00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

הבלוג של אילנה ארד לוין - פסיכולוגית קלינית, סקסולוגית ויועצת נישואין

מבצע חם לסוכות!

מרילין מונרו: ליבי שייך לאבא

 

 

But when I do I don't follow through

Cause my heart belongs to daddy

(קול פורטר).

מיתולוגיות העבר של כל העמים מוצגות על פני השטח כסיפורי אגדה גדולים מהחיים: אלים ואלות, יצורים שהם חצי אדם חצי חיה, מפלצות בעלת מספר ראשים, גרמי השמיים בפעולה, עלילות מלחמה בלתי אפשריות, נסים פלאים ומה לא.

המיתולוגיות עוסקות בנסיון להסביר את מירב תחומי הקיום האנושי, דרך בריאת העולם, דרך התנהגותם של בני האדם, יצריהם תאוותיהם תשוקותיהם יסוריהם, העונג והסבל. במיתולוגיה היפנית נולדו איי יפן מתוך הזדווגות שני אלים, אח ואחות. במיתולוגיה הסינית צמחה האלוהות בעלת שני הכחוחת החיוניים של יין ויאנג בחשכתה של ביצה קדמונית. במיתולוגיה היוונית נולדה הארץ, גאיה, מתוך הכאוס – תוהו ובוהו. לאחריה יצאו מהתוהו ובוהו טרטרוס – השאול (מוות) וארוס – התשוקה.

כך או כך, ניתן לקרוא את המיתולוגיות כאגדות ילדים תמימות או מפליאות ואפשר גם לראות בהן את תמצית חוכמתו של המין האנושי – הביטוי לתת מודע הקולקטיבי.

מהו תת מודע קולקטיבי?

אם נאמר שלכל אדם יש מודע ותת מודע (הפסיכולוגיה הקונבנציונאלית אינה עוסקת בשלב זה בעל מודע השיך אפוא רק לתפסיות רחוניות), הרי שאם נחבר באופן טלפתי את תת המודע של כל בני האדם, כמו רשת אינטרנט ללא חיווט, נקבל יצרים ותשוקות בסיסיים לא מודעים, חרדות קיומיות המקבלות ביטוי מיתולוגי של אב הטורף את ילדיו (הזמן – כרונוס), אם רוצחת ילדיה (מדיאה) ובן הנישא לאימו ורוצח את אביו (אדיפוס). התרבות המערבית שואבת את תשתיתה מן המיתולוגיה היוונית ומן התרבות היוונית העתיקה וכמובן מן הפילוסופיה היוונית. אז הנה לפנינו סיפור אדיפוס המיתולוגי כפי  שסופר על ידי סופוקלס במחזה "אדיפוס המלך".

למלך תבאי נודע מפי האורקל בדלפי שבנו עתיד לרצחו. (בהחלט לא נעים ולא רצוי). התחכם האב, ניקב רגלי התינוק  וקשרם והפקירו למות בהרים. רועה שמצא את התינוק חמל עליו והביאו לאימוץ למלכי קורינטוס. והנה יום אחד עובר הנסיך בדרך ולפניו מרכבת מלך החוסמת את דרכו. בכביש כמו בכביש. ובתגרה המתפתחת הורג נסיך קורינתוס, הלא הוא אדיפוס מיודענו את המלך (שהיה אביו הביולוגי). עד מהרה, מציל אדיפוס את תבאי מהתעללות הספינקס בה בפותרו את חידת השתיים-שלוש-ארבע (מיהו הזוחל על ארבע, הולך על שתיים ואחר כך על שלוש? הלא הוא אדם), וכאות הודיה על הצלת העיר, הרי הוא מתבקש לשאת את המלכה האלמנה לאישה ולמלוך בעיר. אדיפוס הופך איפא למלך תבאי לבני הזוג נולדים ארבעה ילדים. לימים, כשנודעים לאדיפוס פרטי הסיפור וכי בעצם חייו הם בחטא, רצח אביו ובעילת אימו, מביאה אותו תחושת אשמתו לנקר את שתי עיניו (אובדן האור כסמל לאובדן המודעות וההכרה המודעת) ויצא לנדוד כקבצן עיוור בגלות (חסר מקום, חסר כל , מחוץ לחברה ולתרבות).

