33
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

מי ידבר בשבילי

היום אחרי שאחזור מהעבודה, ארד מהאוטובוס בתחנה הרגילה, ובמקום ללכת ישר הביתה, אעבור בבית ויצו, ואצביע בבחירות המוקדמות של מפלגת העבודה. רשמתי בטלפון למי אני מתכוון להצביע, שלא אשכח ולא אתבלבל. יש לא פחות מארבעים וארבעה מועמדים, וצריך לבחור מתוכם עשרה. רק על שבעה אני לגמרי סגור: שלי יחימוביץ', סתיו שפיר, מיכל בירן, אמילי מואטי, איציק שמולי, עומר ברלב ויאיר פינק.  שתי הראשונות, אני אוהב להקשיב למה שהן אומרות ולמה שהן כותבות, בכלי התקשורת וברשתות החברתיות. חמשת הנוספים, אני פחות עוקב אחר הפרסומים עליהם, אבל פה ושם נתקלתי בדברים בקשר אליהם שמצאו חן בעיניי, ואף פעם לא נחשפתי למשהו אצלם שממש קומם אותי, כגון קריאה להצטרף לקואליציה הלאומנית-שמרנית השלטת, או קריאה להדחת היו"ר, או איום בפילוג. אני לא יודע מדוע דווקא לאלה אני מאמין, מדוע דווקא מהם אני שואב עידוד ותקווה. אולי כל מה שמבדיל ביניהם לבין מועמדים אחרים הוא הגישה שיש להם לכלי התקשורת? יכול להיות שיש מועמדים, שיש להם היסטוריה לא פחות מרשימה של עשיה ציבורית למען ציבור העובדים ולמען הדמוקרטיה הליבראלית, היסטוריה שאינני יודע עליה משום שאני מוחק בלי לקרוא את המסרונים שהם  שולחים לי, ומנתק מייד את השיחה כשאני מבין שבצד השני של הקו יש הודעה מוקלטת. התפקדתי כחבר מפלגה כדי להיות מעורב, לא כדי שיתייחסו אלי כאל לקוח, שיטרגטו אותי ויציפו אותי בדואר זבל. אני מצפה מהנציגים שלי שימצאו דרך לדבר אלי דרך כלי התקשורת הכלליים, לכן נגישות לתקשורת היא עניין מהותי. אני מצפה שידברו בשבילי אל מיעוטים אחרים בשם המיעוט שאני שייך אליו.

כן, אינני שוגה באשליות לפיהן אני שייך לרוב הדומם, איני מספר לעצמי שיש רוב גדול בציבור שחפץ בדמוקרטיה ליברלית במודל מערבי, ורק חסר המנהיג שיתרגם את הרוב הזה לכח פוליטי שינצח את הבחירות. אני סבור שרוב הציבור היהודי חפץ בדמוקרטיה פורמלית, בנוסח של פוטין וארדואן. אני סבור שנתניהו, וחבורת הגברים האשכנזים שהגיעו למקומות הראשונים בבחירות המקדימות במפלגת הליכוד לפני שבוע, מייצגים נאמנה את הרוב הזה. קראתי קצת על המועמדים שנבחרו לרשימת הליכוד, ולרשימות של מפלגות הקואליציה האחרות. הנה אחד, בא ממשפחה של ששה אחים. הנה שני, יש לו שמונה ילדים וילדות. הנה איך הרוב הזה נוצר, הנה איך הוא יישמר לאורך שנים. כל היפים והיפות, שמקימים מפלגות אופנתיות כאלה ואחרות, אף אחד מהם לא ינצח את הדמוגרפיה. במקרה הטוב, יפוררו את האופוזיציה לרסיסי סיעות שקולן רפה. במקרה הגרוע, ילכו להתבזות בשירות הקואליציה השלטת, כמו ברק ולפיד בשעתם.

אם אני נשמע מיואש, זה משום שאני באמת מיואש. אני יודע שהיכולת שלי להשפיע – קטנה מאד. ובכל זאת, היום אחר הצהריים אלך ואעשה את הדבר היחיד שנראה לי ראוי. אלך להצביע.

לדף הרשומה

תקציב הדרכה

עופר שלום,

במכתב ששלחת לנו, העובדים, ביקשת לדעת לאילו הכשרות מקצועיות אנחנו נדרשים במסגרת עבודתנו. אני משער שאתה חותר לתשובה כללית, שתהיה תקפה לגבי כל העובדים, ושתוכל לגזור ממנה החלטות לגבי האופן שבו תוציא את תקציב ההדרכה העומד לרשותך. ברם, אני יכול לענות רק תשובה פרטית, שתהא תקפה לגביי בלבד. אולי גם בכך תימצא תועלת. 

ראשית, הבה נסכים, שההכשרות המקצועיות שאני נדרש להן במסגרת עבודתי הן ההכשרות המקנות ידע שרלבנטי לארגון שלנו, או מיומנויות שאשתמש בהן. על מיומנויות שלא אשתמש בהן בתכיפות חל הכלל "אם לא תשתמש בזה, תאבד את זה", וחבל על הזמן שלי ועל הכסף של הארגון. שמעתי אומרים, שטוב לפתוח את הראש, לדעת מה מתחדש בעולם, אפילו אם אף פעם לא יתחדש אצלנו. זה נכון, אבל בשביל זה לא צריך הכשרות מקצועיות, די לעבור מדי פעם על כותרות מדורי הטכנולוגיה באתרי החדשות.

