22
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

זיכרון בפועל

קנצלרית ביציע

בחודש האחרון חרגתי מגבולות הנהוג והמקובל כשכתבתי כמה מלים טובות על הפולנים. מכיוון שיצאתי מזה ללא פגע, אעז ואכתוב הפעם כמה מלים טובות על הגרמנים. כלומר, אסור לעשות הכללות, וכל מקרה לגופו, אבל הקוראת המסורה הרי תבין למה ולמי הכוונה.

אקדים ואומר, שאינני אוהד הכדורגל הסטנדרטי, הקלישאי. אינני מבקר במגרשים, כבר אין אף קבוצה שאני אוהד, גרעינים אינם מהווים מרכיב עיקרי בתפריט שלי, ולא עלי יעשו יצרני הפלזמות את הסיבוב שלהם. אבל מונדיאל אני אוהב, וגם את אליפות אירופה בכדורגל. אם וכאשר ישדרו בקביעות את אליפות אפריקה בכדורגל, אני משער שאתמכר גם לה. כי יותר ממה שאני אוהב כדורגל, אני אוהב שידורי כדורגל בטלביזיה. אני אוהב את כל הירוק הזה בעיניים. אני אוהב את זויות הצילום השונות של האירועים ליד השערים, אני אוהב את צילומי התקריב על פני השחקנים. פנים שמתמלאות אושר אחרי הבקעת שער, שמתכסות אכזבה אחרי החמצה, שמתעוותות בכעס ובכאב אחרי פאול מכוער במיוחד או אחרי החלטת שיפוט שנויה במחלוקת.

ויותר ממה שאני נהנה מהצילומים על המגרש, אני מתענג על התמונות מן היציעים. החגיגה הצבעונית של תלבושות ודגלים, האיפור הצבעוני בצבעי הדגל, הפיאות המגוחכות באותם צבעים, הנשים הצעירות והיפות בבגדי קיץ עליזים. אני אוהב את העליצות הילדותית הזו, ילדותיות שכולם מודעים אליה ומבינים שהיא תסתיים עם תום הטורניר. ממה שיוצא לי לראות, בתחרויות בין קבוצות אין את כל השטויות המקסימות האלה. הטורנירים הקבוצתיים ברמות הכי גבוהות, ליגת האלופות האירופית למשל, שורה עליהם מין רצינות משונה. אולי משום שהם נערכים מדי שנה, אולי משום שמעורב בהם כל כך הרבה כסף. יש מי שמעקם את האף לנוכח כל דבר שקשור למדינות לאום, אפילו ביחס לתחרויות כדורגל לנבחרות. אבל העובדה היא, שתחרויות כאלה הן הרבה יותר פאן.

צריך לומר לזכות פיפ"א, התאחדות הכדורגל העולמית, שהם עשו לא מעט בשביל שתחרויות כדורגל יהיו פאן. לאורך השנים, הוקשחו החוקים נגד משחק אלים ולוחמני. כילד, אני זוכר שהיו שחקנים שהוצמדו להם שמות תואר כמו "קשוח" ו"נוקשה", כאשר הכוונה הייתה לשחקנים אלימים במיוחד. היום חלה על השופטים חובה להזהיר ולהרחיק שחקנים על התנהגויות אלימות, ולכן אין הרבה תועלת בשחקנים כאלה. ההחלטה של פיפ"א לערוך טורנירים של גביע העולם באסיה ובאפריקה היא החלטה טובה בעיניי, החלטה שכרוכים בה סיכונים ואינה מובנת מאליה כלל וכלל. כך גם ההחלטה של אופ"א, התאחדות הכדורגל האירופית, לאפשר למדינות קטנות לארח את אליפות אירופה במשותף. ככל שמשתפים יותר מדינות, יותר אנשים מצטרפים לחגיגה ותורמים את התרומה הייחודית להם לפאן הכללי.

בטורניר הנוכחי, בעצם כבר בשלושת הטורנירים האחרונים, אין נבחרת שיש ממנה יותר פאן מאשר נבחרת גרמניה. ויש בזה סיפור, משום שלאורך כל ההיסטוריה של הכדורגל המקצועני, הגרמנים תמיד נחשבו למשביתי השמחות. הם תמיד היו הענקים החסונים, שלא אוהבים להתרוצץ הרבה במגרש, שמעדיפים להתגודד סמוך לשערם, להרחיק את הכדור בכל פעם שהוא מתקרב, להמתין שהיריב יעשה שגיאה, ואז לגנוב גול. למען האמת, התיאור הזה התאים מאד גם לכדורגלנים מן האי הבריטי, רק שהם היו הרבה פחות טובים בזה.

