00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

וידויים של שופהוליק- לא מה שחשבתם.

23/02/2015

כבר תקופה שאני חושבת איך לחזור לכתוב בבלוג. אם להעלות פוסט תמונות מהטיול של פסח בפראג, למרות ששנה עברה מאז, אם לספר על קיסקה- החתולה המדהימה שאימצנו, אם לכתוב על דברים שמחים... אבל הכול מתגמד לעומת מה שבאמת קורה. 
אני מכורה לקניות. ולא, זה לא נחמד ומשעשע כמו הסרט. אלו החיים האמיתיים, וזה קשה ופוגע באנשים היקרים לי. עד עכשיו הייתי בהכחשה עם עצמי שבאמת יש לי בעיה, עד שחטפתי סטירה מצלצלת בדמות ה"או שמתגרשים, או שאת הולכת למצוא לעצמך עזרה מקצועית", שהגיעה מכיוון בעלי. 
אני לא מאשימה אותו... כבר שנים שהרגלתי את עצמי לקנות דברים בכל פעם שרציתי להרגיש משהו. 

בכל פעם שהיה בודד או עצוב לי, מילאתי את החלל הזה בקניות. רובן מיותרות וחסרות היגיון, קניה רק לצורך הקניה, או לצורך הריגוש הרגעי שבגיהוץ כרטיס האשראי כדי לקבל לידיי מוצר חדש, מגוחך ככל שיהיה... והיו מיליון מוצרים דביליים כאלו, חסרי כל שחר וגם כמה הגיוניים יותר, כמו בגדים ונעליים. רוב הבגדים ממתינים תלויים בארון שלי, רובם עדיין עם תג המחיר עליהם, חלקם בכלל לא במידה שלי בכלל ואת חלקם לעולם לא יהיה לי האומץ ללבוש.

 

הייתי מסתירה את הקניות האלו מבעלי וכשהוא היה שואל פעמים, זה תמיד היה "כבר ראית אותי עם החולצה הזו" או "מה פתאום, זה לא חדש..."
לקחתי מהבנק הלוואות שלא יכלתי להחזיר. הלוויתי מחבר טוב, פניתי להורים... כשנגמרו המקורות להלוואות בזק שכאלה שקלתי אפילו לפנות לחברה שנותנת הלוואות חוץ בנקאיות- יש מי שמכנים אותן "שוק אפור". אבל האירוניה שבדבר היתה שפניתי אליהם כדי לקבל הלוואה והם ביקשו כ-200 שקלים "לפתיחת תיק", שלא היו לי. 
בצעד נואש ביותר פניתי לאחותי, שעד אז לא ידעה מכל זה, וביקשתי את עזרתה. התשובה שלה היתה שהיא לא מבינה למה אני לא משתפת בזה את בעלי ושהיא לא יכולה לעזור לי. נשברתי. משם זה היה כדור שלג. נכנסה משכורת מהעבודה, שכולה נבלעה בחור השחור שנקרא מינוס, ומאחר שניהלנו חשבונות נפרדים, בעלי עדיין לא ידע משום דבר. כשהתקשרו אלי מהבנק ואמרו לי שסוף סוף התפנתה מסגרת אשראי שמאפשרת לי לקחת הלוואה, הרגשתי הקלה של ממש כי חשבתי שהלוואה זה פתרון קסם, כמו לשים פלסטר על פצע ואמרתי לעצמי שבעלי לא יידע מזה כי שכנעתי את עצמי שאני מחזירה את ההלוואה במהירות, עוד לפני שבכלל מישהו ירגיש שלקחתי אותה.

זה לא היה ככה. מהר מאוד נגררתי לעוד סשן של קניות חסרות שליטה ובמקום להחזיר את ההלוואה ההיא, מצאתי את עצמי לוקחת עוד אחת, ובסוף הסתבכתי עם השקרים, ונאלצתי להתוודות בפני בעלי על המצב. ההלוואות המצטברות הגיעו לכמה עשרות אלפי שקלים. הוא כעס, רתח... לא יכלתי להאשים אותו. אני הייתי האשמה היחידה במצב הזה. וזו לא היתה הפעם הראשונה. נכפה על בעלי לעזור לי לכבות את השריפות האלו שיצרתי, כל פעם מחדש, והבנתי את התסכול שלו. זה כבר לא היה רק עניין של כסף. זה גרם לו לאבד את האמון בי לגמרי, אז עמדה בפניי אופציה והחלטתי הפעם לפנות לעזרה אמיתית. 

מצאתי פסיכולוגית שמתמחה בטיפול בהתמכרויות, ואני הולכת לפגוש אותה פעם בשבוע. היא הציעה שאני אגש להסתכלות פסיכיאטרית בגלל שלדבריה התמכרות כלשהי בד"כ מתחילה מדיכאון. היא צדקה. הפסיכיאטרית קראה לזה "אפיזודה דכאונית" ואמרה שלדעתה הכי נכון יהיה להתחיל טיפול תרופתי. חשבתי איך דברים הידרדרו בשנים האחרונות ואיך מבן אדם שמח ואופטימי הפכתי לשבר כלי, לקליפה ריקה של מי שהייתי. התחלתי לקחת כדורים פסיכאטריים. אני, שמעולם לא ראיתי פסיכולוג לפני כן.
בעלי ראה את השינוי הזה קורה מול העיניים שלו ולא הבין שמדובר בבעיה נפשית עד שהגענו שנינו לדבר עם הפסיכולוגית. הוא חשב שאני מזלזלת בו, שלא אכפת לי, שאני עצלנית ואטומה. הוא הולך לפסיכולוגית משלו במקביל, כדי שיוכל להבין אותי יותר טוב. התחלתי לחפש מידע באינטרנט על התמכרות לקניות והבנתי שזו תופעה שכיחה ומשותפת להרבה מאוד אנשים ושאני לא לבד.

