00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

משהו נשבר

סוף עונת הבזבוזים

מזמן לא כתבתי פוסט שנוגע אלי באופן ישיר.
מזמן לא הרגשתי שיש לי משהו לחדש, משהו לספר, משהו שיעניין מישהו.
הבלוג הזה גסס לאיטו, לא התקדם לשום מקום. החיים שלי התקדמו, השתנו, התפתחו מהרבה צדדים אבל נשארו כל כך סטטים מכיוונים אחרים.
למדתי הרבה, החכמתי הרבה, הבנתי כמה מעט אני באמת יודע.
קשה לי, קשה לי מאוד. מצד אחד עבודה, מצד שני לימודים, מצד שלישי אני רוצה, להיכנע כל הזמן למה שהמתושלך פרויד קורא לו האיד.
אני הפסקתי לכתוב בתיאוריזם, נפלתי למרכאות המינימליזם.
נתתי מעצמי פחות ופחות, אהבתי פחות ופחות.
כל החיים אני נלחם, נלחם בדבר הזה שכבר אני יודע מזמן.
אני אאוטסיידר. תמיד הייתי, תמיד אהיה.
בגלל זה אני כנראה כותב, בגלל זה אני רואה את עצמי עוד כמה שנים יושב בפאבים אפלולים (been there, done that), כותב על ייסורים. חווה אותם אבל רק כי אני יודע שהם שם בצללים. המלנכוליה לא שטפה אותי כבר מזמן, היא דופקת בדלת, אבל אני לא נותן לה להיכנס. אני לא יכול. לא יכול להרשות שהיא תיכנס עכשיו. אני אתפרק. ואני לא יכול להרשות לעצמי להתפרק. אני חייב להישאר שלם.
שלם.... אני שלם מדי, כואב לי על זה. כואב לי על הריקנות שאני רואה במקומות שאנשים אחרים רואים בהם תקווה. אני רק רוצה לחבק, לאהוב, רק שם אני רואה תקווה, אבל בכל פינה כמו נוסטרדמוס אני מרגיש, מרגיש ברוח האכזבה כלהבה שתאכל אותה, שתחסל את כולה. כי בכל מקום אני רואה רק אכזבה. רק תקווה מבוזבזת, נשמה מיוסרת, שעוד לא יודעת שהיא על הסוס כבר גמרה.
אני רוצה להיות עיוור, כל כך רוצה לא לראות, את כל הריק הזה. רוצה לראות טוב, אפילו לא רוע, אבל הכל ריק. רוצה לגעת במשהו אמיתי, אבל הכל כל כך מזוייף ופלסטי בעולם הזה.
לגעת בלב אמיתי, בבן אדם אמיתי, לגעת בנשמה. נמאס לי להיות לבד, אבל אני לא מחפש את החצי השני. אני מחפש את השלם, לא זאת שתשלים אותי, זאת שתרחיב את עולמי. שתהיה אמיתית, שתהיה מוחשית, שתהיה עולם חדש. כשתגיע, אם תגיע, אז אראה משהו אחר מהריק. משהו אחר מהכלום הזה של הייקום. הכלום שכתבתי עליו הרבה סיפורים, ועוד אכתוב עליו עוד הרבה אחרים.
נמאס לי להתבזבז, לבזבז את זמני על דברים לא ראויים.
 
ואני אסיים במשפט הכי יפה שקראתי הרבה זמן...
 
"היא היתה בת 17, והחיים ריצדו על שפתייה"
 
ולסיום, גרסא חדשה של הלבד הגדול חלק א`, אם זה מעניין מישהו, אשמח לתגובות...
 

הוא ירד לרחוב. היה קר, קודר ונראה שכל דקה הלך לרדת גשם זלעפות. הוא קנה בייגל עם גבינת שמנת שמנה בבית הקפה השכונתי ויצא לדרכו. קפה טוב אי אפשר למצוא בניו-יורק, אבל לפחות בכבישים אין חורים, והמובטלים נשארים סגורים בתוך הבתים, משאירים יותר מקום לקבצנים. הגשם לא איחר, טיפות חדות וקרירות הציפו רחובות סואנים, ניתרו ממוניות צהובות אל הבטון ומשם לפתחי ניקוז מסורגים.

