00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

מיומנה של ניצולת טיפול נפשי

לאן נעלמו עשרות השנים המבוזבזות

הלילה חלמתי עליה

הלילה חלמתי עליה.

כמו תמיד בחלומותיי ספק נסעתי במונית-ספק נהגתי אליה ברכבי, דרך כיכר המדינה בתל אביב.

"אבל הרי זה מה שקבענו," אמרתי לה כשנכנסתי אליה לחדר הטיפולים ומצאתי אותה עם מטופלת אחרת.

אני לא זוכרת מה ענתה. זה היה משהו מעומעם. לא ישיר. לא חד משמעי. כמו בחיים בעצם. לעיתים רחוקות הייתה אומרת משהו בקול ברור, חד-משמעי. ישיר.

הייתי מטורפת מעייפות, על סף עילפון. קרסתי על המיטה שבצד ומייד חטפה אותי שינה.

כשהתעוררתי הייתה כבר שעת דמדומים והחדר היה ריק מאדם.

תהיתי איך הזמינה אותי אליה ליומיים שלמים של ערב חג וחג, והיא משאירה אותי סגורה בחדר העבודה שלה ואפילו לא דואגת לי לאוכל.

הרעב החל להציק לי.

שאלתי את עצמי מה אני עושה שם.

מה אני עושה עם האישה שאמורה להיות המטפלת שלי אבל מתנהגת אלי כמו אל בת משפחה ובעצם מפקירה אותי.

ידעתי שעלי ללכת.

ללכת ולא לחזור.

ללכת לתמיד.

ארזתי את חפציי. בגלל הרפיון שהיה שרוי בכל אבריי הדבר עלה לי במאמצים מרובים.

ואז עמדתי לצאת.

דלת החדר נפתחה. היא עמדה בכניסה, מחייכת אלי, קולה קול ציפור מתרוננת, כמו שהיה במציאות.

היא אמרה מילים של סתם לעברי, אבל קולה היפנט אותי.

היא הלכה ואני שקעתי במעין זומביות. ערה, אבל ישנה. מבחינה במה שקורה סביבי, אבל לא מסוגלת לזוז. 

ושוב, לפתע פתאום, התנערתי.

התנערתי כמו למשמע צלצול פעמון שקורא לנזירה מיומנת להתייצב לתפילה.

התנערתי למשמע צלצול פנימי בתוכי, שתבע ממני להקשיב. להתנער. לזוז. ללכת משם.

סיימתי לארוז את חפציי.

[היו לי כמה תיקים, שהלוא הייתי אמורה להישאר אצלה כל החג. אחד מהתיקים היה סל מקש. כנראה אותו סל מקש שקיבלתי מאחותי כשהייתי בת חמש עשרה. אותו סל מקש שאיתו נסעתי לטבריה בטרמפים עם יעקוב, אותו סל מקש עליו לעגה לי אחת הבוחנות בבית-הספר למשחק כשהלכתי לאודישן בגיל שבע עשרה: "מה את, כפרייה?... את הולכת לשוק?"... לעולם לא אשכח.]

כשיצאתי החוצה אל החולות שמאחורי הקליניקה של דבורה [הפסיכולוגית הזכורה לשימצה, ש"טיפלה" בי בילדותי ובנעוריי] שוב פגשה אותי שם ע', ושוב התרונן קולה כקול ציפור. היא אמרה מילות סתם, היא הציעה עזרה.

הייתי תקיפה בגבול ששמתי מולה.

"יש לי גט טקסי," אמרתי, ועמדתי להזמין מונית.

הרגשתי את כוחי.

אבל היא משכה אותי. כמו בקסם.

הלכתי אחריה.

היא אמרה מילים ובדיחות, כאילו הכול בסדר. המילים שלה הדהדו על לוח לבי בעצב חסר גבולות, מזכיר את כל השנים בהן הנחתי למילים שלה להיספג אל תוך לבי, להתמזג איתו ולהפוך חלק ממנו.

עצרתי. עמדתי במקומי.

היא המשיכה ללכת, זורקת בדיחה אחרונה, כולה מחוייכת.

לא היו לי מילים על קצה לשוני.

לא היו בי רגשות.

הייתי כמו מסוממת.

ידעתי רק דבר אחד: שעלי לגייס את כל כוחותיי כדי ללכת משם.

נעמדתי במקומי ועמדתי להוציא את הפלפון מהתיק, כדי להזמין מונית.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל שירה כמים אלא אם צויין אחרת