00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

בנויה לתלפיות.

One size.

אני עומדת בתור לתָּא מדידת הבגדים, כשאחת הבנות מצחקקת מהבדיחה הלא מצחיקה שהחברה שלה מספרת בקולי קולות, והיא מְטִילָה את ראשה לאחור כאילו מסריטים אותה לאיזה סרט בהולוויד ומושכת את המִכְנָסַיִם שמדדה כלפי מטה עד שרואים לה את החוטיני מבצבץ. וכל התכשיטים האֶתְנִיים - צמידים, וטבעות מכסף מרשרשים בכל פעם שהיא מעלה או מורידה את הידיים. יש לנו נטייה מוזרה הבנות, לעמוד ולסדר את כל החלקים של הגוף כשאנחנו מתלבשות או מודדות בגדים ונעמדות מול המַרְאָה. זה מתחיל בלהזיז את האגן ולבחון את הצדודית שלנו מכל הזוויות האפשריות, במיוחד אם מדובר על מִכְנָסַיִם. עם חולצות זה פחות מסובך. אנחנו מורידות ומרימות אותה כאילו מדובר על מסך כבד שעולה ויורד בתום ההצגה. ויכולות לעמוד שעות ולהתנועע ולעשות פרצוף חמוץ כשמשהו בולט מידי או לא מתיישב טוב, על הגוף הזה שהתרחב והתכווץ במהלך השנים כמו אָקוֹרְדְּיוֹן ומה שנשאר בו זו הנשמה. אני משערת שהיא מטר שישים וחמש, יש לה כתפיים קטנות, שמוטות וציצים גדולים מידי שנדחסו לחולצה החדשה שהיא מדדה. וכשאני חושבת על המֶטֶר שִׁבְעִים וחמשה סנטימטרים שלי, זה כאילו נלכדתי בממלכת הננסים כשמסביבי בחורות צנומות ונמוכות, כשאני חושבת לעצמי איך בכלל העזתי להיכנס לחנות שכזו ולמצוא משהו.

 

המוכרת באה אלי כמעט בריצה, נחבטת ברגליה ודוחפת לי ליד כל מיני דגמים, היא אפילו לא הרימה גַּבָּה כמו פעם כשהייתי נכנסת לחנויות הרגילות והמוכרות היו מתפלצות " מה דְּאָבָּה שכמוך עושה פה". היום במידה המדושנת והחיננית שלי שכבר לא מורה על שלוש ספרות, אני מרגישה כמו ג`וליה רוברטס מהסרט אישה יפה, שכרטיס האשראי מנצנץ וגורם למוכרות ללקק לי ת`תחת, וזה נעים כי אני אוהבת לָשׁוֹן חלקלקה שָׁם למטה. אני שומעת את רִשְׁרוּשׁ מכנסי הכותנה של הבחורה שבתא נסגרים ואחרי דקה היא יוצאת ואני נכנסת. בסתר ליבי אני די מַשְׁלָה את עצמי שהמכנס הזה יעלה עלי ובכל זאת לקחתי אותו כאילו מישהו ילחץ על איזה מֶתֶג סודי והכל יתלבש עלי פרפקט.

 

כשיצאתי מתא ההלבשה מתכוננת לראות איזה אור מהדמות שנשקפת מולי במַרְאָה, שתאחה את שברי המחשבות המנופצות שלי, ואת הסימנים המרשיעים שמשתקפים מגלים לי ש- זה לא יושב טוב עלי. אני שומעת מהצד את המשפט- את צריכה מידה קטנה יותר. ורואה אישה צעירה עם כתמים צהובים של חָלָב ופליטות מרוחים על החולצה שלה. היא אוחזת ביד אחת את העגלה וביד השנייה נוגעת בבגדים כמחפשת משהו, כשלפתע היא מתיישבת ושולפת את השָׁד הענקי שלה עם הוורידים הכחולים והפטמה העצומה. והתינוקת יונקת בטירוף, תוך כדי שהיא לשה את השָׁד ומגרגרת בהנאה. ועם התנועות הקצביות האלו של היניקה, אני מביטה עליה ועצב רב ניכר בעיניה. היא רואה שאני מסתכלת עליה ואומרת, נִרְאֶה לך שזה קל. בהתחלה כל כך רוצים ילדים, וכשהם באים לעולם את מבינה שהם הורסים לך את החיים. את מכבה את החַיּוּת שהייתה לך והופכת להיות עֶבֶד שלהם, זה מאוחר מידי וקשה מידי ואת לא יכולה להתחרט. ואני מחייכת נבוכה ואומרת לעצמי בלב, שאנשים לא יודעים מה מְצָפֶּה להם עד שהם לא מגיעים לרגע האמת. ונזכרתי שאחרי ימים שלמים לאחרונה, שבהם ערבבתי את כישורי הבייביסיטר עם האחיין שלי עם הנשמה שלי. וארגתי אותם ביחד סביב כתפי, גסים ונעימים כמו חוטי בד היוּטָה שהופך לאריג שַׂק הרגשתי שמחה שגרמה לי להתגלגל בדילוגים לתקופה חדשה.