בינתיים פיטרו אותי מהעבודה. שוב. זה כשרון כזה שיש לי להיות מפוטרת מעבודות... 
הבוסים שלי לקחו אותי ל"שיחת חתך". הבוסית הישירה שלי הכינה דף A4 שלם של טענות כלפיי, שהעיקרית שבהן היתה "את לא מתחברת לאנשים". 
ניסיתי להסביר להם שאני לא רואה בזה בעיה כי יש סוגים שונים של אנשים, ואני מסוג האנשים שלוקח להם זמן להיפתח ולהתחבר. הם אמרו שמבחינתם אני לא יכולה להמשיך להתנהל כך כנציגה בכירה, ושזה בעייתי נורא עבורם. ביקשתי לשוחח לבד עם מנהל המוקד, להסביר לו את כל מה שעבר עלי בתקופה האחרונה. קיוויתי שזה יעזור להם להבין אותי יותר. הם לא הסכימו בטענה ש"את כל מה שיש לך להגיד, תוכלי להגיד מול כולנו".
הסברתי להם במילים אחרות שאני סובלת מחרדה חברתית ושאני עדיין עובדת על הביטחון העצמי שלי. הם קראו לזה "נכות" וטענו שזו בעיה שלי שלא שיתפתי את "הסוד הנורא" הזה קודם. הייתי כ"כ בהלם. זה הדבר האחרון שציפיתי לשמוע... שבנוסף לכל, יש לי "נכות". ממתי חרדה או חוסר ביטחון הם נכות? הסברתי להם שיש לי חברה אחת בעבודה שאני יוצאת איתה לארוחת צהריים מדי יום ומדברת איתה. הם אמרו שהם ביקשו ממנה להתחבר איתי, לקחו אותי כפרוייקט והחליטו להצמיד לי "חברים". התברר לי שאפילו החברה היחידה שחשבתי שיש לי בעבודה, לא באמת היתה חברה שלי. שוב הייתי לבד.
הסברתי להם שאני לא מצליחה לדבר על זה עם המנהלת הישירה שלי כי בכל פעם שניסיתי לשוחח איתה נתקלתי ביחס צונן. היא אפילו הגדילה לעשות והמציאה שמות לכל אחד מעובדי המוקד. אני מצאתי את זה פוגעני שלקבוצת בנות היא החליטה לקרוא "בוכרה היפה", בגלל המוצא הבוכרי של כמה מהן, ולבחורה אחרת שעבדה תחתיה ועברה תפקיד, היא מצאה לנכון לקרוא "סתומה". תהיתי איזה כינוי הוצמד לי, כשלא הייתי בסביבה... היא המשיכה וטענה בלי סוף שאני "מבזבזת לה את הזמן" ושהזמן שלה יקר, שאני מכבידה עליה כדאני מעבירה לה טיפולים ושאני לא מקצועית. 
השיחה המאוד טעונה הזו הסתכמה בזה שהם ציפו ממני להגיע למחרת לעבודה בגישה חיובית ופתוחה יותר ולהתחיל לצעוק "בוקר טוב" לכל העובדים, כאילו חרדה חברתית זה משהו שיכול לעבור בלילה או כאילו שזה נתון לבחירה שלי. חזרתי הביתה ובכיתי דלי שלם של דמעות. היה ברור לי שאני לא הולכת להישאר במקום שרע לי להיות בו, שלא מקבלים אותי בו כפי שאני ורואים אותי כ"נכה". התשובה שלי אליהם היתה שאני לא יכולה לשנות את עצמי בן לילה. הם פיטרו אותי. טענו שזה נורא עצוב להם שככה זה צריך להסתיים ושהם מעולם לא רצו לפגוע בי. כן, בטח.

זה לא שלא ידעתי את הנהלים... זה לא שלא הייתי נחמדה או אמרתי שלום/ להתראות/ בוקר טוב, זה לא שעשיתי בעיות או גרמתי לקשיים... ממש לא. הם פשוט לא קיבלו את העובדה שמבחינתי הגעתי לעבודה ולא לקייטנה, ושאהבתי את הלבד שלי כי היה קשה לי עם אנשים סביבי.
התחלתי לחפש לי עבודה חדשה. זה בטח ייקח זמן עד שאמצא משהו שיכול באמת להתאים לי הפעם. אין לי מושג מאיפה אני אמורה בכלל לשאוב את הכוחות האלו להתחיל תהליך כזה מחדש. ואם כל זה לא מספיק, אז אחותי מתחתנת במאי הקרוב. 
היא קיבלה הצעה מהארוס שלה בערב השנה החדשה על ראש מגדל אייפל, חזרה לארץ והחלה לתקתק את ההכנות לחתונה. היא יודעת על הטיפולים, ועושה רושם שהיא לא מבינה עד כמה המצב כרגע מסובך מבחינתי... כלכלית ורגשית. ובכל זאת, היא בחרה בי להיות מלווה שלה. 
וזו אחותי היחידה, שמתחתנת פעם אחת בחיים, ואני לא מצליחה לשמוח עבורה כי אני כ"כ שקועה בבוץ של עצמי, שאין לי אפילו שמץ של מושג מאיפה יהיה לנו את הכסף למתנה או לקנות שמלה. 

