00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

כלבה זקנה לומדת טריקים חדשים

מה עושים החייטים בלילה פרק 2

12/02/2013

 


פרק 2 – מי רוצה תאנים?


לאבא היה קול בריטון יפה, והוא אהב לשיר. הוא הלך למורה לפיתוח קול אצל זמר אופרה בדימוס, דומנו מאסטרו ברנאדלי. השם האמיתי של ברנאדלי היה זלמן איצקוביץ, אבל כל זמר אופרה שכיבד את עצמו נטל לו שם שמצלצל איטלקי. הלה הבטיח לאבא כי אחרי מספר שנים מועט (שש או שבע) הוא יתפתח לכדי זמר אופרה בעצמו. אבא לא ידע אם התחזית היתה קשורה לקול שלו, או יותר לעובדה שהזמר הזקן חי במאורת קטנה ומסריחה מעשן סיגריות, ולא היו לו אמצעי קיום. הוא גם טיפל באשתו, פרימה בלרינה בבלט המלכותי, שסבלה כעת מגאוט וכל אבריה נקשו וכאבו. אבל המזג שלה נשאר לוהט ועצבני. והיא ירדה לחייו של המאסטרו גם באמצע השיעורים.
אבא אהב מאד אופרה והירבה ללכת למופעים. מאחר שאבא היה מתרגל את קולו בבית המלאכה, ואף שר אריות ידועות כמיטב יכולתו, חבריו התרגלו אף הם לאופרה, והתחילו לבקר עם אבא במופעים. איוונצ`וק, שזייף נוראות הצטרף גם הוא לחבורה, וכדי להראות את התלהבותו וידיעותיו, נהג להצטרף לטנור המופיע ושר איתו בקול רם. החברים ניסו להשתיק אותו, אך הוא נדם רק כאשר הסדרנים חשו אליו להסותו. הזמרים הקבועים באופרה כבר הכירו את איוונצ`וק, ולפני ההופעה הם היו מציצים באימה מחורים שבמסך, כדי לראות אם הוא יושב בקהל.

איוונצ`וק התגורר אצל בעלת בית קשישה, מדאם בוטנרו,אשר נכנסה למיטתו בעורמה, ומאז – בחוסר ברירה – היה שוגל את הגברת הזקנה, שהיתה שעירה כמו כלב חוצות, ודוחה באופן כללי מכל כלב שאיוונצ`וק הכיר.
איוונצ`וק נכנע פעם להפצרות חבריו, שביקשו שהוא ייסמר את שפמותיה של הקשישה בלילה, ונטל תשלום יפה תמורת הביצוע. מדאם בוטנרו, שכנראה ראתה עצמה בראי לאחר מכן, נבהלה, כי לרגע חשבה שבעלה המנוח חזר. היא לא הססה: לקחה תער, הקציפה סבון על פניה ועל גופה, וגילחה את השפמות, את זקן הפרנץ-יוזף, את צווארה הקמוט, את התלתלים שבין שדיה הכמושים, אחוריה, רגליה ובתי שחייה. היא לא חסה גם על משולש האהבה האפור שלה, ואף הוא נפל שדוד למרגלותיה. האמת, איוונצ`וק ראה את ערימת השיער על הריצפה בטרם הצליחה מדאם בוטנרו להעלימה, אבל בתמימותו סבר שבוטנרו קנתה לעצמה זוג נעלי בית פרוותיים באפור.היא לא אמרה לאיוונצ`וק דבר וחצי דבר, אבל בלילה היא נכנסה בשקט אל מתחת לפוך שלו, והתחככה בו. איוונצ`וק חש כאילו צלופח חלקלק וקר נגע בו, ופרץ בצרחות אימה. משהודלק האור והוא זיהה את מדאם בוטנרו הוא איבד את עשתונותיו, ולא רק אותם. בוטנרו הביטה בו בבוז וגם קראה לו "אימפוטנט" יצאה מן החדר בהרמת פנים של בוז, כאילו הייתה המלכה ויקטוריה. וכך נגמר ה"רומן" הראשון של איוננצ`וק בחייו.
החברים הירבו לראות סרטים אילמים ותיאטרון, בילו בבתי קפה, בנשפים ובנשפי מסיכות. כחייטים היו לבושים תמיד באופן אלגנטי, וסופר שאבי לבש רק תחתוני משי שנתפרו בהזמנה מיוחדת. באחד מנשפי המסיכות אבא וחבריו פירקו שתי חליפות, האחת שחורה והשניה לבנה, ותפרו לעצמם חליפת "לוח שחמט". כשהם הופיעו כך בנשף, איוונצ`וק היוגוסלבי עמד ליד חבורת נשים צעירות ויפות שאחת מהן אמרה לחברותיה: "ראו את הבחורים האלה, הם בטח עשירים מאד אם יכלו להרשות לעצמם חליפות כאלה"כגוש אחד החלו לפסוע לעבר אבא וחבריו. איוונצ`וק הבין מיד שהבנות טועות, ועל כן אמר להן: “רגע, רגע! הם לא עשירים! הם חייטים!” וכך עצר את כל חבורת הבנות באחת.
אמא מעולם לא סלחה לאיוונצ`וק: “לו נתת לגורל לזרום בדרכו, אני הייתי יכולה להיות נשואה עכשיו לאדם אחר, עשיר". וכך היה אבא עונה לה: “ואני הייתי זוכה אולי באשה נורמלית". אבל זו הייתה דרכם להראות זה לזה את אהבתם.(נניח).

