00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

כן, לא, למה לא?

אומרים שהיה פה שמח

                                                         

אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי,
הכל היה פשוט נפלא עד שהגעתי...(יהונתן גפן).

מסתבר שבגיל חמישים יש נטייה להיזכר לעיתים קרובות יותר, על תקופות רחוקות יותר מהעבר. אני לא באמת חושבת שהיה פה כל כך שמח לפני שנולדתי, ובטוח שגם לא אחרי. אולי בגלל שנולדתי בשנות השישים, תקופה שבה אנשים עוד ליקקו את פצעי הצנע משנות החמישים. יחד עם זאת, החלו שינויים מאוד משמעותיים בחיי היומיום של מי שחיו פה. פעם היו מגיעים רכבי שירות לשכונות כדי לתת שירות לתושבים. האנשים היו עומדים ומחכים במרפסות, עד שהיה מגיע האוטו המבוקש. זה אולי רק נשמע נורא נוח...אתה יושב במרפסת באויר הצח ומגיע עד אליך ישירות הביתה כל מה שאתה צריך. הדואר (באוטו האדום), הקרח למקרר (באוטו קרח), הנפט (בעגלה עם סוסה) ואפילו חלב לא היה צריך לרוץ לסופר, החלבן עם בקבוקי החלב הגיע אליך ישר מהרפת. וכמובן איך אפשר לשכוח את האלטעזאכן שהיה מסתובב עם העגלה ומעמיס עליה את כל הגרוטאות של השכונה. אבל זה לא באמת נוחות. אנשים היו יותר פאסיביים. תלותיים. לא לכולם היה רכב פרטי צמוד ליד הבית והאספקה ברכבים האלה היתה מוגבלת.

אני נולדתי כבר בסוף עידן הקרח...או יותר נכון בתקופה שכבר היו מקררים בבתים. אצלנו בבית כבר היה מקרר אמפא קטן. ממש לוקסוס. אפשר היה לגשת למקרר, להושיט את היד ולשלוף משם מה שמתחשק. כילדה לא הבנתי למה ההורים שלי כל כך לחוצים כשהייתי פותחת את המקרר, עומדת מולו כמה רגעים ומתלבטת מה בא לי לאכול. שמעתי על הסיפורים של ארגז הקרח. שבו היו מאחסנים את הבשר, חלב ומוצרי קירור אחרים. האוטו קרח היה מגיע לשכונה ואבא שלי היה סוחב את הקרח הביתה. ההרגל המגונה להקפיד שדלת המקרר סגורה היטב, נשאר להם עוד מימי הארגז. הם היו בודקים שהוא סגור ומכוסה טוב, כדי שהקרח לא יפשיר והאוכל לא יתקלקל. אבל את החלבן אני כן זוכרת, שהיה מגיע לשכונה לחלק את החלב. הוא היה עובר בין הבתים ומשאיר בקבוקי חלב ליד הדלת. לפי כמות הבקבוקים הריקים הוא ידע כמה חלב להשאיר לכל משפחה. אני זוכרת שהייתי משאירה לו את הכסף בחוץ ליד הדלת (אם היום היינו משאירים כסף ללא השגחה, מעניין כמה זמן זה היה נשאר...). גם את מוכר הנפט אני זוכרת שהיה מגיע ומסתובב בשכונה עם הפעמון ביד. הייתי מחכה לשמוע את הצלצול, ומצטרפת לאמא שלי ולעוד כמה שכנים. ביחד כולם היו יוצאים מהבתים עם הג`ריקנים הריקים ביד, כדי למלא אותם בנפט. ההורים שלי היו מדליקים את התנור בחדר מדרגות, כי הוא היה מפיץ ריח ועשן חזק מאוד. רק אחרי שהתנור עבד כמה דקות בחוץ, אפשר היה להכניס אותו הביתה. עד היום אני נזכרת בריח החזק של הנפט.

 

אבל אני לא יכולה לשכוח את הביקור השבועי אצל הקצב באיטליז השכונתי. במיוחד את חווית הקנייה של הקרפיון לגפילטע פיש לשבת. הייתי הולכת עם אמא שלי יד ביד כדי לעזור לה לבחור את הדג. אני זוכרת שהייתי מטפסת על האמבטיה הקטנה שהיתה שם בחנות, שנראתה לי אז כמו בריכה ענקית. מתאמצת להרים את הרגליים הקטנות, כדי להביט בדגים שהיו שטים להם בנחת ולא יודעים שנגזר דינם מראש. הייתי מסיטה את הראש הצידה, כשהקצב היה מניף את הסכין ושפריץ של דם היה ניתז לכל עבר. בזמן הזה העדפתי להסתכל על עבודתן של הזקנות שהיו יושבות בחנות ומורטות את הנוצות של העופות. הן תמיד היו לבושות בסינר מלוכלך והמראה שלהן היה מאוד מוזנח.

אם אני כבר במוזה נוסטלגית...איך אפשר שלא להיזכר בימי העצמאות השמחים כל כך כשהיינו ילדים. אהבתי לצאת עם חברות לרקוד ברחובות, בזמנים שעוד היינו מחכים בקוצר רוח למצעדים הצבאיים. כולם היו יוצאים לרקוד הורה, מנופפים עם הדגלים ביד לחיילים, ומרגישים בלב הרגשת בטחון וגאווה אמיתיים.     

אבל אחד הדברים היפים שהיו אז ובטוח שכבר לא יחזרו לעולם...זה אמון מלא בין בני האדם!! הרגשת בטחון כזו שאיפשרה לאנשים ללכת לישון בשקט בלי לנעול את הבתים. קשה להאמין, אבל פעם הדלתות היו נשארות פתוחות במשך כל היום והלילה. אנשים היו הולכים לישון בלי פחד מפני גנבים. היום עושים הכל כדי להיות שקטים אבל שום דבר לא באמת מרגיע. מתקינים סורגים, פלדלת, מנעולי רב בריח, מערכות אזעקה מתוחכמות, מחוברים למוקד 24 שעות ועדיין כולנו פוחדים מפריצות וגניבות. 

 פעם לפני הרבה שנים החיים היו שונים. אבל השוני הגדול שאליו אני הכי מתגעגעת, זה הכבוד ההדדי ששרר בין אנשים והעניק שקט נפשי ופחות דאגה ומעמסה רגשית.

                                                       שיהיה לכולנו יום עצמאות שמח

 

* התמונות מGoogle

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

84 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל Avivamar אלא אם צויין אחרת