00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

פרבולה מחייכת

דברים שרואים מכאן

אני תמיד מתגאה ברמת מודעות עצמית מהגבוהות שאני מכירה. לרוב אני מרגישה או לכל הפחות מאמינה שאני יודעת בדיוק מה קורה איתי, מה אני רוצה, איך אני מגיבה לדברים ולמה. ולרוב אני גם צודקת. באמת. באופן מושכל לחלוטין במבט לאחור בכל נקודת זמן הייתי תמיד מאוד מודעת לכל מה שסבב אותי- לטוב, לרע ולמכוער. יתרה על כך- כשבגיל 17 (ע"ע כיתה י"א הגיהנומית) העולם כפי שהכרתי אותו התמוטט וניסו לשלוח אותי לפסיכולוגית- לא יכולתי לשאת יותר מכמה מפגשים. הרגשתי שאני משחקת בה. באיזשהו שלב ממש אמרתי דברים כדי לבדוק ביני לבין עצמי האם אצליח להוביל אותה בדיוק בדרך שאני רוצה ולומר בדיוק את מה שאני רוצה שהיא תאמר. כל זה גרם לי להרגיש נורא סוציופטית, ולא רציתי להמשיך עם זה. לא אהבתי את הצדדים שזה הוציא ממני. את ההתגברויות שלי על דברים בחיים שלי אני אוהבת לעבור כמו שאני אוהבת לעבור כל דבר אחר בחיים שלי- לבד. עם תמיכה של סביבה אוהבת ואמיתית- חברים ומשפחה שבאמת אוהבים אותי ובאמת אכפת להם ממני, ולא עם מבטים מלאי אמפטיה מזר כלשהו שמקבל כמה מאות לשעה כדי להעמיד פנים שאני מעניינת אותו. סביבה אוהבת והרבה עבודה עצמית- זה המוטו שלי. כמעט להכל בחיים.

תמיד תהיתי מתי יגיע היוצא מן הכלל- שהרי חייב להגיע.

זה היה אחד הימים הראשונים אחרי השבעה של סבתא שלי. החיים החיצוניים החלו מאיימים לשאוב את כולנו לשגרה. טוב, הבנו, סבתא שלך מתה, עצוב מאוד, יאללה... תתאפסי על עצמך וקדימה.. לעבודה ולמלאכה. ואכן כבר באחד הימים בשבעה עצמה נאלצתי, לאחר אישורה של מאדר, לסחוב את עצמי לעבודה- אף אחד לא ידחה לבנות שלי במכינה את הבגרות רק כי עלי עוברים ימים קשים. אז יום לפני הבחינה החלטתי לא להשאיר אותן לבד במערכה- והגעתי. ואז נגמרה הבגרות באנגלית. ואז נגמרה הבגרות במתמטיקה. את מועדי א' וב' שכבר הפסדתי יש לי עוד זמן עד שאוכל להשלים, והאמת? גם לא היה לי ראש לזה.

וכך קרה שמצאתי את עצמי זרוקה על המיטה, בלי עבודה או לימודים להתעסק בהם, עם מאדר פאדר ואחשלי גם- שכולם חזרו לעבודתם הבלתי תלויה במועדי בחינות כלשהם, ופתאום חשתי משהו... מאוד מוזר. דבר מה שלא זכור לי שהרגשתי מימיי... מן עקצוץ בכל הגוף מלווה בארשת תודעתית, וכל מה שיכולתי לחשוב לעצמי זה "מה אני עושה? אני לא עושה כלום... סתם מבזבזת זמן". ושלא תבינו אותי לא נכון- אני בדרך כלל מאוד אוהבת לבזבז זמן. אני עצלנית מלידה. פשוט נולדתי לאלפיון הלא נכון. לו רק יכולתי הייתי כמו ההוא מ"שבעה חטאים", שייצג את העצלות- רק הייתי רוצה גם מסך כזה ענק וג'ויסטיק- שאוכל לשחק בדברים מגניבים, לאכול ולישון- הכל במרחק סנטימטרים ספורים. עם איזה מיליון קונסואלות שהיו באות לנקות את הכל מסביבי- אבל אני? רק לנוח, לאכול, לישון, לקרוא, לשחק...אלו החיים בשבילי.

אבל רצתה מפלצת הספגטי המעופפת ונולדתי למעמד הסוציואקונומי הלא נכון, וכפועל יוצא- אני תמיד עושה משהו. כיווצתי את מצחי וניסיתי להזכר מה עשיתי באותה התקופה שנה לפני כן- אני מגישה לבגרויות כבר שנים, זה לא שלפתע יש ספייס בעבודה שלי שהוא חסר תקדים, ופתאום הבנתי- עשיתי בדיוק את זה- ישבתי בבית. קראתי, ראיתי טלוויזיה, שיחקתי במחשב, נפגשתי עם חברים וכאלה... ועדיין זה לא הרגיש כמו בזבוז זמן. למה? איך יכול להיות? מה השתנה? זה לא הגיוני שבלי סיבה פתאום מה שהחשבתי בעבר כהעברת זמן לגיטימית+ עכשיו נראה לי כבזבוז זמן משווע.