אני עדיין קוראת פה ושם בפייסבוק על בנות שכותבות "ביזבזתי 2000 ש"ח היום על איביי" והן חושבות שזה משעשע ונורא מצחיק, ואני בפנים בתוך עצמי יודעת שהן בשלב ההכחשה, שיבוא היום וההתמכרות הזו תהיה הרסנית להן ולאנשים שאוהבים אותן... 

הרשת מעודדת אותנו לקנות להפוך לזומבים של מבצעים וסיילים, להיכנע לפרסומות, ללכת שבי אחרי בלוגים של אופנה ואיפור כי את בדיוק חייבת את המסקרה המאוד מיוחדת עם חדי קרן נוצצים של "Lime crime". הקבוצות בפייסבוק מלאות במכורות לאיביי ואליאקספרס שמעכבות את התור בדואר כדי להוציא 26 חבילות(!)




אני עדיין בתהליך עם עצמי ונמנעת בכוח מקניות מיותרות, מנהלת בתוך עצמי מאבקים עיקשים שבסופו של דבר מרוסנים ע"י ההבנה שאני לא רוצה לאבד את בעלי, את הדבר היחיד הטוב בחיים שלי.
את כרטיס האשראי הוא החביא עבורי במקום לא ידוע, כדי שלא אתפתה לקנות... אני מבחינתי הייתי גוזרת אותו לגמרי אם הייתי יודעת בוודאות שנרפאתי, אבל אני בהחלט יותר מודעת היום לנזקים שההתמכרות הזו גורמת. היא לא התמכרות קלה. היא לא מרוסנת ולא מפוקחת, וכשאני קונה, אני מרגישה טוב ברגע הקניות ואח"כ מגיע דאון מוחלט. 
הכדורים עדיין לא התחילו להשפיע. הרופא שלי אומר שכדורים נוגדי דיכאון מתחילים להשפיע בין חודש לחודשיים לאחר שמתחילים לקחת אותם... 
אני עדיין מחכה לשינוי המיוחל.

אנחנו קונים וקונים והגוף שלנו נותר מכוסה אבל הנשמה נותרת עירומה.
ועם ההבנה הזו אני מקווה להתחיל דף חדש, נכון ונקי יותר, ולקבל את החיים שלי בחזרה, והפוסט הזה הוא רק אבן הדרך בתהליך שלי.

לדף הרשומה

<marquee bgcolor=pink>אם תרצו, אין זו אגדה אורבנית...</marquee>

 
ראיתי אתמול (שוב) בפעם המי-יודע- כמה את "אגדה עירונית" ונתקפתי נוסטלגיה... אז החלטתי לרשום פוסט על אגדות אורבניות. זה קצת לקוח מבלוג אחר שפעם היה לי, בשינויים קלים... אבל למי אכפת?
 
אז מה זו בעצם אגדה אורבנית?
ובכן, מדובר בסוג של אגדה עכשווית שייחודה בעובדה שהיא מסופרת כסיפור אמיתי ומנומק, גם אם מדובר בבדיה.
בד"כ המספר מכיר באופן אישי מישהו שמכיר מישהו אחר שהיה עד לאירוע המדובר... חלק מהאגדות האורבניות אמנם נשענות על חצאי אמיתות ורסיסי מציאות, אך לרוב מדובר בשקר שניזון מהדחף האנושי לרכל על כל העולם ואישתו.
אז כמה מהאגדות האלו אכן נכונות? שפטו בעצמכם...
 
ריצ`רד גיר והירבוע
למרות שאין כמעט מי שלא מכיר את הסיפור... זה הולך בערך ככה: לפני כ-15 שנה צצה שמועה עקשנית לפיה בצילום רנטגן נראה ירבוע ברקטום של ריצ`רד גיר. תאוריות שונות ומשונות שצצו סביב השמועה הביזארית הזו טוענות שהכוכב החדיר את הירבוע לשם לצורך שעשוע מיני...
 
תנינים בכינרת
אחת לשנה לפחות צצה הכותרת הנ"ל בעמוד החדשות בעיתון, בד"כ בעקבות עדי ראייה שמוכנים להישבע באמא שלהם שתנין אימתני עבר מטר מהם, "ממש שם ליד השיחים איפה שעשיתי מנגל".
בד"כ זה יופיע ככותרת ראשית בעיתון כי מישהו ראה תנין גדול, כותרת במעריב כי מישהו ראה תנין יותר קטן, וכתבה ערוץ 2 עם פקח שמורות הטבע, שבד"כ מסביר שזו סתם זיקית בהריון, קרפיון שיצא לעשן או סתם ברווז ששט ברוורס.
אז לסקוטים יש את "נסי". לאמריקאים יש את "ביג פוט" ולטיבטים יש את "יטי" איש השלג... ולנו יש איזה תנין מעפן בכינרת, וגם זה בקושי, כי הכנרת נעלמת ונראית יותר כמו שלולית. אז עכשיו הם פותחים גם סניף בירקון...
 
 
 
סודה לשתיה
אחת האגדות הצה"ליות אומרת שלאוכל של הטירונים מוסיפים סודה לשתיה כדי לנטרל להם את החרמנות. נכון או לא? תטעמו מהאוכל הצבאי ואולי לא תאבדו את המוג`ו שלכם, אבל את חוש הטעם תאבדו בהחלט. לפחות לחודשים הקרובים...
 
  
פרופיל 97
עוד אגדה צה"לית מספרת שבנים יכולים לקבל מקסימום פרופיל 97 (ולא 100, כמו שההיגיון החוץ צבאי אומר..) בגלל...(שימו לב) הברית מילה.
נשמע הגיוני? אז זהו, שלא.
 
