55
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

להתמודד עם פסיכופתולוגיה

קוד חופשי

הסבל אינו המטרה הוא בן הלוויה של ההתמודדות  שהיא אמהּ הגדולה של הצמיחה להרצאות:  054-5753522

הסתכלות פסיכיאטרית

הסתכלות פסיכיאטרית

הסתכלות פסיכיאטרית

 

צביאל רופא

 

בתמונה המצורפת נוכל לבחור לראות את האגרטל ברישום. אם נרצה נוכל להתמקד בפנים המופנות זו לזו ואז הן אלה שתופענה לעינינו. לאינג מסביר שהתייחסותנו לציור תהיה בהתאם, ובעמוד 11 בספרו 'האני החצוי' כותב לאינג כך:

"ועתה אם אתה יושב כנגדי, אוכל לראותך כאדם אחר בדומה לי עצמי, בלא שתשנה או תעשה משהו שונה, ואוכל גם לראותך כמערכת כימו-פיסית מורכבת, אולי בעלת צביון עצמי אבל עדיין כימי במהותו. כשאתה נראה בדרך זאת, שוב אינך אדם אלא אורגניזם [...] אלה הן שתי תבניות חווייתיות שונות: אדם ואורגניזם."  

 

ואכן ראינו שלאינג כבר קבע כך בעמוד 10: "הצורה ההתחלתית בה אנו רואים דבר כלשהו, קובעת את דרך טיפולנו בו לאחר מכן".

 

שאלה: איך כדאי שהפסיכיאטר יראה את המטופלים שלו - בתבנית 'אדם' או בתבנית 'אורגניזם' או בשניהם גם יחד?
 

לאינג עונה באופן חד וברור כמה שורות אחר כך: "הבנת מה שהוא אומר אינה תחליף להסבר התהליכים האורגניזמים הרלוונטיים, וכן להיפך. [...] האדם הנתפש כאורגניזם או הנתפש כאנוש מגלה לחוקר אספקטים שונים של המציאות האנושית. שתי התפישות אפשריות מבחינה מתודולוגית, אם כי יש להיזהר מבלבול."

 

שאלה: מדוע כה חשוב ללאינג שהמטפל יראה את המטופל גם כאדם וגם כאורגניזם?
 

לאינג מנמק זאת בעמוד 12: "התיזה שלי מוגבלת לטענה שתאוריית האדם כאנוש מאבדת את דרכה אם היא נפתית לתאר את האדם כמכונה או כמערכת אורגניזמית [...] והיפוכו של דבר אף הוא נכון (ראה 1951 Brierley)."

 

כלומר, למיטב הבנתי לאינג רואה חשיבות עליונה לכך שהפסיכיאטר יראה את האדם המטופל מזווית כפולה: גם כאדם וגם כאורגניזם. בעמוד 17 מסביר לאינג את חשיבותה הרבה של זווית הראייה הכפולה: "התנהגות הפציינט היא במידה מסוימת פונקציה של התנהגות הפסיכיאטר..."

 

בעמוד 22 הוא מרחיב: "מה שסכיזופרני מהווה עבורנו - קובע במידה מכרעת את מה שאנו מהווים עבורו, ומתוך כך קובע את התנהגותו. רבים מ'סימני' הסכיזופרניה השונים תלויים בהבדלים שבין בית חולים לבית חולים והם נראים כפונקציה של דרך הטיפול. פסיכיאטרים אחדים מגלים פחות 'סימני' סכיזופרניה מאשר פסיכיאטרים אחרים."

 

אני מבין מכך, שלשיטתו של לאינג חשוב ביותר שהפסיכיאטר המטפל יסגל לעצמו ראייה כפולה, כי בין יתר יתרונותיה היא משפיעה לטובה על הסימפטומים.

 

ומה באשר להסתכלותו של המטופל על עצמו? האם בדומה לפסיכיאטריים, אף הוא יוכל לראות משתי נקודות תצפית מנוגדות אך משלימות? האם ראייה שכזו תביא לו תועלת כאשר הוא מתחיל לזהות סימני חולי מבצבצים בו?

