00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

מספר שתיים ומספר אחד

בתי בקשה שאספר על אשתי. 

פעם ראשונה בה ראיתי את אשתי הייתה אצל חבר טוב שלי מהכיתה. אשתו הייתה החברה הכי טובה של אשתי. באתי לבקר אותם. הייתי הולך איתם לפעמים להשכיב את בתם הבכורה בבית הילדים. ופגשתי שם את אשתי. 

אני הייתי מוביל אז ציוד כבד בכל בארץ. שבת אחת הייתי עמוס עם בולדוזר D9 לסיני. הייתי אמור להחנות בדרך. אשתי שמעה על זה ורצתה לבוא איתי. אבל בדרך דרומה היה הרבה רעש בקבינה. אז לא דיברנו הרבה. ולאכזבתה הגדולה כשהגענו לקיבוץ בדרום גם אמרתי לה שאני מכיר בחורה אחרת וששם אני אשן.

אשתי למדה אז הוראה באורנים. וגם חיפשה חתן. הפעם הבאה בה נפגשנו הייתה כשהיא הזמינה אותי להפגש איתה בתל אביב אצל ההורים שלה. אני נסעתי באוטובוס ופגשתי אותה שם. אחר כך כבר היינו ביחד. ופחות משנה לאחר מכן התחתנו. התחתנו פעמיים, פעם אחת עם החברים של אשתי בקיבוץ בדרום, ופעם שנייה בשביל ההורים שלי בקיבוץ בצפון. ותוך שנתיים-שלוש כבר עקפתי את כל חבריי לאחר שנולדו לנו בני הבכור וזוג התאומים. 

אמרתי לאשתי עוד לפני שהתחתנו שאני כבר נשוי למשאית ושהיא תהיה מספר שתיים, אבל זה קצת השתנה. כי כשעברנו לקיבוץ בדרום עברתי לעבוד בחברת משאיות של הנגב. עבדתי אז בהובלת חלב שזה עבודה קלה יחסית כדי שאוכל להיות עם הילדים ולעזור לאשתי. והמשאית הפכה להיות מספר שתיים.

בכל תקופת חיי עבדתי על כל סוגי ההובלות: חלב, כלים כבדים כמו טנקים, או בולדוזרים, תערובת. ודווקא לקראת זקנתי עבדתי בעבודה הכי קשה, הובלת גיר בשתי מיכליות מכפר גלעדי, מרחק של 600 קילומטר הלוך חזור, כמה פעמים בשבוע. בהתחלה זה עוד היה לפני שבנו את כביש שש, אז כל נסיעה נמשכה לפחות 12 שעות ללא פריקה. הבעייה הייתה שלא היה לי מחליף באותה תקופה כך שיצא שהייתי עובד לפעמים 30 ימים בחודש. (ומה אמא חשבה על זה? בתי שואלת) לאשתי היה קצת קשה עם זה לפעמים. אבל היא התרגלה.

אז נכון שאמרתי לאשתי לפני שהתחתנו שאני כבר נשוי לאוטו ושהיא תהיה אהבתי מספר שתיים, אבל זה לא הלך לפי התוכנית הזאת. כי היא בסופו של דבר הייתה מספר אחד.

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

טיול מכלית באיטליה

לפני שלוש שנים נסעתי להביא מיכלית חדשה למפעל של הקיבוץ מאיטליה. היום אני חושב שכבר לא הייתי יכול לעשות זאת. הייתי צריך מלווה אז לקחתי את בני, גלעד. היה נחמד לארגן טיסה ובגלל שזה היה על חשבון העבודה אז לא היה משנה ממש כמה זה עולה. הזמנו כרטיס מעכשיו לעכשיו, ונחתנו ברומא. נסענו ברכבת לנאפולי, ומשם שכרנו אוטו שעתיים נסיעה למפעל שמייצר את המכליות.

עד אז עבדנו במפעל בקיבוץ עם מיכלית ישנה מאוד, של כפר גלעדי, שהייתה בנוייה בצורה שהצמיגים של המיכלית שוב ושוב התפוצצו, לא עומדים בעומס של נסיעה של 40 טון למרחק של 600 קילומטר כל יומיים. מכיוון שהיא הייתה ישנה היו בה גם הרבה סדקים כך שהיה קשה ליצור לחץ כדי לפרוק אותה (השיטה היא שמנפחים את המיכל עם מדחס ואז כמו בלון שמתרוקן יוצא האוויר יחד עם חומר הגלם למפעל). כשכל זה היה שכלול לעומת השיטה היותר ישנה בה עבדנו קודם, עם מדחס של המפעל בה היה לוקח כשלוש שעות לפרוק 40 טון חומר גלם. כשאת המיכל הישן של כפר גלעדי פרקנו בשעה וחצי.

