00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

פרק ראשון

החידה השישית / יאיר לפיד

החידה השישית היא חידת העלמה של ילדה בת תשע, או ליתר דיוק, שרשרת חטיפות ורציחות של ילדות בנות גיל זה, שנעלמו בתאריך דומה ותמיד ב-10 לאוגוסט. ומאחר ועלילת הספר מתחילה סמוך לתאריך זה, הרי שהמתח הולך וגואה מעמוד לעמוד. לפיד מציע כאן אפשרות חדשה ובלתי מוכרת בספרי המתח המקומיים, של רוצח סדרתי הפועל בישראל ומכה בקביעות אחת לשנתיים. יאיר לפיד חוזה הפשע המקומי ויחד עם נציגו הספרותי, ג`וש שרמן, הם משיבים את הסדר הציבורי על כנו ופותרים את תעלומת היעלמה של אחת הילדות וכמובן את כל החידות האחרות.
וכשיאיר לפיד כותב על "החידה השישית", הוא עושה את זה בסיפור מהודק וקצבי, ובסגנון כתיבתו המשובח והמדויק ההופך את הקריאה בספר להנאה צרופה.

ג`וש שרמן משתף אותנו בכאן ועכשיו של החידה ושל ההוויה "השרמנית", ממש כמו גיבורו של צ`אנדלר, פיליפ מרלו שהוא בלי ספק מקור ההשראה לכתיבתו של לפיד. הגיבור, אנושי, אינו חף מטעויות וממעידות, והוא משתף אותנו לא רק בחידה ופתרונה אלא בפרטי חייו ממלחמתו בהשמנה, הדיאטה, ועד נפילתו בפח בזרועות הפאם פטאל.
לחובבי הז`אנר מובטחת קריאה קולחת, מהירה וכנה וכמובן פתרון הגיוני ומפתיע לחידה השישית ואף למעלה מזה. והחוק, לפחות בספרות, חוזר לשלוט.
(אדיבה גפן).
  
פרק ראשון
 
שבת, 4 לאוגוסט 2001, לילה.

החלון שמעל הטלוויזיה מכוסה אד של אוגוסט, כך שאני יכול לראות את ההשתקפות של עצמי. זו לא תמונה שמישהו היה תולה בגן ילדים: איש גדול שוכב על מיטה ברגליים פשוקות, שעון על שלושה כרים, מסתכל בשידור חוזר של `הסופרנוס`. לידי, על המזרון, שקית של בייגלאך B&B עם שומשום, קופסה פתוחה של חומוס וצנצנת זיתים. השילוב ביניהם הוא מתכון שפיתחתי בעמל של שנים - על כל שלושה בייגלאך טבולים בחומוס, זית אחד. בחוץ שלושים ושתיים מעלות אז אני לובש רק מכנסי כדורסל קצרים עם הלוגו של ה`שיקגו בולס` פרי עיצובם הקפדני של ברוני האופנה ממתפריות עזה. הכתפיים והזרועות עדיין בסדר, שריד לימים הרחוקים בהם תכננתי להיות אלוף העולם באיגרוף במשקל כבד. קצת למטה מזה, כבר אפשר לראות שמה שנשאר הוא בעיקר המשקל. באופן רשמי, אגב, הייתי בדיאטה. המשמעות של זה היתה שבמשך כל היום אכלתי חזה עוף בלי שמן ומלפפונים חתוכים עם מלח ובלילות עברתי בפיצוציות וקניתי מוצרים עתירי קלוריות תוך שאני ממלמל לעבר המוכרים שיש לי אורחים היום או שקר דומה. כאילו שלמישהו אכפת. בתנועה מאומנת טבלתי עוד בייגלה בחומוס בזמן שהביפר שלי התחיל לצפצף באיזור הסלון. "אל תאמין לו," המלצתי לטוני סופרנו, שבדיוק נפגש עם הדוד העצבני שלו. אני לא זוכר בדיוק מתי התחלתי לקיים יחסי דיבור עם הטלוויזיה שלי, אבל זה כנראה סוג ההתנהגויות הידידותיות שבזכותן בגיל 46 אני יכול לישון לרוחב המיטה מתי שמתחשק לי.