שנית, הבה נבחין בין מיומנויות בסיסיות לבין מיומנויות מתקדמות. מיומנויות בסיסיות אפשר ללמוד בקורסים, המוצעים על ידי מוסדות שתחום עיסוקם הוא הכשרות מקצועיות לעובדים, כגון מכללות. אני מניח, שלמוסדות כאלה אמור תקציב ההדרכה שלך להיות מנותב. ברם, אני כבר רכשתי מזמן את המיומנויות הבסיסיות הנדרשות לעבודתי. אני מניח שאין בדעתך להעביר אותי לתפקיד חדש, שנדרשות לו מיומנויות בסיסיות אחרות.

אשר למיומנויות המתקדמות, את אלו אין לרכוש בשום מכללה. הן קשורות לשיטות העבודה הנהוגות אצלנו בארגון, ולכן ניתן לרכוש אותן רק בתוך הארגון, בדרך של חניכה אצל עובד ותיק, שישמש כחונך. בתרחיש המיטבי, החונך מציג לחניך את התוכנה הקיימת ואת נהלי העבודה, מטיל עליו מטלות לימוד עצמי, מאפשר לו להתנסות במטלות קטנות ופחות רגישות, ובהדרגה, בתהליך שיכול לקחת בין חודשים לשנים, מביא את החניך למצב שבו החניך יכול להחליף אותו בהיעדרו. בתרחיש הפחות מיטבי, אין בנמצא עובד שגם מחזיק אצלו את הידע הדרוש, גם מסוגל לבנות לחניך תכנית הכשרה כזו ולבצע אותה, וגם אינו חושש שהחניך יסכן את מעמדו בארגון. אלה שלושה תנאים שלא קל למצוא אצל אדם אחד, אבל כבר היו מקרים, ובכל אופן, אין דרך אחרת. 

היות שמדובר בתהליך מורכב וממושך, שגם דורש מן המנהל יותר תשומת לב ויותר יצירתיות, זה קורה אצלנו רק כאשר עובד פורש, ואז אין ברירה.

וזה חבל, כי לשאלתך, זוהי ההכשרה המקצועית שנדרשת לי במסגרת עבודתי. 

בברכה,

ש. פרא 

 

לדף הרשומה

פרידה מיגאל בשן

יגאל בשן ז"ל

 

מזה שש שנים שאני רוקד בחוג ריקודי עם, פעמיים בשבוע. לפני שבוע, בריקודי הזוגות, שאלה אותי בת הזוג אם שמעתי שיגאל בשן מת. לא, לא שמעתי. אבל כן, קראתי שהוא היה חולה, מסכן. אף שחוגים לריקודי עם הם מקום, שמשמר שירים ישנים יותר מאשר זירות תרבותיות אחרות, כמעט שאין שומעים בהם את קולו של בשן. עפרה חזה מככבת, אביהו מדינה חזק מאד, יגאל בשן – דווקא לא. אני זוכר שפעם לימדו אותנו ריקוד למתחילים על פי שירו "ודוד יפה עיניים", סוג של ריקוד היתולי, שלא חזרנו לרקוד מאז. אנחנו מרבים לרקוד לצלילי "לקראת שבת", שירם של אבי קורן נדב מדינה ונדב צדוק, שאיתו זכה יגאל בשן במקום הראשון בפסטיבל הזמר בסגנון עדות המזרח 1973. כשבאתי לכתוב את הדברים האלו, חזרתי לפוסט שכתבתי פעם על הקטיגוריה הפוליטית "זמר מזרחי", וראיתי שכתבתי שם על אותו פסטיבל זמר, ועל הזמרים והזמרות בוגרי הלהקות הצבאיות שהופיעו בו. כתבתי עליהם בהכללה, בלי להזכיר את יגאל בשן, עדנה לב ואבי טולדנו בשמותיהם. הם לא היו הסיפור. את "לקראת שבת" משמיעים בחוג שלנו בביצוע של אביהו מדינה, בעיבוד שמתאים יותר למגמות העכשוויות בזירת הזמר המזרחי. באתר "רוקדים" שינו לו את השם ל"זמירות שבת", אולי משום שהשם "לקראת שבת" כבר הוצמד לריקוד ישן יותר, לפי שיר של יהורם גאון. יש הרבה שירי אמונה ומסורת בריקודי עם.

חזרתי הביתה מההרקדה, וסיפרתי לאהובה את החדשות. אהובה תיקנה לי: לא סתם מת, התאבד. המילה האחת הזו פתחה אצלי תיבה אחרת של זכרונות והרהורים, הפעם ממדף אחר במחסן הזכרונות. הנה גבר, שהתחיל את דרכו כאליל נוער, בחור יפה תואר עם קול עמוק וערב. לימים, נדחק ממרכז הסצנה של המוסיקה הישראלית לשוליים של הנוסטלגיה והפיקנטריה, אך תמיד שמר על דימוי נקי של ג'נטלמן מושלם, מלח הארץ, איש משפחה אוהב ואהוב. אחד שכואב את הידחקותו לשוליים, אך אינו מתבזה בטרוניות ובהתלכלכויות. מעולם לא יוחסה לו התנהגות מינית פוגענית. לא פותמוביל ולא אנטרקוט. ומה עכשיו? איך יזכרו אותו עכשיו? האם ייתלש ממדף אלילי העבר שפג זוהרם, ויוצב על מדף המסכנים והמקופחים, שחייהם הסתיימו בנסיבות טראגיות, אבל אפעס קצת עלובות, המדף של זוהר ארגוב, עפרה חזה וגבי שושן? והאם סיפור מותו ינוכס על ידי המוחים והמתלוננים, שיגאל בשן עצמו מעולם לא היה אחד מהם? השבוע שחלף נתן לי סיבה לחשוב שלא, שסיפור חייו של יגאל בשן יגבר על סיפור מותו. ואולי זו גם ההתנהלות התקשורתית הנבונה של הקרובים לבשן, התנהלות שהדגישה את הכאבים הפיזיים מהם סבל בשן בשנותיו האחרונות, ובמשתמע, הביאו אותו להחלטה להתאבד. מדוע יש לי יותר כבוד לסבל פיזי מאשר לסבל נפשי? אולי משום שסבל פיזי בסוף החיים ראיתי הרבה במשפחה שלי, וסבל נפשי שהביא להתאבדות - לא ראיתי. יותר קל לי לכבד מישהו, שהחליט להתאבד כי לא יכול היה לסבול את כאבי הגוף. יותר קל לי להתנשא על מישהו, שהחליט להתאבד בגלל דיכאון. אני לא גאה בזה, אבל זה כך.

