00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

כלבה זקנה לומדת טריקים חדשים

חיה בלה לה לנד

 


אני קוראת עכשיו את יוליסס של ג`יימס ג`ויס. על שידתי כבר נמצא מבחר ההרצאות של ויטנגשטיין. כמובן שאני מרבה לקרוא שירה, גם בעברית וגם בשפות המקור. בכלל לא יודעת איך מישהו מסוגל לקרוא את "ארץ הישימון" של ט.ס. אליוט בעברית. זהו חטא ספרותי של ממש. את כתביו של סארטר קראתי עוד לפני שנים, אבל עכשיו אני מנסה לקרוא אותם בצרפתית. וזה שונה לגמרי, לגמרי.
אני לא אומרת שאינני רואה טלביזיה. מדי פעם יש בערוץ 8 תכניות דוקומנטריות רציניות.. אני אוהבת תכניות מדע ומנחים בריטים עם אינפוף אנגלי טיפוסי, שמעצם היותך מאזין לו אתה מרגיש מקורב במידת מה למלכה אליזבט השניה. יש תכניות שמנתחות ארועים הסטוריים מיוחדים. יש ערוץ ביוגרפיות. לעיתים מקרינים קונצרט של הפילהרמונית מדיסלדורף.
כלומר, אי אפשר לטעון שהטלביזיה היא תיבת הבלים בלבד.

לכן, יש טלביזיה בביתי.
הטלביזיה בארץ נכבשה בשנים האחרונות על ידי תכניות הריאליטי. אלה תכניות ירודות, שמבזות הן את המופיעים בהן והן את הצופים. מוסכם על כל המבקרים כי התכנית הנמוכה ביותר בז`אנר, היא "חי בלה לה לנד". לא שאני יודעת בוודאות, אבל ממה ששמעתי פה ושם וממה שמספרות נשים פשוטות שקוראות "לאשה”, זוהי תכנית שמנחה אותה איש בשם אורי פסטר, שמציג עצמו כבמאי וכמנטור, ישראלי לשעבר. כיום חי בלוס אנג`לס והוא אוסף ביצים עזובות ממחוזות השירה המזרחית בארץ, על מנת לתת להם פריצה בעולם הבידור בארה"ב.
תוך כדי זיפזופ בערוצים השונים, אני עולה מדי פעם, בטעות, על התכנית הזו, שמוצגת מיום א` עד ד`, בשמונה וחצי. יוצא איפוא שאני רואה איזו סצינה או שתיים, לא יותר מחצי שעה, כי זה אורכה של התכנית.
כך אני למדה משהו פה ושם על המשתתפים. לדעתי, הפסטר הזה אוסף במיוחד אנשים יוצאי דופן, ויש לי הרגשה שהוא זומם להציגם ללעג ולקלס. הוא מביא לחבורת האנשים מומחים לתנועה, מומחי קול, זמרים ומפיקים, ולעיתים שחקן שעתידו מאחוריו. כולם יועצים לחבר`ה שלנו איך להבשיל עוד את כשרונם, שמוטל בספק מלכתחילה.
יש שם רווק מזדקן בשם אלי זולטא, שבא מכפר שלם. שמעתם עליו? לא?? אני מתפלאת, כי הוא לפחות בן חמישים וחמש, והוא רוצה לפרוץ כרוקיסט באמריקה. יש לו חליפות שחייט מיוחד תופר לו – עם ניטים אבזמים, שרוכים, נוצצים, טבעות שרשרות וצמידים. ונעליים מעור נחש. הוא חובש צילינדר אדום. השיער שלו מגיע עד אחוריו, צבוע שחור.לזולטא יש אף גדול ומרשים, אבל פניו נגמרות בסנטר נסוג ומבוהל, נוסח אסאד. טוב, זה באשר למראה. לעומת זאת קול – אין לו בכלל. אני תמיד מתפלאת על הרוסים, שיש להם מין אג`נדה משונה, שזמר צריך לדעת לשיר. תודה לאל, אצלנו דמוקרטיה, כולם יכולים לשיר. אבל הייתי ממליצה מאד שכל זמר יקפיד לפחות שיהיו לו שיניים. מה זה לפתוח פה גדול, עד שרואים את הענבל מרטט, ויש לך רק ארבע שיניים בפה?! וירוקות! זולטא צורח במלוא גרונו, ומזייף חופשי. אני מסננת לפעמים "חבר, אם במקרה תעבור ליד המנגינה, תמסור לה ד"ש".

