00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

רולפי

סיפורי צדיקים

אתמול בערב בדרך מהמוסך הביתה פגשתי את אברי המתוק. הוא חזר מהקומנדו שלו וריחף אי שם בעננים עד שכמעט נתקל בי.

"היי רולפי" קרא לי, מה העניינים, מרחרחת".

"אתה נראה מה זה מרחף" תקפתי חזרה.

"נכון" הוא הודה, "אני חושב על הילדים המקסימים בחוג שלי" (למה שאני קוראת קומנדו, אברי קורא סתם חוג).

המשכנו ללכת זה בצד זו בשתיקה.

לפני שנפרדנו הוא תקע לי פתאום "דוקא אתמול חשבתי עלייך".

"ואני חשבתי שאתה חושב עלי כל הזמן" אמרתי.

אברי חייך. "הצצתי בפרקים האחרונים בבלוג שלך" אמר קצת במבוייש.

"נו... יש לך מה להגיד" שאלתי

"מה את חושבת שרק ליותקה יש סיפורים?"

"כן" אמרתי כדי להרגיז אותו.

"גם לי יש" לחש לי.

"ואתה תספר לי?" שאלתי

"תבואי עוד שעה, שעה וחצי אחרי שאתקלח וארגע קצת".

רצתי לליאת, קשקשתי סביב והרגשתי סקרנית וחסרת מנוחה. אברי לא אומר סתם דברים. בטח יש לו סיפור מעניין.

ליאת לא שמה עלי כל כך, משוטטת היתה באינטרנט ומחפשת בחורים. השעה עברה לאט לאט אבל בסופה התייצבתי אצל אברי שעה שנעמה ערכה את השולחן לארוחת הערב. משהו בי שהיה רגיל לכליל, התגעגע פתאום. איך הנעמה הזו תפשה פתאום את מקומה. נזכרתי שבעצם כליל היא זו שעזבה ואברי היה זה שבכה.

אברי יצא מהמקלחת רחוץ ונקי והתיישב עם נעמה לאכול. אני רבצתי לי בצד שעה שאברי קשקש על הקומנדו שלו וכמה הם נפלאים ונעמה תקעה בו עיניים מעריצות והסתפקה בהמהומים קצרים. ליד אברי היה כסא פנוי ואני הרגשתי שאם לא אקפוץ לשם ואקבע עובדות לא יהיו סיפורים.

קפצתי על הכסא שלידו והוא שלח את ידו וליטף אותי בלי מילה.

"מה עם הסיפור שלי" שאלתי במפגיע.

"נעמה, את מכירה את הסיפור על סוגיהרה?" שאל אברי כאילו אינני קיימת.

נעמה לא הכירה את הסיפור.

אברי התחיל לספר על הקונסול היפני בקובנה שבליטא בימי מלחמת העולם שקראו לו סמפו סוגיהרה. בניגוד להוראת ממשלתו הוא חילק ויזות ליפן לאלפי יהודים מליטא.

במשך כ-30 יום בקייץ 1940 כל מה שעשו סמפו ויוקיקו אשתו זה למלא טופסי ויזה. בכל טופס היו הרבה סעיפים והם ישבו וכתבו כ-300 ויזות ביום עד שהידיים שלהם כאבו. מיפן הגיעו מברקים זועמים שדרשו ממנו להפסיק להציף את יפן ביהודים אבל סמפו ויוקיקו לא הפסיקו. כל זמן שנותרו טפסים ריקים הם המשיכו למלא ואפילו מהרכבת שבה חזר ליפן עוד מילא טפסים ובסוף זרק למישהו ברציף את חותמת הקונסוליה שימשיכו למלא לבד.

נעמה יושבת כמהופנטת אבל אני שמעתי כבר את הסיפור. פעם אברי אכל אצל ליאת וסיפר, ובנקודה של הרכבת ליאת התחילה לבכות כמו ילדה קטנה וגם אני מאד התרגשתי.

קצת התאכזבתי, חשבתי שאשמע סיפור חדש.

