77
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

המקומות המסתוריים והמכושפים ביותר בעולם

הקיץ עוד מעט בפתח, ואיתו עונת הנסיעות. למה להסתפק בנופש סטנדרטי שלו ורגוע? אולי תבחרו הפעם יעד שונה, מקום שיקפיץ לכם את האדרנלין לשמים ושם תוכלו להיות השחקן הראשי בסרט אימה משלכם. הרשימה הבאה, היא אוסף של 10 מקומות מבין המסתוריים והמחרידים בעולם עפופים בתופעות על טבעיות. בתי קברות, בתי חולים נטושים, מבוכים תת קרקעיים, טירות מרושעות, רחובות אפלים.. ללא ספק, לא הייתם רוצים להימצא לבד בלילה באחד המקומות האלה. התעזו לגלות אותם?

אי הבובות, מקסיקו

 


 

ממוקם על שפת אגם טזואילו, בסוצ'ימליקו בקרבת מקסיקו סיטי, אי הבובות, הוא ללא ספק אחד המקומות האפלים והעגומים על כדור הארץ. האי מעוטר בבות התלויות על עצים וחבלי כביסה. בובות מרופטות, פצועות, עצובות. בשנות ה-50' של המאה ה-20, ג'וליאן סנטה בררה עבר לגור לאי, למרות היותו אב למשפחה. האיש לא ידע את ההיסטוריה האפלה של האזור. האגדה מספרת ששלוש נערות צעירות שיחקו על שפת האגם, כאשר אחת מהן צנחה וטבעה במים העכורים של האגם. מאמינים, כי מיום מותה, רוח הנערה לא מסוגלת לעזוב את האי.

 


 

עד מהרה המקום התפרסם כרדוף והמקומיים לא התקרבו לאזור. לדברי סנטה בררה, ברגע שעבר לגור באי, נערה אחת התחילה לדבר עימו. סיפרה לא איך מתה ושהיא לכודה באי. 

האיש החל לאסוף בובות עבורה, לעתים קרובות ממכירת ירקות ופירות שגידל באי, כדי שלילדה יהיה עם מי לשחק. מאוחר יותר, ג'וליאן סיפר לאחיינו, כי קשה לו יותר ויותר לספק את דרישות הנערה בנוגע למשחקיה והיה מודאג לגבי בקשותיה החוזרות, בהן הפצירה בו להצטרף אליה בקברה המימי. באותו יום, כאשר חזר לאי, האחיין מצא את דודו ג'וליאן שרוע עם הפנים מטה בתעלת מים. גופתו נמצאה באותו המקום בדיוק היכן טבעה הילדה לפני שנים. היום, חלק מהתיירים מספרים שהם מרגישים שעיני הבובות עוקבות אחריהם. רבים אחרים מדווחים שהבובות הפצועות לוחשות לאוזניהם, בעיקר בלילות. כמו כן, מספרים שרוחו של ג'וליאן משוטט על האי כמו רוחה של הילדה.

 

סמטת מרי קינג'ס קלוז, אדינבורו סקוטלנד

 

אנדינבורו, עיר של תעלומות, צללים, אגדות ורוחות רפאים. במאה ה-17, מגפת הדבר שסחפה את העיר, הפילה חללים רבים, המתים נקברו בקברי אחים וכוסו בשמיכות, כי לא היה מספיק עץ לארונות. עבודת הקברנים היתה כה רבה, שאלה נחפזו וקברו את הגופות בצורה רדודה. הגעתו של הריקבון הטבעי של הגוף האנושי לאחר המוות, היה בלתי נמנע, וזה זיהם את מי התהום שזרם בדרכים תת קרקעיות בכל רחבי העיר.

המרי קינג'ס קלוז, סמטת מרי קינג, הפך לאחד ממוקדי הזיהום הקשים, ככל הנראה בגלל העוני, צפיפות תושבייה ובגלל הקלות שהתפשטה המגפה בין האנשים. כאשר התפרצה המגפה באזור זה, המחלה התפשטה כאש בשדה קוצים. המראות היו קורעי לב, כל יום הופיע מישהו מתנדנד ברחובות כאשר גופו מכוסה בכתמים שחורים ופצעים כואבים. 

הרשויות המקומיות נתקפו בפניקה בגלל החשש של הדבקה מסיבית, אזהחליטו לבנות חומות סביב הרחוב הזה ובכך לבודד את החולים משאר אנשי העיר. בסופו של דבר, מרי קינג הפך לסדרה של מבוך של סמטאות אפלות. אנשים לא ננטשו לגורלם המר, בתקופות של מגיפות קשות, הנוהל היה שאנשים חולים חייבים להסתגר בביתם בבידוד במשך 40 יום, כדי למנוע את הדבקתם של אנשים בריאים, למרות הקמת החומות, כל יום ביקר רופא את החולים, וחולקו מצרכי מזון ואף יין. 

מעל חומות אלו המשיכה להתפתח העיר, אך מרי קינג נסגרה במשך יותר מ-200 שנה, עד שנת 2003, שבו נפתחה שוב לקהל מבקרים.
לאחר ביקור במקום, אולי יהיה לכם העונג להכיר את האני, רוח רפאים של ילדה, שהוריה מתו והשאירו אותה לבד. התיירים נוהגים להביא לה בובות וצעצועים כדי לנחם אותה (צעצועים אלה נתרמים לאחר מכן לילדים נצרכים). 


התיירים מטיילים בסמטאות אפלות אלה בנשימה עצורה, הם מספרים שהאוויר דחוס כל כך שמתקשים לנשום והשקט כה מחריש אזניים שנראה שהקירות מספרים את ההיסטוריה הארורה של הימים ההם. לכל זה מתווסף אגדות על רוחות רפאים שכל כך הרבה עדים מתעקשים לספר שראו: ילדים עם פרצופים חולים עצובים אשר מתפוגגים בצללים, ראש מזוקן המופיע בלי להיקרא, תינוקות שצורחים מכאב, אמהות המתחננות על חיי ילדיהן, אפילו חיות מחמד שלא מפסיקות להתרוצץ מעבר לזמן ולמרחב. מציאות מדהימה או הזוויה קולקטיבית? אף אחד אינו יודע, מה שכן בטוח, מי שסייר במרי קינג, לא ישכח לעולמים את החוויה.

