00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

בנויה לתלפיות.

רְסִיסי חַיִּים.

11/08/2009
לאורך הדרך נראו עצים שדופים, עֵשֶׂב צהוב ועוד מיני עצמים של ממלכת הטֶבַע המדברי שנשחתו בפגעי מֶזֶג הָאֲווִיר. בשלב מסוים מראות הטבע כבר לא הרשימו, הכל חוזר על עצמו. בפונדק עין יהב הבטתי על המרחבים, המישורים והגאיות וחשבתי שאֵי שָׁם נולדו להם רוחות, אהבות. ורמשים וחרקים חורשי מזימות שלמדו איך לשרוד ברֵיק השומם הזה. השמש כמו סימאון עיניים הייתה תלויה באדישות מעל דלותה השפופה של האדמה, ואז התחלתי להיזכר בהכל. שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה שנה חלפו מאז ניעורה בי התרגשות שנסעתי את הדרך לאילת באוֹטוֹבּוּס. זו הייתה הפעם הראשונה שבה הופעתי בנווה מדבר שכולו שלוות שקט, וחבקתי אהבה בת שָׁלוֹשׁ שנים שהייתה בוטחת, ובעלת אור חזק שסילק את כל החלקים האפלים בלב שלא חדל לפעום מהנאה. הרגשתי געגועים אל אותה דמות קלילה, שבפעם הראשונה שנשקה לי הרגשתי כאילו מישהו מזיז בגופי אֶבֶן- רֵחַיִים שכותשת את האהבה לרסיסים דקים.

 

כשהייתי מפקדת במחנה שְׁמוֹנִים, לילה אחד הוטל עלי להיות פורקת הנֶשֶׁק התורנית בש"ג. אי אפשר היה לפספס את החייל הטירון בגובה מטר תִּשְׁעִים וְחָמֵשׁ, שניגש אלי עם חיוך מהפנט ושאל בדאחקה של הקיבוצניק, תגידי כאן פורקים. ברגע שאחזתי בכלי שלו והזרועות שלו התחככו בשלי נוצר מין מתח. כבר אז ידעתי שאפרוק לו את הנֶשֶׁק האישי, תַּרְתֵּי מַשְׁמַע. בתום המשמרת שארכה תֵּשַׁע שעות, הוא שאל אם אני באה לעֲרָבָה, שאז זה נשמע לי כמו לטוס לחוץ לארץ. בלי לחשוב הרבה אמרתי כן. יומיים לאחר מכן ביום חמישי בדיוק לפני שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה שנה נסעתי אליו, לחלק הזה של הארץ שצבעו מין חום צהבהב מלוכלך ורק גֶּדֶר תַּיִל נשכרה מסביב לקיבוץ. וצעדתי בשְׁבִיל לחדר האוכל לפגוש את אבא שלו שחיכה לאסוף אותי. היום הפשטות הזו הלא שגרתית הנוגדת את שרשרת החיול של הדייטים המקובלת, לבטח לא הייתה עוברת היום. אפילו דייט ראשון לא היו לנו וכבר זכיתי להיפטר מהמועקה של הטקס המפחיד, פגוש את ההורים. ההתנהגות הפתוחה של אבא שלו טשטשה את כל המְבוּכָה שנשאתי, והותירה בי תחושה נעימה שגרמה להקלה. עד היום אנחנו חברים טובים.

מול החדר שלו היו שני ספסלי ישיבה ודשא רמוס שעצי השִׁטָּה הטילו עליו צל בשעות הבוקר. ופָּנָס תאורה שאוכלוסיה שלמה של בַּרְחָשׁים וחרקים זעירים התנפלו עליו והקיפו אותו. וכשפתח את הדלת קיבלתי את ההפתעה של החיים הנאיביים הקצרים שלי.

איתו הפכתי לחיית פרא חַרְמָנית שמחכה בכל סוף שבוע למנת ההיי המינית שלה. חמימות ידיו הזריזות היו משוטטות על גופי כמין מגרפה ומגע גופו היה כמו זריקת פלאים. והאצבעות שלו שיחקו בתחתונים שלי כמו בָּרוֹמֶטֶר לבדוק טמפרטורה ורמת רטיבות, ואז הוא היה קורע אותם מעלי עם צחוק פרוע ואומר, את לא מבינה איזה סֵבֶל זה לגבר להיות שבועיים בלי אישה. ונשקתי על מצחו ואמרתי את מה שאני חושבת היום. שכל יום שעובר ללא מגע, לאו דווקא מיני. הוא כמו המחסור במים לשתייה שמתייבשים ומתאדים, מאחר ומגע הוא שמחת החיים הבסיסית שלי, הוא הדֶּלֶק שמניע. ואהבתי למשוך את המגע איתו כמה שיותר, ובכל פעם שהוא גמר ויצא ממני היה שקט של כמה דקות, כאילו גם הטבע הפראי שהקיף אותנו היה בהלם. לפעמים אני חושבת שהמפגשים החטופים הללו פעם בשבוע הם כמו אִוְושָׁה של הלב שמטפטף סיפוק עצום, ויש בו התרגשות, פחד ובעיקר תקווה. לעומת כעבור כמעט שני עשורים, מצידה השני והצפוני של המדינה, זכיתי לזוגיות שהתרחשה בשלהי שנות השְׁלוֹשִׁים וָשֵׁשׁ. שהבהירה לי להבין שהמרחק רק גרם לאהבה להיסדק, עד שהיא הפכה לנואשת.