במהלך השבוע החולף, המשכתי לקרוא מה שכתבו על חייו ומותו של יגאל בשן. לא הכל קראתי, רק טורים של כותבים שאני מעריך. עם כל טור שקראתי, נזכרתי בעוד תחנה בחיי שבשן היה בה, עד שהגעתי למוקדמת שבהן. בבית שגדלתי בו ברחוב הטייסים באשקלון, היו הרבה ספרים. ביניהם, היו כמה ספרים מהודרים, שבהם מלים ותווים לשירים פופולאריים. אין לי מושג מנין היו לנו הספרים הללו, הוריי לא היו חובבי מוסיקה קלה. אולי ניקנו כדי לעודד את אחותי להתמיד בנגינת הגיטרה שלה, אולי קיבלנו אותם שי מהסתדרות המורים. הרביתי לעלעל בספרים האלו, והייתי מעתיק לי את מילות השירים. אני זוכר ספר כזה, "הבה נשירה שירי אפי נצר", שבו שובצו תצלומי המבצעים המקוריים של שירי הספר. יגאל בשן היה אחד מהם. בשחור לבן, במדי חייל, שפתיו משורבבות קדימה ומעוגלות, כאילו נתפס מבטא תנועת חולם. המראה מצא חן בעיניי, וניסיתי לחקות אותו מול הראי, ניסיתי לחקות את התנועה הזו של השפתיים, שנחוותה לי כגברית, או כמו שאמרו פעם, "חתיכית". כשבא צלם לצלם את תמונת הסיום של כיתה א', עמדתי על ספסל בשורה האחרונה, שני מימין, ושרבבתי את השפתיים קדימה בתנוחה הזו. ביום האחרון ללימודים, חילקו לנו תעודות, וגם את התמונה. הו, האכזבה. לא יצאתי חתיך, יצאתי אידיוט. כשהבאתי את התמונה הביתה, שאלה אותי אחותי מה פתאום עשיתי את הפרצוף המוזר הזה למצלמה. אמרתי לה שחשבתי שככה זה יפה. לא סיפרתי על יגאל בשן, ידעתי שהיא תצחק עלי.

 

 

אני משחזר כאן את הזיכרון הזה בידיעה, שיגאל בשן לא אהב שרואים בו בחור יפה עם קול יפה, הוא כמה להכרה בו כיוצר רציני ועמוק, זה עלה מכל הטורים שקראתי השבוע. אבל מה לעשות, כדי להיחרת כך בתודעה, בן אדם צריך להביא משהו שונה, משהו מקורי. זמירות שבת ושירי התענגות על נוף הארץ, זה יש הרבה מאד, בייחוד בריקודי עם. בהרקדה אתמול, הקדיש המרקיד שלנו שלושה שירים רצופים לזכרו של בשן. הוא לימד את "לצפון באהבה" של דודו ברק ונורית הירש, שבדרך כלל רוקדים אותו עם הביצוע של שרית חדד, אך אתמול הושמע בביצוע של בשן ולהקת פיקוד צפון, הוא השמיע את "לקראת שבת", הפעם דווקא בביצוע של בשן, אך בעיבוד חדש אלקטרוני קצבי, וגם את "ארץ הצבר" של עוזי חיטמן בביצוע בשן, שזה דווקא ריקוד שכבר למדנו לפני כמה שנים, אבל אני לא קישרתי אותו עם יגאל בשן. מן הסתם, גם מזה אפשר לחצוב איזושהי סמליות.   

לדף הרשומה

אדל – יוכי ברנדס

28/11/2018

 

הרומן אדל מגולל את סיפור חייו הלא ייאמן של מייסד והוגה החסידות הבעל שם טוב (הבעש"ט) מבעד לעיניה של בתו, אדל. שאישיותה כובשת ומסעירה לא פחות מאישיותו של אביה. בספרה החדש "אדל" יוכי ברנדס רתמה עצמה למשימה קשה במיוחד, מלאת מכשלות ומהמורות, וצלחה אותה בהצלחה מסחררת. לראשונה אנו מבינים כיצד התפתחה תורת החסידות של הבעל שם טוב, שלב אחר שלב, מתוך הנפילות ומתוך העליות שחווה בחייו, וכיצד יצר מהפכה של אינדיבידואליזם שהקדימה את זמנה, כאשר קבע כי הגאולה תגיע בשעה שבני האדם יתקרבו אל הנשמה של עצמם. אדל הוא ספרה החשוב והנועז ביותר של ברנדס, ועם זאת השוטף והקריא מכולם. הוא נקרא כמסע ברכבת הרים דוהרת. תחנה רודפת תחנה ואירוע רודף אירוע, ולעיני הקוראים מתגלים ההתרחשויות, הדמויות והכוחות ששינו את פניה של היהדות לבלי הכר.

