77
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

אברפן, האסון שמאות חלמו ואף אחד לא האמין

 
 
מה שארעה בכפר וולשי קטן באפרגן בשנת 1966, מוזכר היום כאחד האירועים העצובים והמטלטלים ביותר של ההיסטריה.
היה זה בבוקר של 21 באוקטובר 1966, כאשר תושביה ראו בפתאומיות, איך כל העיירה נבלעת על ידי גל עצום של פחם, בוץ ופסולת. אסון שמקורו במזבלה של מכרה פחם, אשר כיסה את כל אברפן תוך דקות ספורות.
עם זאת, את האסון הזה, סביר להניח שהיה ניתן למנוע, לו היו שמים לב לכל אותם אנשים שחלמו על האירוע המחריד ימים לפני שהתרחש, משהו שאף אחד לא היה מאמין.
 
חזינות קדם האסון
-----------------------
 
נתחיל בילדה בת 10 בשם אריל מיי ג'ונס. החלומות שלה החלו 15 יום בערך לפני האסון, סיוטים עמוסים ייסורים רבים, שבחלום עצמו היא מספרת לאמה ומוריה, "משהו שחור וגדול מתנפל על בית הספר ומכסה את הכל".
אפשר היה להתעלם מהסיוטים של ילדה אחת, אבל העניין הוא, שבאותו בית הספר, כ-128 ילדים שלמדו שם, התחילו לספר על סיוטיהם, סיוטים דומים לחלומות הזוועה שאריל מיי ג'ונס חלמה זמן קצר לפני כן. המורים לא גילו יותר מדי עניין בסיפורים האלה. כנראה שסברו שזו מין "אופנה ילדותית" פשוטה, שבה מספרים שלכולם היה אותו החלום. 
אבל, האם הילדים היו היחידים שחוו אותה חוויה ייחודית? בכלל לא.
 
 
יש גם המקרה של עובד בדימוס של הרכבת, אדם שגר בדרום אנגליה  (רחוק מהעיירה אפרגן), שהחל לחלום סיוטים וחזיונות מה-14 באוקטובר. האפלה שראה בחלומותיו קישר אותה עם פחם, משהו "שקשור עם פחם, עומד לקרות", נהג לספר ימים לפני האסון.
ב-19 באוקטובר, החלומות האלה התחילו להתפשט ברחבי ויילס, ביחוד אצל נשים.
 
אתם הקוראים, בטח תוהים עכשיו, איך יכול להיות שכל כך הרבה אנשים חלמו אותו חלום ואיך ניתן לאמת את זה. הרי תמיד ניתן להמציא דברים לאחר מעשה.
היה זה יד המקרה, אחד הדברים שקורים כדי להוכיח שמתרחשים דברים מדהימים, שאין להם הסבר.
זה היה בדיוק בחודש אוקטובר, שהפסיכולוג האנגלי ג'. סי. בארקר, ערך מחקר בנושא חזיונות. המחקר שלו התבסס באופן פשוט, בלראיין בדרך אקראית אנשים לגבי חלומותיהם ואז לבדוק ולהסיק לאחר מכן אם יש התאמות או דמיון בחלומותיהם של אנשים שונים ברחבי בריטניה.
 
לפני האסון, היו לו כמה עדויות של "החושך המוזר הזה שמכסה עיירה", אבל רק מאוחר יותר, חקר יותר לעומק מתוך כמות הגדולה של המרואיינים. הייתה לו למשל, את עדותה של גב' סי מילדן פלמות, מלפני האסון, שראתה בחזיונותיה בבירור, בית ספר באיזה עמק וכמה ילדים מבועתים מסתכלים על מפולת פחם שמתקרבת לעברם.
 
