33
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

תורת חסד על לשונה

"תורת ה' תמימה משיבת נפש עדות ה' נאמנה מחכימת פתי, פקודי ה' ישרים משמחי-לב מצות ה' ברה מאירת עיניים" (תהלים י"ט, ח'-ט')

 קַוֵּה, אֶל-יְהוָה: חֲזַק, וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ; וְקַוֵּה, אֶל-יְהוָה [תהלים כז, יד].

תוצאת תמונה עבור תמונות של שויתי ה לנגדי תמיד

"כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא"

"תורת חסד על לשונה" - הוא אתר "לימוד-יומי" של הלכות, מוסר ואמונה. בכל יום נפתח את הלימוד בתפילת "נשמת כל חי", נמשיך ללמוד: הלכות שמירת לשון, הלכות בחיי היום יום ושבת, הלכות והנהגות לקראת החגים והמועדים  הקרבים. נלמד את ספר "מסילת ישרים" ונעשיר את עולמינו בשיעורי-חיזוק ופנימיות התורה ובעה"י נסיים עם "מזמור לתודה". 

מטרת-האתר - לזכות את עם ישראל לסיים 3 פעמים בשנה ללמוד את כל ההלכות שחייבים בהם, לקבל הכנה מלאה לכל מועדי ישראל, להכיר את צדיקינו וכן לעבוד על מידותינו באמצעות ספרי מוסר ואמונה!

הפיצו את האתר - וזכו גם אחרים בקדושה רוחנית משמחת ומקרבת אל הקב"ה ובשכר אין סופי לעולם הבא. 

בשם השם נעשה ונצליח והשם עלינו ברחמיו ירוויח - השם שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך:

לימוד יומי [שעור 12] – לימוד לקראת חג החנוכה – תשועת ה' כהרף עין!

 

תשועת ה' כהרף עין!

 

תמונה קשורה

 

חנוכת המקדש!

כאשר באו יהודה ואנשיו לירושלים, נתגלה לעיניהם מראה נורא: "בית המקדש היה שמם, המזבח מחולל, השערים שרופים, בעזרה עלו עשבים כמו על אחד ההרים, והלשכות היו חרבות". הם קרעו את בגדיהם, זרקו עפר על ראשם, וזעקו זעקה מרה.

תיכף ומיד פנו לעבודת הקודש, לטהר את בית המקדש מן הטומאה אשר טימאו אותו הרשעים. היתה זו מלאכה לא פשוטה כלל וכלל.

מנורת הזהב היקרה – נגזלה על ידי היוונים הצוררים. עשו החשמונאים מנורה מברזל, וציפו אותה בלוחות של עץ – עניים היו ולא השיגה ידם לעשות מנורת זהב [אומנם במשך הזמן, כשהעשירו, עשו מנורה מכסף, וכשהעשירו יותר – עשו מנורת זהב (ראש השנה כד ע"ב)].

יתר הכלים הקדושים שהיו בבית המקדש – חוללו בידי זדים. היה צורך לחנוך אותם מחדש ולקדשם לעבודת הקודש.

גם המזבח, מזבח הקודש, שעליו הקריבו קרבנות ל"ריח ניחוח לה' " – נטמא. ידים טמאות ומגואלות טימאו אותו, בהקריבם עליו קורבנות משוקצים לעבודה זרה, האם תקנה יש לו להשיבו לקדושתו?

כדי לבטל את המזבח מעבודה זרה, היה צורך לשבור אותו בידי גוי עובד אלילים [דווקא גוי עובד אלילים, שהעבודה זרה חשובה בעיניו, שבירתו מועילה לבטל את העבודה הזרה].

אולם הכיצד ישברו את אבני המזבח, הרי כתוב בתורה (דברים כז, ו): "אבנים שלמות תבנה את מזבח ה' אלהיך". "שלמות" – חלקות לגמרי, ללא פגימות, חלקות ממש כמו סכין של שחיטה (חולין יז, ע"ב), ועל כן לא יתכן לשבור את אבני המזבח, שאז תהיינה האבנים פגומות.

