00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

יומן חסוי

פיצי פיץ

והפעם זה עליך, פיץ שלי.
האמת, עם כל מה שעברנו איתך, הייתי צריכה להקדיש לך בלוג שלם. מעניין למה אני שוכחת לספר את הדברים האלה. אולי בגלל שאני לא רוצה לזכור לימות עולם שאני נכשלת בתפקידי כאמא? אולי.
נולדת עם לשון קשורה, לא ביג דיל. ניתקנו לך אותה בגיל 4 ימים (אל תדאג, לא כאב לך.) מכיון שהיא היתה מאוד קשורה, ניתקנו אותה שוב בגיל שבועיים וחצי. בינתיים, תלינו את כל הבעיות בלשון המיוחדת.  הכאבי תופת בהנקה. דחיית המוצץ. יריקת הבקבוק וזהו בערך.  
בגיל 5 שבועות. ארגנת לנו סצנה של חנק. באמצע ההנקה , כשאני מול המחשב, נחנקת לך. שאפת להנאתך את החלבם והתחלת להשתנק ולהוציא קצף מהפה. נו שוין. עשיתי כאילו אני לא נבהלת. אבל כשלא חזרת לעצמך, קראתי לאבא שלך, הרמתי לך את הידיים (לפתוח את דרכי הנשימה) ו...ב"ה השתעלת וחזרת לנשום. אבל, הנשימה לא היתה תקינה, הקצף המשיך לצאת במשך מס` שעות מפיך. הנשימה היתה מהירה במיוחד וחנוקה. כמו אחרי ריצה. נשימה לא מושלמת.
הטרדנו מס` אנשים לא קטן בעיר, כולל משפחה שיש להם ילד פגוע גופנית בבית ולכן יש להם מכשירים שונים ומשונים, בינהם- מכשיר למדידת סיטורציה. (החמצן בדם)  התוצאה בבדיקת המכשיר הביתי לא היתה מרנינה, ובתיאום טלפוני עם רופא ילדים (בכלל מקופת חולים אחרת... ושבכלל לא מכיר אותנו, אלא את אחותי...) נסענו לבית החולים.
הגענו עם תינוק בן חמישה שבועות, שנחנק מהאוכל לפני מס` שעות, אבל כרגע נראה שלו ורגוע, ישן.  ובכל זאת אישפזו אותנו.   אחרי מס` ימים שלא הבנו מה אנחנו מחפשים בדיוק בבית החולים. שיתפו אותנו באבחנה שיש לך ריפלוקס. ולכן, האוכל שבלעת בתחילת הארוחה עלה בוושת באמצע הארוחה וזה מה שגרם להשתנקות.
חזרנו הביתה עם תרופה מסריחה בשם זנטק. שהיית צריך לקבל אותה כל יום.  (כן, עשינו את זה במשך מס` חודשים, עד ששכחנו בהדרגה...)
מאותו יום, יכולנו לתלות את כל הבעיות בבעיה האמיתית- נעבעך, יש לך ריפלוקס. ולכן אתה בוכה, ולכן אתה לא רגוע, ולכן אתה לא בקבוק, ולכן מתעורר לך רפלקס ההקאה ברגע שמציעים לך מוצץ... העיקר שיש סיבה והיא לא שאנחנו הורים לא מנוסים.
 