 

והיא מחליפה נושא ואומרת, תגידי, מה חשבת לעצמך בכלל שלקחת כזו מידה. ואני מביטה בבָּבוּאָה שלי מיישרת את המִכְנָסַיִם ומחפשת איזושהי תשובה במַרְאָה על שאלה שאני אפילו לא יודעת מהי. ואז אני קוראת למוכרת שלקחה לגימה מהקפה שכבר התקרר שתבוא להחליף לי, אבל היא צועקת לי מהדלפק. מצטערת זה One size . אין לזה מידות. אז וויתרתי על המכנס באכזבה רבה וחשבתי מי האידיוט שהמציא את הדבר הזה  One size ועד כמה המשפט מידה ארבעים וארבע אינו נכון. כי כבר נתקלתי בחנויות שהארבעים ושתיים הוא בעצם ארבעים. ומה נעשה אנחנו הנשים, תבנית הגוף שלנו היא מורכבת ולא כולן נכנסות למידות של שילב.

 

המניקה לוחשת לתינוקת מילים של הרגעה כשהמוצץ נשמט מפיה ונופל לרצפה. באינסטינקט של מסתערב צבאי באמצע לוחמה בשטח בנוי, אני מתכופפת להרים אותו. היא אומרת לי תודה ושואלת לגילי. ואני מסלסלת קצוות שיער סביב האצבע, כמו ילדה מפגרת שמתביישת ולוחשת לה במבוכה, אני בת שְׁלוֹשִׁים ושֶׁבַע והיא נדהמת ואומרת, באמת. לא רואים. ואני תוהה איך צריכה להיראות אישה בת שְׁלוֹשִׁים ושֶׁבַע. חשבתי על השיחה שהייתה לי עם אלוהים לא מזמן, אני מסתכלת על עצמי במַרְאָה ובעיניים שלי מנצנצת מזיגה של תקווה ופחד.  

כשנפרדנו היה כבר ערב, היא אמרה לי שאני נראית כמו אחת שיש בה גחלים לוחשות רק שצריך להבעיר אותם, ושאני נראית כמו אחת שעושה אהבה עם העוברים והשבים, שזה משהו שכבוי אצל הרוב ההולכים שפופים, ממהרים או תוהים. ואני חייכתי. לחצתי לה את היד והחשתי את צעדי מהרחוב הצר לדיזינגוף, וחשבתי, כמה נעים לקבל מאישה זרה לחלוטין מחמאות. חזרתי הביתה עמוסת שקיות מחנויות אחרות וזה בדיוק מה שהייתי צריכה. לפתוח במשהו חיובי את השבוע, אבל את השבוע שעבר פתחתי בעצב רב, המנכ"ל שעזב, עובדת שנקלעה למדינה הזו במִקְרֶה, לא שייכת לאף אחד ושניקתה את החָרָא של אחרים. פתאום ליבה נדם בגלל המחלה הארורה הזו שפילחה את הגוף שלה. כששלחתי מייל על מועד הלוויה לכולם, בקושי ידעו על מי אני מדברת מרוב שהעיניים של כולם נעוצות במסך ולא באנשים שעובדים מסביבך. את השבוע סיימתי בבדיקה אחת שפתחה מערכת מסועפת של בדיקות נוספות שגרמו לי להאשמות ונזיפות מול אלוהים, בשאלה, למה דווקא אני. ולדמעות לזלוג על לחיי. כל חיי ייחלתי למשקל שלי לסגת, והנה זה קורה מהסיבות הלא נכונות. אני מפחדת למצוא את עצמי בקרוב עטופה בפיג`מה של משוגעים, גוררת עמוּד מברזל שתלויה עליו שקית נוזלים שמטפטפת כמו גשם והטיפות נספגות בקרקעית הבּוּצית של הגוף שלי כדי לעורר אותו לחיים.

 

את הבוקר פתחתי עם צלילי הסימפוניה השביעית של בטהובן ביוטוב, אני מביטה על הנגנים והמְנַצֵּחַ וחושבת איזה יופי שמעט צלילים מוזרמים לתוך הוריד שלי כמו אותה אינפוזיה שאקבל בקרוב ושגורמים להביס את התְּשִׁישׁוּת שאוחזת בי.אין ספק שהחיים הם One size גלובאלי כי הם יכולים להכיל הכול, גם רע וגם טוב, הם יכולים להתחיל בואהו- ולהיגמר באותה נשימה.