 

עוד שעה מגיעים לאילת ואני חולפת ליד המקום שבו היו מקלחות קרות ולילות ללא שינה, ומִבְרֶשֶׁת שִׁינַּיִים שנשארה ללא שימוש. וחושבת שהמסע הזו הוא סוג של מסע מתקן מן הִטַּהֲרוּת ומחיקת כל מה שהיה במקום שבו יש שאריות אחרונות של תמימות. ודמיינתי את פתיתי התמימות כמו השלג נושרים מעל הרי אדום ונשארים בפסגת ההר, עד שהשמש הקֵיצִית של חודש אוגוסט תמיס אותם.

 

כבר התעבו הדמדומים מעל הרחובות העטופים להט של שמש אַדְמוֹנִית, כרסתנית ומפויחת, שלחשה כגחלים עמומות מעל אלפי בתים. עד שנצבעה בצבע חִוֵּר- אפלולי והתכסתה בשמיכה שחורה שרסיסים לבנים צבעו אותה. הגעתי לדירה של חברתי, שגרמה לי לצאת מדעתי בחודש אוגוסט ולהגיע לאילת לכבוד האירוע שעשתה. בסָלוֹן חיכתה חברה נוספת שעבדה איתי בעבר ולא ראיתי אותה המון שנים. עיני הנדהמות הוסרו ממנה במהירות והופנו לשולחן העמוס כָּל טוּב, שבעלה של חברתי הכין. מזווית העין ראיתי את גלילי השומן שעטפו את גופה הצנום שזכרתי, ובגדיה שמעולם לא ידעו איך להיערך לגוף רחב נקשרו ברִפְיוֹן. היא תמיד הייתה מצחיקה וקוּלית, כזו שמצפצפת על כולם. פאק איזו רזה נהיית היא אומרת לי, איפה השמיינל`ה שאני זוכרת. ואני מחייכת מנסה לשמור על טאקט כדי לא להגיד משהו מטומטם ועונה לה, שככה זה כבוחרים לקחת אחריות על החיים. ואני מרגישה איך האוויר הקר שנשב מפתחי המזגן מסיט תלתל ממצחי כמו הררי המשקל שנשבו עלי והזזתי את היד כדי להסיט אותו, כמו את העבר שלי.

להִתְעַלְּסוּת תמיד יש מחיר, היא אומרת לי, משפשפת את הבטן שלה כמו אחד שרוצה להראות שהוא שָׂבַע. ואני זזה באי נוחות ומנסה להבין מה כוונתה. ואז היא סיפרה לי שהחברה האנושית טמטמה אותה, כדי לא לטבוע עם החשש- שמה יגידו. היא עשתה עוד ילד, מאחר ובגיל שְׁלוֹשִׁים וּשְׁמוֹנֶה כבר לא הייתה לה סַבְלָנוּת לחוסר ההתחשבות המטורף הזה של הסובבים אותה. היא התחתנה עם גבר שלא מוצא את עצמו, היום הוא מובטל עם דַּלֶּקֶת פְּרָקִים בבית. ולפני שהייסורים יהפכו לבלתי נסבלים היא הרגישה שזה הזמן שלה לשלם את חובתה לחברה, רק שהיא לא ידעה שזה יגבה ממנה מחיר כל כך יקר. ההיריון השני שלה, שאמור להיות משמח ולהכריז על פתיחת תקופה ואות של סימן טוב הפך לריק אחד גדול. באותו בוקר שבו הרגישה צירים, נגשה לרופא המשפחה ששילח אותה הביתה בטענה, עזבי זה שום דבר. כמה שעות אחר כך מצאה את עצמה בחדר המיון בבית החולים יולדת. אחרי שבועיים הבן שכה חשקה בו התעייף מלחיות. גופו כחש ומבטי התקווה הפכו לעצב. וביום האַרְבַּע עֶשְׂרֵה הרכבת האנושית היוצאת למרחקים בחרה לעצור בתחנת הפגים ולאסוף אותו אל הלֹא נוֹדַע. מוות היא מנת חלקם של המנוצחים, היא אומרת לי. אלו שהיו אמיצים לבוא לעולם לזמן קצר.

והלב שלי רוצה להתלונן קֳבָל עַם וְעֵדָה על חוסר הצדק שנעשה, ואגלי דֶּמַע שסירבו להישאר בגלגל העין שלי לחלחו את פני. מאז המקרה היא החלה לשמור שבת, שזה משהו שאני לא מצליחה להבין, האם הצרות שקורים לנו תלויים ביושב במרומים ונוח להיאחז בדמות לא ברורה במקום לבחור להיאחז בהחלטות והבחירות שלנו. היא אומרת שמות הילד כנראה היה צריך לקרות. ואני חושבת ששום דבר הוא לא דֶּטֶרְמִינִיסְטִי שנקבע מראש.