"שמעתי כבר את הסיפור הזה" לחשתי לאברי בתקווה שלא יתאכזב יותר מדי.

"אני יודע" הוא אמר ומיד נדלקתי. אם ככה יש לו סיפור אחר.

"אז מה עם הסיפור שלי?" שאלתי.

"אז זהו שיש לי עוד סיפור נוסח סוגיהרה".

שקט השתרר ואפשר היה לחתוך את הדממה בסכין. נעמה לטשה עיניים ורק עכשיו שמתי לב שהיא דומעת.

אברי פתח בשקט.

זה היה בשנות החמישים. במושב השכן של התימנים היה אחד רומני, הרב בן יוסף קראו לו ואת השם הפרטי אני לא זוכר. רומני יחיד במושב של תימנים ועוד רב, רב ממש עם כתב הסמכה מישיבה גדולה ברומניה. הרב בן יוסף אהב ללמוד תורה. כל ערב אחרי העבודה, היה פושט את בגדי העבודה הכחולים, מתקלח ויושב ללמוד. בגלל שהיה מגולח תמיד ובלי פיאות ועם כובע קסקט מצחיק, אף אחד לא ידע שהוא רב. רק במושב ידעו. פעם בשבוע הוא היה מעביר שיעור בפרשת השבוע וכולם ליקקו את האצבעות.

אפילו הרב המחוזי בר שאול הכיר אותו ואמר "היזהרו בבן יוסף שהוא בן תורה אמיתי". כולם הכירו את בן יוסף כחקלאי עם בגדים כחולים ומגפיים, מתבוסס בבוץ, מזיע וטוב לב, אוהב אדם ואדמה.

פעם אחת באה אליו אשה אחת מהמושב עם תרנגולת שחוטה בידה וביקשה שהרב בן יוסף יפסוק אם היא כשרה שכן נמצא קריש של דם וחור בריאתה. הרב הסתכל על האישה יותר מאשר על התרנגולת ואמר "כשרה היא". כשיצאה ממנו נאנח ואמר "איך יכולתי להגיד לאשה קשת יום זו שהתרנגולת טריפה". לא עבר זמן רב ובכל המושבים סביב התפשטה שמועה שהרב בן יוסף מכשיר כמעט כל עוף נגוע ומנוקב ואפילו פרות עם מחלת כבד הוא מכשיר. כל ערב היה משתרך לפני ביתו תור של אנשים עם "שאלות" בדמות תרנגולות מבותרות שהיו עטופות בנייר עיתון. הרב היה פותח את העיתון המלא כתמי דם בזהירות רבה, ממשש פה ושם ואומר "כשר" – בדרך כלל.  

הרב בר שאול ששמע ההכשרות הסיטוניות הגיע אליו, שלח מכתב חריף לרב בן יוסף וטען שהוא מכשיר את השרץ ומחטיא את ישראל בטריפות. אלא שהרב בן יוסף בשלו, מכשיר את הצריך הכשר ושולח אנשים מחוייכים לביתם. שעות על גבי שעות קיבל אנשים ולא לקח פרוטה.

לפני 11 שנה הלך הרב בן יוסף לעולמו והם זכרו לו את חסדו משנות החמישים – שנות הצנע.

מושבניקים זקנים מכל המושבים סביב ליוו אותו ובכו על הצדיק הזה בבגדים כחולים וכובע קסקט שכל כך אהב את התורה ועוד יותר ממנה אהב את קשי היום וכופף את תורתו למענם.

אברי משתתק. שוב ניגרות דמעות על לחיה של נעמה. עכשיו אני מבינה למה הקדים את סיפורו של סוגיהרה.

"את הסיפור הזה סיפר לי גד עסוס" הוא אומר, הטריפוליטאי החביב שהיה יושב ליד בן יוסף בבית הכנסת בתפילת השבת. ואחר כך היה גד עסוס מוסיף ואומר שיש קמצוץ של אשכנזים טובים ואם הם כבר טובים אז הם טובים באמת אפילו יותר מהטריפוליטאים.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל ukan1 אלא אם צויין אחרת