 

-----------

 

בנקודה זו, כדי לא לחטוא בהכללות מוליכות שולל, אני עובר להעיד רק על עצמי:

מטבע הדברים בתחילת דרכי כאדם שלקה במאניה-דפרסיה חוויתי וראיתי את עצמי 'מבפנים' - מתוך זווית סובייקטיבית. במהלך השנים, אחרי שלמדתי ממקורות שונים והגעתי לידע בסיסי בפסיכיאטריה, סיגלתי לעצמי גם ראייה של עצמי 'מבחוץ' - מתוך זווית אובייקטיבית ככל שהתאפשר לי. למדתי לראות סימפטומים בזמן אמת, אך לא רק מהזווית של 'אדם' שסובל ונאנק תחתיהם אלא גם מזווית של 'אורגניזם'. סיגלתי לעצמי זיהוי סימפטומים פסיכיאטריים בזמן אמת המדליקים אצלי נורה אדומה, שלעתים אכן מבשרת לי את תחילתו של תהליך הידרדרות על פי מושגי הפסיכיאטריה.

 

דוגמה לכך אפשר למצוא בספרי האוטוביוגרפי "מישהו מטפל בך" (הוצאת עוף החול 2003. ערכה: דליה וירצברג-רופא). בספר כל העובדות מתוארות כהווייתן, רק השמות בדויים. גיבור הספר קרוי הראל והוא למעשה עבדכם הנאמן:

 

"במהלך ההתקף היה הראל במצב של מודעות מלאה, ודווקא בשל כך היה האירוע כה מפחיד: לראות, להבין ולחוות הכול - בלא יכולת לשנות את פני הדברים.

בכל כוחו ניסה לגרש את מחשבות הגדלות של המשיחיות, אך לשווא. בה בעת היה מודאג מאוד ממצבו הנפשי, העלול להתפתח במהירות לעבר היפר-מאניה חסרת תובנה. דאגתו נבעה מכך שמוחו, הקודח בלהט האלוהות הנוקבת, המשיך לנתח ולדווח לו באופן ענייני, קר ואנליטי על אודות מצבו הפסיכיאטרי.

כמנהגו מימים ימימה המשיך הראל לרשום לעצמו כל רמז של סימני המחלה ולנתח, מיוגע, גם את הסימפטומים הפסיכיאטריים שחלו בזמן ההתקף הפעיל. ביום השלישי של ההתקף ישב הראל כעל שדה קוצים וערך רשימה של סימני המחלה שלו:

 

א. ירידה חדה בשעות השינה ובתיאבון

ב. שטף דיבור רב במיוחד

ג. חשיבה "דוהרת" בעלת תכנים פסיכוטיים (האם הם מנותקים מן המציאות?)

ד. פרקי זמן דיכאוניים (קצרים יחסית למשך המאניה) שכללו בעיקר: מועקה, דכדוך, בכי, חרדות, ייאוש, זעם וכעס עצומים ונטייה להסתגרות

ה. לפרקים, אי-שקט מוטורי (תנועתי)

ו. נטייה לפעילות מופרזת ברגעי "היי", ומופחתת ברגעי ה"דאון”

ז. פרקי זמן בהם נחווה אושר עילאי

ח. פרקי זמן בהם נחוו יכולות עצומות

ט. פרקי זמן קצרים (אך תכופים) בהם חלה כנראה התנתקות ואובדן ריכוז

י. תחושת חום קבועה על פני עור הגוף
 

ברגע של צלילות, מפתיעה בחדותה, המשיך לכתוב ביומנו:

התעסקותי בחשיבה הפסיכיאטרית (כפי שאדם בלתי מוסמך מסוגל לאמצה באופן אוטודידקטי) חשובה מאוד. היא מתרחשת כל העת ומסייעת לי להישאר עם רגל אחת במציאות. במסגרתה אני מבצע הצלבה וניתוח כל הסימפטומים, כולל השתנותם לאורך ציר הזמן, תוך כדי השוואתם המתמדת להשפעתו המשוערת של מינון התרופות בימים האחרונים. היום אצלצל לאברהם ואבקש את רשותו להרים מעט את המינון... אני מתאמץ להתמודד גם בדרכים נוספות: אני מבצע פיקוח הדוק על שעות השינה והתזונה ואף רושם אותן. אני מנסה לאכול היטב, אף אם איני רעב, ואני משתדל לנוח, אף אם איני יכול לישון ממש - כל זאת כדי למנוע את קריסת הגוף.