ואולי ישברו אותו, ולאחר מכן ינסרו את האבנים, כדי שתשובנה להיות חלקות? גם זה בלתי אפשרי, שהרי כתוב בתורה (דברים כז, ה): "...מזבח אבנים, לא תניף עליהם ברזל". לא היתה ברירה אחרת – כי אם לגנוז את אבני המזבח, ולהקים במקומו מזבח חדש (עבודה זרה נד, ע"ב).

גנזו החשמונאים את אבני המזבח באחת הלשכות של בית המקדש (מידות פ"א מ"ו), ועתה – פנו למלאכת הקמתו של מזבח חדש.

הגמרא מתארת כיצד היו בונים את המזבח. המזבח היה עשוי יציקה של אבנים [ומדביק אותם על ידי ששופך עליהם תערובת של סיד, זפת וקוניא], שהיתה ממלאת את כל נפח המזבח. מדובר בנפח כולל של 10,000 אמות מעוקבות! [אמה היא כחצי מטר. ולשם המחשה, נפח המזבח הוא בערך כמו נפח של חדר ענק בגודל של 15 מטר רוחב, על 15 מטר אורך, ובגובה כ- 5 מטר!]. וזאת מלבד הכבש הענק [כבש= משטח משופע שמשמש לעליה וירידה; רמפה, דרכו היו הכהנים עולים אל המזבח], שאף הוא נעשה באותו אופן (עבודה זרה נד ע"א).

איזו כמות עצומה של אבנים נדרשה לבניית המזבח! וכל אבן ואבן שנלקחה ליציקת המזבח – נבררה ונבדקה היטב, שהרי כאמור צריכות אבני המזבח להיות חלקות לגמרי, כמו סכין שחיטה! ומאין מצאו אבנים כה חלקות? אומר הרמב"ם (הלכות בית הבחירה פ"א הי"ד): היו חופרים בקרקע עד שמגיעים למקום הניכר שאינו מקום עבודה ובנין, ומוציאים ממנו את האבנים, או שהיו לוקחים אבנים מן הים הגדול.

וכך טרחו ויגעו לבנות מזבח חדש, ובהשלמת המלאכה, היתה השמחה גדולה, כפי שאומר הפייטן:

"אז אגמור בשיר מזמור – חנוכת המזבח".

בנוסף לכך, טיהרו החשמונאים את העזרה מן ההרוגים והטומאות, וסתמו את 13 הפרצות אשר פרצו היוונים בסורג המקיף את חומת העזרה [סורג זה נבנה לשם מחיצה בפני הנכרים, שלא יכנסו לפנים ממנו. היוונים רצו להראות שגם לנוכרים מותר להיכנס, לכן פרצו בו פרצות. מול כל שער שהיה בחומה, פרצו פרצה בסורג, כדי שיוכלו להיכנס בלי עיכוב ומניעה. החשמונאים חזרו וגדרו את 13 פרצות הסורג, וגזרו כנגדן 13 השתחויות, שכל הנכנס, חייב להשתחוות ולהודות לה' על ניצחונם של ישראל, ועל אובדן מלכות יון] (מידות פ"ב מ"ג).

 

ביום כ"ה בכסלו שנת ג'תקצ"ו [בדיוק שלוש שנים לאחר היום המר והנמהר שבו הקימו היוונים פסל טמא בבית המקדש], חנכו החשמונאים את בית המקדש, שמו את לחם הפנים על שולחן ה', וחידשו את עבודת הקורבנות. בבואם להקריב קורבנות על המזבח החדש, לא מצאו אש קדושה [אש שהיתה יורדת מן השמים לשרוף את הקורבנות]. הם צעקו אל ה' ויצאה אש מן האבנים אשר על המזבח, ומיד ערכו עליה עצים והקריבו קרבנות תודה ונדבה לה' יתברך על תשועתם. אש זו נשארה על המזבח עד חורבן בית המקדש.