המיכלית שבאנו לקנות הייתה דיי דומה לזו הנוכחית אבל עם הרבה יותר שיכלולים שבחלקם הייתי מעורב. כמו למשל, בשלושת הקונוסים של המיכלית שדרכם חומר הגלם יוצא מהמיכל, במיכל הישן אם היה נתקע בהם גוף זר הם היו נחסמים. אבל במיכלית החדשה ביקשנו והם בנו פתחים בתחתית הקונוסים כדי לאפשר להוציא גופים זרים. חלוקת המשקל של המיכלית גם הייתה יותר טובה כך שהיה פחות לחץ על הצמיגים האחוריים והם לא התפוצצו. והעיקר, עברנו לעבוד עם מדחס חדש שהיה יכול לפרוק את המיכלית הרבה יותר מהר, תוך שעה.

כשהגענו למפעל באיטלייה המארחים אירחו אותי ואת גלעד כיד המלך, והאכילו אותנו ארוחה מיוחדת. בדרך חזרה מנאפולי חזרנו בדרך נוף לאורך הים. זאת אחת הדרכים היפות ביותר בעולם, שרואים אותה בסרטים. אחרי זה לקחנו טיסה למילאנו ומשם היינו צריכים לעלות על טיסה בחצות, בדרך לישראל.

אני זוכר אותי ואת גלעד מתברברים במילאנו, בה שלושה שדות תעופה במרחק של 50 קילומטרים האחד משני. גלעד הציע שניקח אוטובוס עירוני, ונסענו באוטובוס. אבל האוטובוס עצר בכל תחנה. ואנחנו בתחנה האחרונה וכבר 11 בלילה ועדיין לא הגענו לשדה התעופה. בסופו של דבר תפסנו מונית אחרי מאמצים גדולים והגענו לשדה התעופה, ברגע האחרון, ומזל שהמטוס איחר בשעה כי אחרת לא היינו מספיקים.

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

הקשר לאדמה

        היתה לי החלטה שרירותית להפסיק לנהוג על הסמיטריילר, כיון שאני מכיר את עצמי ויודע שקשה לעמוד בפיתוי לעשות מדי פעם סיבוב לצפון.   מצאתי תחליף שלדעתי אפשרי בעיקר לקיבוצניק כמוני והוא לעבוד על הטרקטור הכי גדול שלנו המבצע את העיבודים,      כלומר : חריש , דיסקוס, קילטור.....  .
הגעתי לסידור עם האחראי על העיבודים שהוא לוקח אותי רק מתי שיש הרבה עבודה, עובדים במשמרות, 24 שעות,ואני בדרך כלל עובד משמרת שנייה פעמים עד שלוש בשבוע.
אני כבר חורש כשנה ונוכחתי שבמשך הזמן נוצר (כאילו) קשר עם האדמה , במיוחד בעבודת החריש.
אני אתאר זאת כך: אתה נכנס לתלם שאורכו יותר מקילומטר ומנסה למצוא את המהירות המיטבית ואת העומק הרצוי,אבל האדמה משחקת איתך,  הקטעים השונים לאורך התלם אינם אותו הדבר. יש קטע שבו האדמה רכה יחסית ואז אני עובד 5-5 כלומר: עומק 5 ומהירות 5 קילומטר לשעה. אחרי זה מגיע לקטע שהאדמה יותר קשה ואז אם לא נעשה שינוי במהירות המחרשה היא  תיזרק למעלה ולא תחרוש אלא רק תגרד את האדמה.  הפיתרון הוא להוריד מהירות ולנסות באותו קטע של אדמה קשה לכוון ליותר עומק - 6-4 :עומק 6 ומהירות 4 קילומטר לשעה.  ה"משחק" הזה דורש מהמפעיל תשומת לב תמידית, כמו כן צריך ליסוע סמוך מאד לתלם ורק מספר שניות של חוסר תשומת לב ואתה או יורד לתלם או מגרד את האדמה. אני חושב שאני מפעיל טוב את הכלי כיון ללא נפלתי לתלם ולא גירדתי את האדמה.
הטרקטור שלנו הוא "מייסי פרגוסון-8480" עם מנוע של כ-300 ומשהו כוחות סוס, ויש בו הרבה דברים המקלים על הפעלתו:  הגיר עם מהירויות אין סופיות, כלומר אין מהלכים ואתה פשוט שם אותו על המהירות הרצויה ויכול לשנותה כל הזמן או באמצעות ידית פשוטה או על ידי שני כפתורים שבהן אתה מסמן מראש את המהירויות הרצויות, בדוגמה שלנו: כפתור מהירות אחד נשים על 5 ואת השני על 4.  יש בקרת החלקה המודדת כל הזמן את ההפרש בין המהירות שסימנו מראש לבין המהירות קרקע בפועל שברור שהיא יותר איטית כתוצאה מזה שהמחרשה בתוך האדמה . לפעמים יש אבק שלא מאפשר לראות את התלם במראות, ואז רק על ידי הסתכלות מדי פעם על צג בקרת ההחלקה אני יודע אם המחרשה בפנים או נזרקה החוצה כי אז נראה כמעט אפס .
כמו כן יש עוד כל מיני כיוונונים שאפשר להתקין, כמו למשל בסוף התלם אתה הופך כיוון ומתחיל ליסוע בכיוון ההפוך אבל צריך גם להפוך את המחרשה, ואז מתקינים על ידי הקלדה במחשב של הטרקטור שעל ידי לחיצה על ידית מתאימה המחרשה תסתובב מאה ושמונים מעלות.
הבית שלנו ממוקם ליד הגדר ומהמרפסת המערבית אפשר לראות את השדות ואחרי כ-שני קילומטר את הכפרים בתוך רצועת-עזה. יש לי תמיד הרגשה של איכר המעבד את אדמתו, אפשר לראות או לשמוע את הטרקטורים העובדים בשדה, ובאותו הזמן לשבת על המרפסת ביחוד בזמן שקיעת השמש ולחלום ולשתות בירה קרה.
בתקופת המתיחות הבטחונית,היתה לי הרגשה שאנחנו ממש שומרים על הגבול על ידי עיבוד השדות, ואם לא היו הקיבוצים לאורך הגבול עם רצועת-עזה, או שהיה צריך להחזיק פה הרבה יותר צבא, או שה"רעים" היו כבר בשטח ישראל.