כמו תמיד, עד שהצלחתי לקום הביפר כבר השתתק. לרגע שקלתי להתעלם ממנו, אבל ברוב המקרים אלו ששלחו לי הודעות היו לקוחות שהתקשרו למשרד ושמעו את ההודעה האומרת בקולי הלבבי: "הגעתם לשירמן את יהושע, חקירות פרטיות, למקרים דחופים אפשר להתקשר גם לביפר, מנוי מספר 1199, ונחזור אליכם בהקדם." שירמן ויהושע, אגב, שניהם אני. זה שמי המלא, יהושע שירמן. כמו בשיר, הוא לא הרבה אבל הוא שלי. עם השנים התברר לי שרוב האנשים מעדיפים להאמין שהם מתקשרים למשרד גדול ועסוק ולא לאיש אחד שיושב לבד בחדר ומסתכל איך הכרס שלו תופחת.

אחרי עשר דקות של חיפושים מצאתי את הביפר, שהתחבא הפעם בתוך סלסלת העיתונים. בדומה לציפורים, גם חפצים עוסקים לא מעט בנדידה לצרכי קינון, רק שחוש הכיוון שלהם הרבה פחות טוב. על המסך האפרפר נכתב בדיגיטלית: "נא התקשר להגר יערי-הוסמן, 035445652". השם היה מוכר לי איכשהו, אבל לא הצלחתי בשום אופן לחבר אותו לפנים. ברגע הראשון שקלתי לא לענות. אני לא אוהב ששולחים לי הודעות שמתחילות במילה "נא". עשרים וחמש שנה קודם, שבועיים לפני השיחרור מגולני, העברתי את התיק הרפואי שלי מהבסיס לבקו"ם, בסעיף "הערכה פסיכיאטרית" היה כתוב: "מתקשה בקבלת סמכות", מה שהיתה דרך קלינית להגיד שאני מגיב רע מאוד להוראות. מצד שני, מצבי הכלכלי לא היה כזה שמאפשר לי לדחות לקוחות. למעשה, מצבי הכלכלי לא היה מאפשר לי להפיל מהכיס מטבע של חצי שקל. חצי שנה קודם לקחתי מהבנק הלוואה כדי לכסות את ההלוואה הקודמת והריבית אכלה אותי כמו חיידק טורף. למרות זאת, הסיבה שגרמה לי להרים את הטלפון ולהתחיל לחייג לא היתה פיננסית. השם הזה - הגר - עורר בי תחושה מעורפלת של געגוע. לא משהו ספציפי, יותר כמו לחכות בתחנת רכבת תחתית בלונדון ואז לשמוע מאוד מרחוק שיר של שלמה ארצי.

הקול שלה חיזק את התחושה. ידעתי ששמעתי אותו כבר, אבל לא הצלחתי להחליט איפה. כעניין של עיקרון, עשיתי כמיטב יכולתי לא לדמיין בני אדם לפי הקול שלהם. הקול הכי סקסי ששמעתי אי פעם היה שייך לרינה עמר, שהיתה יומנאית הלילה של משטרת אשקלון בסוף שנות השבעים. היה לה מבטא מרוקאי-צרפתי רך עם צרידות מעושנת שהעלתה בדעתך יין חם עם קינמון, סדיני סאטין שחורים ואזיקים מרופדים בקטיפה. באשקלון היו אז אנשים שנהגו לביים פריצות לבתים של עצמם רק כדי לשמוע אותה בטלפון. רינה עצמה נראתה כמו מי שהיית שולח להיאבקות בוץ עם שאקיל א`וניל.

"ג`וש?"
"כן."
"תודה שחזרת אלי."

העובדה שהיא קראה לי "ג`וש" אישרה את התחושה שנפגשנו פעם, אבל לא אמרה שום דבר מעבר לזה. האדם האחרון שקרא לי "יהושע" היה המוהל בברית שלי. כל השאר קוראים לי ג`וש. יכול להיות שהייתי עונה גם ל"אדון שירמן", אבל אף אחד מעולם לא ניסה. דווקא ה"תודה שחזרת אלי" היה מפתיע. אנשים מצלצלים לחוקרים פרטיים כמו שהם מצלצלים לרופאי שיניים: תמיד אחרי הזמן. הם מגיעים אלי מפני שמשהו מכרסם בחייהם והם שונאים אותי על כך שהם זקוקים לעזרה. נימוסים טובים, ברוב המקרים, לא כלולים בתפריט הזה.

