00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

הבלוג של אילנה ארד לוין - פסיכולוגית קלינית, סקסולוגית ויועצת נישואין

מבצע חם לסוכות!

איזונים

 "דאו אשר תוכל להגדירו, אינו דאו נצחי.

שם אשר תוכל לכנותו, אינו שם נצחי...

על כן לעולם נטול תאוות רואה את הנסתר שלו.

לעולם בעל תאוות רואה את הנגלה שלו...

עשה באפס מעשה אז יכון סדר...

על כן החכם מעמיד עצמו באחרונה...

הלא מפני שאין לו שאיפות אישיות יכול הוא לממש אותם!"

 

 

 

נשמע סינית, נכון?

אכן כן.

לקוח מספר הדאו (דאו דה צ'ינג) מאת לאוד דזה, המאה השישית לפנה"ס.

ספר התנ"ך הסיני שלי.

 

מקובל בתרבותו שבני אדם רוצים להיות שמחים ומאושרים.

על מנת להגיע לכך הרי הם מציבים לעצמם מטרות אישיות, חברתיות, לעתים אף לאומיות, ברוח העיקרון, "להגיע כמה שיותר": להיות מאוהב או שרוי באהבה, להיות כמובן בריא, שבע ומוגן פיזית, להצליח בעשייה ובעושר, לאגור חוויות על ידי מפגשים מרתקים עם אנשים ומקומות יחודיים, ובקצרה, להפתח למצבים חיוביים ומענגים.

 

פרויד קשישא התחיל לבנות את המודל התאורטי של הנפש בהתאם למודל הפיזיולוגי של הגוף.

בגדול, הגוף פועל על פי 3 עקרונות:

 

עקרון הבנייה, הצמיחה וההתפתחות (תלוי כמובן בהתאם לשלבי החיים השונים, מהתהוות העובר ועד למוות).

 

עקרון ההרס והבלות (השתנות התאים, מותם, וההזדקנות הכוללת של הגוף ואיבריו השונים, כל אחד החל בזמנו ובקצב שלו).

 

העקרון השלישי המאפשר כל זאת הוא עקרון שיווי המשקל: ההומואוסטזיס (שלושת העקרונות בהחלט אנולוגים לשלושת האלים הראשיים במיתולוגיה ההודית. ברהמה – היוצר. שיווא – ההורס. וישנו – המשמר).

 

עקרון שיווי המשקל מתבטא בכך שעל כל הפרמטרים הפיזיולוגים שלנו להיות מאוזנים בטווחים מסוימים, כגוון: רמת סוכר, רמת מלח, נוזלים בגוף, שומנים בדם, הורמונים, לחץ דם, ותקצר היריעה, על מנת שנצליח לחיות בצורה תקינה.

 

רעיון ההומואוסטזיס, כלומר, האיזון, מהווה אפוא אבן פינה מחשבתית בהגותו הפילוסופית והפסיכולוגית של פרויד. כלומר, העקרונות המווסתים את הנפש, זהים, ומבטאים את העקרונות המנהלים את הגוף הפיזי.

לדעת פרויד האדם שואף להמצא באיזון בתוך עצמו ועם סביבתו, מצב הרוח הראוי הוא מצב רוח של איזון. במה דברים אמורים? לא לרצות עוד ועוד, לא לרצות כמה שיותר, אלא להיות באיזון מבורך שהוא החסד של השקט והקבלה של היש. בעיניי זה הטוב בהתגלמותו. ולמה נזכרתי בזה רק עכשיו?

כי אין אדם מעריך עניין או אינו נותן עליו מספיק את הדעת עד שלא איבד אותו או עד שהופר איזונו.

התובנה והעיוורון הרי נמצאים בפרטים הקטנים המרכיבים את חיינו (מה שמכונה אלוהים והשטן מצויים בפרטים הקטנים).

בשבועות האחרונים נחה עליי רוח החסד: שקט מבורך. הכל טוב. אין כל התעסקות עם ה"יש" וה"אין" שבחיי, אין חשבונאות עם החיים, כלומר, השוואת כל השאיפות שמומשו מול אותן שהוחמצו. כל מה או מי שסביבי הוא טוב ומבורך כמות שהוא. זה מה יש. למי אכפת להתעסק "בניהול פנקסאות" של מה כן ומה לא. אפילו העוזרת החדשה שהגיעה לבית, ראתה שער חיות ולכלוך, וכלבים נובחים (טוב, הרי בשביל זה היא נקראה לשירות) ונמלטה תוך 2 דקות, השאירה אותי ברוגע טוב, אז יקח עוד קצת זמן עד שיגיע פתרון המנקה.