אני קמה להביא ירקות חתוכים וגבינת מוצרלה, והיא מבקשת ממני עוד סיבוב של מנה. לעסתי את האוכל שהרגיז את עֲצַבּיי וכל נגיסה התפזרה על הבגדים שלי בפירורים קטנים ומבחילים, כמו חוֹל ים. רופאי המשפחה הפכו לפקידים. אני אומרת לה, ורוצה לספר את כל האירועים שההורים שלי חווים בהמתנה האינסופית לרופא מומחה, כי רופאת המשפחה הפכה למנפיקת טפסי שְׁבַע עֶשְׂרֵה. ואז היא מחייכת ואומרת, זה כבר לא חשוב, חלפו כבר חודשיים ואני שוב בהיריון, סוג של חוויה מתקנת.

 

כשנסעתי חזרה למלון עמדתי במִרְפֶּסֶת של הקוֹמָה החֲמִישִׁית הפונה ליַם סוּף. הנשימה שלי נעצרה. מרחוק ראיתי את אורות המכוניות שנוסעות בעַקַבָּה נוצצות כגַּחְלִילִיוֹת, ולים היה צבע מְכֻשָּׁף ומסתורי כאילו מדובר בים קסמים. הרגשתי איך השַׁלְוָוה דוחקת את ההמולה והטינופת התל אביבית שהגיעה אל העיר הדרומית. ופתאום כל כך רציתי את האהבה של שנת אֶלֶף תְּשַׁע מֵאוֹת תִּשְׁעִים וּשְׁתַּיִם. השתרעתי על המיטה הגדולה, ליטפת את הבטן המעונה שלי וחייכתי מהמחשבה. על איזה כוח יש לחברה האנושית שכופה עלייך להציץ אל התהומות שלמרגלות ההר, ואז כוחך כבר תש ואתה עושה בחירות משונות כדי להשתיק את הקהל שיושב בטוּרְבִּינָה וזועק לך- תחתן, תעשה ילדים. ובכל פעם שאתה מבצע את אחת הפעולות נשמעים קריאות ה- אוֹלֶה. ובאותה נשימה קוברים אותך במַרְתֵּף העינויים, כי השגת את המטרה בשביל האַחֵר ולא בשבילך. נזכרתי בצִלְצוּל שהעיר אותי בזמן אחרי שנשמעה נקישה והדלת אל החופש נפתחה בפני, והוציאה את התחושה החברתית המציקה שהטיחה בי פחד נוראי וכמעט גרמה לי לאסון. לא יכולתי לדמיין את עצמי חיה עם מישהו בלי אהבה וגם מביאה איתו ילדים.

 

באותו רגע הבנתי שהאושר החובק עולם, נועד לייסר את מי שעומד בחיבוק ידיים ואינו פורץ את העתיד. ולי יש משימה שגודלת מיום ליום: להמשיך להתקיים בשלווה עם תחושת אמונה, שלא אתן לעצמי להתנהג כחלשה שמקבלת מעטפת כספים דמיונית בכל פעם שאני מבצעת נוֹרְמָה חברתית. אלא אתייצב בפני המְצִיאוּת ואבחר במה שטוב לי ולא לאחרים, מאחר והתעייפתי לעמוד בסטנדרטים החברתיים שכופים עלי להיות הכּוּסִית הרזה שלעולם לא אהיה, או זו שחייבת להתחתן. אלא להפנים שזו אני, שחיה בשלום במידה אַרְבָּעִים וּשְׁתַּיִם. וסביר להניח שיבוא יום והסטאטוס סִינְגֶלית שוב ישתנה.

 

 

Leonard Cohen - First We Take Manhattan

They sentenced me to twenty years of boredom
For trying to change the system from within
I`m coming now, I`m coming to reward them
First we take Manhattan, then we take Berlin

I`m guided by a signal in the heavens
I`m guided by this birthmark on my skin
I`m guided by the beauty of our weapons
First we take Manhattan, then we take Berlin

I`d really like to live beside you, baby
I love your body and your spirit and your clothes
But you see that line there moving through the station?
I told you, I told you, told you, I was one of those

Ah you loved me as a loser, but now you`re worried that I just might win
You know the way to stop me, but you don`t have the discipline
How many nights I prayed for this, to let my work begin
First we take Manhattan, then we take Berlin

I don`t like your fashion business mister
And I don`t like these drugs that keep you thin
I don`t like what happened to my sister
First we take Manhattan, then we take Berlin

I`d really like to live beside you, baby ...

And I thank you for those items that you sent me
The monkey and the plywood violin
I practiced every night, now I`m ready
First we take Manhattan, then we take Berlin

I am guided

Ah remember me, I used to live for music
Remember me, I brought your groceries in
Well it`s Father`s Day and everybody`s wounded
First we take Manhattan, then we take Berlin

  

Delusion71@walla.co.il

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

53 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל הזוייה אלא אם צויין אחרת