אהבה ישנה, ריח של טחב, מדרגות אפלות ואנשים חשדנים שבולעים בעיניים מוטרדות את סביבתם.
הוא נכנס לקרון והתיישב על הכיסאות הישנים. לידו ישבה סינית רצינית קטנת קומה עם מטענים כבדים, שברחו לה מפינת העין. מולו ישבה אמריקאית בלונדינית "טבעית" עם ציצים מסיליקון ומכנסונים קצרים, היא ניסתה להתעלם ככל יכולתה מהמבטים ששילחו לעברה גברברים רעבים. שילבה רגליים באיזה אינסטינקט בסיסי של שחקנים. התחנות חלפו במהירות. אנשים ירדו ועלו מכל הצורות והגוונים. אנשי עסקים מעונבים. ילדים שחורים עם מכנסים מתרחבים. פועלים בניין קשי יום עם מבטים אטומים. היספאניות יפות, שלא משנה איזה בגד צעקני הן לבשו, נראו עדינות. קל היה להיבלע, והוא התמכר לזה כמו לסם.
 
הוא כמעט פספס את התחנה. קפץ אל הרציף, מיהר להגיע לשערים. לפני שכל ההמולה מאחוריו תיצור פקק במעברים. החיש את צעדיו, הרגיש שוב כמו ילד קטן בטיול משפחתי המנסה להדביק את קצב הליכת ההורים. הסתכל אל השמיים, כחול אפרורי מלא בעננים שחורים. הגשם הפסיק והאוויר התמלא בריח נקי בניחוח אורנים. הוא חצה את הכביש לסנטרל פארק. שוטר עמד באמצע הצומת, כיוון את התנועה בסימני ידיים חד משמעיים. אנשים צעירים ומבוגרים עשו ג`וגינג במעגלים רחבים מסביב לפארק. והוא שאל את עצמו האם הוא היחיד, שמרגיש חלול. סנאים טיילו בין ענפי העצים. זקנים זרקו לברווזים חתיכות לחם יבשות, ונערה שחורה ונמוכה נאבקה בחמש רצועות של כלבים, שמשכו אותה לכיוונים שונים. הוא ישב על הספסל ליד זוג זקנים. הם ישבו שם בידיים שלובות, והתבוננו על העוברים ושבים. הוא החזיק בידו עט בין האצבעות. תפח בו על המחברת הריקה. חיכה למוזה, והתבונן על החומר האנושי, כל שיכל לחשוב עליו זה "איזה בזבוז"..

פעם זה הספיק לו. הוא הצליח לשבת על ספסל, לשאוב את הסביבה ולשלב קצת מזה ומזה לתוך כתיבתו. זה מוזר, כי פעם חשב שהוא כותב טוב ללא אהבה. יכול להיות שזה היה נכון בשלב כל שהוא בדרך. אבל היום הוא הרגיש באפור שהקיף אותו,  יותר מתפאורה עגומה, יותר מסתם הרגשה אטומה. הוא הרגיש שהאפור הוא בתוכו. הוא לבש על אוזניו אוזניות וצלל לעולם של צלילים שרק העמיקו את תחושת חוסר האונים. במנהטן לרוב האנשים שהולכים ברחוב יש אוזניות על האוזניים, אוטיסטים  מרצון לצלילי העיר והאנשים.

הוא חש בבחילה, הוציא את הבייגל מתיקו ולעס אותו בהנאה. חשב שלפחות האוכל עדיין לא רע. מאז שהיא עזבה, הזניח את עצמו. שתה הרבה, התגלח רק פעם בשבוע ואכל ללא חשבון. מזל שאני באמריקה, חשב. וכל פעם שהרגיש רע בקשר לכרס שטיפח, טיול קטן בקווינס, ליד כל אנשי הענק פתר לו את הבעיה. סופר לא שווה כלום בלי המוזה שלו. והוא רק אחרי שהלכה, הבין מאיפה הגיעה ההשראה. היא לא חייכה הרבה, אבל בלב היא ראתה רק את הטוב. היא הייתה הגורו שלו, המוזה שלו, הזיון שלו. היא הייתה כל זה, והרבה יותר, הרבה יותר מדי. הבחילה החריפה, הוא החליט שהגיע הזמן לחזור לדירה.