יוכי ברנדס מספרת את סיפורן של קבוצות שהודרו מההיסטוריה היהודית או הושתקו, ויוצרת פרוזה ישראלית-יהודית חתרנית ובועטת. מלכים ג נתן קול לבית שאול (בעוד התנ"ך מדבר בקולו של בית דוד), שבע אמהות השמיע את קולן של נשות התנ"ך, והפרדס של עקיבא חשף את סודותיהם של חז"ל. ספריה תמיד מעוררים סערה, ומתנגדיה באים מכל קצוות החברה הישראלית – מימין, החרדל"ים, החוששים משינויים ודוגלים ביהדות קפואה, ומשמאל, חלק מהחילונים הרואים בכל עניין יהודי 'הדתה'.

ליום הולדתי, שחל בחודש שעבר, זיכני הבנק שבו מתנהל חשבוני בשי: קופון לספר חינם ברשת "צומת ספרים". דא עקא, שהיה עלי להגיע לסניף של הרשת, ולבחור ספר מתוך רשימה של עשרה ספרים שכלולים במבצע. כצפוי, עשרת הספרים שראיתי במבצע בסניף רעננה נראו שייכים לקטיגורית הרומאן הפופולארי, זה שנכתב כדי להעפיל לרשימות רבי המכר. בדרך כלל אני נמנע מספרים כאלה, אבל, היי, סוס מתנה לא בודקים בשיניים. בחרתי ב"אדל", ספרה החדש של יוכי ברנדס, שכבר לקחתי פעם את "הפרדס של עקיבא" שלה לטיול לחו"ל. זכרתי, שאף שלא היה יצירת מופת, גם עלבון לאינטליגנציה הוא לא היה, אפשר היה ללמוד ממנו משהו על עולמה של האגדה התלמודית. נטלתי את הספר, הצגתי את הקופון בקופה והלכתי הביתה.

בדרך כלל, לוקח לי לפחות חודש לקרוא ספר של יותר מ 500 עמודים, אך את "אדל" קראתי תוך פחות משבועיים. השפה פשוטה, הפרקים קצרים, והתכנים אינם טורדי מנוחה. הדבר היחיד שהפריע לי, והוא הפריע לי גם בספר הקודם, הוא גודש הדמויות שמופיעות ברומאן רק כדי להיעלם כמה פרקים מאוחר יותר. אני מניח שזהו אילוץ אם רוצים לכסות סיפור חיים של אדם שעבר הרבה בחייו, ואף על פי כן, מפריע לי שבשלושת רבעי הספר נזכר "בן הרב", דמות שצצה ונעלמה ברבע הראשון, ואני כבר מזמן שכחתי מיהו ומהו. הערת שוליים שתפנה אחורה יכלה להועיל.

במהלך השבועיים האלה, התמזל מזלי להאזין להסכת "בין השמשות" של דב אלבוים. אלבוים ארח את יוכי ברנדס לשיחה על פרשת "תולדות", ושוחח איתה על חייה ועל ספרה. נהניתי לשמוע על הקווים הביוגרפיים המשותפים לסופרת ולגיבורה שלה, ולהבין מניין לוקחת הסופרת את המחשבות שהיא שותלת אצל הגיבורה שלה, של מי המשפטים שיוצאים מפי הגיבורה. סופרים תמיד מתעקשים, שהגיבורים שלהם בדויים, שאין שום קשר לחיים שלהם. במקרה הזה, דווקא נראה שיש. מצד שני, אולי זה עוד טריק יחצני, שמטרתו לספק את מה שעמוס עוז כינה בבוז "הקורא הרכלן", זה שרוצה לדעת מה ממה שכתוב בספר לקוח מהחיים הפרטיים של הסופר. אני, אם אני כבר לוקח לידיים רומאן פופולארי, אינני מסרב לקצת רכילות.

כמו שאל תוך "הפרדס של עקיבא" ארגה ברנדס אגדות תלמודיות מוכרות וארזה אותן אל תוך רומאן פופולארי, אל "אדל" היא ארגה סיפורים מן הימים הראשונים של תנועת החסידות, החל במייסד החסידות, רבי ישראל בן אליעזר, המכונה "הבעל שם טוב", וכלה במנהיגי התנועה שבאו אחריו, דוגמת רבי דב בר ממזריץ' ורבי יעקב יוסף מפולניאה. הכרתי קצת מן האגדות וקצת מן הדמויות מקריאת ספרו של מרטין בובר "אור הגנוז", שרכשתי וקראתי אחרי רצח רבין, בתקופה שבה התעניינתי בדרך שעשתה היהדות הרבנית ממשה רבנו ועד יגאל עמיר. מצאתי את הסיפורים החסידיים תפלים ונטולי פואנטה, וודאי בהשוואה לאגדות התלמודיות שהכרתי. האגדות התלמודיות שיצא לי להכיר הן בעיניי מעשה אמנות גבוה הרבה יותר ממעשיות החסידים, אף שכידוע, לא אלו ולא אלו לא נכתבו כדי לייצר לקורא חוויה אמנותית. דווקא משום כך, אני מעריך הרבה יותר את המאמץ שעשתה ברנדס בספר הזה כדי לייצר מן הסיפורים החסידיים התפלים את הדרמה הנחוצה לרומאן פופולארי, שכקודמו, ממזג שתי סוגות פופולאריות: סיפורי קדושים וספרי העצמה נשית.