"מה רצית?"
"אתה לא זוכר אותי, נכון"?
"אני יותר טוב בפרצופים מאשר בשמות."
"הייתי חברה של אחותך. היינו בצבא יחד."

זה השתיק לרגע את שנינו. רוני, אחותי, התגוררה באגף התת-קרקעי של בית הקברות בקרית שאול מזה עשר שנים. שוטר מושחת בשם גולדשטיין רצח אותה בגלל תיק שחקרתי. גם גולדשטיין כבר איננו עמנו. בפעם האחרונה שראיתי אותו הברך שלי נשענה על החזה שלו והיתה לי סכין ביד. אני לא נוהג לבזבז על זה יותר מדי תאי חשיבה. מולי היה תלוי שעון קיר מעץ. קניתי אותו מפני שהוא נראה כאילו קליינט אסיר תודה נתן לי אותו במתנה. החזקתי את הטלפון, הסתכלתי איך השניות זולגות וחיכיתי. יש לא מעט אנשים שיודעים יותר ממני. יש ילדים ששולטים יותר טוב בלוח הכפל ועקרות בית שיכולות לנצח אותי בשחמט, אבל לחכות זו המומחיות שלי.

"לא הייתי צריכה להעלות את זה."
"במה העניין?"
"חשבתי שתזכור אותי. אני לא בטוחה אפילו למה."
"פעם שניה, מה העניין?"
"אתה זוכר את השם יערה הוסמן?"

עוד נורית אדומה נדלקה על לוח הבקרה, אבל התמונה היתה עדיין מטושטשת.

"אמא שלך?"
"הבת שלי. השם שלה היה הרבה בעיתונים לפני שנתיים."
"למה?"
"היא נעלמה."

עוד קול נכנס לשיחה, אבל רק אני יכולתי לשמוע אותו. הוא הסתובב לי בעצבנות בתוך הראש, בועט בקירות וצורח: תהיה קצר, תהיה חד, תהיה פסקני, אל תשאל יותר מדי שאלות, אל תכנס לזה.

"אני לא יכול לעזור לך."
"אפילו לא שמעת אותי."
"זה לא תיק לחוקרים פרטיים, זה תיק של משטרה."
"המשטרה כבר לא חוקרת את זה."
"אין דבר כזה. תיקי היעלמות של ילדים לא נסגרים."
"לא. הם עומדים פתוחים בארכיון ופעם בחודש מעבירים ממקום למקום."

עכשיו היא התחילה לכעוס. בעצם זה לא מדוייק: היא כעסה כל הזמן. היא כעסה כבר חודשים, בונה בתוך עצמה את הרגש, מגלפת באש, משתמשת בו כדי להכריח את עצמה לפעול. כשאין לו איך לצאת, הכעס עובד בדיוק הפוך משמחה: ככל שעובר הזמן הוא לא מתערפל, אלא מתחדד.

"אני מבין מה את מרגישה…"
"תחסוך את זה ממני."

באופן רשמי זו לא היתה צעקה, אבל היו בה את כל המרכיבים חוץ מהווֹליום.

"אוקיי," אמרתי, "זה היה משפט מטומטם."
"יש לך ילדים?"
"אין לי אפילו אקווריום."
"איך זה?"
"מה שאני מנסה להגיד הוא שהייתי רוצה לעזור לך, אבל אין לי איך."
"אתה אפילו לא יודע את הפרטים. לא זכרת את השם של הבת שלי."
"זה רק מוכיח את הטענה שלי."
"רוני תמיד אמרה את זה עליך."
"אמרה מה?"
"שאתה מוכר את עצמך בהרבה פחות ממה שאתה שווה."

הפסדתי את הויכוח הזה עוד לפני שהוא התחיל, רק לקח לי זמן להבין שהפסדתי אותו. אלו לא היו כוחות שווים. אני ניסיתי לא להסתבך יותר מדי, היא ניסתה להציל את הגור שלה.

