00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

פרקי ואני

תורת הייחסות... או ...תודה לך אלוהים על שלא..

 

 

בשנה האחרונה שמתי לב למשפט משונה שאני אומרת בבקרים בהם מצב רוחי לא מרקיע לשחקים שאמורים להיות כחולים. והתחלתי לסקור אחורנית מתי ולמה הוא הופיע כך בחיי,וגיליתי כי הופיע כשפרצה המחלה  .אך תדירותו עלתה פלאים במהלך השנים. בפעם הראשונה הוא הגיע בבוקר חורפי במיוחד , קר וגשום פברואר 2009 לאחר ביקורי אצל המומחה למחלה שאישר בחיוך את את פסק הדין לקיומה בגופי.ירדתי מהמיטה והלכתי  לבצע את השגרה

אבל השגרה הנחמדה שלי בת בריתי הנאמנה נראתה לי תפלה. עמומה. מה ההתלהבות הזו עמי? שמעתי אותי שואלת אתת עצמי, לא נמאס לך כבר ללמד שנה ועוד שנה אותו דבר כאילו כלום לא השתנה? ומה יהיה כשתתבגרי והמחלה תהיה בשיא תפארתה ואת תהי תלויה בחסדי אחרים ? אף אחד לא אוהב להיות תלוי ואת בנוסף לכך לא אוהבת חסדים. מה יהיה אז?

א ני זוכרת שהתבוננתי במראה ובדמות שהחזירה לי מבט עצוב ודואג ואז שמעתי אותו יוצא מפי בפעם הראשונה.אורח לא קרוא ומאד לא מנומס ויפה. ואולי אפילו פוגע.'תודה לך אלוהים שלא חייתי בתקופת השואה' ומייד חשתי הקלה .מהמראה חייכה אלי דמותי חיוך מאיר פנים.'אז  מה אם יש לי מחלה מגעילה מה זה לעומת הסבל הנורא שעברו אלו שחיו  אז. בתקופת האופל הנוראה ההיא ?

וכשהתבוננתי שוב במראה ראיתי את צבי ובלהה יוסילביץ וכול תשעת ילדיהם יושבים סביב השולחן אוכלים שרים וצוחקים. התמונה הזו נעלמה והופיעה תמונה נוספת .ראיתי את אברהם הדוד שלי,אחיו הבכור של אבי עם אשתו בלומה ואת ארבעת ילדיהם הקטנים .כול כך חיוורים , כול כך רזים.את

 מאשה בת 11. הבכורה.את חיה בת  ה9 חבוקה עם אחותה הבוגרת את אריה בן ה7 מחזיק בידה של בלהה הקטנה בת ה3 ובידו השניה הוא אוחז בחיה ומאשה מניחה יד עליו ומקרבת את שנהם אליהן ארבעתם עומדים חבוקים חזק חזק יחד. תשמרו על היחד הזה שלכם. אני רוצה לצעוק להם בקום חזק שיעבור את המחסום הנורא שבין המוות לחיים אך קולי  נאלם,.בלהה הקטנה והמתוקה בועכה ללא הפסקה היא רוצה את אימה ומנסה להשתרר מהיבוק המשולש העוטף אותה ,  אימה ערומה בקור הנוראי חופרת במרץ בור עמוק וגדול עם בעלה .הדוד שלי. אברהם .ועם כל יהודי העיירה רקישוק בליטא, כולם ערומים רועדים מהקור ומהבושה ומהכאב הנורא שהם חשים בכול גופם על ילדיהם שזו היא ילדותם וזה הדבר האחרון שהם יקחו עימם למזכרת נוראה בעולם הבא. איך היא הרגישה בלומה? האם חשבה  על דרכים להימלט? להציל את יללדיה? האם בכתה . צרחה או הייתה דוממת כיבתה  את רגשותיה לבל יכלו אם את גופה. האם התפללה לכך שתמות לפני ילדיה ולא תחזה בסבלם או שרצתה בכול מאודה להיות עבורם עד כלותם? התמונות הלכו ונעלמו ושוב ראיתי את עצמי עם מסיבת הפיג'מות שעשיתי יחד עם חבורה הוללת של רחמים עצמיים. ואמרתי להם ולעצמי הכול עניין יחסי בחיים, צריך לראת דברים בפרופורציה הנכונה  והרף הגבוה ביותר למדוד סבל . יאוש. רוע . אכזריות . שנאה . אלימות ועוד הוצב בשואת יהודי אירופה ובשואה של בני משפחתי שלא זכיתי להכירם זהו מד האינסוף של תהום עמוקה שחורה משחור ואדומה מדם ואין לה סוף לתהום הרעה והנוראה הזו  ועוצמתה הזוועתית מאפילה על כול.ואני מעולם לא ניסיתי להבין אותה לחוש אותה לראות את מימדיה . היא הפחידה אותי ומפחידה אותי עד היום . אני מסוגלת לגעת  לדבר . לראות לשמוע רק את ה'מסביב ' . את 'הלייט' של השואה. הספר: 'הילדים מרחוב מאפו' הינו דוגמא לספרים המעטים שקראתי.

.

וכך. בשנים האחרונות קיימים בקרים בהם אני מתוודעת לבני משפחתי החסרים ואומרת .'תודה לך אלוהים על שלא חייתי אז...'

כמו שאינני מסוגלת להביו את אינסופיותו של היקום והעוצמה שבכך מפחידה אותי כך עוצמתה של השואה, האינסופיות של הרוע האנושי מבהיל אותי עד מוות והוא בלתי נתפס בעיני  . אך ברור שההבדל עצום אני מעריצה את עוצמת אינסופיות היקום היא מסקרנת אותי מאתגרת את מוחי היא יוצקת בי אנרגיות של חייים. ואת האינסופית של הרוע האנושי אני מתעבת בכול גופי ונשמתי וליבי היא מפחידה אותי  עד מוות ושואבת מתוכי אנרגיות של חיים.

 

הענף הראשון של משפחת יוסילביץ מרקישוק שבליטא נכרת באכזריות ,

אך נשארו 8 ענפים אחרים ששגשגו ופרחו , חלקם בארץ ישראל

ואתם חקוקים בגופם .בליבם אתם  חיים.

אברהם . בלומה. מאשה , חיה , אריה , בלהה

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

2 תגובות

קוביית רשימת הרשומות
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל עמי128 אלא אם צויין אחרת