אני נאבק בחשיבה הפסיכוטית ומנסה לרתום אותה לנתיבים רציונליים, לשכנע את עצמי שהיא נובעת מפתולוגיה, מפנטזיות הרסניות. בזאת, לצערי, איני מצליח רוב הזמן, מאחר שהממד הרגשי-חווייתי דומיננטי מדי!

אני נלחם בכל כוחותיי בתנודות האפקטיביות. מבחינת הפעילות פירוש הדבר שאני מנסה למתן את פעילותי ברגעיי המאניים יותר, ולהגבירה ברגעיי הדיכאוניים. כאשר תחושת החום על עורי מפריעה לי, אני עושה מקלחת קרה." ("מישהו מטפל בך", עמ' 22)

 

"ראייה פסיכיאטרית" שכזו לא תועיל לכל אדם שחלה, וחשיפה אליה בוודאי לא תועיל בכל נקודה בתהליך החולני. נהפוך הוא, לסובלים רבים היא עלולה להוות עומס מיותר ביותר ובהתאם גם לגרום להחמרה ניכרת במצב הנפשי. עם זאת, לי הראייה האנליטית הקרה והמנוכרת, לכאורה, עזרה מאוד במצבים של רמיסיה ובייחוד בתחילתם של התקפים אפקטיביים ואפילו כאשר התחילו לבצבץ סימנים פסיכוטיים.
 

"הדלת לא הייתה נקייה למשעי, ומאחוריה נמצא חדר הטיפול של ד"ר אברהם גרוסמן. הוא היה ישוב על כיסאו הרחב, ראשו רכון קדימה כמנסה לתקוף בעיה חסרת פתרון. הדלת האפרפרה נקרעה פתאום לרווחה. בפתח עמד הראל כשעל פניו נסוך מבע מיוחד: מיוסר, טרגי, מפוחד ומזועזע - כל אלה חברו יחדיו בקלסתר הצעיר ולמוד הסבל.

"ד"ר ... חרחר בקול צורמני כמי שחרב עליו עולמו בשעה אחת, "אני פסיכוטי!"

ד"ר גרוסמן לא נראה מבוהל, אלא הושיט יד מזמינה פנימה לעבר הכיסא המוכר מימים ימימה. פניו של הראל היו אפורות כפרוות עכבר, ולפני שהתיישב כבר החל לדבר: "אברהם, אני משתגע! אני לא יכול יותר, אני מרגיש את אלוהים בכל מקום... הוא בתוכי... אני כמו עכבר שהתחבר לזרם של תחנת כוח שלמה... אני לא מסוגל לעמוד בעומס..."

ד"ר גרוסמן הבין כי ברגע זה הפאניקה היא הבעיה העיקרית.

הראל קיבל תוספת זעירה של תרופות אנטי-פסיכוטיות. בהגיעו הביתה כבר היה רגוע יותר. מחשבותיו הפסיקו לשדר "אוי, אני אבוד", אלא החלו לסרוק את התודעה לצורך מציאת דרך התמודדות מול ההתקף השנים-עשר שלו.

הוא הסיק כי מצבו הנפשי רוחני מדי. לכן, לפי עיקרון שיטתו - המציאותרפיה - עליו לפעול נגד כיוון החולי, קרי, להיות ארצי יותר. אבל איך, לעזאזל, עושים את זה?

הראל ניסה להיזכר בדברים ששמע על אודות תורת הקבלה. דובר בה על "כלים" - כלי קיבול הקיימים באדם, שדרכם נקלט ה"שפע" האלוהי. אולם אם דפנות הכלים דקים במיוחד, הרי ה"שפע" עלול לנפצם.

הוא חש על סף ניפוץ כליו הנפשיים. מה ניתן לעשות? יש לצמצם את השפע או לחזק את הדפנות. מחשבותיו סערו ונטרפו, מוחו פימפם וזייף כמכונה אדירה שכוחה כלה. גופו רעד מגודש האלוהות. עם זה, לא פסק לחשוב בקדחתנות על פתרון מעשי למצוקתו.

אני מוכרח להתחבר לצד הארצי שבי, מלמל לעצמו, שינה מבורכת, אכילה הגונה ורחיצה טובה... אבל איך זה אפשרי כש"הוא" - הנמצא בכל - גלוי כל-כך לחושיי. בראשו הבליח הפסוק מתהילים כ"ג: "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עמדי - שבתך ומשענתך המה ינחמוני!" האלוה הציץ אליו מכל פינה. הקדושה הייתה שרויה אף ברצפות, בידיות החומות של הארון, אפילו באסלה. הן כבודו מלא עולם.