וכנ"ל הקלקול החדש של עוד מכשיר חשמלי זה או אחר (אצלנו זו תופעה כרונית, מתמדת, סדרתית) וקנס החנייה ללא כל הצדקה וכ'ו וכ'ו.

מה אכפת לי מכל השטויות האלה? הכל טוב. אתם שואלים איך זה מרגיש? זה מצב הוויה של שקט ורוגע פנימיים עמוק עמוק בפנים. המלווה בתחושת חיוניות, שמחת חיים ואקטיביות. אבל אקטיביות מן הסוג של הדאו: לא לרוץ אחרי הדברים כדי לעשותם, אלא פשוט להתקיים בנחת, הדברים שיש לעשותם זורמים אליי, בנחת זה אחר זה, הם נעשים ברוגע ובהנאה, ובעצם לא מוציאים אותי ממצב הקיום הבסיסי הנעים.

אין חווית עומס או התשה.

החסד הזה, השקט המבורך, בו איני רוצה מאומה, פרט להיות באותו שקט מלא, שיש בו הכרת תודה, ומתוכו צומחת שמחה, עשייה, רעיונות, התענינות וביטוי עצמי.

אני חושבת שזהו איזון. יתכן שזה מגדיר את השקט הבודהיסטי או את השקט הדאואיטסי או אולי את ההומואוסטזיס הפוידיאני.

 

ואין הגעתי לאושר הזה? פשוט מאוד, כאבי הרגליים שהציקו לי כחצי שנה בשל הקרנת הגב, פשוט נעלמו. כשם שהופיעו במפתיע, נעלמו במפתיע, כך שחזרתי לתנועה מלאה.

החחים הרי הם במהותם תנועה וזרימה. עוד קודם להעלמות הכאב חשתי שקיבלתי "מן היקום" "תוספת של אנרגיה". לא יודעת למה, איך ובזכות מה, פשוט כך. יותר אנרגיית חיים ושמחה.

בימים האחרונים שוב הופר האיזון הפיזיולוגי שלי בזכות דלקת ריאות קטנה ושפע קורטיזונים שקיבלתי בנוסף לאנטיביוטיקה. וראה זה פלא, אין הדבר מוציא אותי משלוותי הברוכה ואפילו משעשע.

כל זאת למה? בימים כתיקונם אני די ממעיטה לאכול ולמעשה כמעט לא חושבת ולא עוסקת באוכל ואז מגיע הקורטיזון ואישיותי משתנה ומתהפכת: כל הזמן, אבל כל הזמן, אני רק רוצה לאכול ולטרוף, אין מצב של שובע, של סיפוק, של רוויה. בור ללא תחתית. ואני חושבת לעצמי טוב, מילא, עוד שבוע יחלוף הטירוף הכימי הזה ומהרהרת כמה קשה לחיות כך כסגנון חיים כשכל הזמן רוצים משהו או ממישהו (כולל מעצמנו) עוד ועוד ואין סיפוק ואין רוויה ואין שלווה ואין כלום רק התאווה והתשוקה שאי אפשר להרגיעה. זה טעים אומנם לאכול באופן נקודתי, אבל כשזה ללא הרף אז מתמלאים, מתפוצצים, ולא יכולים להתפנות בראש או בלב להיות בחיים.

אז מה מקורו של האיזון הנפשי? אני מניחה שיש לו מקורות רבים: פיזיולוגים וריגשיים, אבל בעיקרו של דבר אני חושבת שהוא מבוסס על קבלת מי שהינך בצורה מפוקחת.

אלו יתרונותיי, אלו כוחותיי, אלו הדברים שהשגתי וביכולתי לפעול באמצעותם, ואלו חסרונותיי וחולשותיי ואשתדל לצמצמם, לקבלם, ובעיקר לא להלקות עצמי בהם.

כלומר, עיקרו של הרעיון "זה מה יש". החוק הטבעי המסדיר את היקום.

 

זוכרים את ספר הדאו הניצחי? הוא מדבר על החוק הטבעי, יהא אשר יהא, המנהיג את היקום.

כמובן שזהו רעיון מטפיזי רוחני. רעיון סיני עתיק, לא העידן החדש.

עיקרון היסוד של לאו דזה המחבר הינו אודות הזרימה המתמדת בעולמנו מתוקף חוק הדאו שאין להגדירו במילים. (משהו כמו עקרון האלוהות וההתפשטות המתמדת של אורו ליקום לפי תורת הקבלה.)

 

הכל זורם: לובש צורה ופושט צורה, אך החוקים הקובעים תהליך זה הם בלתי משתנים ונצחיים.

