00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

מציאות מתולתלת

שקט מושלם

שקט מושלם. יכלתי לשמוע את הצרצרים מדברים בינם לבין עצמם לצד שיחתנו ומעירים את כל השכונה. אור בגוון כחול האיר את מסך המחשב. העיניים שקעו וחיכו והאצבעות לא הפסיקו לתקתק את שאי אפשר לומר.

הוא היה ירושלמי, בן 26 עם ניסיון חיים כפול מעצמו. קצין לשעבר, מבין עולם ואוהב אנשים. הוא שאל אותי על חיי, וסיפר לי הכל על שלו. על לימודים, על צבא ועל החיים, טיולים, בחורות ומה לא. סיפורים כאלה שמשאירים אותך עם הלשון בחוץ והעיניים שמחפשות בין ערימות שלטקסטים את האמת. או את השקר. ולמרות שלא רציתי להאמין- האמנתי, ולמרות שהתנגדתי- נפלתי. הוא שבה אותי בחכמתו, מילים כאלה שמכילות כל-הרבה, שפותחות דלת גדולה אל עולם רב-גוני ועמוק, עולם שגורם לך להרגיש בר מזל וזכות שנפתח בפניך.

השיחה המשיכה והיתה רחוקה מלעצור ולהסתיים. ככל שהשעות חלפו, כך הגוון והעניין התרחבו. על כל שאלה קצרה ששאלתי, הוא ירה חץ שלמות במאה מילים והוסיף אחריהם עוד שני חיוכים. לפחות. הרגשתי שמצאתי את האיש המאושר ביותר שאפשר להכיר. רק בן 26 אך עם ניסיון חיים כפולים.

השעה היתה מאוחרת בלילה או מוקדמת בבוקר, תלוי את מי שואלים. החלטנו להמשיך את השיחה ביום שאחרי, אך הפעם פנים מול פנים. הוא נתן לי כתובת מדוייקת של רחוב צדדי קטן בין 2 מרכזים הומי אדם בעיר הבירה. הוראות מדויקות שאי אפשר לפספס איך למצוא ואת מי.

"קומת קרקע מימין, תצלצלי פעמיים, אחכה לך".

"רשמתי לעצמי. רק תישאר זמין."

המכונית מיהרה בדרכים. בין הרים וכפרים הרחתי את הסקרנות פועמת בי, את הרעב להכיר פנים מול פנים עם מי שמרגיש כמו האושר עצמו. את המכונית עצרתי בחניה פנויה בדיוק ליד הכניסה לחצר. יצאתי והתחלתי למהר, בכל זאת העדפתי לא לאחר. חציתי שביל ארוך של אבנים ירושלמיות והגעתי לדלת גדולה מימין. ואז שלוש דפיקות קטנות והמתנה. זהו זה, הסקרנות תישאר מאחור. עכשיו זה רק אני והאמת. מושלמת ככל שתהיה או בדויה. הוא פתח את הדלת באיטיות לא צפויה. קיבל אותי לדירה מוארת, מסדרון ארוך ושקט של מוזיקה קלאסית שהתנגנה ברקע. העיניים שלי הסתכלו בבלבול, מנסות לאסוף כל פרט כדי להבין. מבט חד ונמוך ממני. הרבה יותר. שיערו האיר את צבעי השמש, עורו חלק, מעוטר בזקנקן מגוחך וחיוך מאוזן לאוזן. "ברוכה הבאה לעולמי הצנוע" הוא קרא ולחץ את ידיי לקרבה.

פסנתר מלכותי עיטר בכנפיו כניסה לסלון רחב, ציורים של גדולי האמנים עיטרו את קירותיו, ממלאים את עיניי בצבעים וצורות ואור בגוונים מופלאים, כאלה שכמעט כבר שכחתי שקיימים. הסתובבתי בחלל והוא אחריי עוקב, מרגישה את עיניו בוחנות. סיבוב זריז בחדר הכניסה ועצרתי מולו, עיניו מחייכות משלימות ומחזרות, מביטות בי בחצי מהגובה שלי.

מודה, הייתי מופתעת. "איך זה יכול להיות". דיברתי לעצמי בלב, כנראה בקול רם. הוא הסתכל עליי, אור בעיניים מורמות, מבט שקט וחודר ואז התחיל לדבר. "הכל בא מבפנים. כשהגוף בוגד בעצמו כבר שנים והנפש נותרת יחידה במערכה, לא  נשאר מלבד להלחם ולחייך את עצמך לעולם. רק כך הכל יישאר שקט. ומושלם."

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

10 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל טולה הורוביץ אלא אם צויין אחרת