הוא התעורר בשבע בערב. ישן רוב היום, זה קרה לו הרבה לאחרונה. הוא התלבש, שם קולון על הזיפים הקשים, ויצא לאוויר הרחוב הקריר. הוא הלך על השדרה השביעית. סרק בעיניו אחר איזה בר נחמד שבו ניתן היה למצוא בירה איכותית. משימה לא פשוטה בניו-יורק. האמריקאים האלה אוהבים רק בירות מזוויעות, שלא לדבר על הטעם הנורא שלהם בנשים וויסקי. שאל את עצמו בפעם המיליון מה עוצר בעדו מלחזור לארץ, ושם כמו קוץ הוא ראה בעיני רוחו את הבעת האכזבה על פני הוריו אם יחזור עכשיו, אחרי כל התקוות שתלו בו כולם. ידע שלא יוכל לשאת בזה.

לאחר מספר סיבובים ברחובות, הוא וויתר על החיפוש אחר האיכות. החליט במקום, ללכת על הכמות. הוא נתקל בשלט ניאון מזמין פנים, וחלון ראווה, שהציג ויטרינה מעניינת של נשים וגברים בחליפות עסקים. הוא נכנס בהססנות, הרגיש לא שייך במעיל עור וג`ינס, נדחק במעבר בין השולחנות הצפופים אל הבר הריק. אניטה בייקר בקעה מהרמקולים, שרה  Sweet Love בקולה המתקתק. על הבר חלשה ברמנית תזזיתית, היא הייתה מבוגרת ופניה הצביעו על תחכום עדין, היא לבשה חיוך מאולץ שהיה מרוח על פניה, עיניה לא נחו ויצאו מהחורים בניסיון לקלוט את כל מה שקורה בצדדיה. הוא שאל אותה במבטא עילג איזה בירה יש היא בתגובה, הצביעה על ברז של איזה בירה זולה. הוא נפגש בעיניו עם בקבוק של וויסקי אירי על המדף, והזמין כוסית עם שני קוביות קרח. אך קיבל שני כוסיות מפוצצות בקרח במקום. מרחמים על הברמנית, הוא לקח את הוויסקי בלי להגיד מילה, שילם לה והתיישב בשולחן פינתי.

הוא שתה את הכוסית הראשונה בחופזה, קיווה שהיא תעלים את הבלוז שנבנה בתוכו, שהחליט לפרוץ דווקא היום... למה היום, שאל את עצמו, אבל רק הנפש ידעה, והתשובה הייתה נעולה בתת מודע. הוא בחן את מגוון הטיפוסים שבבר. מימינו ישבה קבוצה של ארבעה יצורים מעונבים, מהסוג שהוא אינו מראה חריג בברים יאפים שכאלה. פלצניים מזוהמים, אנשי עסקים או אולי סוכני מכירות שמנסים להתחזות לאנשים מכובדים על מנת לעבוד על קונים מזדמנים. שולחן לידם ישבו גבר ואישה. הגבר היה עם גבו אליו, והאישה, ברונטית עם עיניים ירוקות, הייתה ממש יפהפייה. לפי שפת הגוף של הגבר, הניח שזו היה הדייט הראשון שלהם, כתפיו של הגבר היו כבדות ולא היה צורך במומחה לשפת גוף בכדי להבין שהוא הרגיש בחוסר נוחות. שפת הגוף שלה, לעומת זאת, הפגינה רוגע במידה כזו שגבלה בחוסר עניין.הוא הוציא מחברת והתחיל לכתוב כל פרט שהצליח לקלוט מהדמויות שבבר. אפילו שרבט לעצמו קריקטורות גרועות של האנשים. הוא התעמק כל כך בפעולה, ששכח מכוסית הוויסקי השנייה שלו. כשנזכר שתה את הוויסקי המדולל. בחינוכו הפולני, למד לא להשאיר דבר על השולחן.

