00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

אמא יש רק 2 - בלוג אומנה

הימים הנוראים

01/08/2018

יש ימים קשים, סוערים. הם באים בתורם, אני לא מחכה להם אבל הם באים, הפנטזיה שהכל יהיה בסדר שואפת להכיר את גוזל אך מתנפצת להפליא ולחתיכות קטנטנות אל מול עינינו. 

גוזל קם בבוקר, הפוך כמו קפה, זועם כמו שור, מבולבל כמו... ילד באומנה.

שמתי לב, הימים האלה בעיקר מגיעים כשאני לא מרגישה טוב. כשאני מצוננת, חולה, היה לי יום רע בעבודה או סתם החלטתי להתנהג קצת כמו אמא עייפה לילד שובב עם צרכים מיוחדים ולבקש לי קצת שקט. בימים האלה, גוזל כמו מרגיש את הקושי שלי, והוא מייד מתכונן למאבק ההישרדותי שלו. הוא לא מסוגל לראות אותי במצב חולה או חלש, לילדים רבים קשה לראות את אמא שלהם במצבים כאלו, אבל אצלו - בגלל ההיסטוריה שלו - זה ממש חיים ומוות.

בימים כאלה, כל התנהגותו עשויה קוצים, כל מילותיו יורות חיצים, ונדמה שכל מטרתו בימים האלה היא לשאול אותי "עד כמה תוכלי איתי?" ורצונו הוא להרוס, לשבור, לפרק, לנפץ... 

לרסיסים. "ציירתי שמש ועולם," הוא בא ומגיש לי ציור. "עולם שהתנפץ לרסיסים! שמש משוגעת! שמש שבורה."

אני מחווירה. גוזל, אני רוצה להגיד-לשאול, למה ציירת דבר כזה? באמת זה מה שאתה חווה? למה? למה אני לא מצליחה למלא לך את העולם בשמשות צהובות, מחייכות ושמחות?

לרגע אני מנסה לאסוף את הרסיסים, לחלום חלום אחר, שמח וטוב יותר, אבל יודעת שאין לי סיכוי. אז אחרי שאני נאבקת רגע ביני לבין עצמי, אני מזכירה לעצמי את מה שלמדתי זה מכבר: אין הצלחות באומנה. אפשר רק להיכשל טוב יותר.

אין שקט עם ילד שעבר את מה שגוזל עבר. אין שקט כשיש סערה בנפש.

אין שקט עם אף ילד, לא שילדנו ולא שאימצנו ולא שאימנו (יש מילה כזאת, גוזל פעם המציא את ההטייה הזו ומאז אני משתמשת בה). זה נכון, אל תגידו לי את זה, אני יודעת.

אבל... עם ילד שסוחב על גבו כזו טראומה משוגעת, אי אפשר אפילו לחלום על השקט הזה. אי אפשר אפילו לבקש אותו בקול. 

עצור! אומרת לי האומנה, המסגרת המשוגעת הזו. סטופ. עד כאן.

את אמאומנת, עלייך להכיל את כאבו ולשקף לו אותו, לפסכלג (כן, מהמילה פסיכולוגיה, גם זו הטייה שאימצנו) לו אותו ולעזור לו להבין אותו. במיוחד ברגעים האלה, הקשים מנשוא לו, הקשים מנשוא לך. להכיל ואז להרגיע. לחבק ואז לתמוך. לתת לו גשר על פני מים סוערים.

אני לא יכולה להתלונן. לא יכולה להיחלש. לא יכולה לבכות. רק אולי בתוכי, בפנים, דמעות שקטות שלא רואים.

אני לא יכולה לאפשר לעצמי להרגיש עייפות, חולשה או כאב, לא כשאני אמאומנת. כשאני מרגישה חולשה או כאב, עייפות או כעס, גוזל ישר מרגיש נטוש. ואז התנהגותו מחמירה. הוא נכנס לחרדה, והתסמינים מתגברים וגואים וגועשים. ואז כבר קשה יותר לצאת מתוכם. הטראומה דואגת לו שידאג שאנטוש אותו, ולא משנה כמה פעמים אגיד לו שלעולם לא עוד (וכשההחלטה האם אמשיך להיות אמא שלו או לא, נשלטת ע"י הרשויות, האחריות לא לנטוש אותו מבחינה רוחנית - היא שלי, שלי בלבד).