 הסוציומטים
במסגרת סיפורי הצבא, זה המקום לאוורר קצת את אגדות הסוציומטים לדורותיהם. לכל מחזור טירונים יש את הסוציומט שלו, ולכל סוציומט מדביקים סיפורי אימה שעוברים מדור לדור וממחזור למחזור. אני אישית לא ראיתי, אבל אני מכירה מישהו שיש לו חבר ששירת עם מישהו שיש לו בן דוד שראה במו עיניו איך הסוציומט של המחלקה טבל בלילה במימייה את הוופלים שהוא קיבל מהבית כדי שהם לא יעשו רעש בזמן שהוא לועס. סיפור אמיתי. באמת.
 
הכלב מהמזרח
הסיפור הולך ככה: כמה חבר`ה חזרו מהמזרח עם כלב חביב אך מוזר למראה, וכשהם לקחו אותו לוטרינר לחיסונים התברר שזה מין עכברוש תאילנדי ענק או משהו בסגנון. הקטע הזה התרוצץ כמה זמן בשטח, ומה שיפה זה שכמו בכל אגדה אורבנית שמכבדת את עצמה, גם כאן המספר מכיר אישית מישהי שהכירה אישית את האח של הדוד של ההוא שחזר מהמזרח, והסיפור אמין ב-110%.
 
שווארמה חתולים
אצלנו בשכונה כל ילד כמעט ידע שאת השווארמה במרכז עושים מחתולים. נכון שמוסיפים לשיפוד קצת הודו נקבה, בקר ושומן כבש, אך את טעמה המיוחד, לפי אותה אגדה, מקבלת השווארמה בגלל החתולים.
כחלק מדרמת הקונספירציה היו כאלה שאפילו הוכיחו לך מתמטית שליד שווארמיות אין כמעט חתולים. אבל חתולים ומתמטיקה אף פעם לא הלכו ביחד...
  
 אז איפה עשיתם את זה?
לפני כמה שנים התרוצצה לה אגדה אורבנית-רדיופונית שמספרת על ראיון שקיים דידי הררי עם זוג מאזינים. אני לא בטוחה שאני זוכרת את כל הפרטים במלואם, אבל זה הולך בערך ככה:
דידי הררי ראיין קודם את הבעל בנפרד ושאל אותו "אם הם עשו סקס הבוקר, ואם כם אז איפה". הבעל שחשק בפרס לא היסס וענה "במטבח".
אח"כ, בלי שידעה על תשובת בעלה, פנה דידי לאישה ואמר "זה בסדר. בעלך כבר סיפר לנו, עכשיו ספרי גם את איפה עשיתם את זה הבוקר.."
האישה לא הסכימה בשום פנים ואופן לחשוף את הפרט האינטימי, אך לאחר שבעלה דחק בה לספר בשם הפרס הגדול היא התרצתה וסיפרה ש"הבוקר עשינו את זה בת..."
 
המערה החשמלית 
לא יודעת מה איתכם, אבל חיפשתי במשך שנים את המערה הסודית של חסמב"ה אי שם במדרונות הכורכר החוליים שלרגלי מלון הילטון. מצאתי כוכים נסתרים, מערות קטנות ורגילות, אבל את המערה הסודית לא הצלחתי למצוא. לא נורא, בהנחה שהפלנטה שלנו לא תקרוס ב-2012 לפי התחזיותף חיים שלמים עוד לפניי...אגב, מישהו יודע איפה הצריף של תמרי הנגר והבית של פיסטוק?  
 
עיניים, כבד וטחול
השמועות טוענות שמייקל ג`קסון (המנוח) החזיק בין חפציו המוזרים גם צנצנת עם עיניו המשומרות של לא פחות מאשר... אלברט איינשטיין.
אין לי מושג איך ומאיפה צצה השמועה, אבל זו אחת השמועות המעניינות והביזאריות ביותר שקיימות, תודו.
 
אכילת תינוקות בטאיוואן
או שלא, אבל זה לפחות מה שטוענות כמה תמונות בהחלט מזעזעות וכמה אתרי אינטרנט. חפשו בגוגל. ואם זה מעניין אתכם, יש גם סרט בהשראת המנהג הזה, שנקרא דמפלינגס ואפילו יצא בתרגום עברי ל-DVD בארץ... לא לבעלי לב חלש. 
 
בפעם הבאה אולי כדאי לשקול פעמיים את הביטוי "איזה תינוק... פשוט לאכול אותו!"
 
או שלא...
לדף הרשומה

Sweet dreams are made of this.

 

את לולו ברוד לא הכרתי בהתחלה בכלל. למען האמת, הגעתי אליה דרך זה שבכלל עקבתי אחרי דף האינסטגרם של טרויאן בליסאריו, שהיא שחקנית שמשחקת בסדרה "Pretty little liars", ומסתבר שגם החברה הטובה ביותר שלה במציאות. 

איכשהו, השיק המאוד מאוד מיוחד שלה, הכשרון שלה ליצור דברים והקוליות בה היא עושה דברים שבו אותי לגמרי, וכך מצאתי את עצמי עוקבת גם אחריה, ושואבת לא מעט השראה ממה שהיא עושה. ולמה אני מספרת לכם את זה..?

כי לולו, שהיא שחקנית ויוצרת גם בעצמה, התחילה ליצור לוכדי חלומות מדהימים שעשויים נוצות, פיסות עור, קריסטלים והמון שרוכי בד ותחרה, ולמכור אותם ברשת.

