אין לי חשק, אם זה בגלל העבר שלי . שאכזבתי את ההורים שלי בילדות ככ הרבה פעמים. שאמא תמיד אמרה לי תהיי כמו אחיות שלך, תהיי כמו החברות שלך.  תמיד גרמה לי להרגיש לא טובה מספיק, לא יפה ולא חכמה מספיק והנה עכשיו- אני עושה דברים יותר מכל מי שאי פעם היא השוותה אותי אליו. 
אולי אני צריכה לעשות הפסקה המתואר כמה חודשים ולחזור. רק אסיים את הסמסטר הזה כי כבר התחלתי.. אבל אני לא יודעת איך לסיים את זה מבלי למות. 
המסקנה שלי מכל העניין הזה- שלא משנה כמה תנסו להיות בצד המוח שלכם במלחמה - גם אם הוא בהתחלה ינצח, הלב והגוף יוכיחו לכם שהייתם צריכים להילחם בצד השני. יש אנשים שמדחיקים את זה , שלא מוכנים לשמוע . אבל תמיד יצוץ איזה רגע פתאום שיזכיר להם. והם יתרצו בזה שהם עשו את הדבר "הנכון" 
מה זה הדבר הנכון? אם היה לי ילד, מבחינתי לגדל אותו בהצלחה זה שהוא יהיה ילד מאושר. לא משנה באיזה דרך יבחר.
לצפיה ב-'יש כאן מישהו כרגע?'
יש כאן מישהו כרגע?
07/01/2019 | 06:58
32
לצפיה ב-' איפה ביתי'
איפה ביתי
05/01/2019 | 10:17
33
A little girl suffering the misfortune of family reversed her fate and regained a warm and happy family. 
https://www.youtube.com/watch?v=lGg8S8Qt_Jg ;
�������� איפה ביתי
לצפיה ב-'בכי'
בכי
15/12/2018 | 22:39
63
לאחרונה אני בוכה מכל דבר אני מנסה לא לבכות אבל זה פשוט מתפרץ לי אני מתחילה פשוט לבכות כשלא מבינים אותי שצועקים עלי שקוטלים או יורדים עלי פשוט מהכל אני לוקחת הכל ללב ואני פשוט רוצה לנסות לא להתייחס ולא לקחת ללב אבל אני לא מצליחה
לצפיה ב-'נשימה'
נשימה
14/12/2018 | 12:06
41
שלום קשה לי לנשום ואני לא יודעת למה
לצפיה ב-'מחסה לנוער'
מחסה לנוער
12/12/2018 | 23:29
50
אני נערה בת 16 מאזור המרכז, ההורים שלי העיפו אותי מהבית ואין לי משפחה מורחבת שתקבל אותי לאן אני יכולה ללכת? (הסיבה היא שסירבתי להמשיך ללמוד בבית הספר שלי) 
לצפיה ב-'תקשורת'
תקשורת
05/12/2018 | 17:29
27
היי לכולם, קוראים לי רענן ויש להורים שלי ציפיות מאוד גבוהות ממני תמיד, וקרה לי שהמורה לאמנות רשמה לי הפרעה במשו"ב ובשבילם זה כאילו חרב עולם ומלואו ואז האווירה בבית עכורה, אין אלימות חס וחלילה, אבל האווירה נהיית פחות נעימה, מתוחה, לא כיף להיות בבית באותם השעות. אשמח לעזרה איך לפנות אליהם לדבר איתם שהכל בסדר? ד"א, המורה לאמנות ממש לא אוהבת אותי והיא רשמה שם המון דברים מומצאים ואני לא יודע איך להוכיח להם שזה שקר.
 
לצפיה ב-'Young people should be happy'
Young people should be happy
23/11/2018 | 11:50
38
Praise Song(Hebrew) | 'כמה משמח להיות אדם כנה' The Kingdom of Heaven Is Paradise for the Honest
https://www.youtube.com/watch?v=EmIH1msvHkU&li...
 