רוח קרירה טפחה על פניו. הוא הפנה את מבטו לדלת הכניסה. היא נכנסה לבר. דקיקה ולבושה בגופיה שחורה ועליה צעיף מעוטר בפרחים. על גבה היא נשאה תיק גב כחול וילדותי. הרהר לעצמו האם היא סטודנטית או סתם זרוקה. על זרועה הימנית הוחתם קעקוע גדול של מלאכים. היא לא הייתה גבוהה, אך הייתה רחוקה מלהיות נמוכה.לבשה סנדלים מגושמים כאלה. נראתה לא שייכת. היא התיישבה על הבאר. חייכה לברמנית, החליפה כמה מילים עם המלצר, הוציאה סיגריה ארוכה, הדליקה אותה ועישנה אותה בסלסולי עשן להנאתה. היא קלטה שהוא בוהה בה, אבל הוא הניח שהיא כבר הייתה רגילה. הברמנית נתנה לה מנה כפולה של וויסקי עם שלוש קוביות קרח וחייכה אליה חיוך של אהדה.  היא סקרנה אותו והוא ישב על קו המשווה וחיפש את האומץ להתקרב אליה, ולשכוח את הכוויה. בסופו של דבר, החליט להתקרב בצעדים קטנים והתיישב על הבר במרחק שני כסאות ממנה. היא זרקה לעברו במבט חטוף והפנתה את מבטה למכשיר הפלאפון שהיה טמון בידה. הוא ישב שם כמו פוץ, כאילו שכח מה עליו לעשות, החליט לגבש את מחשבתו על עוד כוסית וויסקי. הוא לגם את המשקה החריף לאט, לאט. ניסה לא להשתנק מהחוזק הארומאטי שלו. התבונן בה מתבוננת בפלאפון, היא הדליקה כל כמה דקות סיגריה חדשה.

לאחר כמה דקות הרגיש שעננת הבאסה מתפרקת לאיטה, ממסמסת עימה גם את חוסר הביטחון הטבעי שהקיף אותה. הבחורה נאנחה והניחה את ראשה על פומית הסלולארי. הוא קלט בעינה הימנית  דמעה. רצה להתקרב, אך פחד שתחשוב שהוא מנצל את מצבה. היא שמה לב למבטו האוהד וחייכה חיוך מוזר, ספק של חובה ספק של חיבה. היא ניגבה את הדמעה. הוא ניסה לשחרר חיוך, אבל הרגיש בכובד שבפניו. היא פתחה בשיחה, ודיברה אליו באנגלית במבטא מוכר "לילה קשה, אה?". הוא ענה לשאלה בעברית ושאל "מה קרה?", היא ענתה בהפתעה בקול מתוח "זה לא עניינך"..
הוא הרגיש באי נוחות וענה ברתיעה  "אני מצטער, לא התכוונתי לחטט" ונתן לה מבט מחרטט של חרטה.
היא שתקה. הסירה את מבטה ממנו ולקחה שלוק ארוך מהוויסקי.
הוא לא הסיר את עיניו ממנה. מוכן לעוד התקפה, שאל בכנות "למי את מחכה?"

היא בהתה בכוס הוויסקי, שפתיה פרודות, אך קול לא יצא. הוא המשיך להתבונן בה בסבלנות, לבסוף מבטה הצטלב במבטו, בעיניה ראה עצב. "אני כבר לא יודעת" ענתה, העיניים שלה נעשו מזוגגות והוא הרגיש בחומות העיר הנבנות סביב ליבה. הוא ניסה לחייך, למרות כל הדכדוך שחש, לבסוף הצביע עם הראש לכיוון השולחן עם האישה היפה והגבר המתוח. סנטרה של האישה היה שעון על ידה הדקיקה.  שהסתירה את פיה, והיא התעלמה בכוח מלהישיר מבט לבן זוגה לשתייה.
"
את רואה את האישה הזאת?" שאל אותה. היא הפנתה את תשומת ליבה לאישה. "אני כבר שעה מסתכל עליהם. זה כמו משחק כדורסל. הוא מנסה לעקוף את ההגנות שלה, אבל הוא בכלל בשוליים, אין לו שום סיכוי להצליח לקלוע סל. אבל יש לי הרגשה שהוא בכל זאת ינסה את מזלו, ויעשה עבירה, כנראה הוא די בטוח שהוא יחטיא. הוא הרגיש את זה מההתחלה, ועכשיו מצבו בכי רע הרבה יותר מקודם."
היא הסתכלה עליו במבט משועשע קמעה, "אין לך משהו יותר טוב לעשות, חוץ מלהסתכל איך אנשים אחרים חיים את החיים?", הוא חייך אליה חיוך עגמומי וענה "לא... ולך?", היא צחקקה וענתה "לא, אין לי, האמת, לפחות לא הערב"..