 
האסון של אברפן
---------------------
 
הגיע היום. החיסרון בחלומות וחזיונות מוקדמים, הוא שהם מעולם לא היו בעלי משמעות מוחלטת. יש תחושת אסון, האימה והמשא הרגשי, אבל הפרטים הולכים לאיבוד, הופכים למטושטשים, כך שאף אחד לא הציע תאריך מסויים למה שיקרה באפרבן.
21 באוקטובר 1966. מפולת הפחם התנפלה על העיירה כלשון ענקית בולעת הכל. ארלי מיי ג'ונס, הילדה הראשונה שחזתה את האסון, מתה בבית הספר ביחד עם עוד 115 ילדים. האסון היה ממוקד במיוחד בבית הספר הזה. 28 אנשים בוגרים מתו, והשאר ילדים. מה שמדהים בנוסף, שתוך כדי התרחשות האסון, מספר אנשים ברחבי בריטניה התעוררו בבהלה בתוך תמונות איומות. סיביל בראון מברייטון למשל, חלמה על ילד שנלכד בתוך תא טלפון וזועק לעזרה, בעוד ילדים אחרים נלכדו במסה שחורה גדולה.
 
אישה אחרת בלונדון, חלמה שקירות ביתה קורסות והיא נקברת תחתם, בעוד אישה אחרת ראתה בחלומותיה אותו בוקר את המילה "אברפן". השם של העיירה הזו שבאותן הדקות, המורים בבית הספר התחילו את הבוקר בקריאת שמות הילדים הנוכחים, בזמן שהר בגובה של 200 מטר הבנוי מפסולת פחם שנערמה לצד המכרה, החלה להתמוטט במהירות עקב הגשמים. היה זה קרוב לחצי מיליון טון "מסה שחורה" שבלעה את העיירה הקטנה, בלי שאף אחד יוכל לעשות דבר.
 
אריל מיי ג'ונס, הילדה שחזתה את האסון
 
באותו היום, הפסיכולוג גי סי בארקר, נשאר המום לאחר שגילה את כמות העדויות הגדולות הקשורות לאסון זה באוסף המרואיינים. לכן, למרות שהיה זה כבר מאוחר מדי, הוא החליט לחקור יותר לעומק את הנושא. הוא פרסם בעיתונים ושאל אם יש מישהו שהיו לו חלומות מוקדמים או חזיונות לגבי האסון באברפן. 
וכך היה, הוא קיבל תשובות רבות, שרק חלקן אומתו, בגלל פרטים שלא פורסמו והיה ידוע רק לרשויות, פרטים שלפסיכולוג ניתנה גישה מתוך חקירת האסון. היו מאות אנשים שאכן חזו את האסון.
 
אני אישית סבורה, שהיה זה סוג של היסטריה המונית, התיאוריה שלי היא, שאנשים חיו בצילו של ההר השחור המאיים הזה, הר של פסולת בגובה 200 מטר, שמן הסתם רק המראה שלו מבעית. כנראה שבתת המודע שהתה תמיד הסכנה למפולת עתידית..
 
 
לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

60 שנה ללא רחצה

..ועל פי הרופאים, האיש הבריא בעולם.
מי לא ויתר על מקלחת לכמה ימים? אם בגלל מחלה או עצלנות קיצונית או השד יודע למה. אבל ברגע שאנו חוזרים לקצב החיים הרגילים שלנו, הרעיון של לא להתקלח, נראה לרובנו מטורפת.
 
 
לרוע המזל, זה לא המקרה של עאמי חג'י בן ה-80, שמתגורר בכפר במדבר באיראן, והוא לא התקלח בנשך 60 שנה. כן, מה שעיניכם קוראות: לא התקלח במשך 60 שנה!
 
 
 
אנחנו לא מתיימרים לשפוט את הרגליו של כל בן אדם, אבל בלתי נמנע לדמיין לא רק את קרום הג'יפה שהצטבר על עורו של האיש הטוב הזה,  אלא גם על הריח הנורא שגופו פולט בגלל חוסר היגיינה ושכיבה על האדמה במשך 60 שנה.
 
 
למרות שהוא נראה בריא בנפשו, ניתן להטיל ספק שזה נכון לחלוטין, שכן, בגיל 20, בעקבות משבר רגשי, הוא עזב הכל, פנה למדבר והפסיק להתרחץ ולטפח את עצמו.
 
