22
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

זיכרון בפועל

אריק ברמן I

אני זוכר שזה היה ביום ששי לפני הצהריים, כשנסעתי מרויטל הביתה, ועל מחלף גנות התחלתי לשמוע את "יום חדש נפלא". האזנתי למלים והתמלאתי סקרנות, ניסיתי לנחש מי זה שר וחשבתי שאולי זה עברי לידר, שגם לו יש לפעמים אירוניה עצמית כזו, ויש לו אומץ להתעסק בתכנים שקשורים עם גבריות עירונית מהסוג העדין. אבל זה לא היה בדיוק זה, זה היה יותר צרוד ופחות מלודי. די הופתעתי כשאמרו שזה אריק ברמן, ההוא שעשה את "מה עוד ביקשת", שיר אנמי שלא אהבתי בכלל.

אותו מהלך של סקרנות והפתעה עבר עלי בוקר אחד בדרך לעבודה, כששמעתי בפעם הראשונה את "שער שש", שיר שאין בו קמצוץ רומנטיקה ולעומת זאת יש בו הרבה הומור ושנינות. במיוחד אהבתי את החרוז המפתיע "הוא יושב שם מחויט \ אני צועק: רפול, בחיאת!". מצד שני, כמה שבועות אחר כך הוא הוציא "ג`וני", ולא אהבתי. חשבתי שזה שיר אנמי, סטרילי, נוסטלגי.

כשנפגשתי עם הנער, אמרתי לו שבזמן האחרון שמתי לב, שיש הרבה יוצרים ישראלים שמזכירים לי את לו ריד, למשל ערן צור ושלומי שבן ואריק ברמן. הנער אמר שאולי לגבי ערן צור זה נכון. שאלתי אותו מה הוא חושב על אריק ברמן והוא אמר שהוא מאד מוכשר, אבל. הוא אמר שאצל שלומי שבן זה כולכם מגעילים וגם אני כמוכם, ואצל אריק ברמן זה כולכם מגעילים ואני יותר טוב מכם. אני חושב שהבנתי על מה הוא דיבר. בכל אופן, הסקרנות שלי ביחס לאריק ברמן לא פגה. הלכתי וקניתי את הדיסק. זה דבר שלא עשיתי כבר כמה שנים טובות, לקנות דיסק חדש במחיר מלא.

מה שמרתק אותי אצלו זה שהוא לא נכנס לי מיידית לאף מגירה. לא קלטתי בשניה לאיזה פלח שוק הוא מכוון ואת ההצלחה של מי הוא מנסה לשחזר, מה שדי קל לעשות עם אמנים אחרים מקבוצת הגיל שלו. מצד אחד הוא שר על הנאחס של החיים בעיר, בלי להשחיל שום פנטזיה על אהבת אישה שתגאל אותו. מצד שני הוא לא מפסיק לרגע להתעסק בנשים שהיו איתו ואולי עוד יהיו אותו. הוא משלב בשירים שלו ניסוחים מאד לא תקינים פוליטית כמו "עשו אותך בעמידה", ומצד שני הוא כותב למירי מסיקה את שיר הגירל פאוור "עכשיו אתה חוזר בחזרה". ב"אהבה באור וצל" הוא פלצן שמנפנף בשמות הגדולים שהוא מכיר, ומצד שני ב"בינונימי" הוא צוחק על עצמו חופשי וב"שער שש" הוא באמת נשמע כמו אוהד כדורגל אותנטי.

קראתי באינטרנט שהוא הזכיר בתור השפעות עליו את בוב דילן, טום וויטס, ליאונרד כהן, ניק קייב ומוצרט. אין לו את הפוזה הצדקנית של בוב דילן, הוא לא משדר הרס עצמי כמו טום וויטס, אין עליו את הנרקיסיזם של ליאונרד כהן, אין בו את הלהט הכמעט דתי של ניק קייב ואין אף מלודיה שלו שמתקרבת לאלה של מוצרט. כתבו עליו שהתמלילים שלו מזכירים את מאיר אריאל, ובאמת אי אפשר שלא להתפעל מהיכולת שלו לעבוד עם השפה העברית, אבל מאיר אריאל לא נותן לך לשכוח לרגע שהוא מלח הארץ, וזה פחות או יותר הדבר האחרון שאפשר להגיד על אריק ברמן. לא הייתה ברירה, הייתי חייב ללכת להופעה שלו.