כמה מהיצירות המגניבות לגמרי שהיא הכינה, ופירסמה בדף האינסטגרם שלה:

 

התאהבתי ביצירתיות שלה ושלחתי לה מייל עם בקשה ליצירת לוכד חלומות בהזמנה. היא ענתה לי יחסית מהר והיתה מאוד נחמדה ועניינית, וסיפרתי לה במייל מה בדיוק אני רוצה. היא גם כתבה לי שהרעיון ליצור לוכדי חלומות הגיע בכלל מזה שהיא התחילה ליצור כאלו עבור החתונה שלה ושברגע שהיא פירסמה אותם באינסטגרם, הרבה מאוד אנשים התחילו להתלהב מהם וההזמנות התחילו לזרום. היה נשמע שהיא די מתלהבת, כי היה מדובר בהזמנה בינלאומית ראשונה שהיא עושה, לדבריה, מאחר ועד עכשיו היא הצליחה למכור אותם רק לכמה חנויות בארה"ב, ביניהן חנות אופנה בשם Lex&Lynne. 

בכל מקרה, הזמנתי ממנה לוכד חלומות וכעבור כשלושה שבועות הגיע אלי בדואר הדבר היפה הזה, שתלוי אצלי עכשיו בחדר השינה:

לולו פתחה לאחרונה חנות משלה ברשת. אפשר לבקר ואפילו להזמין לוכד חלומות בהזמנה אישית:

www.ladyluofthewolves.com

ואם אתם סקרנים איך לוכדי חלומות משתלבים בחתונה, אז הנה הצצה לחתונה המדהימה ומלאת השיק שלה:

ליתר התמונות: 

https://www.facebook.com/media/set/?set=a.546530808758875.1073741838.533013630110593&type=1

 

.Sweet dreams

לדף הרשומה

סוטת מיץ.

מכירים את הג`וק הזה שנכנס לכם בוקר אחד שאתם רוצים להתחיל לאכול בריא כי הגעתם למסקנה שאתם מכניסים יותר מדי ג`אנק לגוף שלכם?

אז כבר הרבה זמן שאני שומעת על אנשים שעושים `דיאטת מיצים`, והתחלתי לברר על זה בעצמי ולהתעניין, כי זה סיקרן אותי. התברר לי שזה טרנד יחסית חדש בעשור שלנו, שהתחיל בכלל בחו"ל, ובארה"ב יש חברה שנקראת BluePrint Cleanse שמשווקת בקבוקי משקה פוטוגניים שאמורים להוות תזונה בסיסית בריאה למשך 3-10 ימים לאנשים המעוניינים לנקות את גופם מרעלים, ומבטיחים שההרגשה הכללית תשתפר בתום התהליך בצורה משמעותית. ההתחייבות שלהם היא שכל בוקר יגיע עד אליך מארז עם בקבוקי משקה לאותו היום, כולם סחוטים ממיצי פירות וירקות טבעיים, ללא תוספות של סוכר או חומרים משמרים. סלבס כמו שרה ג`סיקה פרקר ואלאניס מוריסט נצפו כשהן אוחזות בבקבוקים האלו, ומאז זה הפך לטרנד של ממש. מכיוון שבלופרינט לא משווקים את הבקבוקים בארץ בגלל עניין של טריות ואיבוד ערך תזונתי ככל שעובר הזמן מרגע הסחיטה עד להגעה ללקוח, החלטתי לבדוק אופציות זמינות יותר. 

האופציה הראשונה שעלתה בחיפוש גוגל שערכתי היתה סדנת מיצים בת שבוע שמחייבת אותי להתנתק מכל מה שהכרתי ולבזבז כמה אלפי שקלים על סדנה באיזה מלון אי שם בצפון, במהלכה שותים רק מיצים ומרקים, ללא כל מזון מוצק. בגלל עניין המרחק, העלות הגבוהה והקושי להתנתק מהכול לשבוע חיפשתי אופציות נוספות, וכך קרה שהגעתי לדף של "מיסוגי"

"מיסוגי", כך התברר לי, ייבאה ארצה את השיטה של בלופרינט (אך לצערי לא את המתכונים המדוייקים למיצים), ומבטיחה תמיכה של נטורפותית טלפונית ובדף הפייסבוק של המותג, כאשר התוכניות ש"מיסוגי" מציעים הן ליום אחד עד שבוע ימים. 

החלטתי לנסות את התוכנית בת שלושת הימים, בידיעה שקל זה לא הולך להיות, מאחר ובתור אחת שאוהבת אוכל, אך בקושי נוגעת בירקות ופירות, קשה היה לי לעשות בראש את הסוויץ` שאני לא הולכת לאכול שלושה ימים ורק לשתות מיצים. לשמחתי כשהתקשרתי, קיבלתי עידוד מבחורה נחמדה בשם אביגיל, שהיא למעשה מייסדת המותג, ונשלחו אלי מדי בוקר מיילים שמעודדים אותי להמשיך. 

עשיתי לעצמי "הכנה" של יומיים במהלכם התחלתי לאכול בריא יותר- בעיקר סלטים, מיצי פירות טבעיים, טופו וקינואה, ובבוקר היום הראשון כבר נחת אצלי עם שליח בפתח הדלת מארז בקבוקים של 6 בקבוקים קטנים וצבעוניים ליום הראשון של התהליך וברושור עם הסברים.