 


יער המתאבדים, יפן

 

אם יש מקום המעורר בנו אימה, רק מלשמוע את שמו, זה ללא ספק "יער אאוקיגאהארה", מוכר יותר כיער המתאבדים ביפן. זהו אחד המקומות הרדופים ביותר בעולם. מקום זה, הממוקם למרגלות הר פוג'י המדהים, הוא המקום בו אלפי יפנים בוחרים כדי לפתור את בעיותיהם בחיים: התאבדות. נושא המעורר מחלוקת, דיונים פסיכולוגיים, מוסרים ודתיים. מה שקורה ביער זה, לעתים הוא מעבר להבנתנו: בסיור בתוך היער, נפוץ לראות גופות תלויות מן העצים במשך עשרות שנים, אנשים השומרים על שתיקה נצחית על צרותיהם, המכשולים שהגיעו לחייהם ולא מצאו פתרון.

מאז שנת 1960, מדי שנה מתאבדים ביער זה 50-100 אנשים. יתכן שהרקע לתופעה, מקורו בסיפור שפורסם ב-1960 בשם "קורואי חוקאי" (הים השחור של העצים). בסיפור מסופר על זוג נאהבים המסיים את חייו באקט התאבדות ביער זה.
היער הזה מטלטל גם בגלל הגיאוגרפיה שלו: מדרונות רבים, נקיקים, מערות, אזורים בהם העצים גדלים בצורה גלית, אזורים אחרים אשר ערפל סמיך מצטבר, זה מקום נוטף מסתורין לחלוטין.
 
לא נדיר למצוא מכוניות בחניון היער החונות שם חודשים רבים.. מכוניות שבעליהן לא ישובו יותר לקחתן.
 
 
"חייך הם יקרים, הם מתנה מהוריך, בבקשה, חשוב עליהם, על אחיך ועל ילדיך. דבר איתם על בעיותך". שלטים כגון זה ניתן לראות בכל רחבי היער, יוזמה של האיגוד למניעת התאבדויות, במטרה לסכל נסיונות אלה.
בכל אופן, אם תפגינו אומץ לב והחלטתם לטייל ביער, צריך לקחת בחשבון שקל מאוד ללכת לאיבוד שם, וזה לא יהיה נעים תוך כדי שיטוט להיתקל בגולגולות ועצמות אדם וגופות חנוטות המתנודדות על העצים. בנוסף, אדמת היער עשירה מאוד בברזל, עובדה המשבשת מאוד את השדה המגנטי של האזור, דבר הבשבש את הקליטה הסלולרית  ואת המצפנים במרחבים גדולים של היער.
 
 
 
דקוטה, הבניין הארור, ניו יורק, ארה"ב
 
 

במספר 1, ברחוב 72, בחלק המערבי של סנטרל פארק הניו יורקי, ממוקם בניין דקוטה. בניין דירות מלכותי זה שנבנה בין 25 באוקטובר 1880 ל-27 באוקטובר 1884, על ידי האדריכל הנרי ס. קלארק, הבעלים של מכונות התפירה `זינגר`, קשור קשר הדוק עם שטניות, כישוף, מאגיה שחורה ומוות. ככל הנראה, הרבה לפני הקמת הבניין, בזמן הקולוניאליזם הבריטי, האתר שימש כמטה לאחת מכתות השטן.

בבניין מרושע זה, קרו המקרים המצמררים ביותר של העולם הנסתר, ובאופן מפתיע, הבניין ממוקם מול המשרדים של האגודה האמריקנית למחקר הנפש (ASPR).

 

בתחילת המאה ה-20, התגורר בבניין דקוטה קוסם המאגיה השחורה המפורסם אליסטר קראולי. האיש הזה נחשב לאיש המרושע בעולם, הוא ערך כמה טכסי מאגיה שחורה בתוך הבניין, אשר הוליד ליבה של כוחות מאגיים מרושעים שעדיין נותרו עד היום.

למרות המסתורין שתמיד הקיף את בניין דקוטה, דירותיו השונות ארחו אנשים חשובים מאוד מעולם הבידור: המנצח ליאונרד ברנשטיין, הזמרת רוברטה פלאק, הרקדן רודולף נורייב, השחקנים חוזה פרר וסטיב גוטנברג, השחקניות לורן באקול וג`ודי גרלנד והשחקן בוריס קרלוף, בין היתר.

בערך באותה תקופה, גר בבניין (כאשר לא היה בהוליווד) שחקן סרטי האימה בוריס קרלוף, אשר השתתף בכמה מפגשים רוחניים מרשימים שבו העלו באוב רוחות מיוסרות ביותר.

לדירות האלה בבניין זה, הגיעו ישויות ערטילאיות בעלי עוצמה אשר חיפשו עזרה כדי למצוא את האור הנצחי. כאשר קרלוף נפטר, היו תופעות של פולטרגייסט שהתבטאו בהופעת קרלוף כרוח, אשר שוכרי דירות רבים ראו ויצאו בריצה מהבניין מבועתים.

אומרים, שכהן הכישוף האנגלי הגדול ג`רלד גרדנר, התאכסן בבניין זה כאשר ביקר בניו יורק. שם ערך ריטואל מאגי בו זימן את הכוחות הנסתרים של הטבע. וכך בדיוק, פולנסקי, בהשראת הדמות הזו, עיצב את המאפיינים של המכשף הרשע בסרט `תינוקה של רוזמרי`.

