00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

atlantis is calling

תאונת הדרכים שלי

לפני כמעט שבועיים הפכתי לחלק מהסטטיסטיקה הלא נעימה של תאונות הדרכים. בחיי שלא תכננתי את זה. השותפה שלי ואני חזרנו מהקניות בקניון, מלאות בשקיות. עלינו על האוטובוס. ואז - אז זה קרה. העברתי את כרטיס הרב - קו שלי, ואז מצאתי את עצמי על הרצפה. לא הבנתי איך הגעתי לרצפה, עפתי בדיוק על המעקה של הנהג.

הנהג מצידו, היה מבוהל, הוא פתח את המתקן שלו בעודי שרועה עליו. הוא הלך לקחת את פרטי הנהג הפוגע.

חלק מהאנשים נכנסו ללחץ, בעיקר השותפה שלי. חלק מהשקיות עפו על הרצפה יחד איתי. היא הייתה מבולבלת. הייתה לזה סיבה מוצדקת. בקושי רב התיישבתי על הרצפה, גופי פועם בכאב. מישהו הזמין אמבולנס של מד"א.

במהלך ההמתנה לאמבולנס, כל דקה נראתה כמו נצח. אתם באמת לא מבינים מה קורה לכם, הגוף דואב ואז בחור די גדול עולה לאוטובוס וכמעט נופל עלי, האנשים אומרים לו לא לעלות על האוטובוס כי הייתה תאונה. לא אכפת לו, הוא ממשיך הלאה, כאילו אני לא שם. הוא ישב באחד המקומות באוטובוס שבנתיים התפנה מנוסעים.

ואז נשמעת שירת הסירנה. למען הפרוטוקול, אין זו פעם ראשונה שאני נוסעת באמבולנס. אני מועלית כלאחר כבוד לאמבולנס ושם שואלים אותי מה קרה. הצד השמאלי של הגוף זועק מכאב. אני מנסה להתמקד ולענות למטר השאלות. הם צריכים למלא את הפרטים. איזה כיף להגיע לבית החולים, לחדר המיון כשאת חבולה. אין חוויה נפלאה מזו בעיקר כשאת לבד והשותפה נסעה להוריד את הכלבה לטיול ולסדר את הדברים.

אין כמו חדר מיון. בחיי. הרי לא פעם הייתי שם. אגב, בחלק מהפעמים הגעתי לאשפוז. היפוכונדריה זה לא אני.

למרבה הצער אפשר לראות שיש מחסור בכוח אדם בבית החולים וחלק מכוח האדם בהחלט מותש. (הערה לפקידי משרד האוצר - בואו כמה ימים לחדר מיון ותיהנו כמו שלא נהניתם בחיים שלכם...) אני מתפתלת מכאבים ולא מתעלמת מהאור המסנוור, מנסה למצוא תנוחה פחות מכאיבה. אין לכם מושג כמה חוסר אונים יש באוויר אין לידי איש, אני שומעת את קולות האנשים הגונחים מכאב ואת בני המשפחה שלידם.

עוברות דקות ארוכות עד שהאח מגיע. הוא שואל שאלות ואז מגיע מתנדב שלוקח ממני סימנים חיוניים ועל הדרך הוא מדבר איתי. לחץ הדם שלי קצת גבוה, הדופק טיפה מהיר, זה בסדר, חרדתית שכמוני רגילה לזה במצבי חרדה. רק כשהרופא מגיע ונוגע בי, אני מנסה לא לצרוח אבל מפי נמלטות אי אלו יבובת כאב. האורטופדים האלה יודעים בדיוק איפה לגעת. אני משתפת פעולה כהרגלי בקודש. יש לי סוג של הסכם בלתי כתוב עם הרופאים שאני אהיה ממושמעת על אף הכאב המפלח אותי בצד שמאל.