הם ישבו, והסתכלו בשקט על האנשים. מדי פעם החליפו פרשנויות בשפה שאף אחד חוץ מהם לא הבין. מדי פעם שלח נגיעה עדינה לכתפה והסב את תשומת ליבה לעוד אנקדוטה צינית, שהגה בנוגע לחיים החיוך שלה היה כמו סם, והוא הרגיש כמו נרקומן, שמנסה לסחוט ממנו, עוד ועוד. האלכוהול חמם אותו, והוא הרגיש את טשטוש נעים וכהה. הוא שקע במחשבות על עצמו, על זאתי שעזבה. והיא, היא הגניבה מבט לנייד מדי פעם. אלה היו הצצות מבוישות. הוא רצה אותה, את השפתיים שלה. את החיוך שלה. את הגוף המסקרן שלה. מאז שהיא הלכה. הוא לא הרגיש אל אף אחת ככה. היה כבר כמעט משוכנע שכמו כל דבר אחר שאיבד מקסמו הראשוני כך נחרץ גם כאן הנושא. אך הסתבר שלא כך היה. לקח לו שנים להבין שהדברים הראשוניים, הבתוליים שעושים, הם הטובים ביותר. אך הם מציבים רף חדש של ריגוש לכל דבר חדש שקורה אחריהם, מאחר וראיית העולם התמימה הלכה לאיבוד לאחר מעשה. כך שלא משנה כמה טובים היו הדברים שנעשו, לאחר אותם דברים ראשוניים, הם תמיד החווירו. משהבין זאת. הבין שכל הדברים המבותקים, אין בהם כדי להשתוות בשבילו לדברים הטהורים, החדשים, שהרטיטו את ליבו וחידדו את חושיו, לכן הופתע מעוצמת הרגשות שסחפה אותו באותו הערב. אלפי מחשבות התרוצצו בראשו במהירות מדהימה, ההורמונים שלו פעלו כאילו חזר לגיל 15 שוב והכמיהה הזאת אליה העצימה עם כל שנייה ושנייה שעברה. רצה שהערב לא ייגמר הערב, ולכן החליט לעשות מעשה.
התבונן בסביבתו פעם אחרונה בצורה הפגנתית, ושאל אם תרצה ללכת איתו באוויר הפתוח.
"
כבר נמאס לך מהמופע המרכזי?", שאלה בשעשוע, חייכה חיוך קטן ושילחה את עיניה החומות לכיוון הגבר המגושם והאישה היפה.
"
אני חושב שהגיע הזמן לחזור לחיים" ענה, וישר הרגיש צביטה, מאחר ופחד שמשפט פומפוזי זה נשמע מתנשא ומלא חשיבות מדי,  אך למרות זאת הישיר מבטו לעיניה. לחייה הלבנבנות העלו אודם וקיבלו גוון ורוד ומקסים. "בסדר.", ענתה בקצרה. היא קמה, הסתובבה ושאלה "אתה בא?" הם יצאו דרך הדלת לאוויר הקפוא ולרחוב האפל.

השעה הייתה כבר אחת בלילה, הרחובות היו שקטים. הם הלכו על השדרה החמישית. לא החליפו ביניהם מילים. הצלילים הקטנים של הלילה התחדדו בשקט האספלט, תיפוף סנדליה על המדרכה הלחה, נשימותיהם הקצרצרות, סירנה במרחק, נהמת המוניות ברמזורים. אחרי כמה דקות הרגיש צורך עז לאחוז בידה. נטל בידו את כף ידה העדינה ואחז בה. היא לא התנגדה, נדמה היה לו שקלט חיוך מריר מתעקל על שפתיה. הלכו ככה אולי כמחצית השעה, אולי שעה. לבסוף היא אמרה שהיא צריכה לחזור לדירתה, והוא, שלא רצה שהערב יסתיים, הציע ללוות אותה.  הם צעדו לכיוון ברודווי, מבטו היה נסוך קדימה, אבל מחשבותיו כולם, ללא יוצא מהכלל היו מוקדשות לה. הוא לא שם לב לצללים שזזו מאחוריהם, עד שהיה מאוחר מדי.

הכאב הראשוני נגרם ממשהו חד. לא ידע ממה, אבל הרגיש בו בצד גופו מחלחל פנימה, מבקע את איבריו. שמע אותה צורחת מאחוריו. עדיין החזיקה בידו בחוזקה, אבל אז נשמעה חבטה והרגיש שאחיזתה חומקת ממנו. הוא נפל על  בטון המדרכה, ובהה באדים שיצר פיו, תהה האם כך זה הולך להסתיים, כמו באיזה סרט מתח סוג ז`. הכאב שחש בצלעות הקשה את נשימתו ודם החל לנזול מפיו. הכול נהיה שחור ומטושטש, הרגשה של סחרחורת נוראה נפלה עליו, הוא עצם עיניים.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל volatile אלא אם צויין אחרת