22
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

זיכרון בפועל

וואלס עם באשיר

אהבתי הגדולה מכל שמורה לסרטים, שנותנים לי תחושה של חלום. סרטים מעוצבים, מסוגננים, כאלה שניכרת בהם הנשמה היתרה של היוצרים, אבל גם המיומנות הטכנית שלהם. וגם ההכרות שלהם עם קלאסיקות קולנועיות ואחרות. משום כך, אהבתי מאד את "ואלס עם באשיר", סרטם של ארי פולמן, דוד פולונסקי ויוני גודמן.

ארי פולמן היה חייל בסדיר במלחמת לבנון הראשונה. היחידה בה שרת הייתה מוצבת סמוך לסברה ושתילה בזמן הטבח. בסרט, שיש לו מבנה וצורה של סרט דוקומנטרי, פולמן יוצא לברר מה עומד מאחורי פיסת זיכרון שתקועה לו בראש מימיו כחייל. ככל שהסרט מתקדם, מריאיון לריאיון, אנחנו למדים שזה לא רק סרט על ארי פולמן, אלא סרט על מלחמת לבנון הראשונה ועל הטבח בסברה ושתילה. ואין סתירה בין שני הדברים, אני מכיר עוד סרטים דוקומנטריים שמתחילים מסיפור אישי, כדי שהצופה לא יחוש ניכור ביחס לסיפור הגדול. כזה היה "רוג`ר ואני" של מייקל מור, כזה היה "לאכול בגדול".

אבל, "ואלס עם באשיר" הוא גם סרט אנימציה. לא רק פיסות הזיכרון מוצגות באנימציה, גם ריאיונות שפולמן עורך בזמן הווה, למשל עם פרשן צבאי ידוע ועם מומחית לפגיעות פוסט-טראומה. מאליה עולה השאלה, מדוע אנימציה. צידוק לכאורה מובא בסצנה מוקדמת בהולנד, כשהמרואיין אומר לפולמן לא לצלם אותו ואת בני משפחתו, אבל מרשה לו לצייר אותם. במחשבה שניה אני אומר, לצלם סרט כזה, כולל בניית דגם של ביירות ושימוש בניצבים, זה היה עולה המון. עכשיו, כבר לאחר הצפיה וקריאה על הסרט באינטרנט, אני מבין שזו גם דרך לומר שזה לא בדיוק סרט דוקומנטרי, שהוא עוסק בחומרי הנפש לא פחות מאשר בחומרי המציאות.

מדובר באנימציה לואו טקית, לא בשכלולי האנימציה התלת מימדית של הוליווד. אנימציה שמזכירה חוברות קומיקס ישנות בשחור לבן, חוברות של טרזן ושל המערב הפרוע, שמעיינים בהן לאחר שנים, והנייר הזול כבר שינה את צבעו מלבן לצהוב. המעברים משחור-לבן לשחור-צהבהב הם בעלי משמעות. כתמי הצבע שמופיעים בסצנות מסויימות, יש להם משמעות. הכחול של הים, האדום של הדם, הכחול והאדום של הדיסקוטקים בתל אביב. המעבר משחור-לבן לצבע הוא אמצעי ביטוי שאנחנו כבר מכירים בסרטים אמנותיים (למשל "ראסטי ג`יימס" של קופולה או "מלאכים בשמי ברלין" של וונדרס). כמו השימוש באנימציה, גם הוא ממקם את הצופה בעמדה מתעתעת: רגל אחת בעולם המציאות, הפוליטיקה והפסיכולוגיה, רגל שניה בעולם החלום והאמנות.

הסרט פותח בשפת החלום והאמנות. הוא פותח בדימוי של כלבי פרא שועטים ברחוב תל אביבי, ונמשך לשיחה בין שני גברים בבאר תל אביבי. שניהם מתקרבים לגיל חמישים, גיל שכבר נותן מקום לזכרונות ולחלומות. אחד מהם הוא יוצר הסרט. הפתיחה הזו מזכירה לי את "בית מטבחיים 5" של קורט וונגוט, ספר שאני מאד אוהב. גם אצל וונגוט, נקודת הפתיחה היא ההיזכרות שלו בחוויותיו כחייל צעיר במלחמה, גם אצלו המסע אל תוך הנפש מתחיל בפגישות עם האנשים שהיו איתו שם. כמובן, הסרט גם העלה לי בזיכרון את "מאוס" של ארט ספיגלמן, ספר בשני חלקים שמספר בשפת הקומיקס כיצד עברו הוריו של ספיגלמן את השואה.

הסרט מסיים בשפת המציאות, עם עשרות הגופות שהתגלו עם שחר בסמטאות סברה ושתילה, עם הנשים הפלסטיניות המקוננות על מתיהן. קצת מביך אותי לומר, ששוב עלתה לי ההשוואה בין השכול הציוני המופנם לבין השכול הפלסטיני המוחצן. ההשוואה בין אהרן הכהן, שנדם למראה בניו הנשרפים, לבין דוד המלך, שזעק זעקה מרה על בנו המת אבשלום.