בשנת 1967, הבמאי רומן פולנסקי, צילם בבניין דקוטה את הסרט `תינוקה של רוזמרי`, סרט פולחן, שהפך אנדרטה לשילוש הרוע: כישוף, שטניות ומאגיה שחורה, שכה יקר עלה לבמאי.

הסרט חשף את שיטת הפעולה של הכישוף המודרני וכדי לצלם את הסרט התמקם בבניין היועץ הסמוי של הסרט, לא פחות ולא יותר מאשר המכשף השחור, אנטון ס. לאביי, מייסד הכנסיה השטנית האמריקנית.

במהלך צילום הסרט, התרחשו כל מיני תאונות מוזרות בבניין דקוטה שהשמידו חלק מהצוות.

בבניין הזה ארעה התמוטטות העצבים של השחקנית מיה פארו שלאחריה נפרדה מפרנק סינטרה. הסרט הפך את בניין דקוטה למוקד של תשומת לב לאחר שהתפשט בעיתונות דיווחים על ההקשרים שיש לבניין למאגיה ולתחום העל טבעי.

 

 

 

צ`ארלס מונסון

כמה קבוצות שהשתייכו לכתות השטן ומאגיה שחורה התאספו בפני הבניין כדי לאיים להניע מפולנסקי והצוות שלו לסיים את הסרט ובכך למנוע את חשיפת העולם הנסתר שלהם.

בין הדמויות שגינו וקיללו היה הידוע לשמצע צ`רלס מנסון, האיש שמאוחר יותר ביחד עם עוד חברים מהכת, יבצע את איומיו. ב-1969 הם ביצעו את הטבח בסיילו דרייב, בהוליווד, היכן שרצחו קבוצת אנשים, ביניהם, את השחקנית שרון טייט, אשתו של פולנסקי.

 

שרון טייט

חיזוי קטלני

אלקס טנואוס

ב-23 באוגוסט 1980, התפתחו נסיבות שהובילו לחיזוי מדהים על ידי המדיום חוזה העתיד אלקס טנואוס בפני מצלמות של ערוץ הטלוויזיה NBC עבור תוכנית דוקומנטרית בשם `תופעות בלתי מוסברות`. החיזוי נעשה במשרדי האגודה האמריקנית לחקר הנפש, שמשרדיו כאמור, בדיוק מול בניין דקוטה, שהמדיום צפה בו באותו רגע מהחלון. האיש הרגיש ואמר זאת מול המצלמות, שהולך לקרות משהו רע וקטלני בדלת הכניסה של הבניין המרושע. הוא ציין שיהיה זה מוות מוזר בטרם עת של כוכב רוק והוסיף שהאדם הזה הוא זר שמתגורר בניו יורק ושמותו הבלתי צפוי יגרום לזעזוע בעולם.

 

ג'ון לנון

החיזוי הועבר בשידור ב-8 בספטמבר 1980 ב-NBC ובדיוק 3 חודשים מאוחר יותר, ג`ון לנון המפורסם נרצח ע"י פנאטי בדיוק במקום שנחזה. החיזוי המדהים התגשם.

ובנוסף לכך, בדיוק בעת הרצח, החברים באגודה לחקר הנפש, ערכו הערכת מחקר סטטיסטית על קיומה של תופעת ראיית הנסתר והפכו לעדים בשידור חי לרצח לנון, בדיוק מאותו חלון ששלושה חודשים לפני כן, אלקס טנואוס חזה את האסון.

החוקרים הפסיכולוגים סקרו רשימה שהמדיום השאיר להם לפני לכתו, בה רשם את שמותיהם של שישה אנשים שעומדים למות באלימות תוך זמן קצר, הראשון ברשימה היה ג`ון לנון.

לאחר הדגמה כזו, כבר לאף אחד לא היה ספק על קיומה של תפיסה על חושית.. ושבניין דקוטה מקולל.

ובכל זאת, כנראה שג`ון לנון גם חש בסכנה האורבת לו, כי 7 חודשים לפני שנרצח הוא כתב ליד ימינו, פרד סימן, פתק שבו הוא כתב שהוא מודאג מהיעדר הביטחון בבניין דקוטה: "תסביר לי למה אנו ישנים כאן עם שער שכל אידיוט יכול לפתוח (השער לא נסגר טוב). האנשים יודעים שאני גר כאן".

בחופשה הבאה שלכם בניו יורק, התרצו לשכור חדר בבניין המקולל הזה?

 

הקטקומבות של פריז, צרפת

בעומק רחובותיה של פריז היפה, קיימת פריז אחרת, קודרת ומקאברית, שם נמצאים השרידים של יותר משישה מיליון פריזאים. הקטקומבות של פריז, הן למעשה בית הקברות הגדול ביותר בעולם. זו היא רשת מנהרות שקירותיהן עשויות מטונות של עצמות אדם וגולגולות הנערמות על המילימטר. הכל התחיל במאה ה-18, בתי הקברות בעיר נשארו ללא מקום לקבור את מתי העיר. הגופות שנערמו הפכו לגורם סכנה בשל התפשטות מחלות וזיהומים שהגיעו לשכונות מגורים בסביבת בתי הקברות. פתרון דרסטי הוצעה ע"י בכיר במשטרת פריס, להשתמש ברשת מנהרות באורך של יותר מ-300 ק"מ, ששימשו כמכרות גיר מאז תקופת הרומאים אשר חוררו את התת קרקע של פריז.

 

הקטקומבות הן חלק מתרבות העיר. הן נתנו השראה לויקטור הוגו ב"עלובי החיים", הן שימשו מקלט עבור המחתרת הצרפתית  כנגד הכיבוש הנאצי במהלך מלחמת העולם השנייה, והחביאו במעברים סודיים גנבים ופושעים הגדולים בהיסטוריה.