התחלתי את הבוקר עם מיץ לימון, תפוח וג`ינג`ר אותו שתיתי בלגימות איטיות בגלל שהוא היה כ"כ טעים ולא רציתי שייגמר כ"כ מהר, ודאגתי לשתות בקבוק כל 3-4 שעות, כדי למלא את הבטן ולא להישאר רעבה. נרשם קרקור קטן לקראת הצהריים, אבל קצת מים ועוד קצת מיצים והוא נעלם כלא היה. אפילו המיץ הירוק- מיץ שמורכב כולו מירקות ירוקים כמו תרד, קייל ופטרוזיליה היה טעים באופן מפתיע. לפני זה, רק מהמחשבה על מיץ מירקות ירוקים הייתי בטוחה שאקיא את נשמתי, וזה לא קרה עם המיץ הזה.

המיץ שבאמת היה לי קצת דוחה הוא האחרון דווקא- שכלל בטטה, גזר ותפוח, שילוב מתוק עד בחילה.. כ"כ מתוק שהכרחתי את עצמי לסיים אותו. את היום הראשון עברתי בקלות יחסית, ובלי תחושת רעב נוראית כפי שציפיתי שארגיש, ובאופן מפתיע זה עודד אותי להמשיך. 

ביום השני כבר היה לי קשה יותר, והריחות של המאכלים שהשכנים שלי בישלו בדלת ליד הגיעו עד לדירה שלנו ואמרתי לבעלי שבקצב הזה אני אלך ואוכל את השכנים. ביום השני גם צורף למארז הבקבוקים שוט של מיץ נבט חיטה- תוסף שאמור להיות בריא ולדכא תחושת רעב, משהו שמרגיש כמו דשא בתחושה ובטעם. למזלי הדבר הירוק הדוחה הזה בא בכמות די קטנה, כך שהוא נגמר לאחר לגימה אחת. 

היום השלישי של התהליך כבר היה אתגר של ממש. בעבודה התחילו להתעניין מה אלו הבקבוקים שאני שותה ואמא שלי לא ממש הצליחה להבין איך זה שאני לא אוכלת שלושה ימים ועדיין מתפקדת. ביקשתי מכולם שלא יזכירו לידי אוכל ולא ידברו איתי על אוכל, אבל באופן מוזר, לא הייתי עדיין רעבה, ואפילו הייתי יותר עירנית ממה שאי פעם זכרתי את עצמי. קמתי בבוקר בלי תחושת עייפות ובעבודה לא פיהקתי אפילו פעם אחת. כן, הרגשתי "היי" לחלוטין, ובלי קפה בכלל... 

בתום שלושת הימים האלו שקלתי את עצמי וגיליתי שירדתי 2 ק"ג. העייפות גם נעלמה, וגם העיגולים השחורים סביב העיניים... אין ספק שזו היתה חוויה מיוחדת במינה, ויכול להיות שאני אנסה בפעם אחרת את התהליך הזה לתקופה יותר ארוכה, בת שבוע, כדי להחזיר לגוף את הויטמינים והאנרגיה. לצערי, כפי שציינתי, חלק מהמיצים מתוקים להחריד, ואין בהם איזון נכון של מתיקות עם חמיצות, מה שהופך את החוויה לא נעימה עבור חלק מהאנשים, וחבל. ל`בלופרינט`, למשל, יש משקה חלב קשיו- שאותו אין ל`מיסוגי`, וחבל כי הביקורות עליו טובות מאוד. 
מעבר לזה שיטת הסליקה של "מיסוגי" בעייתית מאוד - מכיוון שהתשלום הוא בפייפאל, מה שלא מאפשר חלוקת תשלומים או תשלום בכרטיס אשראי מקומי (ישרכארט למשל). אני אישית העדפתי לשלם בתשלום אחד במזומן לשליח, אבל לא לכל אחת יש את האופציה להרשות את זה לעצמה, בעיקר כשמדובר בכמה מאות שקלים עד אלפי שקלים בודדים. מצד שני- זה חוסך את ההתעסקות והניקיון של הכנת מיצים בעצמכם וזה מגיע במיוחד עבורכם טרי כל בוקר עד פתח הבית, אז קשה שלא לפרגן להם...

שטויות במיץ? נסו ותגידו לי אתם.  

*גילוי נאות: למען הסר ספק, ב"מיסוגי" לא ביקשו ממני לכתוב את הפוסט הזה, ואני כותבת אותו מיוזמתי ועל סמך הניסיון האישי שלי.  

לדף הרשומה

המדריך למטייל באמסטרדם, חלק ד`.

כבר הרבה זמן אני מנסה לעדכן את החלק הזה של הטיול בבלוג ולא מוצאת זמן, אז סוף סוף מצאתי לי כמה רגעים פנויים, ומקווה שזה יספיק כדי להמחיש באיזה מקום מדהים ביקרנו בימים האחרונים של הטיול.

בימים האחרונים של הטיול בזמן שישבנו לנו בחדר במלון שמנו לב לברושור בעברית שקיבלנו מבחור ישראלי שפגש אותנו עם הנחיתה שלנו בשדה התעופה סכיפהול באמסטרדם. כשנחתנו היינו כ"כ ב"היי" שלא שמנו לב בכלל לברושור הזה שהוא נתן לנו, שרק אחרי כמה ימים קלטנו שזו חברת טיולים בשם "איזי ריידר" שנמצאת בבעלות ישראלית ומתנהלת לה באמסטרדם. התברר לנו שהם מארגנים טיולים מאורגנים במסגרת מצומצמת לאמסטרדם וסביבתה, והחלטנו לנסות אותם. הרמנו טלפון וקבענו עם הנהג שיחכה לנו למחרת בבוקר מחוץ למלון. בבוקר קמנו עם אנרגיות מחודשות ופגשנו נהג ישראלי חייכן במיני וואן שחיכה לנו על הבוקר מחוץ למלון עם עוד זוג נשים חביבות שהגיעו לכנס רפואה באמסטרדם וחיפשו גם לטייל קצת בין לבין. הוא סיפר לנו שהוא חי כבר 5 שנים בהולנד, נשוי להולנדית ושיש לו ילדה. התעניינו ושאלנו איך החיים שם. הוא סיפר לנו שהמחייה עצמה יקרה בדיוק כמו בת"א, אבל הקניות בסופר זולות משמעותית ושאצל ההולנדים נהוג לקנות בכמויות קטנות כי המטבחים שלהם לא בנויים לאגירה של מזון כמו אצל הישראלים וממילא הם אנשים יותר צנועים שמסתפקים במועט- מה שדי הרשים אותי. 