הוא לא סבל מהלוצינציות (הזיות שמיעה, ראייה, מישוש, ריח או טעם), אלא חש בבירור, כברומטר רגיש במיוחד - כמלאך ה' צבאות - את האנרגיות השמימיות הטמונות ונסתרות בכל.

בלילות שכב על מיטתו כולו מתוח ונסער. במצבו רווחו הניגודים: מחד חש אנרגיות אדירות, ומאידך - חולשה בסיסית שקנתה לה שביתה בכל תא בגופו חסר האונים. הוא הרגיש כי הוא "הנבחר". האלוה בחרו מכולם, כדי שיציל את האודים מן האש הרשעה, מעוולת החברה החומרנית-מודרנית, נטולת האל, הבועטת, מקפחת ורומסת את החלשים שבקרבה. הוא נבחר כדי להושיע את חולי הנפש ולהוקיע את החברה על יחסה המשפיל לעלובי החיים...

זה כמה לילות שלא ישן כמעט. מזון לא בא אל פיו, אלא ליטרים אחדים של מים. "האלוהות" אכלה וכילתה אותו בכל פה. הראל דימה את חולי הנפש למפלצת בעלת אלף ראשים. בכל פעם הציץ ראש מכוער אחר... מתי כל זה יסתיים?! שאל את עצמו בעצב תהומי.

הוא היה ער לתנודות האפקט שלו. אמרת חז"ל (על עם ישראל) "כשהוא עולה - עולה עד לכוכבים, וכשהוא יורד - יורד עד לעפר" קלעה לתחושותיו. אכן הוא המשיח, המייצג בגופו את טלטלות העם. אין ספק כי הוא "השליח". בחדרי בטנו נבטה לפתע תחושת חרדה. הוא היה מורגל בה, ואף על פי כן נזדעזע לרגע. אחר התעשת קמעה והמשיך בניתוח השכלתני הסמי-פסיכוטי.

משיח - לא! אינני הוא. אני "המשיח", צחק לעצמו. איש לא יבין זאת, אלא אם כן אבדיל לו בין שי"ן ימנית לשמאלית... בעשרות ההרצאות שנשא היה הקהל מונח בכף ידו (אף בעתות דכדוך). הוא אכן שולט היטב במלאכת הדיבור. הוא המשיח בשי"ן שמאלית, כנאמר בתהילים: "דאגה בלב איש - ישיחנה".

אני משיח שייעודו אינו לדבר בלבד, חשב הראל. נועדתי להציל את כל נפגעי הנפש הזנוחים והמקופחים על-ידי החברה העוינת, שאינה מבינה ואינה רגישה לסבלם האינסופי. אהיה להם לפה, סיכם לעצמו ביוהרה היפומאנית.

מחשבותיו אשר סרו תמיד למרותו התרוצצו בפראות. האם ברגעים אלה ממש אני משוגע? וכי מדוע? כל רצוני הוא להושיע את החלכאים והנדכאים. היו דברים מעולם. אני מסוגל לעשות זאת!? הוכחתי את הדבר ברבים. האם הפסיכיאטריה תכלא אותי? ("מישהו מטפל בך" עמ' 17).
 

עד היום אני שואל את עצמי באלו תנאים "משוגע" כלשהו התוהה בינו לבין עצמו בזמן אמת אם הוא אכן "משוגע" יתרום לכך שיהיה פחות "משוגע", או לחילופין דווקא יחמיר את מצבו? ליתר דיוק; האם מי שמסוגל להסתכל על עצמו 'מבחוץ' ביושר ובאומץ וגם לזהות את התהליך החולני המתרחש בזמן אמת במוחו ואפילו לחפש כלים להיאבק (נוסף על תרופות פסיכיאטריות) - אינו בעצם אדם, שבאותה נקודת זמן, מסתכל על עצמו כמי שמתמודד ונאבק עם החולי - שבעיני רבים נחשב כבלתי ניתן להשפעה? ואם אכן כן, האם על פי קביעתו של לאינג בראש מאמר זה, גם הסתכלות עצמית זו שלו על עצמו 'מבחוץ' לא אמורה להשפיע באופן משמעותי על אופיים ו/או עוצמתם ו/או מהלכם של הסימפטומים?
 