"בואי נתחיל את זה שוב. מה את רוצה?"
"בשלב הזה? לדבר אתך. תן לי חצי שעה, זה לא מחייב אותך לכלום."
"אצלי במשרד, מאפו 17, קומת קרקע. מחר בעשר בבוקר."
"בסדר."
"אני לא מבטיח כלום."
"אתה לא הראשון."
"לא, שיהיה ברור, אני גם לא מבטיח לקחת את התיק הזה."
"אני יודעת. להתראות מחר."
"ביי."

נשארתי לעמוד באמצע הסלון, מחזיק את הטלפון בצד הגוף כמו אקדח הלייזר של הריסון פורד ב`מלחמת הכוכבים`, ואז שחררתי את הברכיים ונחתתי לתוך כורסת המחשבות שלי, `אמריקן קומפורט` בת שתים-עשרה שהעור שלה היה רפוי ורך כמו של לוחם סומו אחרי הפרישה. קניתי אותה בחצי מחיר, אחרי שהיא ישבה חמש שנים בחלון הראווה של חנות רהיטים בבן יהודה, עם בובה בגובה אנושי בתוכה. ניסיתי לקנות גם את הבובה, אבל המוכר סירב להפרד ממנה כשבעיניו מרצד זיק זר. על השולחן שמולי היה מונח הרכש העיקרי שלי למילניום החדש ואחד האחראים העיקריים לעגמומיות הפיננסית של קיומי: מחשב נישא של F.I.C פנטיום 3, עם זכרון של 12 ג`יגה בייט ומודם פנימי של 56.6K. מדובר במכשיר שיכול לנהל את המדיניות המוניטרית של ישראל ועוד יישאר לו זמן לשגר לווייני ריגול ולישון שעתיים בצהריים. אני משתמש בו רוב הזמן כמכונת כתיבה. הוא לא רע בזה, אבל זה עדיין קצת פחות נוח ממכונת כתיבה. מצד שני, היתה פעולה אחת שבכל זאת ידעתי לעשות איתו. משכתי אותו אלי, פתחתי אותו, חיברתי כבל לצד הטלפון שלי וציייצתי את דרכי לתוך האינטרנט.

מסך הפתיחה דיווח על חיסול של עוד מבוקש בעזה. לא טרחתי לקרוא את הטקסט. במקום זה המשכתי להתפתל לעבר המידע שחיפשתי. זה לקח לי, כמו תמיד, שניים שלושה דילוגים מיותרים. את העובדה שהצלחתי להתחבר לרשת, אני מייחס בגאווה למשבר גיל המעבר שלי. כשהוא נוחת, רוב האנשים קונים אוטו יקר מדי, אני עשיתי מינוי לאינטרנט. בשלב הראשון גיליתי, כמו כולם, ש"אוטוסטרדת המידע" הנודעת היא בעצם אלבום של בחורות ערומות שלרובן קוראים ורוניק והן נוטות להסתובב בבית ולהתיישב על החפצים הלא נכונים. אחרי כמה שבועות של הקלדה ביד אחת פתאום זה הביך אותי. איש בן 46 שמשפשף את המקל כל ערב מול מסך של 13.7 אינץ` הוא לא בדיוק מי שאתה דוחף את המספר שלו לבת דודה הרווקה שלך. לא שנגמלתי מזה לגמרי, אבל לפחות עברתי לשלב ב` וגיליתי איפה האינטרנט יכול להועיל. עכשיו, למשל, הצלחתי להכנס לארכיון של עיתון `הארץ`. שילמתי תמורת אסימון וירטואלי ואחרי עשר דקות של בהייה הכתבה התחילה להתגלגל מולי.

כמו תמיד, הטקסט הגיע ראשון. זו היתה כתבת-מעקב שפורסמה במוסף סוף השבוע שלושה שבועות אחרי שהילדה נעלמה. הכותרת היתה, פשוט: "יערה?"

