00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

בנויה לתלפיות.

מִיהוּ מִסְכֵּן.

הארגז עם הבגדים והשמיכות מהצֶמֶר כבד לי, לפני יומיים כשסדרתי אותו הוא הורם במהירות ויעילות. כבר שְׁלוֹשָׁה ימים שאני משתעלת ומנוזלת וביום חמישי הגיע השיא, מין נפילה אפלה שגררה אותי למטה. החולשה התעוררה בגופי וגרמה לי להתהלך כמו פרח נבול. בקושי עליתי את המדרגות של הבניין אבל תחושת אחריות הציפה אותי, ואני ממהרת למצוא את האחראי ששוחחתי איתו כדי לתת את הארגז וללכת. נראיתי כמו נער שליחויות שמתבלבל בקומות. חלפתי על פני כמה אנשים במסדרון שמנורות נֵיאוֹן זמזמו על תקרתו הגבוהה, ובאוויר עמד ריח של שתן. הם נראו כמו רגע בחיים שצלם תיעד. אחד עמד ובהה, אחרת הציעה את גופה שכוסה בתחתוני כותנה לבנים וידה מונחות ברפיון על חיקה, כאילו היא שומרת על הדבר היחיד שנותר לה והוא הנשמה שלה. מבעד לחלון סדין חִוֵּר אחד התנופף ברוח ואור קר חדר פנימה.

בראשי חלפה המחשבה כמה פשוט היה להשאיר את הארגז בכניסה ולהסתלק, אבל הסקרנות הרגה אותי. הייתי חייבת לראות את התמונות הטלוויזיוניות שמראים בחדשות, במציאות. זו הייתה מרפאת חינם לחולים שידם אינה משגת לשלם ליד התחנה המרכזית הישנה. או יותר נכון דירה שהפכה למרפאה אשר פוקדים אותה אנשים טובים, רופאים ומתנדבים ששולחים זרועות ארוכות ומושיטים יד לכל מי שמבקש. עד שמצאתי את אשת הקשר הבנתי שבמדינת ישראל יש שני עולמות, של המסכנים באמת ושל המסכנים בתחפושת.

 

ניר מנוסי שכותב טור נפלא בעיתון מעריב במדור ניו אייג`- קבלה וחסידות, הפך לאחרונה להיות משהו שאני חייבת לקרוא וללפף סביב הקוגניציה שלי, כי יש בו סוג של נשמה עמוקה שלוקחת את המכלול הזה של דת-אמונה-רוחניות. והוא עושה מזה מטעמים ולא עוד בליל של משפטים גוּרוּאים של בוגרי גואה שהפכו להיות מאמנים בשקל.

חשבתי על אחיזתה של החברה הדתית בנִזְקַק כראויה להערכה, הם לא עוזבים את זה שזקוק למשהו עד שמסיימים לאחוֹת את הקרעים ולראות אותו עומד חזרה על הרגלים. הם לא מחכים שהממשלה תעשה משהו, כי הממשלה לא עושה כלום בכל הקשור לרווחה, אבל את זה כולם יודעים וקיתונות של מילים נכתבו ללא שמץ של דרמטיות שבשורה התחתונה אם לא תעזור לעצמך, אף אחד לא יעזור לך.

 

בשְׁתַּיִם בצהרים כבר לא יכולתי להחזיק את עצמי במשרד והלכתי הביתה להעביר את המשך היום במועדון הכרית והשמיכה, עם חבורת אנשים זרים שמביטים עלי מהקופסא הנקראת טלוויזיה. שכמובן לא היה בה שום דבר מעניין מלבד כמה טוק שאו ומבזקי חדשות מדכאים. ואז התחלתי לעשות סדר בארון הבגדים. אצבעותיי מגששות ומחפשות מה סתם שוכב בארון ומעלה אבק, ומה מיותר. וכמו הנידונים לחיים ומוות ככה הוצאתי ערמת חולצות ומכנסים שדינם היה לשרת אנשים אחרים, על חלקם היו עוד תוויות מהחנות, שזה אומר, מעולם לא לבשתי את הבגדים הללו. אלא סתם קניתי אותם ברגע של חולשה לפנק את עצמי, ומתוך ידיעה ברורה שאני ממש לא זקוקה לבגד הזה. ואני חושבת שרק לפני כמה שעות עמדתי עם ארגז דומה שילביש בסתיו כמה עשרות אנשים, שעומדים בתור לאסלה ולכיור וכפות רגליהם מבצבצות מבעד לחורי הנעלים שמישהו זרק. ורגע של חרטה מרפרף על ליבי שחבל שלא צירפתי את העֲרֵמָה הזו.