הגיע הזמן לחזור לעבודה. אבל הנסיך לא יודע לאכול מבקבוק.   לא פורמולה , חלילה וחס.  חלב אם שאוב, טהור, נשפך בכמויות לכיור. כי לא היה לו דורש... לא הסכמת אפילו לטעום! משכתי את זמן החזרה לעבודה. התמקחתי עם הבוס על הטבות.  אבל בסופו של דבר, לא היה מנוס.  אחרי שהבוס נתן לי מה שרציתי (שעות בוקר שיתאימו לי כאמא לילדים) כבר לא היו תירוצים יותר. סיכמתי עם מטפלת מקסימה שחייבים לנסות לפחות. כולם אומרים הרי שאם אצא לעבודה, אתה לא תרעיב את עצמך למוות. ודאי תאכל בשלב מסוים.    
אז הם אומרים... אתה לא התחייבת להקשיב להם...  
המשכת בשלך ולימדת את ה"כולם" שכן תרעיב את עצמך, וכן תבכה עד כמעט עילפון, ותזעיק את אמך מהעבודה כדי לספק לך את האוכל שהקב"ה הכין לך מששת ימי בראשית...
אחרי מס` ימים מייאשים שכאלה, בהם עזבתי את העבודה בהתראה של שניה תוך כדי הסבר "הבן שלי רעב ואין אוכל עלי אדמות בשבילו חוץ ממני..."
ראינו שזה לא עסק.  הודעתי לבוס בצער רב. שאחכה מס` חודשים שתגדל ותתחיל לאכול מוצקים. כי מבקבוק אין מצב שתאכל.
חזרתי הביתה. חלצתי את האוכל שלך והשבעתי את רעבונך. תוך כדי הבטחה לעצמי ולעולם. שאנחנו נלמד אותך לאכול מבקבוק/כפית/זונדה.  העיקר שאוכל לצאת מהבית ליותר משעתיים בלעדיך.
ההבטחה התמוססה מעצמה. הבקבוקי חלבם המשיכו להישפך. הפסקתי לשאוב. אין טעם.   התחלתי להציע לך מוצקים יחסית מוקדם. במקביל לטיפול רגשי בשיטת ה"אייפק", שהיה אמור לפתור את הבעיה ונשאר בהיה אמור...
גם המוצקים נידחו באנינות. בגיל חמישה חודשים כבר ידעת לסובב את הראש ולדחוף את הכפית עם היד! בררן. לא אומרים איכס על אוכל. שמעת?
דחיית החזרה לעבודה הפכה להיתפטרות. 
הימים ממשיכים לחלוף ואתה ממשיך לסרב לאכול.
אתה צמוד אלי ואל האוכל שלך שתלוי עלי.  אתה מגיע איתי לכל מקום- שחיה שבועית. מפגש חברות. מקווה. מסעדות. ספריה עירונית. קניות. אתה פשוט איתי.  עם גיוונים פה ושם.  או במנשא, או בעגלה, או בעגלת תאומים עם אחותך. או ... סתם ככה על הידיים.
אתה ישן איתי במיטה. תופס לי את כל המקום. וחוגג חופשי על הבר במשך כל הלילה.
 
הכל טוב ויפה. אבל. בביקור שגרתי של גיל חצי שנה , בטיפת חלב. למרות שאני מתעצבנת לגלות שהאחות בטוחה שאני לא יודעת איך נותנים לתינוק לאכול... אני שמחה לראות שהאחות מסכימה איתי שזה לא הגיוני. הסיבה להסכמתה היתה, שאתה פשוט מתחיל לרדת במשקל.  
הלווווו? אני מספקת לך אוכל כל חצי שעה בממוצע ואתה עוד מעז לרדת במשקל?!
חזרנו לבדיקה נוספת אחרי חודש. ו-כן. אתה ממשיך לרדת במשקל. האחות נתנה לנו מכתב הסבר לרופאת ילדים. ניגשנו לקופ"ח היישר מטיפת חלב. התיישבנו (אתה ואני, אלא מי?) מול הרופאה וניסינו לשכנע אותה (טוב, את זה אני עשיתי לבד) שאנחנו צריכים עזרה של בעל מקצוע. שוב קיבלתי תדריך איך נותנים לתינוק לאכול, להציע כל מיני מאכלים, לנסות כל יום מחדש, להפסיק את ההנקה, לפתות עם דיגדוגים...   עזבנו את חדר הרופאה בהרגשה שטמבלים קטן עלינו.  כולם יודעים לתת לתינוקות שלהם לאכול.  רק אמא שלך, לא.
 