קמתי, הלכתי למטבח ועשיתי כוס תה. הנחתי אותה על השולחן, משתדל לא להסתכל עדיין על המסך, ואז חציתי את הסלון אל ארגז הקסמים הפרטי שלי: קופסת איחסון לסיגרים של `סאוואנלי`, עם מד-לחות פנימי וספוגיות שימור טבולות במים מזוקקים. אחרי התלבטות, הוצאתי את אחד הסיגרים החביבים עלי: `פרייבט סטוק מס` 11`, מתוצרת הרפובליקה הדומיניקנית. ארבע שנים עברו מאז נגעתי בפעם האחרונה בסיגריה, ואני לא מתגעגע למרלבורו יותר מששים-שבעים פעמים ביום. הדלקתי את הדומיניקני השמנמן בגפרור ארוך, מה שגרם לי לדעתי להיראות כמו צ`רצ`יל בועידת יאלטה.

כשחזרתי לכורסה התמונה היתה מונחת כבר על המסך, מכסה כמעט את כולו. זו לא היתה תמונה מקצועית. היא נלקחה מאלבום משפחתי וברקע היה גן שעשועים כלשהו, עם שתי נדנדות שהורכבו מגלגלי אוטובוס ישנים שחוברו בשרשראות ברזל. הילדה עמדה מלפנים, מסתכלת למצלמה ללא חיוך, כאילו הפתיעו אותה. היא נראתה בת שמונה או תשע, אבל בגיל הזה קשה לדעת. ילדה יפה עם שיער ארוך, חום-כהה, וידיים רזות. היא לבשה מכנסיים כחולים ארוכים וחולצת טריקו כחולה, שעליה הדפס צהוב-אדום של פו הדב. על הברך השמאלית שלה היה כתם דשא קטן שכמה עשבים עוד היו צמודים אליו. משום מה דווקא הכתם הזה דיכא אותי יותר מכל היתר, אולי מפני שהוא רמז על איזו שובבות שלא ניכרה בפנים הרציניים. אספתי מהשולחן בלוק כתיבה של דפים צהובים והתחלתי לציין לעצמי נקודות.

הכתבה עצמה היתה בת שנתיים כמעט והדיווח היה מפורט ונקי מרגשות, כמקובל ב`הארץ`. יערה הוסמן בת התשע יצאה מביתה בשכונת בבלי בתל אביב, ביום ראשון, ה- 10 לאוגוסט 1999 בשמונה וחצי בבוקר. היא אמרה לאמא שלה, הגר הוסמן, שהיא הולכת לחברה שגרה שני בתים ממנה, כמו שעשתה ברוב הבקרים של החופש הגדול. הגברת הוסמן, ציין הכתב ביובש, היא אם חד-הורית והשכנים סיפרו שהיתה מסורה לילדה במיוחד. הנוהל הקבוע ביניהן היה שכשהילדה מגיעה לחברה, היא מתקשרת. אחרי שעתיים, האמא התחילה לדאוג. אחרי שלוש שעות, חצי משטרה כבר היתה על הרגליים, כולל כוחות מיוחדים של הימ"ר. הם סרקו את השטח עד לפארק הירקון, אבל לא מצאו כלום. בעצם, אם היה משהו יוצא דופן בסיפור הזה, הוא ששום דבר לא היה יוצא דופן. אף אחד לא ראה שום דבר, אף שכנה סקרנית לא זכרה מישהו חשוד, אף מכונית לא חנתה במקום אסור. הכל נשאר בדיוק כמו שהיה, רק בלי יערה.

המשך הכתבה עסק בעיקר בהליכי החקירה המשטרתיים וחוסר התוחלת המוחלט שלהם. יש לפעמים כתבות כאלה, שגוועות עד לסופן במקום להחתך. רק במשפטי הסיום החליט העתונאי, אבי בראל, לחרוג מהאיפוק שכפה על עצמו: "בשנות השבעים", הוא כתב, "עמדה מדינה שלמה על הרגליים כשצבי גור חטף את הילד אורון ירדן זכרונו לברכה. יערה הוסמן נעלמה רק לפני שבועיים וכבר היא מאוחסנת איפשהו בין טורי הסטטיסטיקה של משטרת ישראל. היא הפכה לסאונד-בייט על מסך המחשב של מישהו והיא נעלמת משם באותה קלות שבה נעלמה מהרחוב שליד ביתה. אולי לעולם לא נדע מה קרה לה, אבל מה לעזאזל קרה לנו?"