הראש שלי מרגיש כאילו איש די גדול עומד עם תופי טם-טם ומתופף בקצב פועם ומכאיב. את יד שמאל קשה לי להזיז, כף רגלי השמאלית מודיעה לי בפעימות סדירות שהיא כואבת.

אה, כן, הסוללה בסלולרי כמעט נגמרה... מי חשב להטעין אותו באותו בוקר?? אז אני מתקשרת למי שאפשר. לאחותי, לאחותי השניה.שני האחים שלי מתקשרים גם הם. 

היה שם אח שהוא פשוט מלאך. הוא ראה אותי מתפתלת מכאבים. ונתן לי משהו נגד כאבים ואז הגיעה מן תחושת סוטול שפשטה אט אט בגוף. לפחות הייתי קצת מטושטשת.

ואז אני שומעת קול מוכר, זה היה מתאם הטיפול שלי. הוא הגיע אחרי יום לימודים וזה לא מובן מאליו. כל כך שמחתי לראות אותו, לא לחוש את הבדידות ואת הזמן שמסרב לזוז. הוא מדבר איתי שואל קצת על היום שהיה ומה קרה. אני מספרת לו. אני מדברת בדרך כלל עם הידיים אבל יד שמאל כואבת.. מתאם הטיפול מודיע לי שכרגע אהיה פחות "יהודיה" (יש מן דעה קדומה כזאת שיהודים נוהגים לדבר עם הידיים, האמת? לא אכפת לי מזה...) הוא אומר לי בעיניים אדומות מעייפות שעוד מעט אחותי תגיע.

הוא יוצא מחדר המיון ואז הזמן נמרח כמו מסטיק דביק במיוחד. טפיפות נעלי עקב מוכרות מבשרות את בואה של אחותי. זמן קצר לאחר מכן אני עוברת מסכת צילומי רנטגן. 

בסך הכל הייתי בחדר המיון כמעט ארבע שעות. שוחררתי לביתי...


מי היה מאמין לעוצמת הכאב?? השותפה שלי סיפרה לי פרט שלא ידעתי לספר באמבולנס, איבדתי את ההכרה לכמה שניות. 

חברים, לא הייתם מאמינים כמה קשה להתקלח כשהגוף דואב. אבל לא יכולתי לתת לעצמי להזניח את המצב, מה גם שאין מי שיעזור. ואז גיליתי את הסימנים הכחולים... על הגב בצד שמאל, שני שטפי דם גדולים, על החזה וחבורה די רצינית ביד שמאל ורגל שמאל הייתה נפוחה. הכתף נפוחה וכואבת. והראש שוקל שני טון.

כלבתי היקרה לא זזה ממני. כן, מגיע לה צל"ש....

כרגע אני בתהליכי תביעה.

ותתפלאו, עדיין יש לי כאבים והבעיות האורטופדיות שהיו לי החריפו. גם הבעיות הנוירולוגיות החריפו. אני רואה ברקים בעין שמאל. אז כן, אני אגיש תביעה. כי באמת שיט, הפכתי די מוגבלת אבל עם זאת אני לא מוותרת לעצמי. משתדלת לעשות הכל רק יותר לאט. הכלבה שלי יודעת שקשה לי אז היא הולכת יותר לאט.

אבל אין כמו המוקד של קופת החולים שלי... התור לנוירולוג דחוף... ואני צריכה לחכות עוד חודש... וגם לפיזיותרפיה.


אין כמו הביורוקרטיה במדינת ישראל אין.


אז כואב לי חברים, כואב ברמות.... ועכשיו אני מצויה בסטטיסטיקה של תאונות הדרכים. ואני יודעת היטב למה שובתות האחיות והאחים... שלוש ומשהו שעות בחדר מיון וגם אתם תבינו שהמצב בלתי אפשרי.


רחל


הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

2 תגובות

נשארים מעודכנים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
קוביית פרטים אישיים
התמונה שלי
אזור חיפה
10.07.1970
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל patrick17 אלא אם צויין אחרת