כיום, רק חלק קטן נישאר פתוח לציבור. ניתן לטייל בגלריות ומעברים, כאשר אלפי עצמות וגולגולות, הן עדות לצעדיך. בכניסה יש שלט הכתוב בו: "עצור! הנה כאן אימפרית המוות". הרבה מאמינים שהסיורים במקום מפרים את מנוחתן של נשמות אלו. יש לא מעט מעברים במקומות אחרים בעיר, כגון מהמטרו, שניתן להיכנס בדרך מחתרתית. אך לא רבים הם הנועזים שירוצו וישהו במקום מקברי זה, ללא הדרכה פורמלית. בהחלט המקום לא מתאים לקלסטרופוביים.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 
 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לדף הרשומה

אשת הברזל

18/01/2017

האוסטרית קטרינה ברומבך (קייטי), לא הייתה גיבורת על, לא לבשה שריון של טיטניום ולא עפה בשמים ברדיפה אחר אויבים מרושעים. בניגוד לדמויות הקומיקס, אשה משובחת זו, הייתה מאוד קיימת בתחילת המאה ה-20 והיא נחשבת לאדם החזק ביותר בכל העולם בכל הזמנים. מעולם לא הייתה חזקה ממנה, משהו פלאי, אפילו עבור גבר.

 

the iron woman או "אשת הברזל", היתה מסוגלת להרים מאות קילוגרמים בראשה, לשאת על כתפיה מרכבה עם 14 אנשים, לעקם מוטות ברזל כאילו היו אלה ניירות, לשבור פרסות בידים ריקות, לעשות ג'אגלינג עם כדורי תותח או לחבק בחום בעזרת זרועותיה העוצמתיות את היריבים בהיאבקות. האגדה מספרת שמעולם לא הפסידה בשום תחרות.

קטרינה העוצמתית נולדה ב-1884 בוינה, אוסטריה. הוריה היו שחקנים בקרקס, שניהם בעלי כוח פיזי גדול. קייטי הייתה אחת מתוך 14 ילדים שילדו הזוג.
שלוש האחיות של קייטי, ברברה, אוגניה ומרי, היו בעלות כוח רב ועבדו עם הוריהן במשך זמן מה. אבל קייט, הייתה החזקה מכולן והיחידה שזכתה להכרה עולמית.
הכוח הפיזי הרב של קייטי היה קשור לגנטיקה, היא הייתה אשה גבוהה מאוד (1,86 מ') ובמשקל יותר מ-90 ק"ג. היא הייתה קפדנית ביותר באימוני שלה. שרירי זרועותיה היו בקוטר של 43 ס"מ וירכייה 74 ס"מ. 
 
 
הקריירה שלה החלה כאשר אביה איתגר גברים להאבק נגד בתו, הוא הציע 100 מרק גרמני, סכום אסטרונומי אז. כל יריב נפל כמו זבוב בזירה, כולל האטלט מקס היימן, שלאחר שהפילה אותו במכה אחת כמו בובת סמרטוטים.. הפכה אותו לבעלה לכל החיים. 
 
אבל ההישג הגדול ביותר שלה, היה בניו יורק, שם אתגרה את הקהל להתמודד מולה, בהרמת המשקל הכבד ביותר. להפתעתה ולהפתעת כל מי שהיה שם, אף אחד לא נענה לאתגר, פרט ליוג'ין סנדו, אביו של פיתוח הגוף. סנדו היה איש שפיתח את גופו בנחישות רבה. ס"מ אחר ס"מ. למעשה, הוא פסל את גופו ברעיון להידמות לפסלי האלים שראה בילדותו. הוא נחשב אז לאדם המוכשר ביותר מבחינה פיזית, וקייטי, בעיני כולם, גורלה נחרץ להפסיד. בכל מקרה, הוא קיבל את האתגר והחל להרים משקלים יותר ויותר כבדים, כל אחד בתורו, עד שקייטי הרימה משקל של 136 ק"ג ביד אחת והניחה אותו על ראשה. סדו יכל להרים את אותו המשקל רק עד גובה החזה וקייטי הוכרזה כמנצחת. זמן קצר לאחר מכן היא אמצה את השם סנדווינה, לכבוד סנדו, למרות שלא ידוע אם היה זה כדי לכבד אותו או ללעוג לו.
 
וג'ין סנדו,
 
 
 
משם, הדלתות נפתחו לה והיא החלה להיות מוכרת יותר ויותר. היא נהגה לעשות ג'אגלינג עם כדורי מתכת במשקל 15 ק"ג כל אחד ובהרמת בעלה ביד אחת ששקל 80 ק"ג על ראשה. אחד ההישגים שלה היה להרים  על כתיפה כרכרה עם 14 אנשים בתוכם. היא יכלה גם לשאת משקל של חצי טון על גבה. ועדיין היא פינתה זמן והביאה ילד לעולם בשם תיאודור סנדווינה.
 
 
קייטי סיירה ברחבי ארצות הברית ובגיל 57 עדיין עבדה בקרקסים מפורסמים כמו הרילינג ברוס והבארנום ביילי. בגיל 64 היא פרשה ופתחה מסעדה ביחד עם בעלה בניו יורק. מדי פעם שעשעה את האורחים בשבירת פרסות בידיה, בשבירת מוטות ברזל או בהטלת בעלה לתקרה! בנה, תיאודור, ירש את כוחה של אמו והפך למתאגרף, כשפרש היה בעל רקורד של 46 נצחונות מתוכן 38 בנוקאוט.
 
 
שבירת השיא של קייטי הייתה הרמה של 800 ק"ג בשתי ידיים, שיא שזיכה אותה ובצדק, כהאשה החזקה בעולם בכל הזמנים.
ב-21 בינואר 1952, מתה קייטי מסרטן. אבל עדיין, אף אחת או אחד לא הצליח לשבור את השיא שלה והיא נשארה עד היום כהאדם החזק ביותר בעולם.
 