בביקור בסופר- רשת סופרמרקטים בשם "אלברט היין" גילינו באמת עד כמה זה נכון. במדף הירקות היו מונחים עלים בודדים של פטרוזיליה בתוך קופסאות, כאילו שאלו היו שעוני קרטייה. הנהג שלנו מיהר להסביר שאצל ההולנדים הכול "אינסטנט", ושהם קונים רק עבור אותו היום ומבשלים בדיוק כמה שהם אוכלים, כך שאין להם צורך בכמויות. 

בכל אופן, את הטיול פתחנו בנסיעה במרחביה הירוקים של הולנד בדרך לכפר קטן וציורי שאת שמו שחכתי, כאשר בדרך ראינו פרות שמנמנות בצידי הדרך, כבשים וסוסים, אגמים וברווזים ונצמדתי לחלון המכונית מתעדת הכול במצלמה שלי בהתרגשות תוך כדי שהנהג שלנו מסביר לנו על תהליכי ייבוש האדמה של ההולנדים. אפילו צילמתי דוכנים קטנים ועמוסי ירקות או ביצים שנראו נטושים למראה, והנהג מיהר להסביר לנו שכאלו הם ההולנדים- הם משאירים חנות לא מאויישת ומי שרוצה משהו פשוט משאיר כסף ולוקח- משהו שלעולם לא היה עובד בארץ, שכן אנשים היו לוקחים את הדוכן כולו ונעלמים בלי להשאיר שקל.

ראיתם פעם פרות כאלו, עם פס באמצע? כי אני לא...

עצרנו בכפר הציורי עם הבתים הקטנים והצבעוניים לתצפית על האגם, ושם האכלנו ברווזים שמנמנים בפיסות לחם. הברווזים הסתערו על הלחם, ואנחנו צילמנו עוד כמה צילומים מוצלחים.

הנהג סיפר לנו שלהולנדים יש קטע נחמד שבו הם מסדרים זוגות של חפצים זהים על אדן החלון - מעין רמיזה לאנשים מבחוץ לגבי פנים הבית. ובאמת- בכל הבתים כמעט על אדן החלון היו מונחים בסימטריה כמעט מושלמת שני מוביילים, שני אגרטלים או שני פסלונים. המחשבה הראשונה שעברה לי בראש היתה: `ההולנדים אוהבים פיצ`פקעס! מקסים.`

אפילו תפסתי חתול (לא סימטרי) על אדן החלון... 

בכל מקרה, מאותו כפר חביב נסענו לנו לכפר אחר, שהוציא לי את האויר מהריאות מרוב התפעלות- כפר הדייגים וולנדאם. אם יש הגדרה לגן עדן, בעיניי זה המקום. פיסה צבעונית של בתי עץ קטנטנים לצד ים כחול, פעמוני כנסיה שמצלצלים כל שעה עגולה, שחפים ואויר נעים ונקי. עצרנו שם לצהריים ולקצת קניות בטיילת של הכפר.

בעלי אכל מנה של פירות ים ושרימפס, שהוא טען שהיא הכי טעימה שהוא אי פעם אכל, ואני העדפתי לטעום מהוופל הבלגי בדוכן צבעוני שקרץ אלי. ערימות של פטל טרי, קצפת וכמובן וופל קריספי נבלעו על ידנו תוך שניות ללא כל רגשות אשמה.

ואם זה עוד לא פתח לכם את התיאבון, אז זה בטוח יפתח...

אח"כ החלטנו לקנות מזכרות למשפחה. בין החנויות הרבות נכנסנו לחנות אחת עם המון שעוני קוקיה צבעוניים שבה מוכר הולנדי מבוגר וחביב שאל מהיכן אנחנו וכשענינו שאנחנו מישראל הוא הפגין בפנינו את מעט העברית שהוא ידע וחייך אלינו תוך שהוא מסביר שהכי חשוב לדעת אנגלית, כי בלי אנגלית קשה מאוד לשרוד שם... הוא היה כ"כ מקסים שהתחשק לנו לחבק אותו. קנינו אצלו בובה הולנדית לאמא שלי, שהתחילה לאסוף בובות מרחבי העולם ודגם של ספינה קטנה שנמצאת אצלנו בסלון ומקשטת את המזנון, וקיבלנו גלויה של הולנדיות בבגדים מסורתיים. הודינו לו והמשכנו לדרכנו. 

חזרנו מאוחר מאוד עייפים אך מרוצים, לא לפני שסיכמנו עם הנהג והנשים שטיילו איתנו שלמחרת ניסע יחד לחיטהורן- כפר נוסף שבנוי על תעלות, שנקרא גם `ונציה של הצפון` ולחוות גבינות שנמצאת בדרך לשם. למחרת בבוקר שוב הגיע הנהג שלנו עם מצב רוח מרומם ושיעשע אותנו בבדיחות על ההולנדים ועל כמה אשתו לא מבינה את התרבות הישראלית שבעיניה מאוד "חסרת סדר" וברברית. האמת? אני לא מאשימה אותה.