לצפיה ב-'אירוח בנושא סיעוד וביטוח לאומי'
אירוח בנושא סיעוד וביטוח לאומי
22/11/2018 | 17:21
13
 
ביום ב', 26.11, בשעה 9:30-12:30, נארח בפורום ביטוח לאומי את מר אשר בטלמן, ממונה בכיר באגף הסיעוד של ביטוח לאומי.  
 
 
על האירוח
 
בעקבות הרפורמה בחוק סיעוד ושינויים בתנאי הזכאות הכוללים העסקת בן משפחה בסיעוד, נדון בשאלות –
 
מה השתנה עתה לאור הרפורמה בסיעוד
האם ניתן עתה להעסיק בן משפחה בכל הארץ? אם לא, מתי יכנס לתוקף
מה אפשרויות הערעור העומדות בפני, לפני פניה לבית הדין לעבודה
 
 
על המתארח
 
ביטוח לאומי עם הפנים לציבור גם בפורום – מר אשר בטלמן, ממונה בכיר באגף סיעוד של המשרד הראשי במוסד לביטוח לאומי. תודה לדוברות ביטוח הלאומי על תיאום האירוח.
 
 
העלו את שאלותיכם על גבי שרשור זה כבר עכשיו!
לצפיה ב-'ריקנות'
ריקנות
07/11/2018 | 23:21
58
אני מרגישה סוג של ריקנות כזו 
אני לא יודעת למה ואיך
לצפיה ב-'מרגישה שלא מקשיבים לי.....'
מרגישה שלא מקשיבים לי.....
06/11/2018 | 18:02
1
89
היי
אני לומדת פסנתר מגיל מאוד קטן. פעם נהנתי מזה, היום? בכלל לא.
כבר במשך יותר משנה אני מנסה לשכנע את ההורים שלי להפסיק את החוג... אבל לא משנה מה אני עושה הם לא מסכימים....
אני מרגיששה שזה פשוט לא הוגן. זה לא הוגן שהם יעשו את העבודה שהם אוהבים ורק מה שהם אוהבים ואני לא.... זה לא פייר שהם יכריחו אותי לעשות משהו שגורם לי לסבל....
וזה לא שלא ניסיתי... באמת שניסיתי, ניסיתי לשכנע את עצמי שכיף לי... אבל זה לא עבד.... אני סובלת... כל שיעור פסנתר מחדש... וכל פעם שאני מוכרחה להתאמן מחדש
אפשר עזרה ממישהו? איך לשכנע אותם או איך להתמודד?
לצפיה ב-'היי'
היי
22/11/2018 | 10:13
24
אני מציעה שתדברי ישירות עם המורה שלך לפסנתר ותשתפי אותה בתחושותייך. תגידי לה שמבחינתך מיצית את החוג ושתדבר היא עם הורייך.. לא תהיה להם ברירה אלא להפסיק לך את החוג. באמת לא ברור לי למה הם מכריחים אותך ללמוד פסנתר. זה צריך להיות משהו כייפי ומרצון בלבד. 
בכל אופן בהצלחה.
לצפיה ב-'הולך ונהיה קשה'
הולך ונהיה קשה
18/10/2018 | 18:09
1
108
אז הימים עוברים, ועברו כבר כמה חודשים מאז שכתבתי פה בפעם האחרונה, ואני עוברת כל יום ביומו, נלחמת כל יום בשיניים כדי לעבור אותו בלי לפגוע בעצמי..
נאחזת בקצות האצבעות בטיפות התקווה האחרונות שנשארו לי ואני כלכך קרובה להחליק. או שאולי בעצם פשוט לשחרר את האחיזה.. לוותר על הכל ופשוט להכנע לזה מחדש, כי עבר כבר כלכך הרבה זמן מאז הפעם האחרונה וזה לא נהיה יותר קל.
הכל שורף, הכל כואב, הראש שלי מותש מלהלחם בעצמו כל הזמן.
אני יותר קרובה מאי פעם לחזור לפגוע בעצמי, הסכין כבר הייתה על היד וברגע האחרון העפתי אותה כמה שיותר רחוק..
אני מבלה כל שנייה של ערות במחשבה על הסכין.. 
אני לא יודעת כמה עוד אחזיק, מקווה שאעבור כל פעם עוד קצת ועוד קצת עד שמשהו ייגמר.
או הצורך לפגוע בעצמי, או (וסביר להניח) היכולת שלי להחזיק את עצמי..
לצפיה ב-'היי סתם אחת'
היי סתם אחת
29/10/2018 | 18:14
59
הי סתם אחת,
עבר לא מעט זמן מאז שכתבת את ההודעה והאמת היא שעיקר הפעילות שלנו מתקיימת היום בפייסבוק. מוזמנת להצטרף ל"גחליליות - הכניסה לבנות בלבד" אם את עדיין לא שם.
את נלחמת בדחף לפגוע בעצמך והמלחמה שלך ראוייה להערכה רבה. גם אם יהיו נפילות בדרך המלחמה תמשך כי מגיע לך לחיות חיים מלאים ומספקים. זה אפשרי.
ספרי מה שלומך בימים עכשיו?
איתך,
רותם
לצפיה ב-'מתי נפתח הצאט אחד על אחד?'
מתי נפתח הצאט אחד על אחד?
07/10/2018 | 18:59
1
55
מתי נפתח הצאט אחד על אחד?
לצפיה ב-'צ'ט אישי'
צ'ט אישי
13/10/2018 | 14:18
50
הצ'ט פתוח בימים א'-ה' בין השעות 19:00 ל24:00
 