סיפורו של אדיפוס לא רק שהוא עצוב וטרגי אלא שהוא מצביע על גורל קבוע מראש, שלא משנה מה נעשה, אין להמלט ממנו. זהו דטרמיניזם פסיכולוגי. משהו הקיים בנפש כל אדם בכל תרבות ובכל תקופה בתת מודע ושהוא חזק מעבר לכל צווי התרבות והמוסר. הדטרמיניזם בתת מודע שלנו בעצם מעצב את מי שהננו. סיפור אדיפוס מדבר על המשולש אמא-אבא-בן וכמובן ניתן לשנותו לאמא-אבא-בת (אז הוא מכונה סיפור אלקטרה, אך השם אדיפוס הוא השם הכובש, השולט בכיפה). משולש משפחתי בסיסי, שמתקיימת בו מיניות חזקה, משיכה להורה בן המין הנגדי ותחרות בהורה בן אותו המין. סצינה עזת רגשות ומטלטלת המצויה כולה בתת מודע בלתי נגישה למודע הגלוי ופועלת כאויב במסתור.

כך באופן בלתי נמנע, משהזכרנו את תסביך אדפוס (אלקטרה) , הרי שאמרנו זיגמונד פרויד.

פרויד היטיב להכיר את המיתולוגיה היוונית, שאל ממנה את מונחיו: טנטוס – דחף המוות, ארוס – המיניות ועל הדרך תפס גם את אדיפוס. אין כל הפסיכולוגים חסידיו ולא כולם עובדים בהתאם לרעיונות התיאוריה הפסיכואנליטית שהוא ייסד. יש החולקים עליו נמרצות ויש המבטלים רעיונותיו כשטויות. בלתי ניתנות להכוחה מדעית. כך או כך אין לחלוק אודות גאניותיו של פרויד וחדות התבוננותו הפנימית לתוך נפשו ולתוך נפש מטופליו על מנת לגלות את מסתרי התת מודע, להכירו באמצעות החלומות, פליטות הפה ורצף האסוציאציות במהלך הטיפול.

מצדדים כן או לא בפרויד. זהו ענין של חיבור לכתנים ולרעיונות כמו גם עניין של חשיפה למידתית תלוי בפקולטה לפסיכולוגיה בה למדת. כך או כך, אין ספק שהאיש היה גדול, גאון ומבריק.

אחד הגילויים הבסיסיים של פרויד הינו, שמיניות האדם אינה מתחילה בגיל ההתבגרות כפי שמקובל היה לחשוב אלא ראשיתה כבר בשנות החיים הראשונות ואחד משיאיה הוא בגיל שבין שלוש עד חמש (זה הגיל בו בנים ובנות מראים אחד לשני את שמסתתר מתחת לתחתוניהם, שואלים כיצד באים תינוקות לעול ומשחקים ברופא וחולה). די נפוץ לשמוע ילד מתוק בן שלוש המחבק את אימו ומצהיר "אמא כמה אני אוהב אותך, את כל כך יפה, אני אתחתן איתן כשאגדל" ובאותה נשימה ילדה מתוקה באותו הגיל היושבת בחיק אביה נשענת עליו מחבקת צווארו ומצהירה שהיא אוהבת אותו הכי הכי ואולי תתחתן איתו לכשתגדל (ראה הכותרת של מרילין מונרו).

התגובות שלנו הן בדרך כלל חיוך, ליטוף או הסבר פשוט ופרקטי שילדים אינם מתחתנים עם הוריהם, מה שנכון נכון. אבל בנים ובנות קטנים ומתוקים הם טעוני אנרגיה ומשיכה מינית להורה בן במין השני.