"שאלה טובה", אמרתי למסך, מה שמוכיח שאני מרחיב את חוג מכרי האלקטרוניים. אחר כך עסקתי בפעילות חשיבתית נמרצת במשך ארבעים דקות רצופות. לפעמים נדמה לי שבגלל זה אני במקצוע. יש מעט מאוד תחומים שבהם אפשר להגיש חשבונית-מס על זה שישבת ושרפת טבק. בסוף סדנת ההעשרה הפרטית הזו, הייתי בטוח למדי שלא מדובר באף עבריין מין מוכר. רוב האנשים לא ידעו (או שידעו והעדיפו לשכוח) שבני סלע, "האנס הסדרתי", היה בידי המשטרה באמצע שרשרת מעשי האונס שלו. הוא ישב ששה חודשים בפועל על עבירת מין שביצע בקרובת משפחה קטינה. למדור המרכזי היה עליו `תיק כחול`, היתה להם דגימת ד.נ.א. שלו והיתה להם את הכתובת המעודכנת - פחות מעשרים דקות נסיעה משכונת הדר-יוסף, שבה התבצעו רוב מעשי האונס. הסיבה לכך שהם לא שמו לב לזה שהשרשרת נפסקה כשהוא ישב בכלא והתחדשה מיד כששוחרר, היא שבדיוק באותו זמן הם היו באמצע טורניר דמקה. מצד שני, לא האמנתי שזה יקרה להם שוב בעתיד הקרוב. המשטרה היא סוג של דב מאולף: תן לו לדרוך פעם אחת על גחלים, ואתה יכול להיות בטוח שבפעם הבאה הוא יזהר. אחרי עוד כמה דקות של בהיה, נזכרתי בעוד פיסת אינפורמציה על דובים מאולפים: עדיף לתת להם את האוכל בזמן. משכתי את הטלפון וצלצלתי לקרביץ. אשתו, איילת, אמרה לי שהוא עדיין במשרד. הקול שלה לא השאיר שום ספק מה דעתה עליו, על זה שהוא עובד בשבת בלילה, על מצב הנישואין שלהם ובהזדמנות חגיגית זו גם עלי. השעה היתה אחת עשרה וחצי בלילה כשחייגתי למחלק המודיעין המשטרתי.

"לשכה שלום."
"איפה הוא?"
"מי מבקש?"

לא עניתי. העובדה שהיא עושה לי את זה בכוונה היתה ברורה לשנינו. בקי, המזכירה של קרביץ, הסתובבה בעולם כשהיא נושאת עמה את כל החן הטבעי של ארון תיקיות. היא שוקלת 89 קילוגרם בלי מפתחות בכיס ובגיל 56 קוראת לכלב שלה "מתוק שלי". כמו לא-מעט מזכירות שהחמיצו את החיים בגלל שעות העבודה היא היתה מאוהבת בבוס באופן כל כך אובססיבי, שאילו זה היה תלוי בה קרביץ היה חי כשהוא קשור לרגל השולחן שלה ופיו חסום בחזיה 85-D. העובדה שיש לי גישה ישירה להוד מעלת מפקד מחלק המודיעין המחוזי מוציאה אותה ממה שנשאר מדעתה.

"מי מבקש," היא שאלה שוב, נהנית מעצמה.
"שמי ריטה, אני זמרת."
"אתה יודע יפה מאוד שה`שטיקים` שלך לא עובדים עלי."
"יש לי רק שטיק אחד, רוצה לראות?"

במקום תשובה שמעתי זמזם מופעל ויכולתי לדמיין אותה שוברת ציפורן לתוך הלחצנים של המרכזיה האוטומטית.

"למה אתה מעצבן את בקי?"
"היא התחילה."
"מה קורה?"