לצפיה ב-'אני לא יודעת לאן לפנות זה עצוב'
אני לא יודעת לאן לפנות זה עצוב
03/10/2018 | 01:53
2
111
היי אני וולדי (שם בדוי של החברה הכי טוב שלי שיש לנו קשר ממש לא בריא האירוניה וואו)
אז אני לא בטוחה אם קוראים את זה כי אף פעם לא השתמשתי בשום דבר מהסוג הזה אבל חבר שלי הפנה אותי לפה ואמר לי לנסות.
אז אמא שלי היא אובר פרוטקטיב ברמה ממש מוגזמת. היא שולטת בכל דבר קטן בחיים שלי. באיך אני אראה, מה אני אלבש, מי יהיו החברים שלי ומה אני אעשה כל דקה ביום. היא צריכה לאשר לי את החברים מראש, אסור לי שיהיו לי דברים על השולחן, אסי לי לסגור דלתות, אסור לי ללבוש שום דבר שהיא לא בחרה (שדרך אגב יש לה טעם נוראי��)
יש לי מצלמות בבית ואני לא יודעת מתי הן פועלות אבל היא מסתכלת עליי כל הזמן, גם מהעבודה וזה עושה אותי נורא קלסטרופובית. אסור לי לקבוע עם בנים, לנסוע באוטובוס, לישון אצל אנשים שהיא לא אשרה לי, אסור לי חברי אינטרנט ואסור להתקיים בערך. זה יותר מוגזם ממה שאני מצליחה לתאר כאן. ובאותו זמן היא שמה עליי את כל הבעיות שלה וזה שאני גורמת לה לרצות למות ושאני לא טובה מספיק ושאני צריכה פשוט להתאבד או כמה שהיא רוצה להתאבד. מגיל 9 היא גרמה לי להאמין שהיא תמות כל רגע ופעם אחת היא אמרה לי אפילו שאם הדלת שלה מעולה היא התאבדה ולא לפתוח אלא ישר להתקשר למשטרה. היא עשתה עוד המון דברים ממש ממש פאקד אפ אבל זה לא הנקודה. הנקודה היא שלאחרונה היא נותנת לי הרבה יותר חופש ואני עדיין מונעת מעצמי לעשות את כל הדברים האלה בטענה שהיא לא מרשה לי בלי לשאול אותה. עד לנקודה שזה נהיה קיצוני ממש ואני לא נותנת לעצמי להרגיש דברים מסויימים, לחשוב דברים מסויימים, לחוות דברים ואני לחלוטין בודדתי את עצמי מהעולם חוץ משני אנשים שאפילו לא ממש אוהבים אותי אבל היא אישרה. ואני מונעת מעצמי להתקיים. אני נהייתי כל כך כל כך כל כך בודדה. ואני חשבתי שזה בגלל אמא שלי אבל זה לגמרי בגללי. אני ניתקתי את עצמי מכל העולם ואני לא יוצאת מהבית כי אסור לי כי אמא לא תרשה לי ואני לא מדברת עם אנשים כי אסור לי כי אמא לא תרשה לי. ועכשיו הבנתי שהיא נותנת לי הרבה יותר חופש ושכל זה בגלל שהמוח שלי נדפק. וזה נהיה ממש קריטי. אני מונעת מעצמי לחיות לחלוטין וזה פוגע בי כל כך. אבל אני לא יודעת מה לעשות לגבי זה. ואני לא יודעת איך להפסיק. אני לא חושבת שכדאי לי פשוט לשנות את זה בהדרגה כי אמא שלי גם אדם נורא אלים ואם היא אשרה לא מרשה לי זה נגמר תמיד בהמון אלימות (מצידה. אני באמת אף פעם לא מרימה יד אז אל תחשבו עליי ככה). וזה מצב נורא מורכב בכללי כי זה רק רובד אחד אבל אני לא יודעת מה לעשות. סיםרתי לחבר שלי והוא אמר לי לבוא לפה ואני לא יודעת אם זה יעבוד אבל זה משהו לפחות?
אני מקווה שאני אדע איך לחזור לכאן...
מקווה שמישהו קורא את זה
וולדישםבדוי, בת 15 (באמת שזה לא נובע מגיל מרמור על ההורים אני פשוט דפקתי לעצמי את המוח)
 