אין הם יודעים ואינם מסוגלים מפאת גילם "לעשות משהו" עם אנרגיה מינית ילדית זו ובדרך כלל מאחר והדבר כרוך בויתור על ההורה השני, האהוב אף הוא, הרי שהילד/ה נכנס/ת לקונפליקט רגשי עמוק: כיצד הבת השואפת בתת מודע להיות בקשר אינטימי עם אביה תוכל לוותר על האם האהובה? כיצב הבן יתחתן עם אימו ויוותר על אהבהת אביו? ואולי אביו כל כך יכעס שבנו לוקח ממנו את רעייתו שאולי הוא עלולו לנקום בבן באופן כלשהו? (לדוגמא האב הכועס על מיניות הבן כלפי אישתו עשוי, חלילה, לרצות לנקום בבנו, בדמיונו של הילד כמובן על ידי חיתןך הבולבול שלו, כלומר הבן הקטן ובעתיד הגבר חי עם חרדת סירוס בלתי מודעת העשויה להשפיע על תשוקתו ותפקודו המיני). יוצא אפוא, כי על רקע המשולש האדיפלי הרגשי מיני צומחים בתת מודע הרבה פחדים וסיבוכים, תחושות אובדן, איסור, בושה, פחדי נקמה, ובלבול. סוף הטרגדיה, לפי פרויד של משאלות בלתי אפשריות, בשלב זה של החיים, הוא בדרך כלל הדחקת המשאלה המינית, והזדהות עם ההורה בן אותו המין. הילד מזדהה עם גבריות האב ורוצה ליהות כמותו, הבת מזדהה עם נשיות האם ורוצה להיות כמותה. עם הדחקת המשאלה המינית האדיפלית מגיעה תקופת חיים המכונה "חביון" כלומר בנים לחוד בנות לחוד עד לתחילת ההתבגרות בגילאי 11-12 כאשר שוב מתחדשים יחסי בנים בנות. עד כאן סיפור המורכבות הרגשית מינית האדיפלית המתרחשת אצל כל אדם אליבא דפרויד.

מתנגדיו הרבים טענו שהוא הופך את תסביכו האישי לאוניברסאלי וכן שהסיטואציה האדיפלית כולה הינה תלויה בקונטקסט התרבותי: המקום והתקופה. אולי, טוענים מבקריו, הדבר התאים לוינה השמרנית של המאה ה19 וראשית המאה העשרים, אבל מה לנו ולכל הקשקוש הזה במאה העשרים ואחת המתירנית והליברלית. הענין הוא, שאם אנחנו מדברים על תת מודע אוניברסאלי (כמובן יש לקבל הנחה מקדמית זו), הרי מדובר בתופעה שהיא מעבר לתרבות ולזמן.

הרעיון של תשוקה ומיניות ששורשיהן הוא בקשר ילדות מוקדם להורים הוא רעיון מורכב וקשה לעיכול ויש להבינו בפרופורציה הנכונה ולא לקפוץ עליו כמוצא שלל רב בכל מצב של מעצורים ועכבות בתשוקה המינית, הן אצל נשים והן אצל גברים. (עכבות בתשוקה המינית מקורן במגוון רחב מאד של סיבות ונסיבות. עקרונית, אין מטפלים באדם לפי תיאוריה כלשהי, אין מלבישים עליו פרדיגמות והגדרות תיאורטיות, אלא מטפלים באדם בהתאם לסיפורו האישי הסובייקטיבי כפי שהוא מתבטא באופן מודע בשיח הגלוי איתו וכפי שהוא משתמע מן התת מודע האישי. חשוב כאן לציין כי התת מודע אצל כל אדם מעצים חוויות ורגשות ואף מעוות אותן. כמו כן, יש לציין, שהתת מודע אינו שוכח דבר).

אז מה לנו ולמרילין מונרו שליבה נתון לאביה?