 

נס פך השמן

אולם שמחתם לא היתה שלימה: כאשר רצו להדליק את המנורה, לא מצאו שמן טהור להדליק בו, כי את כל השמנים טימאו היוונים. נמצא רק פך אחד של שמן טהור, החתום בחותמו של הכהן הגדול, לסימן שלא נטמא, אך היתה בו כמות של שמן המספיקה להדלקה ליום אחד בלבד. שמן טהור חדש יוכלו להכין רק בעוד שמונה ימים, כי עצי הזית שמהם הפיקו את השמן היו נחלת שבט אשר, ועד שילכו לשם ויחזרו יעברו שמונה ימים. מה יעשו בינתיים? כיצד ידליקו את המנורה?

אז קרה הנס הגדול שעשה ה' לחשמונאים. היושב בשמים ראה את מסירות נפשם ואת טוהר לבבם, ונתן להם ברכה ונס בשמן: מן השמן שבפך הקטן דלקו נרות המנורה שמונה ימים! – עד שחזרו מנחלת שבט אשר והביאו עמם שמן טהור חדש.

אצבע אלוקים זו הוכיחה, כי כל הניסים שהתרחשו במלחמה לא נעשו אלא כדי שיוכלו היהודים לחדש את עבודת הקודש. מפני הנס הזה ועל ההצלה שניצולו מכף אויביהם, קיימו וקבלו היהודים עליהם ועל זרעם אחריהם לעשות את ימי החנוכה בהלל ובהודאה בכל שנה ושנה.

 

סופו של אנטיוכוס – כן יאבדו כל אויביך ה'

השמועות אודות הנצחונות הגדולים של היהודים – הגיעו אל אנטיוכוס, שהיה עדין עסוק במלחמות קשות בפרס ובבבל. שם – בארצות הנכר, אף השיגה אותו יד ה'. הקב"ה מדד עם אנטיוכוס מידה כנגד מידה על גאוותו והתנשאותו, והראה לו כי הוא אפס מאופס. מיתה משונה, מלאת בזיונות וחרפה, מת אנטיוכוס: בעודו רוכב על מרכבתו, והנה התנגשו סוסיו עם פיל גדול. נבעתו הסוסים, קפצו והפכו את מרכבת המלכות. אנטיוכוס שהיה שמן ועב בשר – נפל בחבטה ארצה ושבר את עצמותיו. אך לא די בכך, הוסיף ה' מכה על מכתו, ונבאש כל בשרו כריח בשר החלל, המושלך על פני השדה ביום קיץ לוהט. נשאו אותו עבדיו על שכמם כי לא יכל לרכוב, אך לא יכלו לשאת את הריח הנורא, והשליכו אותו ארצה. כאשר ראה אנטיוכוס כי כלתה אליו הרעה מאת ה', נכנע ליבו ואמר: "צדיק הוא ה', המשפיל גבוהים, אשר השפילני והכניעני היום הזה", הוא אף נדר ואמר: "אם ירפאני ה' מחולי זה, אבוא אל ירושלים ואמלאה בכסף וזהב, ואתן לה כל אוצרות אבותי הקדמונים, ואמול את בשר ערלתי, ואלך לי אל כל ממלכות הארץ, אכריז ואומר "אין כה' אלוקי ישראל בכל העולם!". אך ה' לא שמע אל דיבוריו, כי לא היה לבבו האכזר שלם עם ה' באמת. ובכל ארץ וארץ שאליה הגיע אנטיוכוס לבקש רפואה למכתו, היה נקרע בשרו מעל עצמותיו ונופל ארצה, עד אשר לא נשאר בשר בעצמותיו. ולקץ ימים נפלו מעיו ארצה, והוא מת בבושה ובכלימה בארץ נכריה. כן יאבדו כל אויביך ה'.

 

התיפול ירושלים שנית ביד האוייב?!

אנטיוכוס – כבר מת, ירושלים – כבר מטוהרת, רדיפת הדת – כבר נהדפה.

האימפריה היוונית מוכנה להשלים עם עצמאותה המדינית והדתית של יהודה!

