00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

מדע אחר

אבולוציה של האדם: על ארנבים מקורננים ואיש העץ של אינדונזיה

05/06/2009

באגדות עם אמריקאיות ידוע לשמצה הג`קאלופ – Jackalope – ארנב תוקפני במיוחד בעל קרני עז. המתיישבים האירופאים הראשונים באמריקה תיארו בבעתה את ארנבי הפרא המקורננים של היבשת החדשה, ותיאורים שלהם מופיעים במאמרים מדעיים עוד מהמאה ה- 18. לאורך השנים הסתבר שלא קיים מין של ארנבים עם קרניים, אך שלג`קאלופים קיים עדיין בסיס של ממש במציאות. אלו פשוט ארנבים שנדבקו בזן יוצא-דופן של וירוס הפפילומה.


הוירוס, ששמו המלא הוא וירוס הפפילומה על-שם שופ, מדביק ארנבים וגורם לצמיחה של גידולים קרניים, המכילים קראטין – אותו חומר הקיים בציפורניים ובקרן הקרנף. הגידולים צומחים בצורות שונות בעיקר על ראשה של החיה האומללה. בשלב מסוים הם הופכים להיות גדולים כל-כך שאינם מאפשרים לה לאכול, והארנב מת ברעב.
העיסוק בוירוס הפפילומה (וכן, למי שתוהה, זהו קרוב משפחה של וירוס הפפילומה האנושי שגורם לסרטן צוואר הרחם, ושיש כיום חיסון כנגדו), מביא אותנו לנקודה מעניינת במיוחד באבולוציה של האדם. עד עכשיו עסקנו במוטציות שיכולות להיגרם בקוד הגנטי של העובר, ולהוביל להתפתחות שונה מזו של רוב בני-האדם הקיימים כיום – למשל, בהצמחת פטמות ושדיים נוספים, או פרווה על הפנים והגוף. אבל בחלק הזה ניגע בנקודה אחרת וחשובה לא פחות: כיצד הגנים שאינם שלנו, משפיעים גם הם על חיינו.
נתחיל בשאלה רטורית: כמה גנים יש בגוף שלנו? התשובה הפורמלית היא שבקוד הגנטי של האדם קיימים בסביבות העשרים-אלף גנים. אבל התשובה האמיתית היא שמספר הגנים השונים בגופנו גדול פי עשר – אבל לא כולם אנושיים. הגוף שלנו הוא למעשה גן חיות הכולא בסביבתו מגוון מרהיב של מיקרו-אורגינזמים שונים. אם נסתכל מחוץ לגוף, הרי שיש לנו על העור פלורה של פטריות וחיידקים – ואצל אלו שאתרע מזלם, יש גם כינים, פרעושים ופשפשים. למעשה, כמעט לכל הקוראים מסתתרות קרדיות זעירות בזקיקי השיערות, חיות על השומן שאנו מפרישים ובלילה, כשאנו ישנים, הן יוצאות אל פני השטח של העור ומזדווגות בתאוות חושים.
 