לצפיה ב-'להתחיל לדבר...'
להתחיל לדבר...
06/10/2018 | 12:08
64
וולדי יקרה,
ברוכה הבאה לפורום ואני מקווה שתמצאי דרך לחזור לכאן כדי לקרוא את התגובה שלי לדברים (הכל כך נוגעים ללב) שכתבת. 
את רק בת 15, אבל כבר סוחבת על גבך סיפור חיים קשה ומורכב שאת רובו אני מניחה שעוד לא סיפרת כאן. אני לא יודעת מי חי איתך בבית חוץ מאמא (אבא? אחים ואחיות?), אבל ההתנהלות של אמא שלך נשמעת כל כך קשה ומורכבת. 
האם את לומדת בבית ספר? האם מישהו שם יודע על המצוקה שלך?
קשה לשאת את זה לבד. 
אני לא יודעת מה הוביל את אמא לההתנהלות הכל כך חרדתית הזו שלה, מתארת לעצמי שגם לה יש סיפור חיים לא פשוט, אבל אין לי ספק שההתנהלות שלה פגעה בך וממשיכה לפגוע.
נשמע שהקול של אמא והתפיסות שלה נחרטו עמוק בתוך - עד כדי כך שאת לא מצליחה להשתחרר מהם גם כשאמא (אולי) משחררת קצת. זה דבר שקורה במצבים כאלו, את לא אשמה בכך ואין לך בחירה אמיתית בזה. הדרך להבריא מהפגיעה הזו עוברת דרך שיתוף של אנשים אחרים, כמו שעשית עם החבר שלך שהפנה אותך לפה וכמו שאת עושה כאן איתנו. לאט לאט לקלף את השכבות ולהבין מה שייך לך ומה שייך לאמא. 
האלימות שאת מתארת מדאיגה אותי מאד. מגיע לך לחיות בשלווה ובביטחון ושאף אחד, אבל אף אחד, לא יפגע בך ובגופך. 
אם יש לך פייסבוק אני רוצה להזמין אותך להצטרף לקבוצה מדהימה שפתחנו לנערות. יש בה המון תמיכה והמון עזרה וקבלה. אפשר לכתוב בה גם באנונימיות (היא נקראת "גחליליות - הכניסה לבנות בלבד" בפייסבוק).
ואם זה בלתי אפשרי מבחינתך את מוזמנת להמשיך ולכתוב כאן או להיכנס בשעות הערב לשוחח בצ'ט האישי לשנו עם אחת המתנדבות.
אנחנו כאן, רוצים מאד להיות איתך ולעזור לך להרגיש טוב יותר.
רותם
 
 
לצפיה ב-'שלום וולדי'
שלום וולדי
11/12/2018 | 01:12
11
מוזמנת לפנות אלי בפרטי 
לצפיה ב-'היו זמנים. איך שדברים משתנים'
היו זמנים. איך שדברים משתנים
03/10/2018 | 01:44
2
67
אז אמנם הפורום מיועד לעד גיל 21, ואני עברתי באיזה חודשיים שלושה, אבל יש לי הרגשה שתוותרו לי רק פעם אחת.