נסענו על כביש שים היה משני צדדיו. שאח"כ התחלף בנוף עוצר נשימה ואז נעצרנו כי הכביש התרומם לו ככה פתאום ונתן לספינות עם התרנים הגבוהים לעבור. הנהג שלנו הבטיח הפתעה, ולקח אותנו לחווה שהיתה באמצע שום מקום שעליה שמר כלב קשיש, ובכניסה לחווה היה כספומט. לא כספומט מהסוג שכולכם מכירים... אלא כספומט של פירות. מכונה ענקית שמכניסים אליה כסף ומוציאים ממנה פירות טריים שמגדלים באותה החווה! הוצאנו תפוחים גדולים ועסיסיים ותותים מתוקים, כאלו שבשום מקום בארץ לא יהיה אפשרי להשיג אף פעם, לצערנו, ואכלנו אותם בדרכנו לחוות הגבינות "הנרי וויליג`".

אפילו הצלחתי לצלם זוג פוטוגני שנסע צמוד אלינו ונראה כאילו נשלף אי שם משנות ה-70...

החווה, כך התברר לנו, היא כמה מבני אסם גדולים, ממש כמו בסרטים, בהם בנות הולנדיות בבגדים מסורתיים קיבלו את פנינו והסבירו לנו באנגלית על תהליך יצירת הגבינות. לאחר מכן נתנו לנו להסתובב ולטעום מהגבינות הרבות במקום. קנינו המון גבינות טעימות וקצת חרדל, כי ההולנדים, כך התברר לנו, אוכלים את הגבינה שלהם עם חרדל.

לאחר הפסקה קלה, עשינו את דרכנו אל חיטהורן- כפר שמרבית מהבתים בו הם למעשה בתים עם גגות קש. המון גשרים קטנים והמון תעלות, והמוני מטיילים סינים חיכו לנו שם. עשינו שיט בין התעלות והבטנו אל הבתים המקסימים, ראינו סירות מקושטות שהנהג שלנו הסביר שהן מה שנשאר מ`תחרות הסירה המקושטת` שנערכה שם לא מזמן, ולאחר מכן היה לנו זמן חופשי קצת להסתובב במקום ולאכול צהריים. אכלנו במסעדה מקסימה בכפר ונכנסנו למוזיאון קטן של מינרלים וצדפות, שם רכשתי צמיד שחלקו העליון עשוי צדפה בצורת פרח.

משם המשכנו לכפר תחנות הרוח, זאנסה סחאנס- כפר שהיינו מוכנים להישבע שבו גדלו ההוביטים משר הטבעות. צבעוני ומשמח ועטור טחנות רוח. נכנסו למוזיאון קטן של נעלי עץ מסורתיות בו הראו לנו כיצד מייצרים נעלי עץ, ולאחר מכן שוטטו במקום, מתפעלים שוב מכל מה שיש למקום להציע. עזים וברבורים טיילו להם בשטח הפתוח של הכפר.

החלטנו שזה הזמן לטעום מהוופל קרמל ההולנדי, וקנינו לנו וופלים פריכים עם קרמל חם ומתוק, אותם זללנו בדרך חזרה לאמסטרם ולמלון.   

בערב האחרון ביקרנו במוזיאון האירוטיקה- לא חוויה מומלצת לילדים, אבל בהחלט חויה משעשעת למבוגרים יותר. וכמובן שכמעט שכחתי לספר על רובע החלונות האדומים המפורסם, שלטעמי מכיל הרבה מאוד בנות יפות (והן באמת יפות) שפשוט הגיעו באופן עצוב למדי למקצוע הלא נכון, שם חששתי לצלם כי לא רציתי להסתכן בכך שמישהו יתעצבן וישבור לי את המצלמה היקרה שלי. הנה כמה תמונות חסודות...

למחרת כבר היינו צריכים לחזור לארץ וכשארזנו את התיקים הייתי מעט בדיכאון... את אותו הערב ניצלנו לקניה אחורה של מזכרות עבורנו ועבור המשפחה והחברים בארץ. קניתי לאמא שלי פקעות צבעונים, שהמוכרת הזהירה אותנו שיש "סיכון קטן" שיילקחו בנמל התעופה. מסתבר שהמכס אצלנו מחרים פקעות וגידולים שנרכשו בחו"ל בגלל "חשש לזיהומים". בולשיט. בסופו של דבר עברנו את הביקורת והפקעות שלי הגיעו בשלום ליעדן.   

בכל אופן, כבר בחזרה לארץ אמרתי לעצמי שמתי שהוא, לא משנה מתי, אני אחזור להולנד המקסימה ולהולנדים החביבים ואמשיך לטייל לי עוד.

כשנחתנו בחזרה בארץ, גל חום תקף אותנו, נחתנו לשרב דביק ולחות מגעילה, לנהגים עצבניים וצפירות בכביש, וחשבתי לי שאין מה לטעות, אנחנו בישראל... שבוע שלם אחרי זה הייתי חולה עם דלקת אוזניים (ככה זה שעוברים מ-14 מעלות ל-32 מעלות בהפרש של שבוע...) ומבואסת שהטיול המדהים הזה נגמר. אבל איך אומרים...? תם ולא נשלם.

 הולנד- I`ll be back.

 

 

  

 

 

לדף הרשומה
1234
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל Building a mystery אלא אם צויין אחרת