לאחר תקופה מסוימת של רוגע, הסיתו המתיוונים את ליזיאש, והפיצו בו שיבוא להילחם שוב ביהודה. ליזיאש – נענה ל"אתגר", והפעם – כבר לא רצה לקחת שום "צ'אנס", את מיטב המשאבים שעמדו לרשותו, גייס למלחמה זו. הפעם – הוא הוציא לדרך את "מכונת הקרב" העוצמתית, המשוכללת והחדישה ביותר של האימפריה היוונית. במרכז המערכה צעדו פילי קרב ענקיים. כל פיל – הרי הוא כמבצר מהלך – על גביו צריח ענק, ובו אשנבים צרים שמהם אפשר לירות חיצים למרחקים ולשלוט על כל הסביבה. כל פיל הוקף באלף חיילים חמושים, לבושי שריון, וסביבם חמש מאות פרשים! והיו עשרות פילים שכאלו!

בנוסף לכך, בחזית המערכה הוצבה שורה של מרכבות, המניעות גלגלים ענקיים, שבהם תקועים כעין להבי חרבות. "מכונת קצירה" אכזרית זו, היתה קוצרת בדרכה כל מי שמעז להתקרב אליה.

מפלצת המלחמה הזו, על כל רבבות חייליה, אלפי פרשיה ועשרות פיליה – החלה להתקרב אל העיר המבוצרת "בית צור" השוכנת מדרום לירושלים.

מצבו של צבא יהודה היה קשה, בחרוף נפש נלחמו כדי להדוף את האוייב. אלעזר החורני, אחיו של יהודה, ניסה להציל את המערכה על ידי מעשה נועז: מבין כל הפילים, הוא הבחין בפיל אחד גדול במיוחד, בעל צריח גבוה ומפואר מכולם. הוא היה בטוח שזהו פילו של ליזיאש. סבר, שאם יצליח לפגוע בו ולהורגו, יוכרע הקרב לטובת היהודים. באומץ ובחרוף נפש פילס לא אלעזר דרך, קצר בחרבו על ימין ועל שמאל, והצליח להגיע אל הפיל. נכנס אל מתחת בטנו, ונעץ את חרבו עמוק אל תוך ליבו של הפיל. הפיל כרע תחתיו ומת, כשהוא קובר תחתיו את אלעזר.

למגינת הלב, לא היה זה פילו של ליזיאש – והקרב נמשך כרגיל. הסורי הצליח לכבוש את העיר בית צור, והמשיך להתקדם הלאה – עד לשערי ירושלים. מצור הוטל על ירושלים, והמצב בתוך העיר היה קשה. היה מחסור באוכל, ורוח האנשים נפלה בקרבם בראותם את הצבא הסורי הגדול המקיף אותם. לכולם היה ברור, שהבקעת חומות העיר ונפילתה של ירושלים שנית לידי הזדים, חלילה – הם רק ענין של זמן.

 

תשועת ה' כהרף עין!

והנה, כשהמצב כבר נראה נואש – הגיעה לפתע כרגע ישועת ה'!

ליזיאש שמע על התקוממות בארצו. יריבו ניסה לנצל את זמן היעדרותו מן המדינה כדי לתפוס לידיו את השלטון. אשר על כן החליט ליזיאש, ברגע האחרון, להרפות מן המערכה על ירושלים, לכרות עימה ברית שלום, ולחזור לדמשק כדי להגן שם על שלטונו. ואכן ברית שלום נחתמה בין יהודה לבין ליזיאש, בהסכימו לראשונה לעצמאותם הדתית והמדינית של היהודים. כך בוטלו אף כל גזירותיו של אנטיוכוס באופן רשמי.

[ואגב, יש כאן שיעור מאלף. גבורתם של המכבי"ם לא עמדה להם הפעם, כמעט ונפלו בידי האויב! רק בנס ניצלו. שלא יעלה בדעת מישהו שהניצחונות עד כה הושגו בכוח התושיה – "עליונות החייל היהודי", "נצחון האדם על הטנק"... באנלוגיה היסטורית, היתה מערכה אחרונה זו של המכבי"ם – כעין "מלחמת יום הכיפורים", שהוכיחה ש"מלחמת ששת הימים" לא היתה אלא נס, ושעדין אנו תלויים בניסים! (מעיין המועד חנוכה עז)].