ויש עוד דבר, שאני מעריך אפילו יותר. אני חושב שברנדס ביצעה בשני הספרים הללו טריק, שג'ואן קתרין רולינג כבר ביצעה לפניה: היא טמנה ערכים ליבראליים מובהקים לתוך ספר בסוגה ספרותית נמוכה, ספר שיש לו סיכוי להגיע לקהל שמרני ואולי להשפיע עליו בדרך כלשהי. עיקר כוונתי לסיפור חייהם של הבעש"ט ובני משפחתו בין הגוצולים, שבט נוודים שחי במזרח ההרים הקרפטים (בדקתי בוויקיפדיה – באמת יש קבוצה אתנית בשם זה!), ולידידות המופלאה שנרקמה בינם לבין דובוש, מנהיג כנופיית שודדים גוצולים. בימינו, כאשר הפרהסיה היהודית-ישראלית מלאה בביטויי שנאה ובוז כלפי לא-יהודים, ביטויים שמגיעים לא פעם ממי שמוחזקים "גדולי ישראל", הטריק של ברנדס הוא בעיניי מעשה התנגדות רב עצמה.

אדל, יוכי ברנדס, הוצאת כנרת, זמורה, ביתן עורך:יגאל שוורץ, 2018, 525 עמודים

לדף הרשומה

חמישים וארבע

בשנת חיי החמישים וארבע יצאו מחיי, במידה רבה או כמעט לחלוטין, כמה אנשים שמילאו בהם תפקיד משמעותי. ראשונה יצאה מהם ג'ניפר, מדריכת השחייה החמודה שנכנסה לחיינו רק לפני שנה. לפני שנה כתבתי כאן על ההשפעה המופלאה והמוזרה שהייתה לחיזוקים החיוביים שלה עלי, וכבר באו אלה אל סופם. מנהל בית הספר לשחייה, איתן אורבך המהולל, החליט שזו אשמתה של ג'ניפר שקבוצת השחייה שלנו כל כך קטנה, ופיטר אותה. כך אמרה לנו בשיעור האחרון שלנו יחד. במקומה הביא בחורה יותר צעירה, יותר יפה ופחות מצחיקה. מן הסתם, אחת שמוכנה לעבוד בשכר נמוך יותר, כדרכם של צעירים. איתה, כבר לא היה כל כך כייף בחוג שחייה. החסרנו פעם, החסרנו פעמיים, וכשהגיע הזמן לשלם שוב את דמי ההשתתפות, פרשנו. שוב אנחנו מחפשים משהו נחמד שנוכל לעשות ביחד. ג'ניפר הבטיחה, שאם תפתח קבוצה במקום אחר, היא תקרא לנו להצטרף. מאז, אני מרגיש שאני הולך ומאבד את שיפור הסגנון שרכשתי ממנה, וגם את היכולת לשחות למרחקים גדולים בלי לעצור כדי להסדיר את הנשימה. בימי שלישי בערב, שקודם לכן הוקדשו לשחייה, התחלתי ללכת לחוג זומבה. זה לא מאד כייף, האמת שממש קשה לי לעמוד בקצב הלטיני המהיר. וגם, זה רק אני, בלי אהובה. אבל כשאני יוצא משם, תשוש גופנית ונפשית, יש לי סיפוק מהידיעה, שעשיתי משהו מועיל למען גופי.

הגוף הזה עבר השנה ניתוח לתיקון בקע מפשעתי דו צדדי. הבקע בצד שמאל התגלה בביקור אצל רופא כבר לפני עשרים שנה כמעט, אך מכיוון שלא סבלתי ממנו, המליץ לי הרופא שלא לטפל. השנה התחלתי לסבול כאבים, בעיקר בזמן ריקודי עם, והפעם המליץ הרופא – כבר רופא אחר, כמובן – לנתח. על הדרך התברר, שגם בצד ימין אני מתחיל לפתח בקע, והחלטתי לתקן גם אותו. ניתוח לתיקון בקע נחשב לניתוח קל, שההתאוששות ממנו קלה, וודאי בהשוואה לניתוח תיקון הרשתית שעברתי לפני שנתיים. ברם, זה היה הניתוח הראשון בחיי שעברתי בהרדמה מלאה. לשמחתי, ההתעוררות עברה עלי בקלות, לא כמו בסיפורים ששמעתי על בחילות ושאר מרעין בישין, תוצאות של אלרגיה לחמרי ההרדמה. שיטת הניתוח הלפרוסקופית משאירה צלקות ממש קטנות במפשעה. יצאתי הביתה כבר באותו יום, וכעבור שבוע יכולתי כבר לחזור לעבודה. זה היה גם הניתוח הראשון שעברתי במערכת הרפואה הפרטית, ולצערי, אינני יכול לומר שקיבלתי יחס טוב יותר מאשר במערכת הציבורית. המנתח היה בסדר גמור, אבל את כל המערכת שמסביב חוויתי כמתנשאת, נוקשה, רואה אותי כלקוח שיש לתקתק במינימום טרחה ועלויות, לא כמטופל שזקוק לעידוד ולחמלה. גם הפעם הסתרתי מאחיותיי שאני בדרך לניתוח, כדי שלא אצטרך לשאת את יחסן הפטרוני ואת חקירותיהן המעיקות. 