 
 
 
 
 

 

 

לדף הרשומה

נכלאה 25 שנה בשל אהבה

 
ב-23 במאי 1901, משרד התובע הכללי של פריז קיבל מכתב אנונימי בנוסח זה:

"ליועץ המשפטי הממשלתי, שלום:
יש לי הכבוד להודיעך על מקרה חריג, מדובר באישה הכלואה בביתה של מאדאם מונייה ב-25 השנים האחרונות, האישה סובלת מחרפת רעב, כלואה בחדר מטונף בקיא והפרשות גוף, ישנה על מזרן קש מרקיב, זאת אומרת, היא שקועה בתוך הזוהמה של עצמה."
מאדאם מונייה הייתה בת 75, מהמעמד הגבוה, שחיה בפואטייה, באחוזה שלה עם בנה העו"ד, מרסל. בעלה היה דיקן לשעבר של הפקולטה לאמנויות של העיר המחוזית הישנה. הייתה להם גם בת, שכאשר מלאו לה 24 שנה, נעלמה כאילו בלעה אותה האדמה.
משפחת מונייה הייתה משפחה מכובדת ומוערכת מאוד. לפני מותה, מאדאם מונייה זכתה בפרס עבור תרומתה במעשים טובים למען העיר.
 
 
המכתב שנשלח לרשויות
 
הזוועה מתגלה

למרות שהמשטרה הייתה מודעת למוניטין המצוין של המשפחה, היא החליטה לחקור את העניין. הם חיפשו בכל הבית וכאשר הגיעו לעליית הגג, הם מצאו דלת נעולה במנעול. כשפרצו את הדלת ופתחו אותה במכה אחת, צחנה איומה הכה את נחיריהם. חדר קטן וחשוך, ערמות של צואה וקיא היו פזורים ברצפת החדר ועל המיטה נמצאה אישה בתנאים נוראים, ערומה, בתת תזונה קיצונית, שלד ועצמות, שכובה על מזרן מרקיב, מיטה מלאה בחרקים, האישה לא הייתה מסוגלת לפקוח את עיניה, שכן, לא ראתה את אור השמש במשך 25 שנה.
היא נלקחה מיד לבית החולים, לאחר שאכלה ונרחצה, היא סיפרה שהיא ביתה של מאדאם מונייה, ושמה הוא בלאנש. האישה, יפהפייה בעבר, הייתה בת 49 שנים ושקלה 25 קילוגרמים בלבד. היא נראתה כגוויה חיה.
 
ככה נמצאה האשה כשפרצו את הדלת 

מאסר של 25 שנה
--------------------
בלאנש סיפרה לרשויות שאמה כלאה אותה לאחר שהתעקשה להינשא לעורך דין לא כל כך מוצלח, מישהו שלא התאים בדיוק לסטטוס של המשפחה, לכן, הרעיון הזה ממש לא מצא חן בעיניה של מאדאם מונייה. אמה תכננה לנעול אותה בחדר עד שבלאנש תיכנע ותיפרד מבחיר לבה. העורך דין מת בשנת 1885, כאשר בלאנש המשיכה להיות כלואה במשך.. 15 שנים נוספות, נשכחת מלב כולם.
אף אחד בפואטייה לא הצליח להבין איך האשה הזו, מוקפת צואה, אשפה והזנחה, הצליחה לשרוד כליאה מזעזעת כזו.
מאדאם מונייה נעצרה למחרת. המון זועם התאסף סביב תאה והאיומים שלהם גרמו לה להתקף לב. מאדאם מונייה מתה במרפאה 15 יום לאחר מכן. כמו כן, כתב האישום נגד אחיה, מרסל, בוטל לאחר שזוכה בערעור, שכן, מבחינה טכנית, מעולם לא מימש אלימות נגד הקורבן. הוא היה נכה נפשית, ולמרות הביקורת של השופטים על כך שלא עשה מאומה כדי להציל את אחותו, הם מצאו כי "החובה להציל", לא היה קיים בחוק העונשין, באותה העת.
 
קטעים מהעיתונות בזמנו
 
 
בלאנש בילתה את שארית חייה במוסד תחת טיפול פסיכיאטרי ומתה ב-1913. כנראה שהסיפור הרבה יותר מורכב, האם טענה שלא חטפה את בתה, אלא שזו סירבה לאכול, (כנראה אנורקסיה) ושהקריבה את עצמה למען בתה, וצעד זה היה נחוץ כדי להגן עליה, האב טען שהמשפחה קורבן לשערורייה ועוד.
כך או כך.. הסיפור הזה שטלטל את צרפת בזמנו, ניתן לראות שתמונה אחת, שווה אלף מילים. מספיק לראות את ההזנחה הפושעת, כדי שכל הטיעונים ירדו לטמיון.
אהבת אם היא אהבה ללא תנאים. מישהו אמר? מסתבר, לא תמיד.
אני תוהה, למה לקח כל כך הרבה שנים לכתוב את המכתב הזה, אני מעדיפה לחשוב שמגלה הזוועה נחשף לכך, זמן קצר לפני שליחת המכתב.
לדף הרשומה

הרוצחת הסדרתית הגדולה ביותר בהיסטוריה

 
 
באדמות האפלות של טרנסילבניה, סיפורים ואגדות זוועה על ערפדים ואנשי זאב מצטלבים במציאות הנוראה של גברים ונשים שעברו להיסטוריה העצובה של רוצחים סדרתיים. 
בעיירה הסלובקית צ'אכטיצה, בפסגה של הגבעה הגבוהה, ניתן לראות טירה הרוסה שהייתה יכולה להיות תפאורה מושלמת לסרט אימה גותי.
באותה הטירה, ב-21 באוגוסט, לפני 400 שנה, הגיעו לסופם, חייה של הרוצחת הסדרתית הגדולה ביותר בכל הזמנים. היה זה יום מותה של הרוזנת אליזבת באטורי, או ארז'ט באטורי כפי שנקראה בהונגרית או בכינוי שזכתה ביושר, "רוזנת הדמים". היא מחזיקה בשיא הנורא של הרג של יותר מ-650 נשים, נערות וילדות. במרדף המטורף ליופי ונעורים נצחיים. באופן לא מפתיע, היא נחשבת לטורפת מספר 1 בהיסטוריה של הפשע.
 