אבא, חבריו החייטים ואיוונצ`וק היוגוסלבי ראו סרט של צ`רלי צ`פלין, בו צ`רלי ליקק לימון מול נגן כלי נשיפה. הנגן הגיר ריר לתוך הכלי הנגינה, עד שלא יכול היה לנגן יותר.
מיד נמלכו בדעתם והחליטו שהם יחזרו על הניסוי ויראו אם הוא עובד.
אבא קנה כרטיסים לאופרה "לה טארוייטה". חמישה חייטים הדורים ואיוונצ`וק אחד התיישבו בשורה הראשונה. אך החלה האוברטורה, וכל הששה הוציאו מכיסם את חצי הלימון שנעטף בהרבה ממחטות כדי שלא יחמיץ את המכנסיים ההדורים), והחלו ללקק. חברי התזמורת שישבו בשקע בקדמת הבמה היו קרובים מאד ללוקקים . כידוע, בכלי נשיפה מרבית הוצאת הצליל תלויה בצורות השפתיים המשתנות של הנגן. הנגנים לא שלטו בשפתיים הרטובות, ועד מהרה ניתן היה לראות כי ריר נוזל מתחתית הכלי. הנגנים ניגנו כל כך רע, עד כי הקהל, שלא ראה כמובן את ההתעללות, צעק ושרק "בו" !!! רבותי, אנחנו מדברים פה על אנשי תרבות אירופאיים!
כשהמסך עלה, ונגלתה תמונת המסיבה, עמדו בקדמת הבמה הטנור ההונגרי בארו, והמצו-סופרן שהובאה במיוחד מספרד, לללייה (כן זה שמה, קמץ,צירה,חיריק) דה-חימנז. לדברי אבא לללייה לא נראתה כלל גוססת משחפת, אלא יותר כשור גדול שהתלכד עם הטוריאדור. אז פצחה לללייה בשיר. שמונה פימותיה רטטו וחזה העצום החזיר תהודה חזקה. ואז היא התחילה לרייר. כזמרת מקצועית היא לא יכולה בשום פנים לבלוע את הרוק אם אין הפסקת נשימה בתווים. כמקצוענית, לללייה ממשיכה לשיר. קו הריר יורד מפימה אחת, לפימה שתיים, משם לפימה שלוש עד שכל הפימות רטובות והריר כבר נוזל על הגלאי שלה. הטנור מצטרף "בואר! בואר!” שזה ל"שתות לשתות,” אבל הטנור לא שותה כלל, אלא יורק למרחקים כתרסיס בן אלפי טיפות, בכל פעם שהוא צריך לבטא צליל דו-שפתי.
כאשר החצוצרן קם ממושבו, עושה לחברים תנועה גסה וזועק "פיזדה מטי" שזה משהו שאסור לתרגם, אבל זה כולל את אמא שלך ואבר אינטימי שלה, אבא אומר "אולי נצא מכאן עכשיו" , והוא מתכוון "בחיים".

