00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

פרקולוג @ Perkolog

עליסה בארץ הטרולים

מי מאיתנו לא פינטז על כך: הטלפון מצלצל פתאום, ומזמינים אותך לקבל פרס ישראל/גראמי/אוסקר/פוליצר/נובל, או, כמו בחלום של הבלוגר קלמן - מודיעים לך ש"הבלוג שלך נבחר לשידור במהדורת החדשות של עשר, תקפל אותו בזריזות ותיגש מהר לעמדת השידור באזור התעשייה, אין זמן".

בפוסט מיוחד ומשעשע להפליא, שאני די מתפתה להעתיק כאן את כולו, בעיקר מפאת חמקמקותו של הכותב, ותכף תבינו איך החמקמקות משתלבת אפילו בפוסט עצמו, כמו סיפור בתוך סיפור בתוך סיפור, הוא מתאר איך הוא נענה לקריאה:

"ארזתי את הבלוג בעגמומיות, הקלילות בה התקפל הבלוג לתוך עצמו בלחיצת כפתור, הזכירה לי בעיה דחופה יותר, הבלוג מחוק, מעניין אם לקחו בחשבון שבדיוק מחקתי את הפוסטים, מצד שני, עם יחס עוין כזה, מה איכפת לי, שילכו קיבינימאט,  למה אני צריך לשבור את הראש, הוא אמר שהם רוצים אותי ככה, איך שאני, אז זה מה שיקבלו".

בהמשך הוא מתאר:
"הגשתי את הבלוג בהתנצלות, כמו שאתה רואה, הבלוג קל, בדיוק מחקתי את הפוסטים, אם הייתם מודיעים  לפני כן.
המנהל הרים את הבלוג וטלטל אותו טלטלה הגונה, מה זה? הוא ריק?!
נו, זה בדיוק מה שאני מסביר לך, בדיוק מחקתי את הפוסט התורן, אם הייתם  מודיעים לפני כן..."

אבל זה עוד לא הכל. קלמן ממשיך ונוגע בנושא אינטרנטי מובהק נוסף, שמעסיק בדרך כלל באי פורומים, אבל גם הבלוגוספירה לא נחלצה מעונשו - הטרולים. אותם קרציות חסרי-חיים, שנדבקות לפורום (או לבלוג) ומציקות לאזרחים השלווים:

"אוי ואבוי, אמר המנהל, כל המאמץ לחינם, תתחילו לפרק את ההצגה, אני מודיע למרכז, אי אפשר לשדר ככה.
רק רגע, מה אתה ממהר כל כך, אמרתי, כל הפוסטים שמורים, אני יכול להחזיר אותם בלחיצת כפתור.
אל תדבר שטויות,  אמר המנהל, עם פוסטים, בלי פוסטים, מה זה משנה, אין לך טרול".

את ההמשך לכו לקרוא שם בעצמכם, לפני שיימחק. אני אצטט פה רק עוד תובנה מוצלחת שכתב קלמן בתגובות:
"הטרול הוא מלכוד 22 קלאסי, אם תפחד ממנו ותתקפל, הוא יידבק אליך כמו קרציה, כדי להרחיק אותו ממך, אתה חייב להתאהב בו.
הנצחון בשיטה שלי מובטח, אם מדובר בטרול אינטליגנט שיתפוס את ההפוך על הפוך הזה ויתנחל כדי לעשות לך דווקא, הרווחת פרטנר חכם שאתה אוהב ומעריך, ואם הוא פחדנון וטיפש, כמו רוב הטרולים שפגשתי ברחבי הבלוגוספירה, והם מסוגלים לשהות רק במקום שונאים אותם ומתעבים, הרי שנפטרת מצרה צרורה".

לי היה פעם טרול, ואני חייבת לומר שאני שמחה שהוא נעלם בסופו של דבר מעצמו, כי אני באמת לא בנויה להתמודד עם יצורים כאלה. לא מסוגלת לריב איתם, ובטח לא מסוגלת להתאהב בהם. אולי בפעם הבאה אני אקרא לקלמן...

~ ~ ~ מפעל המנויים ~ ~ ~

הרשימה הזאת של רוני כבר קיבלה המלצה בראש הבלוגיה, אבל אתייחס אליה בכל זאת, מפני שהיא נותנת לי אפשרות לדבר גם על עצמי ועל רבים מאיתנו. בישראבלוג יש יותר פוסטים בנושא הקאונטר, הואיל ובבלוגים נטולי הפרו ממילא אי אפשר לדעת כמה מנויים יש לך, שלא לדבר על כתובות האימייל שלהם. אבל זכור לי עד היום פוסט של זוש, בו היא מתייחסת אל רשימת המנויים שלה ("מקבלי העדכונים" בתפוזית) כאל חממה. לא זוכרת בדיוק איך היא תיארה את זה, אבל זכרתי שהיא אמרה שהיא בודקת אותם כל פעם, לראות שאף אחד לא חסר, ואולי נולד מישהו חדש (במחשבה שנייה, אולי זה היה אינקובטור. כן, זה היה אינקובטור. זוש?)