 
אם ננסה לחקור עמוק יותר, נגלה שהמעיים שלנו מכילים חיידקים חיוניים לעיכול המזון, צד בצד עם תולעים שונות ומשונות. אפילו הנרתיק הנשי מכיל אוכלוסיות של חיידקים, שמשרתים מטרה טובה – הם מאזנים את החומציות של הנרתיק ולא מאפשרים לפטריות להשתלט עליו. ולכל אחד ואחד מתוך מיליארדי החיידקים, הפטריות והחרקים שחיים עלינו ובתוכנו, יש כמה-אלפי גנים, שכל אחד מהם יכול לעבור מוטציה בפני עצמו.
המשמעות של כל זה היא שהאדם אינו אורגניזם בודד במערכה, שכל תכונותיו תלויות רק בקוד הגנטי שלו עצמו. בתור דוגמא, אם מין מסוים מאוכלוסיית החיידקים שבנרתיק יעבור מוטציה שתגרום לו להתרבות במהירות רבה, החומציות בנרתיק עלולה להשתנות. מינים אחרים של חיידקים ופטריות ישתלטו אז על הנרתיק, ובמהרה נקבל דלקת בדרכי השתן. אשה שלוקה במחלה הזו תקיים יחסי מין רק מתוך כאב רב – והנה קיבלנו תכונה שונה של המין הנשי. דוגמא אחרת תהיה אם אחד החיידקים מאוכלוסיית החיידקים במעיים יעבור מוטציה שתגרום לו לזכות בעליונות על כל השאר ולקטול אותם... והנה הלכה היכולת שלנו לייצר ויטמין K וביוטין - וקיבלנו המופיליה, דכאון ובעיות בכליות ובכבד.
ההבנה של נקודה זו מובילה אותנו לשתי נקודות חשובות באבולוציה של האדם. קודם כל, מוטציה באחד מחברינו לחיים יכולה להיחשב כשינוי של התכונות שלנו עצמן, ולמעשה כצורה של אבולוציה מוגבלת. מנקודת המבט של היום, יש כאן פוטנציאל לשינוי התכונות בחלק גדול מהאוכלוסיה תוך זמן קצר להחריד, מהסיבה הפשוטה שאנחנו חיים בכפר גלובלי, ושהחיידקים מתרבים במהירות עצומה. מספיק שמוטציה מהסוג שציינתי תתרחש בחיידקי המעיים של אשת עסקים מיטיבת-טוס, ותוך כמה ימים יהיו לנו נשאים ומפיצים של מין החיידקים החדש בכל הערים הראשיות בעולם. במקרה זה, גם אם החיידק מביא לחסרון הישרדותי, חצי מאוכלוסיית העולם כבר תידבק בחיידק הזה דרך לחיצות ידיים ארעיות לפני שמישהו יבין בכלל איפה טמונה הבעיה. התוצאה תהיה שינוי של תכונות האוכלוסייה האנושית. זה יכול להיות שינוי לטובה - למשל, הקניית היכולת לעכל סיבית – או במקרה של חיידק מזיק במיוחד לגוף, עלולה להתפשט מגיפה חדשה שתוביל לברירה טבעית חזקה, ובסופה רק המותאמים ישרדו.
אבל גם בני-האדם יכולים לעבור מוטציות, שישנו את יחסי-הגומלין שלהם עם הסימביונטים שחיים בגופנו. אולי הדוגמא הטובה ביותר לכך היא זו של דדה, איש העץ האינדונזי (מומלץ לראות את הסרט שבקישור לפני שממשיכים לקרוא).

דדה - איש העץ מאינדונזיה

דדה נולד באינדונזיה כבן למשפחת דייגים. כדרכם של ילדים, הוא גדל, התחתן והביא לעולם שני ילדים. בנקודת זמן כלשהי במהלך כל הפעילות הזו, נפצע דדה בברכו. הפצע החלים היטב, אך זמן קצר לאחר מכן התחילו לצמוח יבלות באיזור הברך. הוא פנה לרופא שניסה להסיר אותן באמצעות הקפאה וחיתוך, אך הן צמחו בחזרה ולדדה לא היה מספיק כסף לטיפולים חוזרים ונשנים. לבסוף הן הגיעו למצב בו גידולים דמויי שורשים וענפים צמחו מכפות רגליו ומידיו, והיבלות הגיעו גם לגב, לחזה ולפנים. דדה הפך לתופעה המוכרת בכל העולם כאיש העץ של אינדונזיה.
 

הבעיה של דדה כפולה. מצד אחד, גופו הותקף ע"י וירוס הפאפילומה האנושי מסוג II. וירוסי הפאפילומה, על כל מאות מיניהם השונים, נפוצים מאד בקרב האוכלוסיה האנושית, ויש הערכות לפיהן 90% מתושבי ארה"ב נגועים באחד או יותר ממיני הוירוס. הוירוס תוקף תאים בעור, וגורם לתאים המייצרים קראטין (החומר ממנו עשויים השיער, הציפורניים, או קרן הקרנף) להתחלק ללא שליטה. בבן-אדם רגיל הנדבק בוירוס, מופיעות יבלות מאד לא נעימות למראה, אך לרוב אינן מזיקות. הסיבה שאינן מזיקות היא שתאי הדם הלבנים מצליחים להשתלט על התאים הנגועים ולעצור את הגדילה עוד בשלב שגודל היבלת אינו עולה על מספר סנטימטרים.
 