לו רק הייתי אמא, אני אומרת לעצמי ברגעים האלה, אמא רגילה... מי יודע, אולי הייתי יכולה להיות חלשה ולהגיד לאמא שלי "קחי אותו! תשמרי עליו קצת ואני אנוח, אתאושש", אבל אני אמאומנת. ואם "אתן" לה אותו כשקשה, הוא יחשוב שנטשתי, ומייד יתחיל לבדוק אותי חזק יותר. הניסיון מלמד אותי שאם רק אנסה להקל על עצמי קצת ברגעים האלה, אצטער על כך אח"כ בריבוע. 

מי יודע, אם הייתי אמא רגילה, הייתי יכולה אולי לבקש עזרה. אבל באומנה, ברגעים האלה, אני יכולה לכאוב רק לשבריר של רגע (והנה הוא חלף...), ואז להתאושש ולגדול. עליי להיות הכי חזקה שבעולם, ולהגיד לו בהתנהגותי - "אני כאן, ואני מתמודדת עם כל מה שבא. ואני לא נוטשת אותך. העולם לא מתנפץ לרסיסים, גם אם כך זה מרגיש, ואלוהים, זה כל כך טבעי להרגיש ככה כשאתה גוזל באומנה."

אחר כך, כשיירגע, אפשר יהיה לבקש מאמא שלי שתשמור עליו, אפשר יהיה להביא גם בייביסיטר הביתה. אבל כל עוד הוא בסערה, עליי להיות שם במיליון אלף אחוזים.

העניין הוא, שיכולים לעבור ימים רבים (ולילות) עד שגוזל יירגע. הרבה מאוד זמן גוזל צריך לראות אותי סופר-אמא, לפני שהים שבתוכו יפסיק לסעור. הוא צריך הוכחות יציבות לאורך זמן. הוא צריך אסמכתא. אתם יודעים, מ.ש.ל. הוא יבדוק אותי בימים האלה בכל דרך אפשרית ובדרכים הכי קשות שיש, ובכל פעם שנדמה שהרגיעה הגיעה הוא יסער חזק יותר. הוא יוציא ממני את המיץ, ובסוף הוא ימצא... לימונדה.

באומנה, אם אין לחם תאכלו עוגות. אומנה זה הריבוע של העיגול. אומנה זו הקומדיה שבטרגדיה. השמחה שבכאב. בכל פעם שהוא עובד חזק כל כך להפוך אותי לחלשה יותר, אני צריכה להתחזק ולהשתפר. עליי להיות אמא על-אנושית, אבל אין דבר כזה.

ולכן הגעתי למסקנה  = הורות ואומנה הם לא אותו הדבר. 

בסוף, יבדקו את הגוף שלי במעבדה, וימצאו בו אלמנטים על-טבעיים. אני בטוחה. זה כאילו הגוף שלי עבר אבולוציה. למשהו אחר. יצור כזה, יצור-על, שקוראים לו אמאומנת.

לפעמים הכל מבולבל פה, לפעמים הכל סוער. לפעמים נדמה שגוזל שבוי בתוך מערבולת שאין לה סוף. אבל אז הוא קם בבוקר, ופתאום הוא אחר. התנהגותו רגועה יותר, פניו רכות. אני מגלה שהימים הנוראים מאחורינו, ועד הימים הנוראים הבאים, אני יכולה קצת לנשום.  

"אמא," הוא אומר לי, "חלמתי על גוזל. הוא יצא מתוך הפה שלי. הוא היה רעב. קירבתי אותו ללחי שלי והוא נרגע. נתתי לו לאכול וטיפלתי בו. הוא היה שמח."

 

 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל katanchikit אלא אם צויין אחרת