מצד שני לא הייתה בי חרטה על הבחורה הצעירה שעומדת כל יום בפינת רחוב דיזינגוף ארלוזורוב וצווחת בקול גדול, עד שנדמה שהיא רוצה לחבוט בידיה בעוברים והשבים שיתנו לה כסף. זה הסגנון החדש כנראה, לתת הצגה טובה כדי לשחרר מכיסם של העוברים כמה מטבעות. אבל לאחת כזו לא הייתי נותנת שקל, שתלך לנקות שירותים, שתעבוד מלצרית.

 

אחרי שסיימתי עם הסדר בארון, מרוב חולשה נרדמתי.

 

כשהתעוררתי מהתַּרְדֶּמֶת העמוקה חשבתי שישנתי יממה, הטשטוש המכביד שליווה אותי גרם לי למעוד כשירדתי מהמיטה, והמכה שחטפתי העירה אותי לחלוטין. וגרמה לי לקלל את עצמי ב"מטומטמת אפילו לרדת מהמיטה את לא יודעת, ואם את לא יודעת לרדת מהמיטה אולי לא שווה לך לצאת ממנה בכלל". אבל הייתי חייבת בגלל שלפוחית השתן שטלטלה אותי קשות, מדנדנת גם הפעם כמו פעמון טורדני שמכריח אותך לקום לתפילת הבוקר. מלמלתי לעצמי, אל תתני לשתן לעלות לך לראש זה רק שתן.

כמה שעות מאוחר יותר פתחתי את הדלת לשינוי המרענן שגורם ללהבה הכבויה שבי לבעור ושלוותה בהערה הנעימה: ואוי מה עשית בשיער, איזה יופי. ואני מלטפת את השיער בקצוות ומגמגמת ש"הוא הוריד לי הרבה". והוספתי שביום ראשון שעבר, ביום ההולדת השְׁלוֹשִׁים וּשְׁמוֹנֶה שלי, נכנסתי למספרה וביקשתי מהסַפָּר לעשות משהו מהפכני בראש שלי, כמו התחושה וההרגשה שמלווה אותי ברִבְעוֹן האחרון. תגידי, גם עם הנֶבֶּךְ עשית שינויים כאלו. והחיוך שלי התחלף במבט קפוא, והרגשתי צריבה בגרון, כמו כדור. כאילו האוכל מהבוקר שבקושי בלעתי מטייל בעוד רגע כל הדרך מהקיבה לווֵשֶׁט. ואני עונה במגננה, אני לא מבינה למה צריך להעלות באוֹב משהו שכבר שכחתי ממנו ובזכות זה התקדמתי הלאה. כי נראה לי שאת יודעת לזהות משהו טוב כעת כשאת נתקלת בו, והאצבע מופנית לבית החזה שהפרצוף שמחובר אליו מחייך. ואני נבוכה ואומרת. מצטערת שהתנפלתי מקודם, הרי אף אחד לא אוהב שמזכירים לו כישלונות צורבים מהעבר, במיוחד הלא כל כך רחוק.