בעיר היו מספר מעדניות יוקרתיות, שמכרו מיני דליקטסים מיובאים או מקומיים. היו שוקולדים בלגיים, רחת לוקום מטורקיה, קפה משובח מברזיל, עוגות קונדיטוריה, ומשקאות חריפים. אבא וחבריו קנו שם לעיתים. המדיניות של המעדניות הייתה לא לתת טעימות, מפני שכל המעדנים נמכרו לפי גרמים בודדים.
באחד הימים אבא היה במעדניית "רומניה הגדולה". על דוכן המכירה עמדה צלחת קריסטל עם רגל גבוהה, ובה דובדבנים שחורים ענקיים ומבריקים. אבא חמד אותם מאד, אבל מחירם היה גבוה מדי לכיסו. המוכר טיפל בהזמנה של אבא, ואז פנה לאחור כדי להביא סכין אחרת. אבא, מבלי לחשוב כלל, חטף בהיחבא דובדבן אחד והכניסו לפיו.עכשיו המוכר הסתובב אליו, ושאל את אבא אם הוא רוצה עוד משהו. כן, אבא רצה למות! בפיו התפשט טעם נורא, מר, חמוץ, רקוב! לירוק אי אפשר, לבלוע – לא בא בחשבון! הפה שלו נמלא ריר עד כי לא יכול היה לדבר. הוא משלם למוכר אבל עונה לשאלותיו רק בנהימות. בחוץ הוא יורק על המדרכה מיץ שחור ועכור ובתוכו ה"דובדבן".
אחר כך אמרו לאבא שהוא טעם זית יווני.
עם בוא הקיץ, כולם יוצאים לחופשה. עונת החייטים היא בחורף. בחופשה הקיצית נהגו לשכור ביקתה למשך שבועיים או שלושה לשפת אגמים. שם רחצו באגם, טבלו במעיינות חמים, ישבו בבתי קפה וחיזרו אחר נערות המקום. איוונצ`וק נסע בפעם הראשונה ברכבת לביקור מולדת בזאגרב, אל סבתו האהובה.
הוא התכוון לשהות עד כמה שאפשר עם סבתו הגלמודה. הם דיברו הרבה ובכו הרבה וניחמו זה את זה. אחרי מספר ימים בעיר, כשסבתו שכבה לנוח, איוונצ`וק היה יוצא לטייל ברחובות עירו האהובה והמוכרת, והלך גם לשוק שם הילך בין הדוכנים והריח ריחות מוכרים. וכמה נעם לו לדבר בשפתו שלו שישבה בפיו כל כך נוח.
כך התרגל ללכת לשוק מדי יום ואף הביא לסבתו מצרכים שחפצה בהם.
יום אחד פגע בו סוחר טורקי, ולא זכור למה ואיך, הם התחילו לשוחח. הסוחר ידע מעט יוגוסלבית בגלל קשריו הארוכים עם סוחרי המקום. הוא ייבא ליוגוסלביה מוצרים מטורקיה: תבלינים, ממתקים, פיצוחים ופירות יבשים. הוא ראה ברכה רבה בעמלו. איוונצ`וק סיפר מצידו, שהוא גר בטרנסילבניה, ומרוויח מעט. הסוחר סיים את עיסוקיו והתכונן לחזור לטורקיה. נשארו ברשותו חמישים ק"ג של דבלים (תאנים מיובשות) שלא הצליח למכור. פתאום אורו עיניו של הסוחר "איוונצ`וק, למה שלא תקנה את הסחורה ותמכור אותה ברווח ברומניה?” איוונצ`וק אמר "תראה, ברומניה הם לא מכירים את המוצר הזה, מי ירצה בו?” אמר הסוחר: “אדרבא, אצלנו זה מוצר רגיל ופשוט, אבל אם שם לא מכירים אותו כלל, תוכל למכור אותם במעדניות, לפי יחידה. שם הוא יהיה מיוחד. יחטפו אותם”.
נמלך איוונצ`וק בדעתו, חשב וחישב, ולבסוף קנה את שק הדבלים בכל כספו שחסך.

איוונצ`וק הגיע הביתה עם שק דבלים. הוא הזמין את כל חבריו לטעום. הטעם לא נעם להם, אבל איוונצ`וק הפציר בהם לאכול עוד, שאולי יתרגלו. כל אחד אכל כחמישה ששה תאנים. הם לא התרגלו לטעם, אבל למחרת כולם שילשלו מרה, ואיוונצ`וק עצמו אפילו הקיא.