בטרם עזב ליזיאש את המערכה, אמר לאנשיו את הדברים הבאים: "אנחנו הולכים ודלים מיום ליום, ואוכל לנו מעט, והמקום אשר אנחנו חונים בו חזק הוא, ועלינו דברי המלכות. ועתה ניתן ימין לאנשים האלו ונעשה להם שלום ולכל עמם. וקיימנו [הסכמנו] להם ללכת בדתיהם כבראשונה, כי רק בגלל דתיהם אשר הפרנו, קצפו ויעשו כל אלה".

כך בחסדי שמים, שבו השקט והשלווה לשרור בירושלים, שב העם היהודי לחיי תורה ולעבודת בית המקדש, תחת הנהגתם הרוחנית של התנאים הקדושים יוסי בן יועזר – נשיא ישראל, ויוסי בן יוחנן – אב בית הדין, ותחת הנהגתו המדינית של יהודה המכבי ואחיו.

 

נצח ישראל לא ישקר!

אומנם היה זה שקט זמני ביותר, תלאות רבות המשיכו לפקוד את עמנו. מלכי סוריה הרבו להתנכל לעם היהודי בכל הזדמנות, ה"מתיוונים" חרחרו מריבות ופילוגים בתוך העם. האימפריה הרומאית, שהחלה אז לעלות מעלה מעלה – אף היא הכבידה את ידה על העם היושב בציון, והביאה צרות רבות לעמנו, עד לחורבן הנורא של בית המקדש. כתות שונות קמו בתוך העם היהודי, ואיימו חס ושלום לסלף את התורה, כדוגמת ה"צדוקים" [שכפרו בתורה שבעל פה], וה"איסיים" [שמהם יצאו מייסדי הדת הנוצרית ימח שמם].

ובכל זאת, מלחמותיהם של המכבים נחרטו לעד בתולדות עמנו – לא בגלל ההישגים המדיניים והנצחונות המזהירים, אלא ניצבות הן אותן מלחמות כסמל וכדוגמא למאבק יהודי אמיתי, אשר לא 'מתקפל' למול רוחות הזמן, לא נסוג לאחור מול מקסמי שווא כוזבים ואורות מנצנצים, אף לא נכנע מול דם ואש ותמרות עשן.

שמירת התורה ומצוותיה מתוך עקשנות בלתי מתפשרת ומתוך מסירות נפש, היא הדבר אשר החזיק את עם ישראל בכל שנות קיומו. שהלוא באופן טבעי – עם כה קטן ונרדף, שעבר תלאות כה רבות ונוראות, ודאי צריך היה להימחק מן המפה חלילה, כמו כל אותן אימפריות אדירות ומעצמות על, אשר אבדו ואינם. רק הדבקות לתורה הקדושה ומצוותיה ללא פשרות, היא היא המבדילה אותנו מן העמים ועושה אותנו לעם נצחי, קדוש ונבדל.

ממלכות קמו ונפלו, אימפריות עלו וירדו, כתות כאלו ואחרות צצו ונעלמו. ועם ישראל, "ככבשה קטנה בין שבעים זאבים" – בנצחיותו נשאר, בצביונו, בתורתו – תורת אמת.

ממש כמו אותו פך שמן קטן טהור, החתום בחותמו של הכהן הגדול, לא נטמא ולא חולל בידי זרים, אשר דלק והאיר הרבה למעלה מן הטבע. שלהבותיו המאירות מרצדות לנגד עינינו בכל שנה ושנה בימי החנוכה, ולוחשות את סוד קיומו הפלאי של העם היהודי.

"מה השמן אינו מתערב בשאר משקים, כך ישראל אינם מתערבים בין האומות".

[שיר השירים רבה א, ב].

 

עם ישראל חי וקיים לעד!

 

 

 

זכו את עצמכם וקרובכם בברכת הלימוד, הכנסו לתגובות וכיתבו  [בדרך המופיעה למטה]:

הלימוד לזכות:

זיווג _______________ בת/בן _________________

פרנסה______________בת/בן__________________

בריאות______________בת/בן__________________

זרע-קודש____________בת/בן__________________

ולהבדיל:

לעילוי נשמת ______________ בת/בן_____________

 {ניתן לרשום ברכות רק בתגובות}       

     יקובל ברצון,אמן!

 

 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל azulayt אלא אם צויין אחרת