גם ההיסטוריה העגומה של המאה העשרים סייעה לחזק את הדימוי הזה של נבחרת גרמניה, אבל זה לא היה רק זה. הם באמת שיחקו מגעיל, והניצחון היה חזות הכל. בחצי גמר מונדיאל 82 הסתער השחקן הצרפתי בטיסטון על הכדור, שהיה בדרכו לכיוון השער הגרמני. בטיסטון החליק ונפל, והשוער הגרמני שומכר זינק וקלט את הכדור. לפני שקם, שלח שומכר אגרוף בפרצופו של בטיסטון. צופי טלביזיה בכל העולם ראו את הראש של בטיסטון עף אחורה, כמו בתחרות איגרוף. השופט לא ראה. גרמניה ניצחה את המשחק, והפסידה בגמר.

אבל בחמש השנים האחרונות, כל זה השתנה. לא בהדרגה, בבת אחת. למונדיאל הקודם, שנערך בגרמניה, התייצבה חבורה של בחורים נאים וחייכניים, לא הבריונים המגודלים שהתרגלנו לראות. הם רצו על כל המגרש במשך כל המשחק, שיתפו ביניהם פעולה, פירגנו זה לזה מסירות נאות, נמנעו מעבירות מכוערות, והיה קשה שלא לחבב אותם. המאמן שבנה את הנבחרת הזו היה יורגן קלינסמן, חלוץ שפרש ממשחק פעיל כמה שנים קודם לכן, טיפוס שונה לחלוטין מהקשישים הנרגנים שהנהיגו את נבחרות גרמניה לאורך השנים. 

יורגן קלינסמן

גם כשחקן נודע קלינסמן כטיפוס עליז, בעל דעות ליברליות ואורח חיים נהנתני, חתיך בלונדי דק ונאה. כמאמן, הוא בנה נבחרת בצלמו ובדמותו. פרט חשוב בנבחרת שלו, שממשיך בנבחרת הנוכחית של יורשו יואכים לב, הוא הגיוון האתני שלה. היטלר בוודאי מתהפך בקברו למראה נבחרת גרמנית, שכוכביה באים ממשפחות מהגרים מפולין, טורקיה, טוניסיה וגאנה. בן לאדן בטח חורק שיניים למראה בנים למשפחות מוסלמיות, שמשתפים פעולה בכזו הרמוניה מושלמת עם שחקנים ממשפחות גרמניות ותיקות.

אני לא יכול לומר שאני אוהד של הנבחרת הזו, כי לא ממש יפריע לי אם הם יעופו. ובלבד, שמי שיעיף אותם ישחק את אותו סוג של כדורגל שמח, לא את המשחק המשמים והמבאס שמבוסס על התבצרות בהגנה, בהמתנה לטעות של היריב. לא את הכדורגל ששואף לנצח בכל מחיר ולעזאזל עם הנאת הצופים. הבחורים של נבחרת גרמניה הנוכחית, בלי קשר למה שסבא שלהם עשה במלחמה ולמה שהם חושבים על ישראל, מגיע להם לקחת את הגביע.

במהלך המשחק ברבע הגמר, בין גרמניה לארגנטינה, עברה המצלמה מספר פעמים אל יציע הכבוד, ששם עמדה הקנצלרית מרקל ליד נשיא דרום אפריקה זומה ויו"ר פיפא בלאטר. אישה דודתית במעיל גשם אדום, שני גברים מכריסים ומקריחים בחליפה ועניבה. ואז קלוזה מבקיע את הראשון שלו, השני של גרמניה, והקנצלרית הנכבדה קופצת בגיל כמו ילדה, מנופפת בידיה, מדביקה נשיקות לשני הגברים שלצידה. לא מקסים? איפה זה, ואיפה המברק גדוש הקלישאות שראשי ממשלה ישראלים שולחים לקבוצת הכדורסל של שמעון מזרחי מפעם לפעם.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

22 תגובות

נשארים מעודכנים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל שושן פרא אלא אם צויין אחרת