00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

כלבה זקנה לומדת טריקים חדשים

האצבעון של ברוריה

הייתי בכיתה ו'. בשיעורי מלאכה אנחנו הבנות למדנו לתפור. תפרנו חצאית בת שלוש קומות. תפרנו את כל החצאית ביד: תחילה בתך מכלב, ולאחר מדידה ותיקונים בתך מכונה, שנעשה כולו ביד. המורה אורנה לא נתנה לנו להשתמש במכונת התפירה היחידה של בית הספר, כדי שלא נקלקל אותה בחוסר כשרוננו הבולט. אני אהבתי את שיעורי המלאכה, וגם לא בחלתי במיוחד בתפירה, אלא שהמורה אורנה דרשה כי נתפור עם אצבעון. אני לא יודעת אם ניסיתם אי פעם לתפור כאשר אצבעון תקוע על אמת ידכם הימנית. לדעתי, זוהי פעילות בלתי אפשרית, שסותרת את עצמה. האצבעון שלי נהג לנשור מן האצבע שלי, ורוב זמן התפירה שלי בוזבז על חיפוש האצבעון בין הכסאות בכיתה. התחלתי "לשכוח" להביא אצבעון לשיעור. המורה נהגה לוותר. עד שיום אחד נמאס לה. היא אמרה שאלך לכיתה המקבילה אשר תפרה לפנינו ואשאיל אצבעון לשיעור שלנו.

וכך עשיתי. נכנסתי לכיתה המקבילה וביקשתי אצבעון. ברוריה קפצה והציעה לי את האצבעון שלה. האצבעון של ברוריה היה עשוי מתכת ובו שקערוריות זעירות שנועדו לקלוט את חלקה האחורי של המחט. רוב האצבעונים שלנו היו מפלסטיק. האצבעון של ברוריה היה ממש מלכותי. לא היה לי ספק, שהמלכה אליזבט מתקנת את הגרביים של פיליפ כאשר אמתה עטויה באצבעון כזה.

עכשיו אצא ברשותכם לרגע קט מהרשומה, כי זאת הזדמנות חד פעמית ללמד אתכם משהו על אצבעונים, שאולי לא תלמדו בשום מקום אחר. הידעתם? לגברים (חייטים) ולנשים (תופרות) אצבעונים שונים: האצבעון של הגבר קטום בקצהו, כך שקצה אמתו נראה מבעד לאצבעון. האצבעון של הנשים סגור ונראה ככובע קטון. אין לי מושג מדוע נוצר השוני הזה, אבל ברור לי שאם הייתי חופרת קצת, היה מתגלה איזה פן אנטיפמיניסטי, שנועד להציק לנשים.

ונמשיך בסיפורנו.

אתם יודעים כמובן שיש מעמדות בבית הספר. אצלנו לא נוצרו המעמדות לפי הנהוג כיום, על פי הכנסה המשפחתית, כי בזה היינו דוקא מאד דומים. לא משנה למה ואיך נוצרו, אבל ברור לכם שאני הייתי במעמד הכי גבוה. ואם לא ברור לכם, אני מאד מאוכזבת מכם. ברוריה לעומת זאת היתה מסוג התלמידות שהמשיכו ללמוד בבית הספר כי היה חוק לימוד חובה עד כיתה ח'. היא בקושי ידעה קרוא וכתוב, ואיך לומר זאת בעדינות, גם לא הריחה הכי טוב. אז תבינו את גודל האבסורד - אני בעצם עשיתי לה טובה בכך שלקחתי את האצבעון שלה, אתם מבינים? היא כמעט הודתה לי.

וכך העברתי את שיעור המלאכה בסבל ניכר. בסוף השיעור כאשר רציתי להחזיר את האצבעון לברוריה, הסתבר כי כיתתה סיימה ללמוד והילדים הלכו הביתה.

 

באותו יום איבדתי את האצבעון.

למחרת בבוקר פניתי ישר לברוריה ואמרתי כי אינני מוצאת את האצבעון. ברוריה אמרה "לא נורא". הבטחתי שאמשיך לחפש. בהפסקה ברוריה באה לבקש את האצבעון. אמרתי שכנראה איבדתי אותו בבית ואני אביא אותו מחר.