 
אם כי בשבילנו לא יעלה על הדעת לחיות בדרך זו, הוא אומר שלא איכפת לו והוא מאושר שיש לו את האופק כחצר. האוכל של האדם הזה ללא משאבים, מבוסס על בשר רקוב של חיות מתות, במיוחד של קיפוד, הבשר האהוב עליו ביותר.
אפילו בתנאים שהוא חי, הוא מנסה לא להאריך יותר מדי את שיערו, שכן, אין לא מספריים, אז הוא שורף אותו בעזרת האש מתוך מדורה שהוא מדליק בלילות כדי להתחמם.
 
 
 
למרבה המזל של עאמי, אנשים שגרים בסביבה שראו שאין לו איך להתגונן מפני מזג האוויר הקיצוני באזור, בנו לו חדרון המשמש לו כמחסה.
עם זאת, כאשר הקור הוא אינטנסיבי, הוא מעדיף לנוח בבור שחפר במו ידיו באדמה.
 
 
להחזיק בשיא כהאדם שלא התרחץ הכי הרבה זמן, הספיק כדי לעורר את סקרנותם של אנשים שרוצים להכירו אישית, אלה שפוגשים אותו, משאירים לו דברים, כמו החייל ההוא למשל, שהשאיר לו את קסדתו  ועאמי נוהג לכסות בה את ראשו כדי להתגונן מהקור.
עוד מתנה שהוא נהנה ממנה, הן הסיגריות, למרות, כפי שאתם יכולים לראות באחת התמונות, בוא נגיד, שהן לא מחזיקות הרבה זמן אצלו.
 
 
ואם כל מה שסיפרתי לכם עד עכשיו הוא לא ייאמן, עדיין נשארו כצה פרטים להוסיף, כמו העובדה שכאשר אין לו סיגריות, הוא מעשן במקטרת, אבל לא, לא עם טבק כפי שאתם חושבים, אלא עם גללים של בעלי חיים.
 
 
 
ואם לא די בכל זה, מה שמרשים ומדהים באמת, היא העובדה שבתנאי חיים כה ירודים ולא בריאים, האיש הזה מעולם לא היה חולה. מעולם.
הוא מספר, שפעם אחת, קבוצת צעירים רצתה לרחוץ אותו, הוא נאלץ לברוח באימה, שכן, יש לו אמונה איתנה שהרחצה תגרום לו לחלות.
הוא נענה מספר פעמים להזמנה של מומחים בתחום הבריאות, לאחר בדיקות מעבדה ובדיקות שונות שעבר במרכזי רפואה, כל המומחים הגיעו למסקנה שלפניהם עומד האדם הבריא ביותר בעולם, כי בזכות כל הזיהומים והבקטריות שעברו על עורו, האיש פיתח מערכת חיסונית יעילה מאוד, הרבה יותר יעילה מזו שיש לרוב בני האדם ממוצעים. עובדה זו מאפשרת לו להיות חסין מפני רוב המחלות שאנו מכירים, למעשה, האיש כמעט אינו יכול לחלות. 
 
 
 
 
 
 
בראיון שהעניק ל"טהרן טיימס", הוא אמר שהוא אסיר תודה שסיפורו שותף וביקש להוסיף שבניגוד למה שאנחנו חושבים על חיי העוני הקיצוני שלו, הוא מרגיש בן אדם מאושר.. 
 
 
לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

176 שנה בתוך צנצנת פורמלין

רוצח סדרתי רצח 70 אנשים בשנת 1841,  אנשי מדע של אז, קיוו שראשו יסביר את מקור הרוע הנורא. הראש הזה נמצא במשך 176 בתוך צנצנת פורמלין.

הרעיון בלהקפיא את גופנו ולהתעורר 100 או 200 שנה לאחר מכן, הוא מוטיב חוזר בסרטים מהז'אנר המדע הבדיוני, המלמד אותנו שבעתיד, תרחיש זה עשוי להפוך למציאות ממש.
הקפאת הגוף עניין וסיקרן בעיקר אנשים העוסקים ברפואה, ולמרות שבשנת 1841 עולם המדע היה בחיתוליו, עדיין ניתן היה לשמר חלקי גוף האדם לנצח.