לא נכנסתי למשתמש הזה כבר מעל שנתיים. הייתם מאמינים שכמעט שכחתי את שם המשתמש? הייתי צריכה לחפש הודעות ישנות שלי כדי לזכור.

זה אירוני, כי אני לא באמת יכולה לזכור מי הייתי אז, אבל גם לא יכולה לשכוח.
זה י"א וי"ב ודיכאון וחרדה. זה לבדוק שכולם חיים כל פעם שאת חוזרת הביתה. זה ריבים וצעקות והורים ובית ופיצוצים (לטראומה על טראומה על)
זה פנימיה וחברות, שלא באמת רואות, זה שקט ושיהיה כל היום וחוסר משמעות. זה דם יזע ודמעות, רק לנסות לשרוד.
זה אחת בלילה בלב העיר ויש מחר לימודים אבל למי איכפת?
ואתן שמונה בחדר, אבל כך כל כך לבד
זה הגוף שאף פעם לא היה מספיק, תמיד היה יותר מדי. רק פחות, רק לא לתפוס מקום, לא. לנשום, להצטמצם, רק-לא להיות.
ומחשבות אובדניות על בסיס יומי להתקפי חרדה על בסיס שעתי, והמלחמה שלא נגמרת מול עצמי.
ושנאה עצמית
וכאב.
כל כך הרבה כאב.

(הלאה)

ולחפש מקום
ברמה הכי פיזית שיש.
לוח שנה ו"איפה אני ישנה היום?" (ולפעמים להיתקע בלי)
ואהבה ראשונה, ושברון לב ראשון (וכמה שזה עדיין כואב!), והבנה ראשונה שלא תמיד הכל שחור-לבן. למה או או אם אפשר גם וגם?
להתרחק מהדת ולחזור. ממקום שלם יותר, יותר נכון.
לייצר קשרים ולנתק. או סתם מתפורר.

להגיע למקום שהוא בית. אז מה אם רק לכמה חודשים? זה היה נכון לי. היה רגוע. היה לי טוב.
ונחתי. הנפש שלי הפסיקה לרוץ, לפחות קצת.
למדתי לשים גבולות. לעצמי, לאחרים.
את מקומי.


וצה"ל. כמה שאפשר לדבר רק עליו....
חייל בודד, טירונות יעודי לקורס - אבל לא להיכנס אליו.
לעבור כל כך הרבה תפקידים ומקומות ב3 חודשים הראשונים
לעבור דירה באמצע הטירונות (לדירה של הצבא)
תפקיד א' עם מלא חופש, עובדת, מחפשת את עצמי. טוב לי, עד שכבר לא.
שואפת ליותר. רוצה למצות את החודשים שנשארו לי.
תפקיד ב' נטחנת. 9 בבוקר עד 11 בלילה.
אבל טוב לי. ויש לי מפקדים ואני רואה אנשים (חלק נחמדים וחלק... פחות).
ואני כבר לא מתביישת להגיד "תקשיבו, אלו הקשיים שלי - תעזרו לי יתקבלו חיילת שעובדת קשה, לא תשימו על זה יתקבלו חיילת מתוסכלת ולא יעילה".
וזה אשכרה עובד. ובאמת באים לקראתי (ואני עובדת קשה, שלא תחשבו. אבל זה עוזר כשמפקדת נלחמת שאני לא אסגור שבת. להרגיש שאכפת. היא נלחמת עלי).
ולומדת לעבוד, להתמודד גם עם אנשים קשים וחוקים מטופשים (ריתוק על חוסר בדיגום).

וזה נגמר
מצד אחד בהקלה, מצד שני בדמעה.