היא נולדה  ב-7 באוגוסט 1560, לאחת המשפחות הוותיקות והעשירות בטרנסילבניה. הוריה, הרוזנים אן וג'ורג' באטורי, היו בני דודים. סבה, מצד אמה, היה סטפאן באטורי מסומליו ודודה מצד אמה היה סטפאו הראשון באטורי, נסיך טרנסילבניה ומלך פולין בין 1575 ו-1586.
 
 
כבר בגיל 11 הובטחה לבן דודה פרנץ נדסאדי, במה שהיה כנראה הסדר פוליטי בחוגי האריסטוקרטיה. בגיל 12 עברה לגור בטירה של הרוסה ומעולם לא היו לה יחסים טובים עם אמו, אורסולה. בניגוד למה שהיה מקובל בתקופה ההיא, היא קיבלה חינוך טוב וההשכלה שלה הייתה הרבה מעל הממוצע של רוב הגברים אז. היא היתה יוצאת מן הכלל, דיברה הונגרית באופן מושלם, לטינית וגרמנית, בעוד רוב האצילים ההונגרים לא ידעו לאיית או לכתוב, אפילו נסיך טרנסילבניה היה כמעט אנאלפבית.
 
בגיל 15, ב-8 במאי 1575 היא התחתנה עם פרנץ' נדסאדי שבאותה עת היה בן 20. היה זה פרנץ שאימץ את שם משפחתה של אשתו, הרבה יותר מהולל משלו. הם המשיכו לגור בטירה ביחד עם אמו אורסולה, ועוד כמה אנשים ממשק הבית. הרוזן הצעיר לא בילה הרבה בבית, ברוב זמנו הוא נלחם באחד הקרבות הרבים שהתחוללו באזור (בשיפוד אויביו) שזיכה אותו בכינוי "האביר השחור של הונגריה". קיים תיעוד של מכתבים, בהם פרנץ ואליזבת החליפו מידע על הדרכים המתאימות ביותר להעניש את משרתיהם, זה היה דבר רגיל בקרב האצולה של אז. הנכסים של זוג האצילים ההונגריים היו עצומים ונדרש פיקוח הדוק על האוכלוסייה המקומית, ממוצא הונגרי, רומני וסלבי.
 
בגלל עיסוקיו הצבאיים, הזוג לא התראה הרבה, לכן, רק לאחר עשור מיום חתונתם, ב-1585,הרוזנת ילדה את בתה הבכורה אנה, בתה השנייה, אורסולה, ובנה הראשון, תומאס, שניהם מתו בגיל צעיר. לאחר מכן ילדה אליזבט עוד שלושה ילדים, קתרין (1594), פול (נולד בסביבות 1597) וניקולס.
 
ב-4 בפברואר 1604, האביר השחור מהונגריה  מת בגיל 47, על פי הדיווחים, בגלל פציעה מתמשכת בקרב. בני הזוג היו נשואים 29 שנים. אלמנתו היתה בת 44, וכאן בדיוק מתחילה סאגת הפשעים הנוראים שלה.
בתור התחלה, היא גירשה מהטירה את חמתה יחד עם עוד קרובי משפחה. המשרתות, שהיו מוגנות ותחת חסות המשפחה המגורשת, נלקחו למרתפים וקיבלו סוף סוף עונשים, שעל פי דעתה של אליזבת, היה מגיע להן.
 
זהו השלב שבו התחילו השמועות שמשהו מאוד מרושע קורה בטירה. מגיעות ידיעות שהרוזנת עוסקת בכישוף אדום, ועבור עיסוק זה, היא משתמשת בדם של ילדות ונערות בתולות - האשמה טיפוסית בזמנים ההם באזור.
היא גם החלה לייחס כוח מאגי לשם משפחתה, באטורי. היא האמינה ששמה הוא סוג של קמיע, לא לשווה ולא במקרה היה סמל המשפחה "שיני זאב", אבות משפחת באטורי היו אנשים אכזריים, פזיזים וחמדנים. ריבוי הנישאוין בין קרובי משפחה תרמו אולי להופעת מחלות תורשתיות, ביניהן, אפילפסיה, דלקות פרקים ואפילו מיגרנות קשות.
יש עדויות שכנראה הרוזנת סבלה מסוג של אפילפסיה. כמו כן, בין קרובי המשפחה, דודה אישטוון, היה כל כך מטורלל, שבילבל בין חורף לקיץ כשהוא דורש בשיא החום שיגררו את מזחלתו בחולות הלוהטים בהתעקשות שמדובר בשבילים מושלגים. והיו עוד כמה כאלו, גם נשים בין קרובי משפחתה.
 
כנראה שהטירוף גדל כאשר משרתת הברישה את שיערה של הרוזנת ובטעות משכה במברשת והכאיבה לה. בתגובה הרוזנת הסתובבה, סטרה לה על הפנים ותוך כדי שברה את עפה. הנל החלה לדמם, טיפה מהדם ניטז על זרועה של הרוזנת, זה היה הרגע שחשבה שהיכן נפל הדם העור הפך לבהיר יותר, מתוח וחלק והקמטים נעלמו. מאותו הרגע, היא פיתחה אובססיה להישאר יפה וצעירה לנצח. כמובן שמייד שלך לשחוט את הנערה המסכנה והרוזנת התכוננה לאמבטיית הדם הראשונה שלה.
זה היה הראשון בסדרה ארוכה של רציחות כדי להצטייד בדם היעניק לה נעורי נצח. היא לא הסתפקה בשיגעון הפרנואידי שלה, בשביל לא לשפשף את עצמה עם מגבות שתצמצנה את השפעת הדם, היא הורתה למשרתות שלה ללקק את גופה. לאלו, לא היה כדאי להראות גועל או דחייה, כי העונש היה גרוע יותר. לענות אותן למוות, היה מנהג שהרוזנת לא היססה להשמש בו.
יחד עם התאבון הזה, האכזריות והסאדיזם הרקיעו שחקים. היא שלחה לבנות מרתף עינויים.
 
