00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

לידה שקטה

היום הנורא בחיי




לפעמים אני עוסקת בניחושים "מה היה קורה אם".... מה היה קורה אם הכל היה תקין
אם התאומים שלי היו זוכים להגיע לעולם הזה...
איך היו נראים חיינו כמשפחה?
איזו אמא הייתי זוכה להיות?
ובעיקר שאלת השאלות: "למה למה אלוקים זה קרה???"
איפה היה אלוקים כשהם נפחו את נשימתם האחרונה בבטן שלי?
למה הוא לא עזר להם והציל אותם?? 
מה הם עשו רע המלאכים שלי שהגיע להם למות??
למה זה קרה לי אלוקים למה??
המסכנים הקטנים שלי שרדו רק עד שבוע 26 והם היו כ"כ מושלמים וקטנים ויפים....
וכ"כ שלי!
מהבטן שלי יצאו,  וגורלם היה למות. ואין שום דבר שיכולתי לעשות כדי להציל אותם!
את הנשמות שלי. את הדבר שהכי היה חשוב לי בחיים.
הם היו כ"כ יפים ושלווים וקטנים.
וכ"כ מתים!

אני לעולם לא אשכח את היום הארור ההוא, שחשתי כאבים עזים ולא יכולתי להירדם ב 2 בלילה
והערתי את בעלי וטסנו לבית חולים. 
אני לעולם לא אשכח איזו תמימה הייתי, כשהאחות לא מצאה לי דופק וליגלגנו בינינו שהיא בטח "טירונית".
וגם שהטיסו אותי לאולטרסאונד, הייתי כ"כ תמימה וכל אותו הזמן רק רציתי לראות אותם שוב, ונידנדתי לבעלי לומר לי איך הם במוניטור....
כמה תמימות!
כמה אני רוצה לחבק את הבחורה ההיא.... אני.
שוכבת ולא מעלה על דעתי שמשהו רע יכול לקרות להם!
הרי אלוקים שומר לי על התינוקות שלי! הרי אלוקים נתן לי אותם במפתיע ואני שמרתי על האוצרות העלה כבבת עיני...
הרי לא יכול לקרות משהו אחר. לא לי. לא לאישה מאמינה כמוני!
לא למישהי שעשתה הכל לפי הספר. 

ואז הצרחות האיומות ובכיות השבר שלי ושל בעלי.
שהרופאה בישרה את הנורא מכל.
שהם נפטרו. 
ששניהם מתו. מתו יחד ברחם שלי. 
שהם לא יודעים מה קרה, ולמה זה קרה, והכל השערות. 
הבכי והכאב המטורף והרצון שלי למות יחד איתם. 
איבדתי משמעות לחיים שלי. כאב עמוק שאין לתאר שאני נושאת עימי בכל יום על אובדנם. 

הסבירו לי את הפרוצדורה הארוכה שעליי לעבור. 
שזה לא מספיק לאבד אותם אחרי 6 חודשים. אחרי שכמעט הגעתי לסוף.
אני עכשיו צריכה לחכות לפתיחה מדומה, פיטוצין, אפידורל, צירים, לידה!
וכל פעם כששאלתי כמה זמן זה ייקח, מהמבט בעיניים הבנתי שזה רק ההתחלה. משהו בין יומיים פחות או יותר.
הייתי מבועתת ממש. רק רציתי שהכל יגמר ואוכל להתאחד עם הסבל על אובדנם, להתאבל.
וכל אותו הזמן אני ובעלי לא יכולנו להפסיק לבכות. בחיים לא בכיתי לפני כ"כ הרבה ימים ושעות ורצוף. 
הדמעות פשוט סירבו להתייבש. 

וכל הזמן התחננתי לאלוקים "לגמור עם זה כבר". ולפחות בזה הוא עזר לי. 
במהלת ההמתנה לפתיחה, אחרי שהצמידו לי קטטר ופיטוצין. 
אמרתי מלבעלי שאני מרגישה מים נשפכים ממני, מים ועוד מים. 
וכשהוא הדליק את האור (הם החשיכו את החדר כדי לתת לנו לנוח קצת וחשבו בצדק שזה הולך להיות לפחות 6 שעות עד לסיום הפתיחה)
הוא ראה שהכל מוצף בדם. לידי הייתה שלולוית מלאה בדם, כל החגר היה גם ועוד דם.
בעלי החוויר ורץ לאחות. ולפני שהבנתי מה קורה כבר חצי מצוות הרפואי היה עליי, רופאים, אחיות, מנות דם.
לפני שהבנתי מה קורה ציוו עליי ללחוץ. ולפני שבכלל הרגשתי אם אני לוחצת או לא (כי הייתי מורדת באפידורל)
רפאל היה בחוץ ואז עוד לחיצה אחת ודוד אחריו.... 
קטנים כ"כ וכ"כ מושלמים. 
עד הרגע האחרון התפללנו לנס אלוקי. שאולי יהיה נס שיציל את הכל. שהם ישרדו
שהם יבכו.
שהם שעזאזל: יחיו.

אבל זה לא קרה. הם היו מושלמים. ושקטים כל כך.  ודוממים.
וכ"כ מתים. 

הצער העמוק והרגע הזה ייחרט בחיי לנצח נצחים. 

זה לא פייר אלוקים רציתי לצעוק לשמיים, זה פאקינג לא פייר!!!!

הזעקה האילמת שלי יצאה רק במורה של בכי בלתי נשלט. 
לראות את בעלי האהוב מחזיק בהם. להרגיש אותם לידי. והם מתים.

יש עונש גדול יותר מזה???

ואין נחמה. באמת שאין.

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל אמא שכולה אלא אם צויין אחרת