לדף הרשומה

על הנפילה בטיול בגליל

ש ל ו ם  ל כ ם.   כנראה יש לי מזל שאני יכול לכתוב היום.

הסיפור בעצם מתחיל לפני יותר משנתיים, שאז השתילו לי בראש, כמו שכבר סיפרתי כאן, אלקטרודה, כפיתרון למחלת הפרקינסון ממנה אני סובל. והאלקטרודה שבמוחי שיפרה את תפקודי ובעצם גרמה לי להרגיש שאני צעיר לפחות בעשר שנים. הנה לדוגמה, כשנסעתי שלושה חודשים אחרי הניתוח עם האישה לבקר את בתנו בלוס-אנגלס הרגשתי צעיר ומלא מרץ. וזאת בהשוואה לנסיעה קודמת, שנה לפני כן, שאז הרגשתי עייף וחלש. וכשניסיתי אז לטייל על הגבעות שמסביב לא הייתי מסוגל לטפס על ההר יותר מכמה מאות מטרים. והנה, שלושה חודשים לאחר הניתוח, באותו המקום בדיוק, הייתי אחר, מלא מרץ וכוח. ובכל בוקר הייתי יוצא לצעדה של שעתיים לפחות, מטפס על ההרים והגבעות של הוליווד. עולה כל יום ברגל למיצפה הכוכבים וממשיך לעתים הלאה אפילו עד הפיסגה שמעליו.

מאוד אהבתי לטייל שם בגבעות של הוליווד. הייתי מגלה כל פעם שבילים חדשים והרגשתי ממש כמו מגלה ארצות חדשות. וכשחזרנו לישראל חיפשתי אפשרות להמשיך בטיולים ומצאתי את "כיוונים", במסגרת קתדרה באר שבע, המבצעת טיולים בשביל ישראל. ומאז אני מטייל איתם לשביעות רצוני.   

הטיול האחרון, בשבוע שעבר, היה ליומיים, בגליל המערבי העליון. כששמעה אשתי שהטיול אורכו יומיים, דאגה היא והזהירה אותי מפני הליכה ממושכת. אך אני החלטתי בכל זאת לבצעו. ביום הראשון טיילנו ממערת הקשת שליד אדמית, כולל ירידה לנחל בצת. ההליכה היתה ברובה בירידה אך על גבי סלעים שהפחידו עד מאד כמה מהמטיילות. ואני, לא היתה לי כלל בעיה לדלג מאבן לאבן. בלילה חנינו בקיבוץ אילון ולמחרת נסענו לפרק גורן, שבסופו מתחיל שביל עם ירידה תלולה לנחל אכזיב. קטע השביל אליו ירדנו בטיול כולל מים (וזאת כיוון שהכריחו את מקורות לא לשאוב.). הקטע אינו מסובך יותר מההליכה ביום הקודם. אך, לא בטוח למה, שמה נפלתי. פתאום מצאתי עצמי מחליק במדרון. מאבד שליטה, מתגלגל ומקבל מכות בכל גופי, כולל הראש.

