00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X
טוב פרגנו באיזה לייק לעמוד החדש שלי בפייסבוק, מה אכפת לכם

פעם אחרונה.

בקרוב תיסגר הבלוגיה במתכונתה הנוכחית. בתפוז בוחנים אפשרות להקים בלוגיה חדשה אבל לא יעבירו אליה את כל הבלוגים הקיימים אלא בלוגים נבחרים בלבד; מה שאומר שיש סיכוי גבוה מאוד שהבלוג הזה לא ישרוד את המעבר - וייעלם.

אמנם לא כתבתי כאן כבר תקופה ארוכה, אבל כשנפל לי האסימון שזה עומד לקרות פרצתי בבכי. 
ככה, אמיתי, מה אכפת לי לספר פה. הרי ממילא קלוש הסיכוי שהפוסט הזה יצליח להתפרסם או שמישהו מהמנויים הוותיקים יקבל על כך התראה.

בכיתי כי עבורי זה לא סתם בלוג. יש פה הרבה מאוד שנים של חוויות, סיפורים, זכרונות ורגעים שהעליתי על הכתב מסיבה אחת בלבד: שיהיה להן מקום להישאר בו, לנצח. כך יכולתי להיות בטוח שגם אם הכל יישכח מהראש שלי, עדיין אוכל לחזור לכאן בכל פעם שארצה כדי לקרוא ולהיזכר. בדיוק כמו בהגיגית של דמבלדור.

והנה, הכל עומד להימחק.

השקיעה הצפויה של הבלוגיה אל האבדון הביאה אותי לשבת במשך כשבוע ולעבור רשומה-רשומה בבלוג שלי. להעתיק את אלה שפרסמתי ואת אלה שמעולם לא התפרסמו. אחת אחת הן עברו למסמכי וורד. לפי הסדר. כולל חלק גדול מהתגובות. לשמחתי גם שרדו כמה תמונות. גיליתי שאכן שכחתי חלק גדול מהדברים שכתבתי. חלק אחר דווקא זכרתי והיה נעים לקרוא אותו מחדש. גיביתי למסמכי וורד גם את הבלוג של ק', את המגירה שלי ועוד פוסט מפה ופוסט משם. הקריאה המחודשת העלתה בי רצון לשמר את הפוסטים הללו ואולי להעניק להם חיים חדשים בצורה אחרת. אני צריך עדיין לחשוב איך אעשה את זה.

על כל פנים, עכשיו הגיע הזמן להעלות את הפוסט האחרון, שיישאר כאן עד שהכל ייעלם. 

במשך הרבה שנים תפוז היה לי בית אהוב וחם, ולתקופה מסוימת גם מקום עבודה. פגשתי בו גולשים מאחורי כינויים שהפכו לידידים בפייסבוק וחברים לחיים. הבלוג היה לי מקום לפרוק בו את העצבים, האכזבות והשמחות. כמה קיוויתי שהכל יישאר אי שם בסייברספייס לנצח נצחים, וכמה מעציב אותי לכבות כאן את האור. 

היי שלום, הגיגית. crying

 

 

ואם מישהו עדיין קורא את השורות הללו, אשמח לשמור על קשר:

הבלוג האישי שלי, "רסיסי מילים" | העמוד העסקי שלי, "תוכן בעבודת יד" | הפרופיל שלי בפייסבוק | הפרופיל שלי באינסטגרם

 

 

 

 

לדף הרשומה

אני בבייק אוף ישראל!

 

קטע מתוך כתבה על בייק אוף ישראל ששודרה בערב טוב עם גיא פינסOmri Cohen

Posted by Tal Aizenman on Wednesday, April 6, 2016

 

בייק אוף ישראל מתוך ערב טוב עם גיא פינס 
קטע מתוך כתבה על בייק אוף ישראל, מתוך ערב טוב עם גיא פינס

לכתבה המלאה הקליקו כאן (מתחילה בסביבות 08:16)

מוצאי שבת, ערוץ 2, 21:00 אחרי החדשות - בייק אוף ישראל! תצפו?

לדף הרשומה

שנה טובה!

קודם כל, שנה טובה בשפת הסימנים:

וחוץ מזה - במאי השנה הצטרפתי לקבוצת הורים טבריינים המכונה פורום הורים לילדים מיוחדים טבריה, הפועלת במישורים שונים למען רווחתם ושיפור איכות חייהם של ילדים עם צרכים מיוחדים ומשפחותיהם בעיר טבריה. בין מטרותינו - הנגשה, העלאת מודעות, פעילויות פנאי ועוד, ואנחנו עובדים בשיתוף פעולה עם גורמים שונים בעירייה, עמותות וארגונים, עסקים מקומיים והרבה אנשים טובים שמוכנים לעזור.

לרגל ראש השנה הכנו סרטון קצר המתאר כמה מהדברים שעשינו במהלך השנה החולפת. מוזמנים לצפות, ואם בא לכם גם לעקוב אחרינו בפייסבוק - נשמח עד מאוד:
https://www.facebook.com/parents4specialchildren

לדף הרשומה

שרביט הפדיחות הגדול

"עדי, מנהלת הבלוגיה, העבירה לי את שרביט הפדיחות הגדול", סיפרתי לק'. "זה אומר שאני צריך לספר בבלוג שלי בתפוז על פדיחה שקרתה לי. על איזו פדיחה אספר?"