אצל דדה, לעומת זאת, היבלות המשיכו לגדול בקצב קבוע של חצי סנטימטר לחודש – כמעט כמו קצב הגדילה של שיער אנושי. הסיבה לכך אינה ברורה לגמרי, אבל היא קשורה כנראה בכך שלדדה יש מעט מאד תאי דם לבנים בגוף, ושמערכת החיסון שלו אינה מסוגלת להתמודד עם התאים הנגועים. זוהי למעשה תסמונת של חולה איידס שכבר הגיע לשלב הסופני, אך אין כל סימנים שדדה נדבק בוירוס ה- HIV. למעשה, הבריאות שלו במצב טוב, מה שהופך את כל העניין למבלבל עוד יותר.
למרות שאנחנו לא מבינים בדיוק מה הבעיה במערכת החיסון של דדה, אפשר להסכים על התוצאה: יש לנו כאן אדם שמערכת החיסון שלו בעייתית בנקודה ספציפית, ואינה מסוגלת להתגונן כנגד וירוס הפאפילומה האנושי מסוג II, אך הוא בריא מכל בחינה אחרת. לפיכך נשאלת השאלה: אם דדה היה אחד מאותם אפריקאים ראשונים שנדדו לאירופה – האם היינו מקבלים אוכלוסיה של בני-אדם הפגיעים במיוחד לוירוס הפאפילומה האנושי מסוג II? ואם כן, האם רבים היו סובלים מתסמינים דומים לאלו של `איש העץ`?
כנראה שהתשובה חיובית. סביר להניח שאוכלוסיה של בני-אדם יכולה להצליח לשרוד גם עם התסמינים של דדה. הם יצטרכו להוליד ילדים בעודם צעירים – בין גילאי עשר לעשרים שנה – לפני שהיבלות יתפסו נפח גדול מדי ויימנעו מהנשא לתפקד. העובדה שניתן לקצץ את היבלות, בדומה לקיצוץ ציפורניים, יכולה להפוך את הבעיה לכרונית ולא נעימה, אך לא משתקת בהכרח. אך האם הבעיה של דדה בכלל תורשתית?
התשובה היא שייתכן, אך לא סביר במיוחד. קודם כל, שני הילדים של דדה בריאים למראית עין. קשה למצוא פרטים רפואיים של ממש על מצבם, או מצב מערכת החיסון שלהם, אך לפחות כלפי חוץ, הם בריאים. יתכן שהסיבה היא שהסימפטום של דדה אינו מוטציה אלא בעיה בהתפתחות, או השפעה של חיידק או וירוס אחר שאיננו מכירים. אפילו אם מדובר במוטציה תורשתית, יתכן שהיא תלויה בגורמים סביבתיים, או שהיא רצסיבית – כלומר, אשתו של דדה תרמה לילדים גן שמחפה על הגן שהעביר להם דדה. כמובן שאפשרות אחרת היא שהילדים פשוט לא נפגעו מהוירוס. מכיוון שלא ניתן למצוא מאמרים מדעיים מסביב למקרה הספציפי הזה, אנחנו פשוט לא יודעים מספיק כדי להעריך נכונה את המצב.
מה שאנחנו כן יודעים הוא שמקרים דומים, בהם אנשים סבלו מגדילה בלתי-נשלטת של יבלות, דווחו מסין ומרומניה (ראה תמונה למטה), ובשני המקרים בסין היה מדובר בחולים שנדבקו באותו סוג וירוס. אנחנו גם יודעים שסביר להניח שלאבות-אבותינו היתה בעיה חיסונית כלשהי שהועברה גם אלינו. מחקר שנערך ברוצ`סטר שבמינסוטה הראה שיבלות באיזור איברי המין היו בעלות סיכוי של 30% להופיע בשנית, מה שמעיד על חוסר יכולתה של מערכת החיסון לנכש את הוירוס מתוך הגוף.
מיהו איש העץ האמיתי כאן? לא רק דדה. לרבים מאיתנו יש את הפוטנציאל לפתח יבלות דומות לאלו של דדה, מבלי שנוכל להיפטר מהוירוס הקיים בגופנו. דדה הוא רק מקרה הקיצון, אבל בסופו של דבר, כולנו מפתחים יבלות אם אנו נחשפים לוירוסי הפפילומה הלא-נכונים. כשאנו מסתכלים על דדה, אנו רואים את המראה השבורה של עצמנו, וכיצד היינו יכולים להיות.

 
בחלק הבא והאחרון: על הסרטן המדבק, והשדים הטזמניים הנכחדים

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

51 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל רועי צזנה אלא אם צויין אחרת