ו4 חודשים של עבודה. וקורס. ופסיכומטרי. (שאני מתחילה תוך כדי הצבא אבל לא נורא).
וטיסה לחו"ל, לבד. ואני נהנית, לפחות חלק מהזמן.

ועדיין יש לי התקפי חרדה.
ועדיין חרדה כללית נמצאת כאן
ועדיין דיכאון, וספקות, ומחשבות שחורות, נמצאים בפינות של הראש.
הכלב השחור שיושב לי על החזה בימים הכי הכי גרועים.

וסליחה על הקלישאות,
אבל אתם יודעים מה?
אלה החיים. הם שחורים, ורדים, ומרים.
ומצחיקים ועצובים ומתוקים
זה שוקולד תפוז, או כיף כף בייגלה. זה הכי סוריאליסטי שיש.
אבל אפשר. ואילו חיים ששווה לחיותם.


(ואפילו יש קשר עם המשפחה. יותר עם גבולות. יותר בכללים שלי. יותר בטוח. פחות הרסני)

והמון בהצלחה.
לכולכם.
לצפיה ב-'אהובה שאת '
אהובה שאת
06/10/2018 | 11:50
1
38
אהובה שאת,
כמה מרגש וכמה נעים לשמוע ממך! באמת התגעגעתי.
הפורום הזה היה בית עבורך בתקופות קשות ותמיד יהיה לך מקום כאן.
אני זוכרת היטב את הלילות הקשים, את הפנימיה ואת המאבק ההישרדותי שלך, אבל תמיד ידעתי שאת תגדלי ותצמחי ותהיי ממש בסדר כי את עשוייה מהחומרים הטובים האלה שמניעים אנשים קדימה.
כל כך מתרגשת וגאה לקרוא על המסע שלך, על השירות הצבאי וההתמודדות איתו, על הפסיכומטרי (שבטח יצא מעולה), העבודה והטיול... לאן נסעת? ולכמה זמן? ובעיקר בעיקר על נקודת המבט הבוגרת שפיתחת לעצמך שרואה את המורכבות של החיים ומבינה שהחיים מורכבים מאוסף של התמודדויות שבסופו של דבר מובילות אותנו להיות מי שאנחנו.. לטוב ולרע. 
ולשמוע ממך שאלו חיים ששווה לחיות אותם... ווואו. עשית לי את החודש!
מזמינה אותך להצטרף לקבוצת פייסבוק חדשה שפתחנו לנערות. יש שם אפילו כמה וכמה צעירות מהממות בגילך. מזמינה אותך להתנדב אצלנו אם תרצי ובכל מקרה אני בטוחה שהתהליך שעברת והחוכמה שלך יוכלו לסייע שם ללא מעט נערות צעירות ומבולבלות וגם את תוכלי לשתף ולהתייעץ אם יתאים לך. חפשי בפייסבוק "גחליליות - הכניסה לבנות בלבד". כולנו שם .
(אולי גם תרצי לשתף שם בהודעה המרגשת הזו שכתבת?).
דרישת שלום חמה חמה 
רותם
 
 
לצפיה ב-'ועוד דבר'
ועוד דבר
06/10/2018 | 11:53
24
אם תרצי שנפרסם את זה בקבוצה באנונימיות זה גם אפשרי זה פשוט טקסט מרגש מאד מאד. 

חם בפורומים של תפוז

חפשו אותנו גם באינסטרגם
חפשו אותנו גם...
פודי תפוז - האינסטגרם החדש כל התמונות של...
חפשו אותנו גם באינסטרגם
חפשו אותנו גם...
פודי תפוז - האינסטגרם החדש כל התמונות של...
בפייסבוק שלנו כבר ביקרתם?
בפייסבוק שלנו כבר...
רוצים להיות תמיד מעודכנים במה שקורה בתפוז?
בפייסבוק שלנו כבר ביקרתם?
בפייסבוק שלנו כבר...
רוצים להיות תמיד מעודכנים במה שקורה בתפוז?

מקרא סימנים

בעלת תוכן
ללא תוכן
הודעה חדשה
הודעה נעוצה
אורח בפורום
הודעה ערוכה
מכיל תמונה
מכיל וידאו
מכיל קובץ