לשניה היה שקט ויכולתי לדמיין אותו, נשען אחורה בכורסת המנהלים שלו לוחץ-ומרפה בתוך כף היד כדור גומי צבעוני קטן. קרביץ הסתובב עם הכדורים האלה מאז שהיינו בני אחת-עשרה. באותה תקופה עוד קראו להם `כדורי פלא` ואם היה לך מספיק כוח יכולת להקפיץ אותם לגובה של שתי קומות. בכיתה ו` כבר היה לו אוסף שלם מהם, מונח בקופסת נעליים מתחת למיטה שלו. שלושה ימים אחרי שמשפחתו עברה לשכונה שלנו הוא הזמין אותי אלי הביתה והראה לי אותם. חיטטתי בקופסה, מצאתי אחד בורוד-מסטיק ואמרתי לו שרק נקבות-מזדיינות-בתחת מסתובבות עם כדורים כאלה. בתגובה, הוא התנפל עלי, כולו מרפקים וידיים. הייתי כבר אז גבוה וחזק יותר, אבל הוא פיצה על מה שהיה חסר לו בגודל בנחישות שהפתיעה אותי ברצינותה.

זה היה אופייני לכריזמה שלו שאחרי שבועיים כל החבורה שלנו התחילה להסתובב עם כדורים ביד. רובם שימשו לשבירת חלונות ולטיווח מרחוק של מורים, אחד מהם אפילו שלח אותי פעם - בזמן מריבה סוערת במיוחד - למיון של `איכילוב` עם זעזוע מוח בינוני. קרביץ, כמו תמיד, הלך איתי לשם, חיכה שאשתחרר, ואז התייצב בשקט מול הורי ודיווח להם שהוא האשם. עם הזמן כולנו ירדנו מהכדורים, ועם הזמן כבר לא היתה לנו חבורה, אבל קרביץ נשאר עם האוסף הצבעוני שלו, שרובו היה מונח עכשיו במגירה של השולחן במשרדו המצוחצח. כשהוא חשב - וקרביץ חשב רוב הזמן - הוא המשיך ללחוץ אחד מהם בידו. רוב האנשים התייחסו לזה כאל מוזרות לא מזיקה, אבל אני ידעתי שזו היתה התזכורת שלו לזכותו להיות שונה.

התזכורת השניה, הייתי אני. כשאתה חבר של מישהו שלושים וחמש שנה, רוב הסיכויים שאתה כבר לא בודק למה בעצם אתם ממשיכים להסתובב יחד. "אתה מיטרד סביבתי," הוא אמר לי באחת הפעמים הנדירות שהנושא עלה, "אבל אחרי כל כך הרבה זמן, מה זה משנה?" הביוגרפיות שלנו מסובכות בכל כך הרבה קשרים, שהיה ברור לשנינו שאין טעם לנסות להבין למה אנחנו חברים.

"מה אתה עושה במשרד בשעה כזאת?" שאלתי.
"התראת פיגועים."
"איילת בטירוף."
"אני בדרך הביתה," הוא אמר, חסר סבלנות, "אתה צילצלת."
"יערה הוסמן."

הוא לא שאל "מי?" או שום דבר דומה.

"מי פנה אליך?"
"האמא."
"עזוב את זה."
"כי?"
"אתה יודע כמה חרשתי את זה?"
"כנראה שלא מספיק."
"אל תעליב, אתה יודע שאני לא סוגר תיקים אם אני לא מוכרח. מי שחטף אותה התאדה."
"מי חקר את זה?"
"בהתחלה הימ"מ, אחר כך אנחנו. עברתי על זה, לא היו שם פשלות."
"מה עם האבא?"
"בדקנו אותו, הוא נקי."
"היא באה אלי מחר בבוקר."
"תגיד לה יפה סליחה ותשלח אותה הביתה."

היה מאוחר מדי לויכוחים, אז פשוט הנחנו את השפופרת משני הצדדים, בלי שום מילת פרידה. קרביץ ואני לא נפרדים אף פעם. אני לא חושב שהחלטנו על זה, אבל ככה נגמרות השיחות שלנו. השליש האחרון של הסיגר היה מונח במאפרה, כבוי. הדלקתי אותו ופתחתי את החלון הגדול. וילונות הקנבס התנפחו כמו לחיים של נגן טרומבון אבל האוויר היה לח כל כך שאפשר היה לסחוט אותו. הייתי מהורהר. קרביץ לא נוהג לשקר אם הוא לא מוכרח. תהיתי למה הוא שיקר הפעם.

לרכישת ספרו של יאיר לפיד, "החידה השישית", הקליקו כאן

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

8 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל פרק ראשון אלא אם צויין אחרת