דיאוגו אלבז, היה רוצח סדרתי שכאשר נלכד, נידון למוות בשנת 1841. במהלך חייו הפליליים, הוא רצח יותר מ-70 בני אדם בליסבון, פורטוגל.
בגיל 26, אלבז החליט שלעבוד לא משתלם ולכן פתח קריירה בגנבות. פשעיו בוצעו בזכות אמת המים הפתוחה, מבנה בגובה של 700 מטר מעל המים. השימוש בו היה בעיקר על ידי חקלאים כדי להוביל את היבול שלהם. אלבז ראה הזדמנות פז במבנה הזה.
דיאוגו אלבז חיכה לרדת הלילה, כשהאיכרים חזרו הביתה. הוא שדד את כל הרווחים שלהם וזרק אותם מהצוק לתוך המים, בעוד הוא מדמה התאבדות קורבנותיו.

בדרך זו, כאמור, הוא רצח מעל 70 אנשים בתוך שנה. בגלל שהקורבנות היו מהמעמד הנמוך והפשעים הוסוו כהתאבדויות, המשטרה לא עשתה דבר כדי לעצור את האירועים האלה.
למרות שמילא את כיסיו לא רע על חשבון חייהם של המסכנים האלה, תאוות הבצע שלו חצתה עוד גבול והוא שינה את מטרותיו. עכשיו, ביחד עם קבוצת גנבים, הם פרצו לביתו של רופא ורצחו אותו ואת כל משפחתו, ואז שם, למשטרה נפלה האסימון והבינה שאלבז הוא האחראי למיתות של האיכרים.

הוא נשפט ונידון למוות בתלייה בשנת 1841.

 

באמצע המאה ה-19,  לפְרֶנוֹלוֹגְיָה, תאוריה הטוענת כי ניתן לקשר בין מבנה הגולגולת לבין אישיותו של האדם ותכונות אופי, כגון פשיעה, הייתה כוח והשפעה גדולים. חסידי התאוריה זו האמינו שעל ידי בדיקת מבנה הגולגולת ועל סמך זה ניתן להסיק לגבי מבנה המוח שמתחתיה. על פי התאוריה במוח ישנם 42 אזורים שכל אחד מהם אחראי על תכונה שונה באופי. למשל, היכולת להשוות בין דברים או מצבים, תקווה ואופטימיות וכדומה. ניתן לחלק את המוח לשבעה אזורים כלליים יותר: קליטת הנתונים, עיבוד נתונים, כישורי ביטוי, מוסר ואמונה, אגו, הישרדות, חברה ומשפחה.

בעוד שחלק מהנחות היסוד של התאוריה הוכחו בהמשך כנכונות - לכל אזור במוח יש התמחות בתפקוד מסוים - הרי שטענות התאוריה כי ניתן ללמוד על אופי האדם ממבנה הגולגולת שגויות.

 

 

אבל בתקופה ההיא, איזו דוגמה טובה יותר ליישם תאוריה זו מאשר הרוצח דיאוגו אלבז?

למטרה זו, ראשו של הרוצח נשמרה בצנצנת פורמלין מאז 1841. היום הצנצנת נמצאת בפקולטה לרפואה בליסבון.

המומחים של אז, לא ממש הצליחו לגלות את סיבת התנהגותו הפסיכופתית דרך מבנה הגולגולת שלו, פרט לכמה קווים באישיותו.

כאשר נעצר נשאל על ידי חוקריו אם יש לו חרטות לגבי מעשיו, למה שאלבז ענה:

"רק פעם אחת הרגשתי חרטה, כאשר רצחתי תינוק כדי שישאר בשקט. לפני שהרגתי אותו, הוא חייך אלי. לאחר מכן, הרגשתי חרטה".