עבורי הסתכלות זו הייתה כקרש הצלה. דווקא ההתמקדות שלי ב"סימני המחלה" כאשר התחיל להתפתח במוחי התקף אקוטי, הייתה הפונקציה האופטימאלית שהייתי יכול להתחבר אליה במטרה לסייע לעצמי. אני מאמין שזה היה המהלך התודעתי הכי בריא והכי שפוי שיכולתי לגייס מתוך עצמי. בסופו של דבר מהלך זה הוכיח את עצמו, שכן ראיית החולי ומעקב אחר הסימפטומים הייתה כפעמון אזעקה ענקי שהתריע מפני הסכנה הגדולה שבפניה ניצבתי. הסתכלות שכזו על עצמי כחולה הייתה כמשדר בעל עוצמה השולח לי את המסר החיוני ביותר באותו רגע: "אני נמצא במצוקה נפשית לא קלה – מה אעשה כדי לעזור לעצמי?" ובאופן פרדוכסלי, דווקא מסר מפחיד ומזעזע זה דרבן אותי בזמנים הקשים לעשות מאמץ עליון על מנת להיחלץ מהמצר הנפשי; ראשית, לפנות כדי לקבל עזרה. שנית, לעשות כמיטב יכולתי לעזור לעצמי.

במאמרי (רופא, 1994) אני מתאר שני מצבים בהם ראיית החולי, עשויה להועיל: בזמן רמיסיה - בניסיון לזהות סימני התקף מוקדם ככל האפשר, ובזמן תחילתו של התקף - כדי לנסות לדבוק במציאות במטרה לבלום ואף להכחיד את הסימפטומים.

 

ברור כשמש שלאינג מצא שעבור הפסיכיאטרים חשוב מאוד להסתכל ולראות גם את 'האדם' שבחולים שלפניהם. אני מצאתי שעבורי (ואולי גם עבור אנשים אחרים בתחילת מצוקתם) חשוב להסתכל ולראות את 'החולה' שבי. מובן, שההקבלה אינה מלאה כי להערכתי רק לחלק מהסובלים נפשית תועיל התמקדות בסימני המחלה.

 

מניסיוני, אפשר שבקרב מטופלים לא מעטים חלק מסוים בתוך המטופל ישאף להפוך ל"פסיכיאטר בזעיר אנפין" של החלק "החולה" שבו, או לפחות ישמש מעין מתווך בין המטפל לבין החלק האבוד והפגוע.
 

לשם כך, דרוש ידע, אשר רובם המכריע של המטופלים יקשה להשיגו בכוחות עצמם. כאן דרוש לימוד מכוון מצד המטפלים! כאן דרושה פעולה אקטיבית מצדם בלי טענות ומענות.

 

-----------

 

כבר לפני שנים הבנתי שהתמודדויות עושות אותי אסרטיבי. אך לפני ימים אחדים הבנתי לראשונה, עד כמה סדרה של דרישות חיצוניות לשינוי בעיתוי ובמינון הנכון, מובילות להתמודדויות המעלות ומורידות אתנו בסולם שרגליו בקרקע וראשו אי שם בשמיים. פתאום הבנתי שהן עושות עמי חסד בהיותן חבל הצלה למי שבשרם כה חשוף וכה רגיש לגירויי המציאות.  

ידע נוסף זה שהגיע אלי באקראי הוא שסיים פרק ארוך וכואב מאוד של 'התנגדות' שיצרה מתח ומאבק. ידע זה הוא שעשה בי כבמטה קסם את ההבדל התהומי בין זעם נורא וחסר תועלת לניסיון כן, ולא קל לשתף פעולה. אנא אחלו לי בהצלחה, אני רק בתחילת הדרך.

 

 

 

 

 

 

מקורות:

1. ר. ד. לאינג, "האני החצוי", הקיבוץ המאוחד, 1993, עמ' 11, 12, 17, 22

2. צביאל רופא, "המציאותרפיה ואני", "חברה ורווחה", כרך ט"ו 1, עמ' 113–124, 1994

3. צביאל רופא, "מישהו מטפל בך", הוצאת עוף החול, 2003

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל צביאל רופא אלא אם צויין אחרת