 

מצורף שיר שאני כ"כ אוהבת של אלטון ג`ון כי אני מרגישה מבורכת ומבועתת כעת.

 

Elton John - Blessed

Hey you, you`re a child in my head
you haven`t walked yet
your first words have yet to be said
but I swear you`ll be blessed

I know you`re still just a dream
your eyes might be green
Or the bluest that I`ve ever seen
Anyway you`ll be blessed

And you, you`ll be blessed
You`ll have the best
I promise you that
I`ll pick a star from the sky
Pull your name from a hat
I promise you that, promise you that, promise you that
You`ll be blessed

I need you before I`m too old
To have and to hold
To walk with you and watch you grow
And know that you`re blessed.

 

 

נ.ב התרגשתי לקבל מסר ברשומה הקודמת דווקא ממישהו אנונימי נטול ניק ושם, שהלוואי והייתי יודעת מי הוא כדי להודות לו באופן אישי. שמתוך מאות האנשים שחובקים אותי, אחרי כמעט חודש ימים שלא כתבתי, שלח הודעה פשוטה בסגנון, לאן נעלמתי. אז תודה לך. למען האמת, אני כבר בקושי כותבת בתפוז, המתיקות שגרמה לי להתמסר לפּוֹרְטָל המיוחד הזה בעבר נותנת לי את התחושה כעת כאילו הכישוף ניטל ממני. התענגתי מארבע שנים של כתיבה והשתתפות בפורומים והבלוגים השונים באופן כה עמוק, עד שהרגשתי שאני מוזנת מהעושר שקיים בו. זכיתי בעבר להכרה והוקרה שגרמה לי לעונג רב, אך כבר למעלה משנה אני מרגישה שנעלמו כותבים טובים, ורמת השיח הנעים שהייתה התפוגגה. ובעיקר די משעמם לראות שוב ושוב את אותם שמות של כותבים- שחלקם לאחרונה הוא רכש חדש שיובא מאתר אחר ומוכר ופשוט גורמים לך לדלג על הכתוב כי הגעת לרוויה מהם מהר מידי, ככה זה כשמציפים אותך באותה דמות כמה פעמים בשבוע.

 

מעולם לא עשיתי לעצמי יחסי ציבור, שמתי לינקים לרשומות שלי בפורום המומלצים, או פניתי למישהו בהנהלה של תפוז. גם כל השינויים הרפרזנטטיביים או הכלים שהחליפו במערכת הבלוגים מעניינת אותי כשֶׁלֶג של אשתקד, כי אני כמו שוכרת שגרה פה, שכך אין לי זכות להעיר לבעל הבית שחֵפֶץ בשינויים. בחודש אוגוסט זכיתי בפרס מפנק של הרשומה הזו, שאפילו לא זכתה לאזכור בעמוד הראשי כפי שפעם היה נהוג לתת מקום של כבוד לרשומות נבחרות. חלפו שלושה חודשים ועד היום לא קיבלתי את הפרס המגיע לי. יותר נכון קיבלתי אותו, רק שפָּג תָּקְפּוֹ והייתי צריכה להחזיר אותו למערכת ומכאן החל מסע העינויים. מאז שהנהלת הבלוגיה מחליפה מנהלים כמו גרביים, הנוף הנעים שהיה בה נעלם, וחרף זה שפניתי למנהל תפוז, ומנהלת הבלוגיה זכיתי בהתעלמות או בתגובות לאקוניות וחובבניות. ואני אומרת שאם מנהל שלא יודע לעשות פוֹלו-אפ ללקוחות שלו, מבחינתי לא עשה את העבודה שלו. וכשאתה שבע ממשהו, כנראה שצריך לפרוש בשיא. אבל איך אני יכולה לפרוש כשהדבר היחיד שמחזיק אותי פה היא יצירת האומנות שלי, הבלוג. משהו שלעולם לא אמחק ואמשיך לכתוב בו רק במינון נמוך יותר.

 

פשוט מאכזב אותי חוסר היחס של האנשים שמתפעלים את האתר הזה ושנותנים לי תחושה של ארגון עָצֵל שלא ממש מתלהב מהלקוחות שלו, וכשלא נעים לך להיות במקום שמפגינים בּוּז כלפייך, אתה לא רוצה לחזור לבקר.

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

69 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל הזוייה אלא אם צויין אחרת