הנה זה (תודה, זוש):

"בכל לילה אני הולכת לבקר מסך אחד קטן של ניהול הבלוג. אני קוראת לו האינקובטור. באינקובטור מתחממת לה רשימת המנויים שלי, אותם אנשים שרשמו את האימייל שלהם בתיבת הטקסט הקטנה ההיא משמאל, עד כמה שזה נשמע מופרך ולא יאומן, כי הם רוצים לקרוא אותי. אתם מבינים? מנויים. עלי. (...) אנשים, שבלי ידיעתם, לילה לילה, כמו הלבנה, אני באה להסתכל בפרחים אשר הנצו בגינה, לראות איך הם ישנים אצלי באינקובטור, בטוחים ומחוממים, לראות שהכל בסדר, שטוב להם, שעדיין אני רצויה".

אבל בחזרה לרוני. הוא פרסם רשימה על מקבלי העדכונים לחדר השקוף שלו, וכתב שם, בין השאר:
"כשאני מגלה שם חדש ברשימת מקבלי העדכונים - אין שמח ממני. אני מערסל אותו בעדינות, משרבט שוב ושוב את כינויו האלקטרוני על מפית נייר מקושטת, משנן את המייל שלו, מדמיין אותו כאציל אנין טעם או כיפייפיה אקזוטית היושבת בציפייה דרוכה למסר שמכריז על עדכון חדש בבלוג, כשעיני מצועפות וחיוך של אושר שפוך על פני".
וממשיך: "אולם לכל מטבע שני צדדים, והדבר ששובר את ליבי יותר מכל, הוא כשאחד מאותה רשימה של הטובים (והטובות) בבני ישראל, מחליט להסיר את עצמו. באותם רגעי גילוי מביכים אני מסתגר לי בחדר, דמעה מלוחה זולגת על לחיי, ואני ממלמל שוב ושוב בקול עצוב: `מה לא בסדר אצלי?`"

אז פשפשתי בציציותיי, מה היחס שלי למנויים. ובכן, עם יד על הלב, גם אני בודקת. גם כשיש כבר עשרות רבות, אני עדיין בודקת. עוד לא הבנתי את השיטה כאן בבלוגיה, לפי מה מסודרים המנויים, כי זה לא לפי הכי חדשים, או הכי ישנים. אבל אני כן זוכרת כמה היו לי, וכמו כולם, שמחה אם נוספים לי - ושואלת את עצמי מה כבר יכולתי לעשות רע שמישהו ביטל את המנוי. (רגע, אולי הרשימה ההיא על יומני הרב הגאון גרמה לי להפסיד את המנוי ההוא מ"כיפה"?). אני גם מנסה לראות לפי סיומת המייל, אם זה לא סתם ג`ימייל או הוטמייל, אולי יימצא לי רמז, שם של ארגון, אולי משרד ממשלתי כלשהו? אולי אוניברסיטה ידועה?
אישית, אגב, אני הרבה יותר ליברלית בקשר למנויים שאני עושה. לא חושבת פעמיים, מספיקה רשימה אחת מוצלחת כדי לפתות אותי לעשות מנוי. אבל כפי שכתב כאן פעם עמית המכשף, האימייל שלו מתמלא הודעות על עדכונים בבלוגים, והוא לא תמיד הולך לבדוק. אז גם אני מהעדה הזאת.

~ ~ ~ מוסף הארץ שם זין ~ ~ ~

עמיתי גדי שמשון, שבתור גילוי נאות מצא לנכון לציין שהוא דווקא כבר כמה חודשים לא כתב ב"בלייזר", התייחס בבלוגו לתגובות של שתי בלוגריות על הראיון שערך אלון הדר עם ליאור נעמן, עורך המגזין. הראיון, שנשא את כותרת הרטרו "על הזין שלהם", התפרסם במוסף הארץ האחרון, עם תמונות של נעמן מדגמן בחינניות אביזרי סניטציה. 

אפרופו גדי, תציצו גם כאן.

שלכם כל שני וחמישי,

שרית Perkol.com

בלוגרים שכותבים רשימות אינטליגנטיות ומשעשעות על התחום שבינו לבינה ומעוניינים בפרסום נרחב יותר לכתביהם מוזמנים בחום לשלוח לי לינק באימייל.


 רבאק מגלה איך הוא הפך למלך ההוקי.

 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

31 תגובות

ארכיון פוסטים
נקה
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל perkolit אלא אם צויין אחרת