ואז הבנתי מה השתנה- סבתא שלי מתה. בעבר כל שניה שביליתי בבית הייתה יקרה מפז. לא ידעתי את זה דאז אבל אני כיוונתי את חיי ככה שאוכל לשהות מקסימום זמן בבית. איתה. בין אם זה לימודים- שלרוב למדתי מהבית, עבודה שבחרתי כזו שאמנם מאוד מתגמלת פר שעה, אבל סה"כ די דלילה וחשוב יותר מכל- לגמרי בשליטתי. אני החלטתי מי, מתי, למה וכמה- כי כל שיחת טלפון ממנה- היה לי מאוד חשוב להיות תמיד זמינה- ואפילו יותר מזה- תמיד נגישה. לא בהפרש זמן רציני מדי ממתי שהיא פונה אלי- אני חייבת להתייצב בבית. אולי קרה לה משהו. אולי היא צריכה משהו.

ואני נשבעת שלא ידעתי שעשיתי את זה. באמת. כלומר, ידעתי שאני אוהבת אותה, ותמיד אמרתי לה שוב ושוב שאני זמינה בנייד והיא תמיד יכולה להתקשר... אבל לא ידעתי ששמתי את החיים שלי על "המתן". לא ידעתי שהיה ערך מוסף עבורי בשהות שלי בבית- רק כי אני שם. תמיד ייחסתי את זה לאותה העצלות שהזכרתי קודם, ולעובדה שאני לא מאמינה בשכר דירה כי וואלה, לא ברור לי למה אני אמורה לשלם לאחרים את המשכנתא שלהם ולא לחסוך קצת ולשלם לעצמי. מעולם מעולם מעולם לא חשבתי... לא העלתי על דעתי... שהדבר היחידי שבאמת קושר אותי בגיל 25 לבית הורי זו סבתא שלי. אותה הסבתא שהייתה משוכנעת שאני בכלל לא אוהבת אותה. אותה הסבתא שהייתה בהלם כשהיא נפלה ובאתי ונשכבתי לידה על הרצפה עד שהאמבולנס הגיע.

וכך מצאתי את עצמי, בצהרי יולי מצחינים מחום, ברגע מאוד חזק תודעתית. משהו שלא רציתי כנראה להודות ביני ובין עצמי בחייה- היא הייתה אחד האנשים החשובים לי ביותר בעולם. כן... תמיד אמרתי... לה...לכולם... שזה שאני לא מסכימה לשחק את משחק הצעקות והדרמה שהם כל כך נהנים ממנו- לא אומר שאני אוהבת אותה פחות. שלפעמים גם לומר "אני לא טובה לבנאדם הזה והוא לא טוב לי- עדיף לשנינו מינימום אינטרקציה" זו האהבה האמיתית- ולאו דווקא לפגוע אחד בשני על בסיס יומיומי... אבל אחרי שאתה אומר משהו מספיק פעמים... אפילו לך זה נשמע כבר כמו תקליט שרוט... ואפילו אתה מפסיק להאמין בזה.

אבל זה היה שם- צלול כקריסטל, ברור כשמש ובלתי ניתן לערעור- אין לי סיבה להיות בבית. חד משמעית.

תוך כלום זמן מצאתי עבודה במשרה מלאה שתמלא לי שעות ריקות, והשבוע אם הכל ילך כשורה, אני אחתום על חוזה כך שתהיה לי דירה משלי בת"א. שחלק מהשבוע לפחות לא אצטרך לישון בנתניה. ובאמת, רק מהמחשבה על לשלם שכירות יש לי פריחה בכל הגוף, אבל מה לעשות שנסיעה יומיומית נתניה-ת"א זה כמעט שכר דירה בפני עצמו (למרות בייבי החסכונית והמהממת!) ויש גבול כמה אפשר לישון אצל חברים על בסיס יומיומי.

התגובה של אחשלי על ההודעה שאני עוברת לת"א, למי שתהה, הייתה "יש!!! איזה ניצחון! ידעתי שאם אתמיד בסוף היא תלך! אני כזה ווינר". הוא כנראה לא הפנים עדיין שאני לוקחת איתי את הטלוויזיה והאקסבוקס. :P

אז השבוע אמא שלי עברה ניתוח להוצאת אבנים מהכליות, התחלתי ללמוד, ראיתי דירות, אני עומדת לחתום, ואם הכל יסתדר (מישהו יודע אם לגיטימי שבעל הדירה דורש ממני בחוזה לרכוש ביטוח מבנה+תכולה?!) אכנס לדירה כבר בשבת הקרובה.

וכל מה שעובר לי בראש זה שחבל שסבתא שלי לא רואה אותי עכשיו... לא כי היא הייתה שמחה עבורי, חלילה ("מה היא צריכה לישון בת"א איפה שכל הנבלות?! יש לה חדר פה!"), אלא פשוט כי הייתי רוצה שהיא תדע מה היא הייתה עבורי... עד כמה אהבתי אותה... גם אם לא ידעתי להביע את זה... גם אם לא הבנתי בעצמי.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

17 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל just GL אלא אם צויין אחרת