 

 

שני לצאת מחיי היה דיוויד, הממונה הישיר עלי בשלוש השנים האחרונות, שפרש לגימלאות. בתחילת הדרך, תליתי בו תקוות גדולות: איש חביב וחייכן, חרדי מודרני ממוצא אמריקני, עם רקע מקצועי קרוב לזה של המחלקה שלנו, מה יכול להיות רע. במיוחד אם משווים אותו לקודמו, אלביס, שבשנים האחרונות לפני פרישתו היה חרדתי, פזור דעת, ובעיקר נודניק נוראי. כניסתו של דיוויד לתפקיד הביאה את פול לעזוב את המחלקה בזעם, עוד דבר ששיפר את חיי. השקעתי זמן רב בהעברת ידע לדיוויד, בעל פה ובכתב, ונראה היה שהוא קולט יפה. לבקשתי, הוא סידר לי כמה עניינים מנהלתיים מהותיים. מאידך, הוא דרש ממני לדווח לו במייל בסוף כל יום מה עשיתי במשך היום, מה שלא אהבתי, אבל ראיתי כדרישה לגיטימית של מנהל. כשנפטרה אמי, הוא נסע עם מנהל האגף כל הדרך לאשקלון כדי להשתתף בהלווייה.

ברם, ככל שעבר הזמן, כך התגלו צדדים קשים ומצערים אצלו. הוא התגלה כעקשן גדול, שמסרב ללמוד מנסיונם של הותיקים, ודבק בשגיאותיו עד שהן מתפוצצות לו בפרצוף. הוא נכנס ראש בראש עם הותיקים, ג'ון ורינגו, בכך שדרש מהם דרישות חדשות בלי שיהיה לו שוט לנפנף בו מולם. אצלנו, פיטורי עובד הם הליך ממושך ומורכב, וחוץ מזה, קשה למצוא בשוק עובדים שיעשו את העבודה של ג'ון ושל רינגו ושלי. דיוויד סרב ליטול עליו חלק מהמטלות הטכניות, מה שיכול היה לקנות לו מעט הערכה מצידם. לא, הוא רק ינהל, הוא רק יפקח. בדיונים שאליהם לקחתי אותו, הוא שאל שאלות מביכות. הוא הטיל עלי לנסח מסמכים עבי כרס, שברור היה שלא יקרה איתם כלום. והגרוע מכל, מבחינתי, הוא החל למתוח עלי ביקורת אישית מפעם לפעם, בעיקר כששיתפתי אותו בקשיים שנתקלתי בהם במהלך עבודתי, כולל קשיים שהיו לי עם ההחלטות שלו, אבל לא רק. לקח לי זמן להבין, שהביקורת שלו אינה על עבודתי, אלא על אופיי ואישיותי. לקח לי זמן נוסף לנסח ולומר לו, שלא אגיב להערות על אופיי ואישיותי. אני חושש, שהוא לא הבין את ההבדל עד יומו האחרון בתפקיד, ורק תייג אותי כ"רגיש מדי". למרבה המזל, הוא שכח במהירות את העימותים בינינו, רק בי הם נותרו חקוקים. הוא כתב עלי חוות דעת תקופתיות מחמיאות, סיפר לי כיצד הוא משבח אותי באזניי מנהל האגף, והמליץ עלי לבונוסים. נו, בהשוואה לג'ון ורינגו, באמת הייתי זהב טהור בשבילו. אני נשמעתי להוראותיו, אף אם בחריקת שיניים. הם פשוט צעקו עליו שהוא לא מבין כלום, והמשיכו לעשות את עבודתם כפי הבנתם, כפי שעשו אותה לפני שבא. לפעמים קינאתי בהם, על היכולת שלהם להשתמש בכח שיש להם על הממונה עליהם, אף שנראה לי שהם הפעילו את היכולת הזו מעצבים, לא בצורה מודעת ומחושבת. ועדיין, יש להם יכולת שלי אין, היכולת לנהוג בכוחנות ולהשיג תוצאות רצויות.

דיוויד פרש לפני כמה חודשים, וכבר בפרישתו, חיכתה לו משרת מתכנת בבית תוכנה קטן, סוג של פרי-לאנס. אצלנו בענף, מי שרוצה יכול למצוא עבודה גם מעבר לגיל 67. אני עדיין כלול אצלו ברשימת תפוצה בוואטסאפ, שאליה הוא שולח ברכות לחגים וממים של הימין הדתי. היות שהפוסטים שלו אינם תכופים, לא טרחתי לברר כיצד פורשים מהרשימה. לבקש ממנו שיסיר אותי, זה כבר יהיה בוטה, ומי יודע, אולי אזדקק לו פעם בתור ממליץ. לפחות אינו בא לבקר במשרד, כפי קודמו עדיין נוהג לעשות. המשיך הלאה. ומי ייפול עלינו עכשיו? בינתיים אנחנו כפופים ישירות למנהל האגף, מי שהיה הממונה על דיוויד. גם הוא טיפוס ביקורתי וקנטרני, אבל לפחות יש לו פחות זמן פנוי, אז הוא פחות נכנס לנו מתחת לעור. פעם אחת זימן אותי אליו לחדרו, ולפני שפתח במסכת הטרוניות והאכזבות השגרתית, שלף ממגירתו תלוש שי לארוחת בוקר זוגית ונתן לי. קח, זה בשביל להביע את ההערכה שלנו לעבודה שלך.