 
בינתיים היא חיה מול הראי האפל והענק המפורסם שהיא בעצמה עיצבה. כל כך נוח היה הראי הזה שהיו לו תומכות מיוחדות, שם ניתן היה להניח את הזרועות ולשבת במשך שעות בלי להתעייף. 
האובססיה שלה רק גדלה וגדלה. היא החלה לחטוף נערות וילדות כדי לרצוח אותן ולהשתמש בדמן לאמבטיות ושיקויים. הנערות נחטפו ע"י מספר עוזרות, לא פחות אכזריות ממנה. הבולטות בהן, דורותיה, אילונה ופירושקה שהיו מקוטלגות כמכשפות.
 
אליזבת ועוזרותיה לא הסתפקו בלרצוח אותן, הקרבנות עברו עינויים מעוותים. כנראה שהרוזנת נמשכה מינית למין הנשי, והענישה את הנערות בדרכן למוות הנורא בתסכולה הקשה, כי היא התכחשה למיניות הזו, למרות שיש עדויות שבחשאיות קיימה יחסים עם חלק מהעוזרות שלה.
 
 
במעגל המוות והסטיות הזה, אליזבת ציידה את עצמה עם מספר כלי עינויים קשים. אהיה עדינה עם התיאורים ולא העמיס כאן את גודל הזוועות מחמת רגישות הקוראים. אחד מהם, מקאברי במיוחד, נקרא "בתולת הברזל". היה זה בובה ממתכת בגודל  וצבע אדם. ערומה, מאופרת, עם שיער ארוך עד הרצפה. מנגנון איפשר ששפתיה יפתחו בחיוך ושעיניה יזוזו. הרוזנת ישבה על הכס והתבוננה. כדי להפעיל את הבובה, היה צורך בלנגוע באבנים טובות מסוימות שענדה הבובה. ברגע הנגיעה הבובה הגיבה בצלילים מכאניים צורמים ובאופן איטי מאוד הרחמה את זרועותיה הלבנות כדי שיסגרו באופן מושלם על מה שהיה קרוב אליה, במקרה זה, אחת הקרבנות. הבובה מחבקת וכבר אף אחד לא יכול להתיר את הגוף החי מהגוף המתכתי, שניהם משתווים ביופיהם. לפתע, השדיים המאופרים של הבובה נפתחים ומופיעים 5 פגיונות אשר חוצים את חברתה החיה בעלת השיער הארוך כמו שלה. כאשר ההקרבה הוגשמה, השלב הבא היה נגיעה באבן אחרת: הזרועות נופלות, החיוך והעינים כבים והרוצחת שבה להיות הבתולה בארונה.
 
במשך יותר מ- 10 שנים, האיכרים המקומיים ראו כיצד המרכבה של הרוזנת נודדת באדמותיהם בחיפוש אחר נערות עניות אשר הבטיחה להן כפיתוי, חיים טובים יותר מאשר חיי כפר. ואלה שסירבו, סוממו ואולצו ללות את אליזבת עד לטירתה,  שמשם, ללא ספק, לא ייצאו בחיים.
 
מספר הרב של גופות נקברו תחילה בזהירות בקרבת המצודה, אבל לבסוף, לרוזנת ומשתפי הפעולה שלה לא היססו להשליך אותן בשדות כחפצים שאין בהם יותר שימוש. למרות שהעיירה הקרובה לטירה החלה לחשוד בההיעלמות הקבועה של בנותיה, הם חששו להתלונן נגד הרוזנת בגלל מוצאה האריסטוקטי וגם בגלל שבעצם היא שלטה באזור, דבר אשר איפשר לה להמשיך את מחול הרציחות שלה ללא חשש לעונש.
 

 
 
אבל הנערות הצעירות החלו להיגמר וצמא הדם של הרוזנת הוביל אותה לבצע טעות חמורה. היא לא היססה, נואשת לאמבטיות הדם שלה, לחטוף גם נערות מהאצולה. המלך מתיאס, כבר לא יכול היה לאטום את אוזניו לאור הסיפורים הדרמטיים שהגיעו לאוזניו לגבי קרובת משפחתו. לבסוף הוא  מינה את גיורגי טורזו, הפלטין (תואר אצולה) של הונגריה, לפתוח בחקירה. טורזו הזמין שני נוטריונים לאסוף ראיות במרץ 1610. כאשר עברו דרך החומות של הטירה, הם ניתקלו במחזה אימים וזוועות של גופות מעונות, דם שנשפך כנהרות, ואת הרוזנת עצמה באחת האמבטיות הדם שלה המושחתות, בשיא הרחצה.
 
ב-1612 נפתח המשפט בביטצ'ה. אליבזת סירבה להודות באשמה וגם כחפה מפשע. היא ניצלה את זכויות האצילות שלה. 
מי שכן נשפט בכוח, היו משתפי הפעולה שלה. חואן, המשרת, העיד שבנוכחותו נרצחו לפחות 37 נשים רווקות בגילאים 12-26, 6 מהן, הוא בעצמו גייס אותן כדי לעבוד בטירה.
ההאשמות התמקדו בקרבונות מהאצולה, שכן, הם לא ייחסו חשיבות לנרצחות שהיו משרתות. בגזר הדין כולם הורשעו, חלק בכישוף, חלק ברצח וחלק כמשתפי פעולה.
 
