00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

מציאות מתולתלת

אדון שוקו

26/09/2010

אדון שוקו הולך לבקר חבר שלו, אדון שוקו אחר...

 

את שוקו הכרתי לפני כמה שנים בבוקר שלפני ערב חג הסוכות.

אני זוכרת שחגגתי יום הולדת בסוף אותו חודש ושוקו היה הראשון להתקשר ולשלוח ברכות. הייתי בת 17 (אם אני לא טועה) והוא היה גדול ממני בערך בשנה.

 

שוקו היה אחד האנשים הכי מיוחדים שהכרתי בחיי עד כה. רוחני ושלומפר לא קטן עם שיער שחור מקורזל ומתולתל, שאף פעם לא התעקש לסדר. בעל עיניים שתמיד נראו מחייכות במבט צלול וברור שחדר לבפנים של הבפנים של כל אדם שעמד לידו. שוקו תמיד עמד ליד. הוא אף פעם לא עמד ממול או כנגד משום שפשוט לא האמין בהתנגדות ממשית לחבר או לכל מָכּר..

אני זוכרת את הפעם הראשונה שדיברתי עם שוקו פנים (מו)לפנים. העיניים שלו התבהרו קצת מאור השמש שעמדה במרכז השמיים כשהרים את הראש והזמין אותי לשבת לצידו. מסתבר שהשמש יוקדת וקרובה הרבה יותר כשאתה יושב על הגג של אחד המגדלים הכי גבוהים בעיר והשקט... הו השקט שהיה שם. שוקו לימד אותי לדבר גם ללא מילים. רק בעיניים. שוקו לימד אותי להקשיב לשתיקות. וגם ללמוד מהן. המון.

אני זוכרת שישבנו שם במשך זמן כלשהו. אמנם אין לי שמץ של מושג כמה, אך יש לי רק זיכרון עמום של כמות אנשים שבאו, הלכו והתחלפו לצידנו בזמן שישבנו שנינו במרכז והפלגנו עם רצף המחשבות שהחליפו מילים בינהן. לפעמים בקול ובעיקר הרבה בשקט..

 

החברוּת שלי עם שוקו הפכה יותר קרובה מקרובה והרבה יותר ממה ששנינו ציפינו באותה פגישה. חברוּת בין שתי נפשות תועות בעולם גדול וזר, שלעיתים היה להן קשה במיוחד להסביר את עצמן ולהתברג למרכזה של החברה שנקלעו לתוכה.

עם הזמן, ידעתי לקרוא את העיניים שלו. את מצב רוחו ואת חיוכו. ידעתי לנחש אם התעורר באותו בוקר עם קרן השמש בעצמו, או שמא צלצול הטלפון של אימו חילץ אותו מחלומו האחרון באותו לילה. ידעתי אם היה רעב, ניחשתי כאשר היה עייף וידעתי מתי רוצה שרק נאזין אחד לשני וביחד - לשקט.

חוף הים התגלה כמקום הבילוי המועדף על שנינו. החוף הדרומי ביותר בעיר הגדולה שאף אחד מאיתנו לא גר בה. אותו חוף עם שובר הגלים הסלעי הגבוה שהיינו מטפסים כדי לשבת במרכזו ונותנים לשברי הגלים להתיז עלינו טיפות צוננות באמצעו של יום. בחורף או בקיץ, זה לא שינה לאיש מאיתנו.

עם שוקו למדתי מחדש להנות מהליכות ארוכות. הנסיון להרגיש כל צעד וצעד נוגע באספלט, עם נעל או בלי, מקצות האצבעות ועד העקב. למדתי ללכת בעיניים עצומות מבלי לאבד את שיווי המשקל. שוקו לימד אותי לעשות מדיטציה תוך כדי כל פעולה שעשיתי, משמעותית או חסרת חשיבות וקטנה. שוקו גם לימד אותי שאין חיה כזאת בכלל פעולה חסרת חשיבות.

 

החברוּת שלנו נמשכה שנתיים וחצי בערך. טיילנו ביחד, קראנו ביחד, עישנו ביחד (בשבילי זו היתה פעם ראשונה), האזנו והכרנו ביחד מוסיקה חדשה. פעם אפילו הלכנו לאיבוד ביחד בעיר זרה ותפסנו טרמפים עד שהגענו הביתה בחזרה. הרחבנו את הדעת, למדנו ביחד את החיים ונחשפנו לאותם החיים באורות וגוונים שונים משידענו לפני ההיכרות העמוקה כפי שזכינו בה.

 

רק דבר אחד, מעולם לא הצלחתי ללמד את שוקו. את הרגש האמיתי והחשוב ביותר כדי להצליח ולהתפתח וכדי לעמוד בזכות עצמו. הוא אהב את הבריוֹת ואת הטבע והחיות ואפילו את אלוהים. (אוי כמה שהוא אהב את אלוהים!). רק אדם אחד אף פעם לא הצלחתי לגרום לו לאהוב.. 

אותו עצמו. וכל כך קיוויתי ורציתי שהוא עצמו יצליח וילמד לאהוב את אותו אדון שוקו.

* * *

מאז עברו כמה שנים ולצערי אנחנו כבר לא בקשר, שוקו ואני, מכורח המציאות ומהתפתחות החיים. שלו ושלי. אני זוכרת את אותו ערב חג סוכות כאילו היה אתמול. מעולם לא שכחתי את אותו מבט מזוקק שראיתי בעיניו, מביט הישר לללבן של העיניים שלי, מתחבר ומדבר ומבין. לפעמים אפילו בלי מילים.

אתמול, בערב החג נזכרתי בו ותקף אותי געגוע עז. עלתה בי שאלה אחת חשובה אליו ומעניין היכן הוא היום.

 

בעוד יומיים אחגוג את יום ההולדת ה-24 שלי ומאז שהכרנו עברו כמה שנים. גם מאז שהתנתקנו. אני מאמינה ויודעת בבירור שאני שונה מרחקי שנות אור ממי שהייתי בגיל 17. לטוב ולרע. 

את חגיגות יום ההולדת ברור כי טרם התחלתי, אך את משאלתי הראשונה שלי ליום ההולדת, אקדיש ואאחל לאדון שוקו - לבריאותו, אושרו ועבור האהבה שלו, גם ובעיקר לעצמו.

 

חג סוכות שמח לך שוקו (ארז), חיבוקים ואהבה ממני. היכן שתהיה.

 

[ואם במקרה, רק במקרה אתה קורא כאן או מישהו שמכיר אותך יודע - עשה טובה ותן סימן...]

(התמונה מהרשת ואין לה קשר ישיר לכתוב ולאדון שוקו עצמו )

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

33 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל טולה הורוביץ אלא אם צויין אחרת