אין לי הסבר מלא למה נפלתי, אך יש לי כמה השערות. הראשונה היא שנפלתי בגלל שמיהרתי. בתחילת הירידה הודעתי לחזי החובש שאני הולך לעשות את צרכי בצד השביל, וכשחזרתי לשביל, לאחר דקות מספר, היה לי קצת לא נעים שהקבוצה מחכה לי. ופה ביצעתי טעות ובחרתי למהר קצת בירידה כדי להשיג את המטיילים. ואז החלקתי על אבן. ולכן איבדתי שליטה. ההשערה השנייה שלי שהיא שלטיול של אותו יום לקחתי מקל הליכה אליו לא הייתי מורגל בהליכה, וכנראה הסתמכתי עליו קצת יותר מדי. והוא הכזיב אותי ולכן, גם, נפלתי.   

בנפילה קיבלתי סדק בראש והרבה מכות יבשות בגוף, אבל לא שברתי עצמות. אחרי מאמץ לא קל הצליח חזי החובש, בעזרת אחד מהמטיילים, לעצור את הדימום בראש ופינו אותי לביה"ח בנהריה. שם ביליתי את כל היום, מצולם מכל צדדי, מחוזק בטטנוס, תפור כראוי לאורך צד ימין של ראשי (כשבצד שמאל התפרים של כניסת האלקטרודות. באמת מזל...). ובסוף היום חזרתי באוטובוס עם המטיילים הביתה וכעת אני מחלים בבית, בעיקר מהמכות שקיבלתי .

אני עכשיו בהפסקה קצת מטיולים. אך כשאבריא השאיפה שלי, או יותר נכון החלום שלי, זה לעשות "ירידה מתוקנת", באותו המסלול. כמו רוכב שנופל מהסוס המכריח עצמו לחזור ולרכב על הסוס. אז כך גם אני מבקש. לרדת שוב מיער גורן אל נחל אכזיב, וללכת בקטע שיש בו מים עד מבצר המונפורט. אך זאת אעשה בפעם הבאה, בניגוד לפעם הקודמת, רק באישור אישתי.

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

אני איש ביוני

אני איש ביוני. ממש כמו סטיב אוסטין. יש לי אלקטרודה קטנטנה במוח ואפילו בטרייה נטענת בתוך הגוף.

לפני כ-18 שנים התחלתי להרגיש מדי פעם רעידות ביד ימין. קשור לעייפות, חשבתי. הרי אני סוס עבודה העובד מהבוקר עד הערב. ואולי זה קשור לזקנה המתקרבת. בקיצור, התעלמתי. עברו כ-6 שנים מאז ועד שהחלטתי ללכת לרופא מומחה בביה"ח, שהכריז באוזני שיש לי פרקינסון.

באותו זמן עוד עבדתי על משאית הפול-טריילר שלי, בקו ה(כמעט) הכי ארוך בישראל הקטנה שלנו. וזה הובלת גיר במיכליות ממחצבת כפר גלעדי שבצפונה של הארץ, ועד למפעל שבקיבוץ שבדרומה. נוסע 600 קילומטר, הלוך וחזור ביום אחד, במשך יום עבודה של כ-14 שעות. סוס עבודה.

זה היה עוד בתקופה של לפני שהיה כביש 6, מה שחייב אותי להתחיל את יום העבודה השכם בבוקר, בארבע לפנות בוקר, בכדי לעבור את תל-אביב לפני הפקקים. אחרי תל אביב לכיוון צפון בדר"כ לא היתה בעיה כי הייתי נוסע נגד התנועה הנעה בשעות הבוקר לעבר גוש דן. בשעות אחרי הצהרים, בדרך חזרה מהצפון, לעומת זאת, הייתי בדרך כלל נתקע בשני מקומות. הראשון בצומת גלילות בפניה שמאלה והשני בצומת אשדוד. ורק כדי לסבר את אוזניכם, אם הייתי מצליח לעבור את הצמתים האלה בעומס סביר הנסיעה חזרה דרומה הייתה לוקחת לי "רק" כ-6 שעות.