 

ובאותה נשימה סיפרתי שרק לפני שלושה חודשים, בשְׁבִיעִי לשְׁבִיעִי אַלְפַּיִם וָתֵשַׁע, נרפאתי ממחלת האומללות ששררה עלי. הסרתי את המסכה והגלימה שגוננה מפני מי שאני, ומרוב חומת טיעוני דֶּמֶה שבניתי סביבי ושלבשו צורה של בדיחה שנמאסה על עצמה. רגע ההתפשטות היה מפחיד אבל מלא עוצמה. כעבור חודש ימים במסגרת השיקום ומציאת האני מחדש. הגשתי את הזיכרונות הצורבים שלי ביראת כבוד להורים שלי, שזיכו אותי בנשיקה על ראשי הרכון ובחיבוק שהייתה בו משמעות מיוחדת. ראיתי בשיחה הזו, שארכה חמש שעות, סוג של פריחה ססגונית. הבנתי שיש לי הורים שמעולם לא ידעתי להשתמש בהם. שנאבקתי בסודות שלי עם עצמי ולא שיתפתי אותם באסונות שחוויתי, בטרגדיות ובשמחות. בשְׁבִיעִי לעשירי אַלְפַּיִם וָתֵשַׁע, אַרְבָּעָה ימים לפני יום הולדתי. בין רגעי האושר באה הטרגדיה האישית שלי ונִגְדַּע הדבר שגרם לי להרגיש שהעולם מסתחרר סביבי. אני חושבת שמאז שסבתי נפטרה לפני חָמֵשׁ שנים, לא בכיתי כמו הפעם. עד שכמעט והתחלתי להאמין שהסִפְרָה שֶׁבַע מקוללת. התאבלתי במשך יממה אחת, "הכל מין אַלְלָה" אמרו לי. למחרת הבנתי שהזדמנויות הם משהו אינסופי והם לא נעלמות, ובחרתי לשמוח ולשכוח, במיוחד בחג שהוא יום ההולדת שלי.

 

לפעמים אני תוהה מִיהוּ מִסְכֵּן, האם זה אחד שאין לו כלום בחייו, לא כסף עודף, לא מכונית מפוארת. הוא גר בתת תנאים, אבל מוקף באנשים שמחבקים אותו ודואגים לו. לעומת אדם שיש לו הכל ורק מחפש את זה שישב לידו וידבר איתו, כי הוא חולה במחלת הבדידות. או זה שאין לו מעוף, חברים, עבודה מסודרת והוא רק בקורתי שנשען על המדיה הוירטואלית שתיתן לו מענה לא אנושי, ומרמה את עצמו. או זו שיושבת ברחוב ומרמה את האחרים. ואולי זה ההוא שמוכן לדרוס את עצמו למוות בצומת של הרכבת בין רמת גן- לתל אביב, במקום ללכת לעבוד. האם ההומלסיות היא תוצר חברתי או אישי. או סתם זה פשוט נוח להיות בעמדת הקורבן.

 

ואני חושבת על עצמי ומחייכת, כי אני חשה רגשי תודה עמוקים לאנשים הנפלאים שהעניקו לי מראייתם ומתבונתם ושנתנו לי פָּנָס שהאיר לי ולו מעט את נתיביה המופלאים של מציאות החיים שזנחתי. כי גם אני הייתי ענייה בנפש יצרתי לי דמות של מִסְכֵּנוּת עד שהרגתי אותה, היום אני מלאה בחַיּוּת.

 

 

 

נ.ב  קיבלתי מתנה ליום ההולדת לפטופ, שכך אני מוכנה לתרום אותו לילדים או לכל מי שאין לו בבית בכלל מחשב. ההיסטוריה שבמחשב השולחני שלי, אולי תקנה מעוף ואנרגיות טובות למי שישתמש בו. אשמח לדעת מי זקוק למחשב.

נ.נ.ב  היום החל מבצע "הקש בדלת". מבצע ההתרמה השנתי של האגודה למלחמה בסרטן שפעילותה מתאפשרת הודות לתרומות הציבור וללא מימון מתקציב ממשלתי כלשהו. לשם בהחלט התרומות ראויות שיגיעו.

 

 

 

Delusion71@walla.co.il

 

 

 All Cried Out - Alison Moyet

 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

33 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל הזוייה אלא אם צויין אחרת