משום מה החלטתי שהוא הולך להופיע לבד, כמו שלומי שבן, ובאמת הוא עלה לבמה לבד ופתח עם שיר שקט שלא הכרתי. הנה הוא עומד שם באלומת האור, בחור צנום עם זקן אדמדם, לבוש גופיה ומעליה חולצת משי שחורה (אלא מה). הוא קצת מכווץ, לא יודע מה לעשות עם הידיים, עונד מפוחית בפוזה של בוב דילן, ושר כמו מוריסי, כאילו לעצמו. אבל לקראת סוף השיר, בזמן שהוא עומד שם ושר, עולים בבת אחת הנגנים ותופסים מקומות על הבמה מסביבו. בקצה הימני התישבה הצ`לנית, לשמאלה נעמד כנר, מאחוריו הבסיסט, מאחור התיישב המתופף ובקצה השמאלי התמקם הפסנתרן. כל זה קרה בשקט ובמהירות, כמו בפנטומימה, וכשנגמר השיר הראשון וכולם התחילו יחד לנגן את השיר השני, זו הייתה התפרצות של אנרגיה שהפתיעה אותי (שוב) ומאד נעמה לי. התנועות החדות של הקשת על כלי המיתר, ששומעים אותן גם בתקליט, הן נראות פשוט נפלא.

אני חושב שזה היה הרגע שבו התפענחה לי החידה: מה שאריק ברמן והחבר`ה שלו עושים זה ארט רוק, זה הסגנון שג`ון קייל ולו ריד ניסחו את הכללים שלו בשנות הששים, ושהגיע לשיא פריחתו בסוף שנות השמונים עם להקות כמו טוקסידו מון, קוקטו טווינז, באוהאוז, מינימל קומפקט "שלנו". ועם ניק קייב, כמובן. זה לא סתם שמתרוצצות לי כל האסוסיאציות האלה בראש, זה באמת לוקח משהו מכל דבר. הם ביצעו את רוב השירים מהתקליט, עוד כמה שאמורים להיכנס לתקליט הבא ותרגום עברי ל- Everybody knows של ליאונרד כהן. התנועה של הצ`לנית על הבמה, ההחלפה של הכינור באקורדיון ושל הפסנתר בגיטרה, החיוכים הקטנים והבדיחות הקטנות בינם לבינם, הסימנים שהצ`לנית עשתה עם הקשת למפעיל הקונסולה מאחורינו, הנערות בשולחן שעל ידינו שיודעות את כל המילים בעל פה, כל הביחד הזה עמד בסתירה למה שנראה כמו הניכור או הביישנות של אריק ברמן, וזה עשה לי שמח בעיניים ובלב. המופע הזה פשוט נראה טוב.

אני מניח שכל הסתירות האלה נובעות מזה שהבחור מנסה כל מיני דברים והולך לכל מיני כיוונים, כי יש הרבה כיוונים שמעניינים אותו, וכנראה גם מזה שהמנהל האישי שלו לא שם לו גבולות ולא מכריח אותו להתעסק בתדמית ובמיתוג. ועוד תובנה שהייתה לי בדרך החוצה. אריק ברמן מעניין אותי כי הוא מזכיר לי את עצמי: קצת מכווץ, לא תמיד יודע מה לעשות עם הידיים, מתפזר לכל הכיוונים, מרגיש יותר טוב בתוך חבורה מאשר לבד, יודע לצחוק על עצמי, לוקח קצת מכל דבר, אוהב לשיר למרות שאין לי קול יפה במיוחד, מחזיק יותר מדי מגאבייטים בראש בשביל בחורות שהייתי איתן ובחורות שרציתי להיות איתן. ולא, אני ממש לא חושב שכולם מגעילים.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

6 תגובות

נשארים מעודכנים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל שושן פרא אלא אם צויין אחרת