 

 

 

השלישי, לא לגמרי יצא מחיי, אך צמצם את נוכחותו בהם באורח משמעותי. זהו בונבון, בנה יחידה של אהובה, שסיים השנה את חוק לימודיו בבית הספר התיכון, והתחיל שנת שירות בקומונה של תנועת הצופים בירושלים. מיעטתי לכתוב כאן על יחסיי עימו, מאז נכנסתי לחייו לפני שלוש עשרה שנים, גם כדי לא לצער את הקוראים וגם כדי לא לצער את עצמי. בתחילת הדרך, השקעתי מאמצים ומחשבה בהתקרבות אליו. החזקתי מעצמי אדם שיש לו גישה לילדים, אחד שילדים אוהבים. אבל, זה לא ממש הצליח. הגישוש הראשוני שלו התחלף בעוינות גלויה, בדיקת הגבולות התזזיתית פינתה מקומה להתעלמות גמורה. לא הועילו עצותיה של פסיכולוגית הילדים, שאהובה ואני פקדנו במשך כמה חודשים. בשלב מסוים הבנתי, שאם ברצוני לשמור על הקשר עם אהובה, עלי למשוך את ידיי מהילד, להפסיק לחפש דרכים לליבו, ורק לתמוך באמא שלו עד כמה שמתאפשר לי. עם השנים, פחתו גילויי העוינות והמרדנות מצידו, ונותרו האדישות וההתעלמות. בעקבות תחינותיה החוזרות והנשנות של אהובה, בונבון הואיל בטובו להתחיל להחזיר לי ברכת שלום בהיכנסי לדירה. אני חדלתי לפנות אליו בדברים, חוץ ממה שנהוג בין שותפים לדירה, וגם זה לא תמיד. לפעמים, העדפתי לשטוף אחריו את הכלים בכיור, או להעביר בעצמי את נעליו מהסלון לחדר שלו, במקום לדרוש שיעשה זאת בעצמו, ולשמוע נהמה בלתי מפוענחת, או את המשפט שגברים רבים כל כך שומעים בפרק ב' של חייהם הזוגיים: "אל תגיד לי מה לעשות, אתה לא אבא שלי".

שינוי החל להסתמן כאשר בונבון התחיל לבקר אצל אביו בחו"ל, ולמד עם מי יש לו עסק. שינוי עמוק יותר הופיע כאשר הצטרף לתנועת הצופים ומצא בה את מקומו. חייו של בונבון התחילו עולים על המסלול. הנטייה שלו לקיצוניות מצאה פורקן בדבקות קיצונית בערכי התנועה. אנשים שפגש שם לימדו אותו דברים, שלא היה מוכן ללמוד בבית או בבית הספר. לדוגמא, כשסיים את החטיבה, ודיברו איתו על השתלבות בכיתת מב"ר, הוא נתקף זעם ודיכאון, ראה בזה עלבון והשפלה. רק החבר'ה בצופים שכנעו אותו, שבעצם כדאי לו. לאחר מאמצים והשתדלויות, קיבל מינוי של מדריך. בשנה האחרונה הייתה לו חברה בפעם הראשונה, ילדה חמודה מכתה י'. הוא סיפר לנו עליה בערב ראש השנה תשמ"ח, לאימו ולי ביחד. ראיתי בזה סוג של הישג. הוא הרבה להיעדר מהבית בשנה האחרונה. יצא למחנות של התנועה, כבעל תפקיד או כמלווה, יצא לסמינרים למיון לקראת שנת השירות, יצא למסע לפולין. הוא למד נהיגה, עבר בטסט ראשון, ומוכיח עצמו כנהג שקול ואחראי. בסוף השנה עבר לירושלים, לקומונה של הצופים, עם עוד שני בנים וארבע בנות. בינתיים, נראה שהוא מאושר שם. ועדיין, תחושתי היא שהכניסה שלו למסלול היא על תנאי. שכל שיבוש בתכניות עלול להחזיר אותו לדיכאון, לספה בסלון, שם ירבץ בין צלחות ריקות ועטיפות של ממתקים, וישחק בטלפון שלו כשממולו הטלביזיה פתוחה בקולי קולות בערוץ הילדים. אני מקווה להתבדות.

גם פיצקי שלי חי בירושלים, סוגר שם כבר שנה שלישית. התחיל בדירת שותפים בקטמון, עכשיו גר בדירת חדר בנחלאות. השנה נהייתה לו חברה רצינית, לראשונה מזה שנים רבות, בחורה שחיה ועובדת בירושלים. בחורף נסענו לנופשון בפאפוס, ופגשנו שם זוג ירושלמי, נשארנו איתם בקשר. מצחיק, איך נהייתה העיר ירושלים בשבילי ממקום זעוף וצדקני שמנפק בהתמדה חדשות רעות, לעיר שאני מבלה בה לעתים קרובות למדי, מתוקף הנסיבות. כשיצאנו השנה לנופשון בארץ, בחרנו בירושלים ולא בצפון. החלפנו את הבילוי בפסטיבל חיפה לקולנוע בבילוי בפסטיבל ירושלים לקולנוע, אף שהראשון מתקיים בסוכות והשני בשיא הקיץ. לפעמים אני מדמיין את עצמי מסיים את חיי בבית חולים סיעודי בירושלים, כי שם תהיה לי משפחה שתטפל בי. ואז אני מנער את עצמי ומזכיר לעצמי, שאהובה צעירה ממני בחמש שנים, ומן הסתם היא זו שתטפל בי בימיי האחרונים, מה שבהחלט יכול לקרות באיזור מגורינו הנוכחי.