מלחמת לבנון הראשונה החלה כשהייתי לקראת סוף השנה הראשונה שלי באוניברסיטה. הייתי צעיר בשנה מבני השכבה שלי, שכבר התגייסו כולם ועולמם החדש לא היה עולמי. בשבוע הראשון למלחמה נהרגו בנים לחבר קרוב של אבא שלי ולמורה ותיקה שעבדה אצלו בבית הספר. שניהם היו ילדים מוצלחים מאד, מאלה שאבא היה אומר לי תמיד לקחת מהם דוגמא ולהיות כמותם. בקושי הסתרתי את הזרות וקהות החושים שחשתי לנוכח השכול. אני משער, שלו חייתי באיזור המרכז, כי אז הייתי אחד מהחוגגים הנהנתנים בתל אביב. אלה שגרמו זעזוע כה עמוק לממסד התרבותי-תקשורתי בישראל של אז, ושגם הסרט מאזכר אותם.

האם יש בסרט מחאה פוליטית? וודאי שיש, אלא שהיא מרומזת, ובעיקר ויזואלית. לא כזו שאפשר לצטט אחר כך בנאומי בחירות בכיכר מלכי ישראל. כשהחייל שב מהתופת בלבנון לחגיגות הקיץ בתל אביב, רואים אותו עומד לפני חנות מכשירי חשמל. מאחוריו עשרות מקלטי טלביזיה, ומכולם נשקף בגין נואם, כמו שבגין היה נואם. אחרי שנזכרת תגובתו של שרון למשמע הידיעה על הטבח בסברה ושתילה, יש סצנה אילמת שמראה את שר הביטחון סועד את ליבו בבשר על האש. זו מחאה הרבה יותר מתוחכמת מאשר זו של הסרט "בופור".

ההשוואה עם "בופור" של יוסף סידר לא מסתיימת כאן. הצפייה שלי ב"בופור" הייתה מלווה בתחושה שאמנם זו אמנות גדולה, אבל אמנות מניפולטיבית ונעדרת הגינות. לא אהבתי את הניחוח ההומו-ארוטי, את ההתפעמות מעלומיהם של החיילים הצעירים (ושל השחקנים היפיופים שגילמו אותם). לא אהבתי את המיתיזציה סרת הטעם, שהגיעה לשיאה בסצינת הסיום, כשלירז פושט את הסרבל שלו בשדה ירוק ואור נגוהות עוטף אותו. לא אהבתי את הליהוק של העיתונאי גדעון לוי לתפקיד המקהלה היוונית. לתחשתי, "וואלס עם באשיר" הוא סרט הגון יותר. משום כך, המחאה שלו נגישה יותר ונוקבת יותר.

אפרופו הגינות וורסוס גדעון לוי, ובהמשך לאזכור של "מאוס", צריך אולי להזכיר, שימי בגין היו הימים שבהם החל זכר השואה לשמש ככלי ניגוח פוליטי בישראל. דוברי הממשל החדש החלו לאזכר את השואה כדי לנמק מדוע הכל מותר לנו ולאיש אין זכות למתוח עלינו ביקורת. האופוזיציה החלה לערוך השוואות בין פשעים של ישראלים לבין פשעי הנאצים. במיוחד זכור מאותה תקופה מטבע הלשון המצער "יודו-נאצים" שטבע ישעיהו ליבוביץ`, מטבע לשון שמשמש עד היום את מי שרוצה לפסול את מכלול הגותו של ליבוביץ`. ההגינות של "וואלס עם באשיר" ניכרת גם כאן. ההשוואה בין סברה ושתילה לבין המחנות "שם" מוצעת, אבל אינה נכפית על הצופה. היא מוצעת כהסבר פסיכולוגיסטי לכך שפיסת הזיכרון לא מרפה מפולמן, שהוא דור שני לשואה. היא מוצעת כחלק מהמסע אל תוך הנפש, לא כחלק מהניתוח ההיסטורי או הפוליטי.

אפשר לומר שזהו "סרט בנים". לא רק משום שאין בו אף חתונה, אלא משום שהוא משקף תודעות של גברים, פורש סיפורי חיים של גברים, מילדות עד בגרות, ומרבית הדיאלוגים בו הם מהסוג שגברים מנהלים ביניהם כשנשים לא שומעות. מובן, שהם מדברים גם על נשים. חייל, ששחה ללב ים כדי לחמוק מעין אויב, מספר איך חשב שם על אימו, אליה הוא קשור מאד, ואז הסרט מביא פיסת זיכרון מכמירת לב של אמא וילד יחד במטבח. פולמן עצמו מספר איך הקיא את נשמתו בהפלגה אל חופי לבנון, ודמיין איך האישה הגדולה מהחלומות מגיחה מן הים ונושאת אותו על גופה העירום חזרה הביתה. גם הזכרון הזה מוסרט ומוצג. במקום אחר הוא אומר, שחברה שלו יעלי נפרדה ממנו שבוע לפני המלחמה, והיה בו רצון להיהרג במלחמה רק כדי לגרום לה ייסורי מצפון. בשונה מ"שתי אצבעות מצידון", אין כאן אישה אוהבת, שמחכה בבית לגיבור שיחזור מהמלחמה. יש רק דמויות מאוירות, שמייצגות דימויים של נשים כפי שהן קיימות בתודעה של גברים. עד לנשים המקוננות בסצנת הסיום, שהן נשים אמיתיות, לא דימויים.

סרט טוב. אני חושב שאולי אלך לצפות בו שוב.

- - - - - - - - - - -

שמוליק דובדבני

"עין הדג"

על האנימציה בסרט

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

19 תגובות

נשארים מעודכנים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל שושן פרא אלא אם צויין אחרת