 

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

הילד שגנב את הצמא לחצי מיליון אפריקאים

 
ריאן רלג`ק מקנדה, היה רק בן 6 כאשר החליט לעשות סדר בעולמו הקטן. אם היה לשירותו מים בפתיחת ברז קטן, למה בצד השני של כדור הארץ לא יכולים לעשות אותו הדבר? עם הגיון מכריע זה, מודל ודוגמה לפרויקטים הנחשבים למבוגרים, נולד בין ידיו הקטנות "Ryan’s Well", החברה המרתקת ביותר שילד בן גילו הקים והתחייב אי פעם. נחישותו הייתה כה גדולה, שהיום, בגיל 22, הוא חולש על אחד מהארגונים הגדולים ביישום מודלים פיתוח על משבר המים.
מגיל 6 ועד היום, הוא סיפק שירותי מים ל-577,640 אנשים.
 
מה שהופך את הסיפור מחמם הלב הזה לדוגמת מורשת גבורה, הוא המחויבות וההתמדה של ילד בן 6, שהוא מאמין שיכול לעשות משהו מועיל וגדול אפילו בגילו הצעיר. המגנטיות של מעשיו הדביקו אלפי חברות ואנשים מבוגרים ממנו. כל זה איפשר, דרך מה שריאן מתאר כ"אפקט הדומינו" שחלומו של ילד, `מים ראויים לשתייה לכולם`, הפך למציאות בהדרגה.
 
לא מדובר באיזה קמפיין פרסומי טיפוסי המנוצח תחת שרביטו של
איזה ארגון צדקה בעד החיים. זה פשוט, הזכרון המבוגר שכילדים לימד אותנו בזמנו אנטואן דה סנט אכזופרי מידיו של `הנסיך הקטן`.
 
 חיוכים בתוך העוני..
הסיפור
 
בבוקר בלתי נשכח של חורף 1998, בקמפטויל (אונטריו, קנדה) עיר הולדתו של בריאן, המורה בכיתה א` של בית הספר סנט מייקל, גב` ננסי פרסט, נתנה הרצאה קטנה לילדים על התנאים ומצב התברואה של תלמידים בגילם באפריקה הרחוקה.
היא שאלה את התלמידים אם הם יודעים מה הגורם מס` 1 למוות בקרב התלמידים האפריקאים. כל הילדים היו משוכנעים שזה היה המחסור במזון והופתעו לדעת שהגורם מס` 1 הוא איכות המים הירודה ששותים הילדים בכיתות שלהם.
 
ריאן נדהם מהעדר `מים נקיים` ושאל את המורה ננסי כמה עולה ברז מים באפריקה. המורה, מבולבלת, אמרה לריאן שקראה באיזה מסמך שמשאבת מים עולה 70 דולר. עוד באותו יום כאשר הגיע הביתה, ריאן, שעדיין היה לומד לדעת את הערך הכספי של הדברים, ביקש מאמו את ה-70 דולר כדי לקנות את הברז ולשלוח אותו בדואר.
אמו סוזן, האדם הראשון ש`נפגע` מאפקט הדומינו, בין בוז ולעג, התעלמה מהבקשה המוזרה של בנה. אבל ריאן התעקש כל השבוע לקבל את הכסף ואפילו הציע לעשות את עבודות הבית במשך שנה שלמה כדי להרוויח את ההזדמנות להחליט מה לעשות במשכורתו הראשונה.
 
"את לא מבינה אמא", אמר לה, ודמעות מילאו את עיניו, "הילדים מתים פשוט כי אין להם מים נקיים!"
 
אמו נענתה לאתגר, בידיעה של חוסר עקביות שיש לילד בגילו. ריאן שאב אבק, ניקה חלונות ועם הרבה נחישות עבד בסבלנות וחסך כל מטבע בתוך קופסת עוגיות ישנה מפח. אמו, משתפת פעולה במשחקו, שלמה לו למפרע על עבודתו. שני אחיו לא היו מעורבים בפרויקט, אך עד מהרה נכנעו בפני עקשנות כה מבורכת.
ריאן עשה את כל עבודות הבית שקומתו הנמוכה אפשרה לו, מינואר 1998 עד סוף אפריל.
 