ק' הסתכלה עלי ואמרה בשקט - "אתה? כל החיים שלך זה פדיחה אחת גדולה"...

ואז צחקנו בקול גדול והתחלנו לחשוב. ק' די צודקת, אבל לא עלתה בדעתנו אף פדיחה ראויה. אז נכנסתי לקרוא כמה רשומות שכבר התפרסמו תחת השרביט הזה וביניהן הרשומה של 4 בבוקר לא נרדמת שסיפרה על שלל פדיחות שקרו לה בכל מיני חתונות - והופ, נזכרתי בפדיחה שקרתה בחתונה שלי-עצמי.

פברואר 2009.

ק' ואני תחת החופה, אני בחליפת חתן וק' יפהפיה בשמלת הכלה שלה. שנינו מאוד מתרגשים וקצת מבוהלים. סביבנו על הבמה ההורים שלנו, הרב ועוד אורחים מכובדים, ובכולנו צופים המוני מוזמנים: קרובי משפחה, חברים, ידידים, קולגות, זרים. לדעתי היו בחתונה שלנו בערך 200 איש, אבל כשעמדנו שם נדמה היה לנו שיש באולם כמה מיליוני זוגות עיניים שכולן נעוצות בנו.

הכל היה בסדר. הרב נשא דברים, בירך ושר, הייתה כתובה, היה יין. הגענו לחלק של "אם תשכחך ירושלים", אני חזרתי יפה על דבריו. כבר היינו לקראת הסוף - ואז הניחו למרגלותיי את הכוס העטופה בנייר כסף. הגיע הזמן לדרוך עליה ולשבור אותה.

הנפתי את הרגל שלי אל על, כיוונתי היטב לעבר הגוש הכסוף מתחתיי והנחתתי אותה בעוצמה גדולה - ואז הבליחה במוחי תמונה מנטלית איומה: בעיני רוחי ראיתי רסיס זכוכית גדול חודר דרך הסוליה וננעץ בכף הרגל שלי, דמיינתי שפריצים מטורפים של דם ואורות מהבהבים של אמבולנס בדרך למיון - כל זה קרה בתוך שבריר שניה ורק אי שם בתוך הראש שלי, אבל זה הספיק להאט את הרגל. כשהיא סוף סוף פגעה בכוס הזכוכית - היא לא נשברה.

מחיאות כפיים פרצו באולם והתקליטן הפעיל את המוסיקה המבשרת את סיום הטקס, אבל מהר מאוד כולם הבינו שחלה פה טעות. הכוס לא נשברה. אחר כך אמא שלי סיפרה שהיא הייתה בטוחה שעשיתי את זה בכוונה כי יש לי חוש הומור דפוק כזה, אבל לא, ממש לא. אלוהים אדירים, איזו פדיחה. אפילו לא העזתי להסתכל בעיניה של כלתי הטרייה, שאני מניח שהייתה נבוכה לא פחות ממני.

מחיאות הכפיים גוועו במהרה, המוסיקה דממה והרב המשועשע הציע שאנסה שוב.

וכך, פעם שניה התבוננתי בגוש הכסוף שמתחת לרגליי, הרמתי את הרגל גבוה-גבוה והנחתתי אותה הישר למטה - אבל אז שוב צצה בדמיוני אותה תמונה מנטלית ציורית מקודם. אלוהים, כמה דם שאני דמיינתי שם. שפריצים! נהרות! ושוב הרגל שלי פגעה בכוס אבל שוב הכוס לא נשברה. למעשה, פגעתי בה בזוית משונה שהעיפה אותה הישר אל הקהל, ואחד מקרובי המשפחה מיהר למצוא ולהחזיר אותה - כשהיא עדיין שלמה. 

אלוהים. אלוהים, אלוהים. למות. למות. 

פעם שלישית. הרמתי את הרגל, כיוונתי היטב. עצמתי עיניים. "קיבינימט", אמרתי לעצמי, "כבר עדיף שבאמת אפצע ואטוס מפה למיון" - וריסקתי את האמ-אמ-אמא של כוס הזכוכית הארורה הזאת.

מחיאות כפיים, מוסיקה. שום רסיס, שום דם, שום אמבולנס. ק' ואני נסחפנו אל הריקוד הראשון שלנו כזוג נשוי והערב המשיך כמתוכנן. וואו, זו הייתה חתונה נהדרת... אבל יש לי הרגשה שכמה שנים לאחר מכן אף אחד מהנוכחים לא יזכור את האוכל או את השירים שהתנגנו ברחבת הריקודים, אלא את החתן האומלל שהצליח לשבור את הכוס רק בפעם השלישית.

*

תודה לעדי על השרביט החביב. ועכשיו עלי להעביר אותו לחמישה בלוגרים נוספים, אז קדימה חתולי8, motior, ayeletgazit, עינבלית ופנלופה

תוספת מאוחרת שלאחר הפרסום: אופס, מסתבר שכבר הזכרתי את הסיפור הזה במסגרת רשומה אחרת בבלוג הזה לפני כמה שנים. פדיחה...

לדף הרשומה
12345
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל wranger אלא אם צויין אחרת