 

 

אנשים יצאו מחיי, ויישומים דיגיטליים נכנסו אליהם. זה מכבר אני משתמש יום יום ביישומון Duolingo כדי לתרגל ספרדית, רוסית ופולנית. למעשה, השנה השלמתי רצף של אלף ימים רצופים של שימוש ביישומון, אות וסימן ליכולת שלי להתמיד במשימות שאני מציב לעצמי, גם בתקופות לא פשוטות. השנה התמכרתי גם ליישומון Podcast-Addict, שהכרתי דרך חבר לעבודה. היישומון הפך לבעל בריתי המסור והנאמן בנסיעות באוטובוס, בטיסות לחו"ל, בזמן המתנה לטיפול רפואי, בעת התאוששות אחרי אחרי ניתוחים, וסתם כשאני מבצע את מטלות הבית. באמצעות היישומון, אני יכול להוריד לי לזכרון של הטלפון הנייד תשדירים (או פודקאסטים, או בשמם העברי החדש: "הסכתים") בנושאים שמעניינים אותי, ולהקשיב להם בכל מקום שלבי חפץ. לא עוד אימוץ העיניים בקריאה ממסך הטלפון, לא עוד תלות בזמינות אינטרנט, לא עוד תלות בקליטת שידורי הרדיו. לא עוד יצירת הרושם כאילו אני מנותק מהסביבה האנושית שסביבי, שהרי עיניי פנויות ליצירת קשר עין עם הסובבים איתי, ודי בכך כדי לחסוך מהסובבים את התחושה שמתעלמים מהם. לא זו בלבד שההסכתים פותרים לי את בעיית השיעמום, הם גם חושפים אותי לעולמות שלא הכרתי, או הכרתי באופן שטחי בלבד. אני מת על זה. כשיש פרק מוצלח במיוחד, אני לא מוחק אותו מהטלפון. קשה לי להיפרד. רק פעם או פעמיים יצא לי להאזין לפרק בפעם השניה, בזמן הטיול הגדול להודו השנה, שעליו אכתוב בנפרד.

התחלתי ברישום לשני המקורות של תכני אודיו שהכרתי: גלי צה"ל וקול ישראל, שהשנה נבלע לתוך תאגיד "כאן". נרשמתי להסכתים של תכניות הרדיו החביבות עלי: "חיים של אחרים" עם ערן סבג, "בטלים בששים" עם אודיה קורן ונתן דטנר, ובתאגיד - "המעבדה", "חיות כיס",  "1+1". חיפשתי את תכניות הספרות המשובחות של רשת א', ולא מצאתי. חיפשתי את "האוניברסיטה המשודרת" של גלי צה"ל, מצאתי רק ארכיונים של פרקים ישנים. אבל מה שמצאתי הספיק לי כדי להתמכר להרגל החדש. ההרגל החדש בא על חשבון הרגלים ישנים, בעיקר האזנה לרדיו וגלישה באתרי אינטרנט. ואז, הזמרת איה כורם פרסמה בפייסבוק שלה על פרק של ההסכת "גיקונומי" בהשתתפותה. היות שאני מחבב מאד את הזמרת, ומנוי על דף הפייסבוק שלה, נרשמתי ל"גיקונומי", ערוץ של שיחות עם אנשים מעניינים שעושים דברים מעניינים, ומדברים עליהם בצורה שנונה ומשעשעת. הרבה פעמים מדובר בתחומים שאין לי בהם מושג, כגון יזמות, קיימות, מדעי המח, והביזארי מכולם: flight hacking, כלומר, ניצול מושכל של מבצעים בחברות התעופה כדי לטוס בזול בתנאים מפנקים. זו דוגמא קיצונית למשהו שלא אעסוק בו בעצמי, ועדיין מעניין לי לשמוע עליו. באחד הפרקים של "גיקונומי" התארחה ד"ר תמר עילם גינדין, בלשנית שמתמחה בשפה ובתרבות איראנית. התלהבתי, נרשמתי להסכתים שלה, "איראניום מועשר" ו"איראן בקטן", ולמדתי המון דברים על איראן שלא ידעתי. אחד הפרקים של "איראניום" היה קרוס אובר, כלומר פרק משותף, עם ההסכת "דברי הימים" של ד"ר אילן אבקסיס, שעניינו היסטוריה של המזרח הקדום. נרשמתי גם אליו. הוא אמנם קצת נודניק, מפציץ בבדיחות קרש אבשלומקוריות, אבל המידע שהוא מביא על אשור ועל בבל - מעניין מאד.  בפרק אחר של "איראניום" התארח ד"ר ניל בר, ותיכף נרשמתי גם להסכת שלו ושל ד"ר עודד פוירשטיין, "היסטוריה גדולה בקטנה". בתקופת המונדיאל ברוסיה, הייתי רשום לשני הסכתים שסיקרו את התחרות, זה של "הארץ" וזה של "רדיו תל אביב", ונהניתי מדיבור על כדורגל ברמה גבוהה יותר מזו שמציעים רוב הטורים בעיתוני הדפוס ובאתרי החדשות. במיוחד התלהבתי מתובנותיה של אשרת עיני, כדורגלנית ישראלית בעלת זוית ראייה מקורית על המשחק, שההתלהבות שלה הייתה מידבקת במיוחד בעיניי. כל הטוב הזה מוצע בחינם, וזה מעלה שאלות קשות לגבי עתיד העיתונות כפי שהכרנו אותה. אנשים כבר לא מוכנים לשלם על תוכן, אפילו אני לא. זו באמת בעיה, אבל אני אשאיר לאחרים לפתור אותה. אני, אם זה לא הובן עדיין, יש לי די בעיות משלי.

 

לדף הרשומה
12345
נשארים מעודכנים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל שושן פרא אלא אם צויין אחרת