 
סוזן ליוותה את הילד למשרדי Watercan כדי למסור את חסכנותיו. המנכ"לית ניקול בוסלי הסבירה לילד המעונב שעם 70 דולר הוא יכול לרכוש רק משאבת מים ידנית. כדי לקדוח באר, ידרשו כ-2,000 דולר.
 
"אני צריך לעשות עוד מטלות בית?", שאל ריאן.
 
ניקול בוסלי, שבויית `אפקט הדומינו` השנייה שלנו, שכנעה את הממונים עליה ואת הסוכנות הבינלאומית לפיתוח של קנדה בהשתתפות עלות קידוח הבאר של ריאן. מה שהשאיר 700 דולר של `עבודות בית קשות` בבית המשפחה. משפחה של מעמד הביניים-נמוך עם משאבים כלכליים מוגבלים.
 
מייד אפקט הדומינו התפשט ברחבי הקהילה והשכונה של ריאן, אשר לא איחר לאסוף מספיק כסף עבור השקעת הבאר הראשונה שלו. חברת המים קישרה בין ריאן לגיזואו שיברו, האחראי לפרויקטים מסוג זה באוגנדה. שניהם בחרו בבית ספר `אנגולו` באוטאול כיעד לבאר, עיירה בצפון המדינה נגועה באיידס ובבצורת היכן ש-1 מכל 5 ילדים מתים לפני הגיעם לגיל של ריאן.
 
אך לשאיפותיו של ריאן, לא היו גבולות. כאשר נודע לו שהבארות נקדחות ביד, הוא הפך את האובססיה המחודשת שלו לגל חדש שובה לב בחיפוש אחר 25,000, עלות מקדחה ניידת. אמו, לכודה בין גאווה ומסירות, השיגה ראיון דרך חבר עיתונאי עבור העיתון "אוטווה סיטיזן" שהביא לסרט תעודי בטלוויזיה ואת הגעתם של צ`קים ותרומות מכל רחבי המדינה.
 
בינתיים, בכתה שלו, המורה ננסי החלה בהתכתבות עם התלמידים בבית הספר באוגנדה:
 
..ריאן היקר, השם שלי הוא אקנה ג`ימי, אני בן 8. אני אוהב כדורגל. הבית שלנו עשוי מעשב, איך הבתים בארה"ב? החבר שלך, אקנה ג`ימי.
 
ריאן ענה ב:
 
.. ג`ימי היקר, בטח זה נפלא שיש לך בית עשוי מעשב, אני עוד מעט בן 7, אתה שותה כל יום מים מהבאר שלי? איזה מקצוע אתה הכי אוהב ללמוד? אסע לאוגנדה כאשר אהיה בן 12. הבית שלי עשוי לבנים. תכתוב לי בהקדם. חברך ריאן.
 
במכתב היה מצורף תצלום של ג`ימי. תלמיד עם סיפור מרגש שהצליח להמלט מציפורניו של צבא ההתנגדות של האל, או בקיצור ה-LRA. במשך שבועות ריאן אימץ את דמותו של חברו החדש. האם הוא יכול לפגושו אי פעם? תהה. סוזן ובעלה חשבו שאולי, ביום מן הימים, הם יוכלו להרשות לעצמם לשלם לו את הכרטיס. אולי כאשר לריאן ימלאו 12 שנים.
אך ריאן לא יכול היה לחכות כל כך הרבה. במהרה, אפקט הריבאונד של הגל הבא משך איש עסקים עשיר משכונתו שתרם את הנקודות של חברת התעופה שלו, שנאספו בנסיעות אינסופיות, דבר האפשר לריאן לנסוע לפגוש את הנפש התאומה החדשה שלו.
 
ביולי 2000 בריאן הגיע לעיר אוטוול מלווה בהוריו. 5,000 ילדים חיכו לו וזימרו את שמו.
 
"הם יודעים את שמי!", אמר מופתע. "כל מי שגר בטווח 100 ק"מ יודעים את שמך", אמר לו גיזאו שיברו.
 
בסוף הפרוזדור האנושי חיכה לו חברו ג`ימי. הוא תפס את ידו של ריאן והוביל אותו ל"באר שלו" כדי שיוכל לחתוך את הסרט.
 