ברוריה באה שוב בזמן ההפסקות הבאות.

בבית חיפשתי את האצבעון כמו משוגעת, אבל לא מצאתי אותו. יצאתי לחנות הגלנטריה של קרסו, אבל קרסו מכר רק אצבעונים מפלסטיק. קניתי ליתר בטחון.

כמובן שברוריה לא היתה מוכנה לקבל תחליף עלוב של אצבעון פלסטיק במקום האצבעון המלכותי שלה.

בבית חיפשתי את האצבעון. אבל לא מצאתי. אמרתי לאמא. היא אמרה שאשאל את ברוריה כמה עלה האצבעון ואשלם לה את מחירו.

למחרת בבוקר ברוריה באה וביקשה את האצבעון. אמרתי לה שאני אשלם על האצבעון אבל היא לא רצתה. ברוריה אמרה כי האצבעון הוא של אמא שלה, אשר הזהירה אותה לשמור עליו היטב. אם היא תגיד לאמה שהאצבעון אבד, היא תחטוף מכות רצח. אמרתי שאמשיך לחפש. ברוריה באה בהפסקה הגדולה וכן בשאר ההפסקות וביקשה את האצבעון. המצוקה שלי גברה מיום ליום. ברוריה לא איימה, לא צעקה ולא התכוונה לדבר עם המורה. היא רק באה וביקשה את האצבעון שלה.

התחלתי לנסות להסתתר. עיני התרוצצו כדי למצוא את ברוריה. כאשר ראיתי אותה מרחוק ניסיתי להתמקם מאחורי עמוד או עץ, אבל היא היתה חדת עין וגם ערמומית, ותמיד מצאה אותי. מאסתי בחיי. היו ימים שסרבתי ללכת לבית הספר. שאלתי את ברוריה איזה פיצוי אני יכולה להציע לה. ברוריה אפילו לא הבינה את המושג "פיצוי". היא אמרה לי שהיא רוצה רק את האצבעון שלה. את כל ההפסקות שלי ביליתי עם ברוריה. דיברנו רק על האצבעון. חברותיי לא שמחו בכך שברוריה הצטרפה למועדון שלנו. בכל פעם שהשמש יצא וצלצל בפעמון שבידו לסיום ההפסקה, ברוריה הזכירה לי, שרצוי שמחר אביא את האצבעון.

ברוריה הפכה לי לעול בלתי נסבל. גם כאשר היו לי רגעים מאושרים של שיכחה הבהבה לי במוח הידיעה, שיש בחיי משהו נורא ולא פתור, ואז נזכרתי -"ברוריה!". "האצבעון!" ושימחתי נמוגה באחת. ידעתי שברוריה תלווה אותי כל ימי חיי, היא תהיה השושבינה שלי בנישואיי וחברת חיי. אני אצטרך לרדת מן הארץ.

באחד הימים אמא הזיזה את התנור הכבד. האם ראיתי שם משהו? האם, האם, האם? היתכן?! אני לא מאמינה! האצבעון של ברוריה! אי אפשר לתאר את ההקלה שחשתי. השתחרר לי הלב. כמו אחד שנופל ממטוס באמצע הלילה, ואלוהים תופס אותו באויר.

מחר, מחר יתחילו החיים שלי מחדש!

אני כמעט לא ישנה בלילה מרוב שמחה. שיבוא כבר הבוקר! וכמה ברוריה תשמח, ותינצל ממכות הרצח של אמה!

ברוריה כבר מחכה לי בבוקר, לפני הצלצול. היא שואלת, והיא יודעת את התשובה "כבר מצאת את האצבעון?" ואני צועקת "כן, כן! מצאתי את האצבעון!" ואני פותחת את התיק ומוציאה את האצבעון מתוך ניר הטואלט בו עטפתי אותו יפה ומוסרת לברוריה בהבעת נישצחון. ברור שאני מצפה למצהלות שמחה, עוד רגע ברוריה תחטוף את האצבעון ותנוס על נפשה הרחק ממני. אך מה שקורה הוא, שברוריה נעצבת מאד, דמעות עולות בעיניה והיא אומרת "אולי את רוצה לשמור אותו אצלך לשיעור המלאכה הבא?".

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

75 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל המיזנטרופית אלא אם צויין אחרת