איוונצ`וק החליט לשווק את הדבלים. בכל יום אחרי העבודה היה לוקח בד מלמלה לבן, שם בו כעשרים תאנים (אחר שהוציא מביניהם את חוטי השק החומים ושאר לכלוכים) והתחיל לבקר במעדניות. "יש לי משהו למכור שמעולם לא היה לך", כך אמר לסוחרים. הסוחרים משום מה גם לא רצו שיהיה להם, וחלקם אף נמנעו מלטעום.
איוננצ`וק המיואש פנה לחבריו. “זהו, איבדתי את כל כספי. הטורקי עבד עליי.” אבא אמר "לא כל כך מהר. בואו נחשוב.” ואז אמר אבא “בואו נייצר ביקוש".
מה עשו? כל אחד מן החברים, ולפעמים שניים – שניים, החלו לעבור בין המעדניות ולבקש דבלים. “שמענו שמייבאים מטורקיה איזה סוג מיוחד של פרי יבש טעים להפליא.” כל אחד מהחבורה נכנס לכמה שיותר מעדניות. הסוחרים אמרו לפעמים "דווקא בא מישהו לאחרונה שרצה למכור, ואני בטמטומי לא קניתי!”.
איוונצ`וק נתן להם להתבשל בחרטה. אחרי מספר ימים הוא התחיל לעבור שוב בין המעדניות, והסחורה נחטפה ממש כמו לחמניות טריות.
עדיין נותרו לאיוונצ`וק עוד כשלושים ק"ג של דבלים, אבל ממה שמכר הוא החזיר לעצמו את ההשקעה שלו, גם אם ללא רווח.
זה היה יכול להיות סיפור עם הפי אנד, לו היה זה הסוף.
אבל זה לא היה הסוף.

כשאבא נכנס אחרי חודש למעדניה "רומניה הגדולה" המוכר עט עליו ואמר: “אתה האיש שחיפש תאנים!” “כן" אמר אבא בשפל קול. ברור שמאז איש לא ביקש עוד תאנים.המוכר אמר "עכשיו יש לי, ואני ממליץ שתקנה כל זמן שיש" המוכר הוציא את בד המלמלה של איוונצ`וק עם כל הסחורה, ומכר לאבא בכפל מחיר ממה שאיוננצ`וק מכר לו. מאחר שלאבא היו רגשי אשמה כבדים, הוא אפילו לא ניסה להתווכח.

גם בשאר המעדניות זכרו היטב את דורשי הדבלים, ואבא וחבריו ,שנכנסו מדי פעם למעדניות השונות, נאלצו תחילה לפדות את התאנים של איוונצ`וק בכפל מחיר.

כמובן שהם החזירו את הדבלים לאיוונצ`וק, כי מה ייעשו בהם. אבא הביא כמה תאנים לדומנו מאסטרו ברנאדלי, שסבל מעצירויות קשות. התאנים עשו נפלאות במערכת המעיים הכושלת של הזקן. אבא אמר שיותר ממה שהוא שומע את עצמו שר אצל המורה, הוא שומע את מעיו ההומים של מורו, והיה בטוח שגם המאסטרו מעדיף להאזין בשמחה למעיים העובדים בקול תרועת שמחה, מאשר להאזין לאריות של אבא שלי. כך נגמרה הקריירה של אבא כזמר אופרה, עוד בטרם החלה. לולא איוונצ`וק, יתכן שהייתי גרה היום במילאנו.

איוונצ`וק החליט לבסוף שיש לזרוק את הדבלים. במשטרים טוטליטריים לא זורקים לפח חמישים קילו של סחורה לא ברורה, כי זה נגמר במאסר. על כן החליט איוונצ`וק היוגוסלבי לקחת את שק הדבלים שלו לנהר הבגה, שהיה קרוב מאד לבית המלאכה של אבא. כל דבר לא חוקי הבגה השליכוהו, כך ידוע בעירנו. ובחצות בלילה בדיוק, בזמן ירח מלא – איוונצ`וק השליך.
אחרי שלושה ימים מלאו עיתוני העיר בתמונות של הטיילת שליד הבגה – שהיתה מלאה בלשלשת נוראה של עופות, עד כי האנשים נמנעו מלטייל שם. מסתבר שהברווזים והאווזים שלשלו כמויות אדירות, שלא נודעו עד כה, שעל כן הכניסו לתמונה את הווטרינר העירוני, אשר סבר שמדובר במחלה טרופית כלשהי, שלדעתו הגיעה מטורקיה.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

83 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל המיזנטרופית אלא אם צויין אחרת