 חניכת הבאר הראשונה
 
זו הייתה החניכה של הבאר הראשונה מתוך 432 בארות ברחבי 15 מדינות (בעיקר באפריקה), שנקדחה בזכות הקרן הזו שהילד הקטן הצליח להקים.
 
 ריאן וחברו ג`ימי באוגנדה
העתיד
 
סיפור יפה ומחמם לב הנטוע בחלומותיו של ילד, שגדל והקים מפעל אנושי כה אציל. ריאן לא הפסיק מאותו בוקר של ינואר
1998. ההישג שלו, המבוסס על עקשנותו והתמדה כדי לתת צורך בסיסי לכל פינות העולם, הוביל לאיסוף מיליונים רבים של דולרים לקרן שלו.
 
 
אוסף הפרסים של ריאן הוא עצום, הוא משקיע מחדש בחכמה את מפגשיו עם משקיעים והופך אותם לכסף. כמו כן, ריאן השתתף במספר רב של כנסים, כולל פורום המים העולמי שהתקיים בקיוטו במרץ 2003.
 
 ריאן כיום
 
הסיפור הזה עורר אצלי כמה רגשות מעורבים, מעבר לכך שזה סיפור מופת הראוי להערצה ומחמם את הלב, שילד קטן אחד עם חזון ענק הצליח לגרום למהפכה. הסיפור גם הוביל אותי לחשוב על התחושה המשפילה של אובדן החכמה עם הגיל:
 
(...) לעולם אין המבוגרים מבינים דבר וחצי דבר בשכלם הם וקשה לילדים להסביר להם תמיד- תמיד". "הנסיך הקטן".
 
מקורות: כאן, כאן וכאן
 
 

לדף הרשומה

היה היה בית כלא שמח ומבדח

מאחורי חומות האבן האפלות של בית כלא ישן באזור נורמנדי, הצטופפו גנבי תרנגולות, נוכלים ושיכורים, לרוב, חסרי מעוף. חייהם בבית כלא זה, היו עצובים, כמו פשעיהם, עד שיום אחד התמנה מנהל חדש למקום הזה. היה זה מהפך של דרך ענישה חדשה: בית הכלא של האסירים השמחים. 
 
 
הכל החל בחודש מאי 1946, כאשר פרננדו בילה, קצין סוהרים צנוע שנראה כסנטור רומי, הגיע ל-Pont-l´Eveque, עיירה קטנה בחבל נורמנדי והתמנה למנהל הכלא המחוזי. נשלט ע"י צמא בלתי מרוסנת לטיפה המרה, בילה לא יכול היה להתרכז בניהול הכלא.. במהרה ראו אותו תושבי המקום נודד מבית קפה לבר בחיפוש אחר עוד כוסית של קלבדוס, ברנדי תפוחים בעל זיקוק כפול, משקה האופייני לאזור זה. 
 
בתוך הכלא, שלט הבלגן, רשומות שלא עודכנו ומהר מאוד כל הדואר נערם על שולחן המנהל הכושל, בנוסף ל-50 אסירים מוזנחים לחלוטין. המקום דמה יותר למחנה של עבודה בכפייה הנטוש לגורל האסירים.
בעיצומו של מצב מטורף זה, הגיע המלאך הגואל, איש קטן עגול וקרח, בעל חיוך שובב, שמו היה רנה גרנוויל, דמות בעל עיניים נלהבות מאחורי מסגרת משקפיים ענקית. ברזומה שלו הוא היה רואה חשבון, עיתונאי, גיבור התנגדות, פילוסוף ומשורר, אבל עניין קטן של זיוף והונאה, זיכה אותו בשנתיים מאסר בפועל.
לא עברה יותר משעה, וגרנוויל כבר קלט את אופי מנהל הכלא, הוא חמק מתא, ונכנס למשרדו והציע לו שני בקבוקי פסטיס ובנוסף הציע את שירותיו כספרן בית הכלא.. בילה התרשם.
 