המשקל הכולל שסחבתי עם משאית ה-FH16 וולוו שלי באותה תקופה היה כ-67 טון, שמתוכם רק האוטו עם העגלה שקל 30 טון, והיתר 37 טון אבקת גיר. והכמות שהובלתי הלכה וגדלה בכל שנה, ככל שהמפעל גדל. מה שהובילנו להתרחב להובלה ממחצבות נוספות ברחבי הארץ ולשכירת נהגים נוספים. כך שהיו כמה ימים במשך השבוע שהיה יוצא שאני ונהג נוסף היינו עובדים רצוף על המשאית, והאוטו היה עושה הובלה מהצפון בבוקר ומהדרום אחה"צ, שזה כבר 800 קילומטר נסיעה למשאית אחת ביום אחד, עבודה לשני נהגים ב-20 שעות ביממה.

היום יש לציין העבודה נראית קצת אחרת. ההובלה נעשת על ידי סמיטריילר fh12 וולוו 460 ששוקל משקל עצמי של רק 16 טון והוא יכול לסחוב 38 טון, מה שנותן לנו משקל חוקי של 54 טון. על המשאית עובדים שני נהגים כאשר הראשון מתחיל בשתיים לפנות בוקר, נוסע לגליל והודות לכביש 6 הוא מגיע בחזרה למפעל בדרום תוך 4.5 שעות. הנהג השני פורק את ההובלה מהגליל ועושה נסיעה שנייה למחצבה בדרום הארץ ואם אין לו תקלות הוא גומר את היום בשש בערב. כלומר שני הנהגים עושים כיום ב-16 שעות מה שהיינו עושים קודם ב-20 שעות, עם חסכון של 500 ש"ח בדלק על כל יום. לא רע בכלל.

מאז כבר ירדתי מהמשאית. ואני נוהג פחות. ומנהל יותר. התפקיד שלי הוא בעיקר לתווך בין המשאית לבין המפעל והספקים. כשמדי פעם בעת הצורך אני עוזר ועושה בעצמי הובלה מהדרום או מהצפון.

נחזור למה שסיפרתי בההתחלה. הרעידות הלכו וגברו בקצב איטי. וזה, בשילוב לתופעות לוואי נוספות של התרופות שקיבלתי נגד המחלה, שיגעו אותי לחלוטין. הרגשתי כאילו אני מאבד שליטה על הגוף שלי. ואז, בביקורת שיגרתית של לפני כשלוש שנים סיפרו לי הרופאים שיש באפשרותי לעשות ניתוח "קוצב מוח" (DBS) בכדי לשפר את מצבי. בניתוח מושתלת אלקטרודה במוח והיא מפסיקה את הרעידות על ידי שליחת אימפולסים חשמליים היישר לתוך המוח, כשהחשמל מסופק ע"י בטרייה שמושתלת בחזה. לא היה לי מה להפסיד, ומייד הודעתי להם שאני עובר את הניתוח.

ואומנם לא לקח יותר מחודש ועברתי את ההשתלה. (הנה, כתבתי על זה כבר כאן). ואחרי שהופעלה הבטרייה הרגשתי שאני נעשה צעיר בכמה שנים. היכולות שלי השתפרו ותופעות הלוואי הופחתו רבות. אמנם אני כבר כמעט ולא נוהג במשאית, אך כבר כמה שנים שמשרד הרישוי מזמין אותי למבחני נהיגה ואני עובר אותם בהצלחה. ולכן ברישיון הנהיגה שלי יש לי עדיין אפשרות לנהוג בסמיטריילר ואפילו באוטובוס.

לאחרונה, שנתים וחצי שנים מאז הניתוח, היה צריך להחליף את הבטרייה. ואז נודע לנו על שכלול אפשרי נוסף והוא שיש אפשרות להכניס במקום הבטרייה המתכלה בטרייה נטענת, שיכולה להחזיק עשר שנים ללא החלפה. כמובן שבחרתי באפשרות זו ולפני שבועים הושתלה בי הבטרייה הנטענת. וכעת כל יום בזמני החופשי אני מתחבר למטען למשך רבע שעה. איש ביוני.

ומשהו בטון אחר. לפני כמה ימים נולדו לבן הבכור שלי ואישתו תאומות. ככה יצא שקיבלנו שתי נכדות במכה אחת. הן עדיין פגות אבל במצב טוב ומצטרפות לארבע נכדות ונכד אחד שנולדו לדודים שלהן. והסבא הביוני מאחל להן מזל טוב.

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף
1234
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל trucker אלא אם צויין אחרת