בגיל 9 חודשים. החלטתי שהגיע הזמן להעמיד את העולם על הרגליים. קצת מרפקים והתחנחנויות. העיקר שתתחיל כבר לאכול משו! נכנסתי לפורומים, שאלתי , ביררתי, ריחרחתי.  ונודע לי שאני צריכה להגיע איתך ל"מרפאה להפרעות אכילה לגיל הרך"  כאילו דא? תינוק בן 9 חודשים יכול להיות אנורקסי?!  (זה ההקשר הראשון שעלה לי בראש עם המרפאה הזו...)  אוקי.  אם שם יוכלו לעזור לי. אז אני באה!
טימטמתי את קופ"ח, שיכנעתי, הסברתי, התבכיינתי, איימתי. וקיבלתי טופס 17 למרפאה להפרעות אכילה לגיל הרך.
צחוק הגורל. כשירדתי מקופ"ח עם ההתחייבות ביד.  נעצרתי בגינה שטופת שמש ושוב, ניסיתי לתת לך גרבר. להפתעתי הרבה, הצלחת לבלוע כפית גרבר שלימה, בתשלומים של כ20 נסיונות.   התעודדתי, השמש התחילה לזרוח גם בלב.
למחרת ירדתי שוב בשעת בוקר רעננה, התיישבתי על ספסל אחר ושוב, הצעתי לך מהדבר המתוק הזה. ושוב בלעת טיפה`לה גרבר ב30 נסיונות...
אבל, תוך שעה הגוף שלך התמלא שלפוחיות אדומות. שירדו לאחר מס` שעות. וכך גם למחרת, כשעה אחרי הכפית גרבר האומללה. השלפוחיות הופיעות וירדו לאחר מס` שעות.   טלפון קצר למר היימליך (מומחה לאלרגיות) הסביר שאתה אלרגי לפירות מגרבר. אתה יכול לאכול רק תפוח מרוסק ידני.
מכאן ואילך, כבר לא מצליח לנו יותר.  (כנראה מכיון שהמרקם לא חלק כל כך.)  אפילו רבע כפית אתה לא מסכים לבלוע.
 
כעת, כל התקוות שלי תלויות בשם הארוך הזה- מרפאה להפרעות אכילה לגיל הרך. ובאיבחון שממתין לנו מחר בבוקר...
 
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
תוספת לפוסט, אחרי הביקור במרפאה.
 
לקחתי את הנסיעה הזו כ"יום כיף" התאפרתי , התארגנתי בנחת, ונסעתי לתל השומר. כל איש צוות שטיפל בי קיבל ממני כמה סוכריות כשנפגשנו. (שוחד, אלא מה? אני רוצה יחס טוב) מעניין לראות איך סוכריה חמודה מבהירה את היום ומדליקה חיוך על הפנים :-)
הבדיקה החלה בחדר אחיות, שקילה ומדידת אורך. והמשיכה אצל רופא בשם ד"ר פרדקין-גסטראולוג ילדים.   אצל הרופא היו צריכים להיות נוכחים גם קלינאית תקשורת, פסיכולוגית, דיאטנית ותזונאית ילדים.  אבל משומה הם היו עסוקים בחדריהם עם לקוחות אחרים.
הרופא בדק אותו פיזית. ראה את מבנה גופו , והפטיר "טוב, הוא לא סובל מתת תזונה" חחח עם הנקה כל חצי שעה אי אפשר להגיע לתת תזונה כל כך מהר...
רוב האיבחון נעשה ע"י שיחה של הרופא איתי. 
הוא שלל בעיות של מבנה אנטומי של הפה. אם כי הדגיש שזה לא תפקידו לאבחן סופית. את זה עושה הקלינאית תקשורת.
 
הוא הציע מס` סיבות לבעיה-
 
1) נזלת כרונית.  הילד רוב הזמן עם נזלת קלה. אולי זה מפריע לו בבליעה. ולכן, המליץ לטפל יסודית בנזלת על ידי משאף שמתיזים פעם ביום במשך חודש לתוך האף.
2) ריפלוקס.  אם עדיין יש לו ריפלוקס, זה מפריע לו בבליעה. הוא הדריך אותי כיצד לעקוב ולבדוק במשך החודש הקרוב אם הוא סובל עדיין מהריפלוקס.  אם כן, הוא יתן לנו טיפול תרופתי שימגר את הבעיה.
3)  הילד צריך *ללמוד* לאכול. מכיון שהבליעה מרתיעה אותו, הוא הציע לתת לו כל יום שעה של משחק עם אוכל. להתחיל עם מוצרי חלב, שהמרקם שלהם ידידותי. לא לנסות שהוא יבלע . רק שישחק.  יתמרח, ישפריץ.  אנחנו נמרח את הפנים שלו בגבינה. 
אחרי שהנסיון יעבור בהצלחה ונראה שהוא נהנה מהמשחק. אפשר למרוח לו גם את השפתיים.  וכך לאט לאט הוא ילמד להכיר אוכל, ילמד שאוכל נכנס לפה וגם נבלע. ובמשך הזמן גם מחליף את ההנקה :-)
 
בעוד כחודש נוזמן לביקור אצל קלינאית תקשורת, שוב-גסטראולוג ותזונאית ילדים.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

8 תגובות

קוביית רשימת הרשומות
קוביית אלבום
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל פ י ל פ ל י ת אלא אם צויין אחרת