כל חסידיה של אליזבת, פרט למכשפות, נערפו וגופותיהם נשרפו. זה היה גורלו של משרתה חואן. להמכשפות דורותאה, אלנה ופירושקה, עקרו את אצבעותיהן בצבת מלובנת והעלו אותן במוקד בהיותן חיות.
אזרי מצ'ורובה, בורגנית מהאזור שהואשמה בשיתוף, גם הוצאה להורג. קטרינה, משרתת בת 14 ומשתפת הפעולה הצעירה ביותר, הצילה את חייה על ידי בקשה מפורשת של אחת הניצולות, אבל קיבלה 100 מלקות.
 
אבל, החוק מנע שאליזבת, אצילה, תועמד לדין. היא נכלאה בטירה שלה. לאחר שהובלה לצינוק שלה, הבנאים אטמו חלונות ודלתות והשאירו פתח קטן לאוכל בלבד.
לבסוף, המלך מתיאס של הונגריה ביקש את ראשה עבור כל הנערות ממעמד האצולה שנרצחו כביכול על ידה, אבל בן דודו, הנסיך מטרסילבניה שכנע אותו לעכב את גזר הדין כל עוד היא בחיים. אז היא נידונה למאסר עולם בבידוד. עונש זה עירב גם את החרמת כל רכושה, דבר שמתיאס חמד כבר מזמן.
 
ב-31 ביולי 1614, אליבת בת ה-54 הכתיבה את הצוואה שלה ואת רצונותיה האחרונים בעדות שני כמרים מהקטדרלה של הארכיבישוף Esztergom. היא ציוותה להוריש ולחלק את מה שנשאר מנכסיה המשפחתיים בין ילדיה.
 
ב-21 באוגוסט 1614, אחד הסוהרים ראה אותה על שכובה עם הפנים כלפי הרצפה. הרוזנת אליזבת באטורי מתה לאחר שבילתה 4 שנים ארוכות בלי לראות את אור השמש אפילו.
היא נקברה בכנסיית צ'אכטיצה, אך בשל המהומה של תושבי הכפר על כך ש"הנמרה של צ'אכטיצה" נקברה בבית הקברות שלהם, גופה הועבר לבית הולדתה באצ'ד, שם נטמן בקריפטה של משפחת באטורי.
 
יש לא מעט ספרים וסרטים על הדמות המעוררת אימה הזו.
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
לדף הרשומה

מיס עמוד השדרה

 
היציבה הנכונה הייתה מאז ומתמיד משאלה בחברה האנושית, אבל אף אחד לא הלך רחוק כל כך כמו הכירופרקטורים האמריקאים בשנות ה-50' ו-60' של המאה שעברה. הם רצו להדגים כיצד צריך להיראות יישור של עמוד שדרה הרמוני.
 
ואכן, כירופרקטורים ערכו תחרויות יופי יוצאות דופן, שבהן הזוכות נבחרו בגלל היציבה הנכונה שלהן, באמצעות צילומי רנטגן של עמוד השדרה!
כנראה שהם גם ערכו תחרויות אלו לזכרים, אבל הן לא משכו תשומת לב ונשכחו.
 
 
התחרות הראשונה נערכה ב-1955 באלבמה ארה"ב, והיא נקראה World Posture Queen, שלא תחשבו לרגע שהיה די ביופי הפנימי של עצמות נשים אלו, לא, הן "נדרשו" להיות יפות ואלגנטיות מבחוץ וגם מבפנים. המימון סופק ע"י חברות מזרנים (המוצר שלהם הבטיח יציבה נכונה בשעת מנוחה)
 
לבסוף, תחרויות יופי אלו נתגלו כתחבולת פרסום של האגודה ההיסטורית של הכירופרקטיקה ונועדו כדי לשפר את המוניטין של מקצוע זה. הם ניסו להשיג הכרה חוקית של הפרקטיקות שלהם, המבוססות ע"י אבחון, טיפול ומניעה של הפרעות בעמוד השדרה, מתוך אמונה כי זאת משפיעה על הבריאות בכלל והם חשבו כי דרך טובה לקבל הכרה בטיפלים שלהם ולהפוך אותם לפופולריים, הייתה לקיים תחרויות אלו, שבהן 50% מהניקוד בוסס על צילומי הרנטגן, וה 50 הנותרים.. מה שתמיד.
 
הצלחת התחרות התפשטה בכל רחבי הארץ ואפילו המנצחת ב 1967 הוזמנה לבקר בבית הלבן. לבסוף המסר חלחל בחברה, ומעל הכל, הרשויות הפדרליות נתנו לגיטימציה למקצוע שלהם.
 
 
 
 
 
 
"עם יציבה נכונה, תמנעו מאי נוחות בשרירים, תהיה לכם הערכה עצמית, מראה אטרקטיבי והרמוני וכמובן תרגישו ותראו טוב יותר.
זה עניין של בריאות ואסתטיקה.
יציבה נכונה כרוכה ביישור נכון של עמוד השדרה מבלי לאמץ את השרירים ומכבדת את הקימורים הטבעיים של הגוף. אם היציבה הרגילה שלכם אינה טובה, הסיכויים שלכם גבוהים שתסבלו מכאבי שרירים, מפרקים וגב", חזרו ואמרו מומחים אלה לאומה.
 
 
היום אנו מודעים לסכנות הקרינה, אבל באותו הזמן, אף אחד לא היה באמת מודאג לגבי ההשלכות המסוכנות לכך, וסדרת הצילומים הזו, מוכיחה את חוסר הזהירות.
התחרות האחרונה מסוג זה הייתה בשנת 1969 ולא בגלל הסכנה הבריאותית, אלא, בגלל שהקהל כבר איבד עניין בהן. (למרבה המזל והבריאות של הנשים האלו laugh)
 
 
 
 
 
 
 
 
 
לדף הרשומה
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל רודפת מכנסיים אלא אם צויין אחרת