כוכבת נוספת היא ליאת בנאי, האשה והכנפיים. מסתבר שליאת, שחקנית וזמרת, הופיעה בסרט של אבי ביטר, יחד עם השחקן הנודע יוקו בבר,(אני לא ממציאה את זה!), שזכה בהצלחה רבה. הוא גם הוציאה דיסק עם אבי ביטר שהיא קוראת לו "מזרחי כבד". כאילו שיש מזרחי שהוא לא כבד לנו. היא זכתה בפלטינה. חבר`ה, יש עולם שלם שזורם מתחתינו ואנחנו לא מודעים לו. וטוב שכך. ליאת נראית כבת ארבעים וחמש, יש לה חמישה ילדים. היא חושקת להיות כוכבת בהוליבוד, ולכן יזמה כינוס של מפיקים אמריקניים בוילה, ועשתה להם מצגת – פרומו קצר מהסרט של אבי ביטר. לא יכולה לספר לכם על הסרטון כיאחרי שתי שניות נאלצתי לברוח לחדר אחר. אבל חזרתי בדיוק בזמן כדי לראות את פניהם ההמומות של האמריקנים. הם הודיעו שסרט כזה לא מתאים לאמריקה, אף לא לפלח אוכלוסיה כזה או אחר. כלומר גם לאוכלוסיות הירודות בארה"ב יש גבולות משלהם.
ליאת היא אשה שמנמנה, ובשלנית טובה.שאולי גם רזתה לאחרונה,ולכן יש לה שתי כנפיים שמתחילות במרפק ועולות עד לבתי השחי שלה. כל השמלות שלה נטולות שרוולים.
ליאת שרה נחמד מאד, לא מסלסלת עצמה למוות. אבל בכל פעם שהיא מרימה את שתי ידיה בסוף השיר, אני חוששת שהיא עומדת להתרומם במעוף ציפורי מרהיב.

כמובן שהדיוה המיוחדת של הבית היא מאיה בוסקילה. מוזר שזמרת ברמה שלה מוכנה בכלל להיות חלק מזמרים נידחים חסרי שם. מצד שני, מאחר שמדובר בתחרות שבסופה מביאה לזוכה חוזה להקלטה בארה"ב, יתכן שמאיה חשבה שהיא הולכת לקחת את המקום הראשון בהליכה.
אין כמו מאיה. יש לה הכל: קול, הופעה, כריזמה. היא שורפת את הבמה. אני סבורה שהיא הזמרת הטובה ביותר בארץ. יש לה את המנעד, העוצמה, הרגישות ובוודאי שבקבוצת המתחרים אין מי שיתקרב לרמתה. אצלנו מאיה היא ייחודית. אבל בארה"ב היא תהיה אחת מרבות רבות. קולה אופייני לזמרות אמריקניות מובילות, לכן היא לא תעורר עניין מיוחד. בבחינת "להביא תבן לעופריים" או "להביא פחמים לניו קאסל”. שזה כמו להגיד "להביא פושעים לנתניה".

מתחרה נוסף הוא סאז, ראפר ערבי מרמלה שצריך להביא לארוסתו קילוגרם אחד של זהב. אני חושבת שהראפ כבר מת, ומה שנשאר ממנו סאז הרג. אבל למדתי שבטול -כארם יש תכשיטים זולים. ואני בטוחה שגם אופנתיים, מפני שהכל גנוב מחנויות יוקרה בתל אביב. מרגיז אותי שסאז, למרות היותו ראפר יכול לנסוע לטול -כארם לקנות זהב לרולא ארוסתו, בעוד אם אני הייתי נוסעת לטול -כארם בטח לא הייתי חוזרת ראפרית.
לא שאני מרשה לעצמי להיות מעורבת רגשית בזבל כזה, אבל הנבחר שלי הוא בחור צעיר ששמו שיר לוי, שהוא בנו הזנוח מינקות של הזמר ישי לוי. היתום הפוטנציאלי הוא קטן ושחור בעל זיפים בני יומם וחוסר בטחון טוטאלי. כאשר הוא פוצח בשיר – הא שר. איזה קול, איזה רגש, איזה רמזים לסלסול שלא מתפתחים לכדי קקופוניה של יללות חסרות רסן. אני רוצה לנשק את מיתרי הקול שלו. אני די נקשרת אליו.
התכנית מביאה אתגרים שונים לזמרים, כמו לשיר בסגנונות שונים, להופיע מול קהלים מקומיים. ברור שהעיקר מתרכז ביחסים שנרקמים בין הנפשות הפועלות. נראה כי כי הבמאי והעורך מנסים בכל כוחם להציג את המשתתפים עלובים ונלעגים בעריכה מגמתית. רוב המשתתפים אינם יודעים אנגלית בסיסית, ולכן מרבים לצלם אותם באינטראקציות עם אמריקנים כשהם מגמגמים ומתלעלעים.
ובכל זאת, אני, שהתכנית לא מעניינת אותי כהוא זה, שאני כלל לא רואה אותה, או רואה אותה בטעות, אוהבת את כל המשתתפים אהבת נפש. כי הם אנושיים וטבעיים וטובי לב, ומעזים לחלום גם אם העולם נגדם.

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

103 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל המיזנטרופית אלא אם צויין אחרת