לעתים נדירות מגיע מטופל/ת שהסיפור האישי שלו כאילו לקוח מתוך ספר הלימוד: אדם ש"קפץ" ממש מתוך התיאוריה הפרוידיאנית או שפשוט סיפורו הוא אחד לאחד סיפור המעשה האדיפלי. וכך לא נותר אלא להתפעל ולהדהם נוכח נפש האדם.

ולהלן הסיפור: מעשה בבחורה צעירה, יפהפיה מהממת, אמצע שנות העשרים, המגיעה לטיפול עם בן זוגה האוהב והנאהב על ידה. השניים חיים יחדיו באהבה והרמוניה  מושלמים פרט לבעיה קטנה אחת: הבחורה חסרה לחלוטין רצון ותשוקה מיניים וכמובן מעולם לא הגיעה לאורגזמה. לשם התרטבות הנרתיק שהוא השלב הראשון בעוררות המינית עליה להשתמש במסכך נרתיק. היא בעד אינטימיות של מגע, חיבוקים ונשיקות אך ענין המיניות זר לה לחלוטין. בלי טעם, בלי תיאבון, ממש לא מבינה על מה מדובר. מידי פעם היא "נותנת" לו מתוך רצון לספקו. התעמקות בסיפור האישי שלה חושפת משפחה נורמטיבית וטובה להפליא וחיים נעימים טובים ושלווים, זוג הורים אוהב וקרוב המתנהג בצורה גופנית נעימה וסבירה נוכח שני ילדיו. הבית מתפקד היטב, שני ההורים לוקחים חלק פעיל בטיפול ובחינוך הילדים כמו גם בתפקודי הבית השונים. הקיצור חיים טובים ללא משברים ללא טראומות. המטופלת אינה זוכרת חלומות, אינה מרבה לזכור את ההסטוריה האישית שלה (הדחקה מסיבית), אך לעומת זאת באמצעות ציורים, תחום שהיא מיטיבה להתבטא בו, עולה הסיפור האדיפלי בצורה ברורה ומובהקת הכי שאפשר. בגלוי, ללא כל הסתייגות, היא מדברת על הערצה ואהבתה לאביה היפה שהיא כה דומה לו חצונית, שהוא יודע הכל ותמיד היה מושא הערצתה. גם את אמא היא אוהבת כמובן, אך חשה כלפיה משום מה סוג של נבדלות ומרחק, ללא סיבה ספציפית. בציורים הסימבוליים שהיא מביאה לטיפול בולטת הנבדלות והשוני מהאם והקירבה הפיזית הרבה לאב, תוך רצון להיות מאד ייחודית לו. כאשר אנחנו מעלות את הנושא של תשוקה מינית פוטנציאלית בנפשה, אם וכאשר תתעורר בה, הרי כאשר בו זמנית היא חושבת על אביה, אם וכאשר תהפוך לאשה מינית במלוא מובן המילה, הרי אז כאשר היא חושבת על המשך הקשר עם אביה הרי היא מתפרקת לגורמים. במצב בו תהיה בעלת תשוקה מינית בתוך נפשה הרי אז בחושבה על הקשר עם האם היא מתמלאת כעס ועצב. יוצא אפוא, שבמצבה הנוכחי קשה לה מאד לשחרר בתוכה את התשוקה המינית המודחקת שכן אז היא נתונה לפחדים דמיוניים של פירוק עצמי או נתוק ממשפחתה האהובה. הכל הכל פרי דמיונה ללא קשר לאופי היחסים המציאותי המתנהל כל חייה בינה לבין הוריה.

קיצורו של דבר, צרות ומגבלות נפשיות נוחתות על בני האדם, לא בהכרח בשל נסיבות חיצוניות לא תואמות. לעיתים גם בתנאי גידול אופטימליים וטובים מכל בחינה שהיא אין האדם ניצל מן התהליכים הרגשיים בתת המודע שלו המסבכים אותו בתוך עצמו.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל אילנה ארד לוין אלא אם צויין אחרת