זוהי בעצם הדרך, הדאו, היסוד הנצחי. לפיכך האידיאל הוא "אפס מעשה" או "שב ואל תעשה" כלומר אי התערבות במהלכם הטבעי של האירועים אלא הזרימה איתם (הזרימה עם האירועים לכשל עצמה הינה למעשה סוג של עשייה, כך שהדאו מלא פרדוקסים חכמים, המתקימים כמובן בו בעת.)

 

אז הבה נרד ממרומי הפילוסופיה לדוגמאות אנוש קטנות:

פצינטית ותיקה מאוד שלי, מן הסוג שנפגשנו מספר שנים ברצף, נפרדנו לכמה שנים, ושוב חוזרות להפגש וממשיכות בתהליך, וכך כבר הרבה מאוד שנים.

בעצם, אנחנו גדלות ביחד.

היא רופאה מנהלת מחלקה פנימית.

כל חוג חברי הזוג, אבל כולם, הינם פרופסורים במדעי הטבע או הרפואה, אנשים הייטק בכירים, מנהלי מחלקות בבתי חולים, או "סתם" בעלי משרות מאוד בכירות.

ככה זה שאתה מצויד ביכולות המתאימות, לומד במוסדות ההולמים והולך בדרך הקריירה המתבקשת.

החוג החברתי בן 30 השנה, מאז ימי האוניברסיטה העליזים, נע בין גרעין קשה של שמונה זוגות קבועים ועוד מספר זוגות היקפיים.

הם מרבים לטייל בחו"ל בהרכבים אלו או אחרים, לבלות חופשות בארץ, לחוג יחד מסיבות וימי הולדת וכמובן להיות ביניהם בדינמיקה אנושית מורכבת כמו כל בני האדם.

כמובן שעם השנים חלו גם שינויים אישיים, כאשר זוגות מסוימים התפרקו, השתנו, וחזרו לחבורה בהרכב אנושי קצת שונה.

אך החבורה, חיה ונצחית.

חלק נכבד ממנה הכרתי אף אני לאורך השנים, בהתאם לעקרון "חבר מביא חבר" וממליץ על טיפול פסיכולוגי.

 

יום אחד בבפגישתנו הטיפולית השבועית, עלתה הערה כלשהי על החבורה ואז לתומי, מתוך שאכן כך אני חושבת, עניתי "אבל אתם חבורה אליטיסטית ללא ספק. תעסוקתית, השכלתית ותרבותית. בהחלט לא אילי ממון, אבל כולכם מבוססים היטב, בעלי תרבות אישית וחברתית עשירה".

"אנחנו אליטיסטים?" היא אמרה ופרצה בצחוק. "כמובן", עניתי. "אין לי כל הגדרה אחרת לכך. מן הרמות הכי גבוהות בפרמטרים שהוזכרו".

ואז פרצה שוב בצחוק ואמרה "היית צריכה לראות איך פרופסור א' השיכור, פרופסור ב' השיכור כלוט ופרופסור ג' המתנודד אף הוא מתנפלים על גושים של בשר בחופשה האחרונה בחו"ל, נוגסים בכל פה, מזיבים ריר, משתטים, משמיעים קולות בהתאם (לא נכנסו לפירוט), שרים בפראות, ובקיצור, קניבלים, פראי אדם".

"אני חושבת", עניתי, שזוהי חבורה מאוזנת להפליא. בריאות הנפש לדעתי היא היכולת לדעת אם מי ומתי אפשר להשתגע...

אי אפשר להיות כל הזמן על משמר ה"בסדר", הפורמלי, התרבותי.

צריך להפעיל גם את מיצי הגוף השונים, השטות, היצר, הרבדים היותר ראשוניים, הטבעיים.

אם אתם מאפשרים זאת אחד לשני, אז אתם חבורה מאוזנת נפשית ואינטימית להפליא...

 

אני חושבת שאיזון יש בו עניין של גיל, פרספקטיבה, והתבונה הרגשית להשלים עם היש והאין לאורך הדרך.

אפשר גם שאיזון רגשי מתאים עצמו לתהליכי הגוף הפיזיולוגים.

 

הצעירים הרי חייבים לדהור קדימה, לרצות לשאוף לבלוע עולם, שהרי הם יוצרים את חייהם.

בעת הזאת אני מאחלת לעצמי איזון רגוע ובהמשך את גיוס האנרגיה לפרוץ קדימה להגשמת החלום...

לכשיוגשם אדווח עליו.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל אילנה ארד לוין אלא אם צויין אחרת