"האיש הזה הוא אנטלקטואל, אשים אותו כממונה על המשרד", אמר לאחד הסוהרים. הרעיון שגרנוויל יהיה לו לעזר רב  ניהול הכלא, קסם לו עד מאוד.
ברגע שישב במשרד לצדו של בילה, כאשר הבחין בערמת הניירת הגדולה, אמר לו: "הדבר הראשון שאני צריך עכשיו, זה לשלוט היטב בחתימה שלך, ככה לא תצטרך להתעסק במטרד הזה של חתימה על כל מיני דברים שוליים". גרנוויל התאמן פעם אחר פעם בזיוף חתימתו, בזמן שזה בהה בו מוקסם. "מעולה", זה כל מה שהערמומי אמר, "אל תדאג, אני אסדר את הניירת שלך".
 
באותו הלילה, בילה מילא את חובת הסיור שלו בברים בלב שמח, סוף סוף הדברים היו בידיו של בעל סמכות שמבין עניין. ללא ספק היו. לאחר עיון קצר בכללי הכלא, גרנוויל השליך אותם לפח ומינה חוקים חדשים משלו. ראשית, בחר כעוזריו, את האסירים שכינה "בעלי עמדה", זאת אומרת, אלה שהיה להם כמות מסוימת של כסף ואלה שיכלו להביא לו תועלת על פי כישוריהם. קצב שהפך לגנב מכוניות, מינה כאחראי במטבח, ברמן שהתמחה בסחורה גנובה, מונה לאחראי על יינות ומשקאות חריפים ומלונאי לשעבר הידוע בכינוי "ג'ורג' הכריש" שהורשע בגין תקיפה בשוד, מונה כאחראי על בקשות חוץ, ז"א, בקשות אקסטרה של סיגריות ומעדנים שאסירים בעלי יכולת יכלו להרשות לעצמם. מהר מאוד שלט השפע במחלקת האספקה.
 
כל ההגבלות על משחקי מזל, עישון ושתיית אלכוהול, בוטלו. חייט שהורשע בכייסות, הפך לאחראי על הביגוד. חיבור טלפוני ישיר לסוכן הימורים בעיר הסמוכה, נתן שירות למהמרי מירוצי סוסים.
 
כמעט בן לילה, ותחת הנהגתו המהפכנית של האסיר-המנהל, בית הסוהר הקטן קיבל את המאפיינים של בית מלון משפחתי קטן. מותרות מסוימים עלו כסף, כמובן.. פירות ים, יינות ממותגים, עיתון הבוקר מלווה בארוחת בוקר מפנקת, שרותים אחרים היו על חשבון הבית. מעולה!
 
השמועה הופצה ואסירים שישבו בבתי כלא אחרים, עשו הכל כדי שיועברו לבית המלון המפנק שבטעות קרוי עכשיו כלא. 
בחודש מרץ 1949, הצטרף לכלא שודד שנחשב מומחה בבריחות, אחד בשם פייר נויר, הוא נכלא לאחר שהודה בפשע שלא ביצע.. רק כדי להיכלא בבית סוהר כל כך לא פורמלי. נויר ישב בכלא כחודש, אבל ההרגל היה חזק ממנו והוא ברח.  לא בהכרח דרך הדלת הראשית שהייתה פתוחה עבור כל האסירים, לא ולא. הוא בחר בשיטה הקלאסית המסורתית, הוא ניסר את הסורגים של החלון והחליק במורד הקיר עם חבל, כדי לא לגרום לבעיות לחברו המושל בכלא.
היה מרגש לראות איך האסירים דאגו לרווחתו של בילה. לילה אחד יצאו מאוחר לחפשו בסיבוב הברים שלו, כדי להביאו שיכור אבל בריא ושלם במריצה. 
 
כמו כן, יותר מפעם אחת, כאשר הסוהרים איחרו לעבודתם בגלל אי אלו סידורים טורדניים, האסירים עצמם דאגו להחתים את הכרטיס נוכחות שלהם. הייתה אחווה גדולה. בית סוהר מוזר בו האסירים אינם אסירים, הסוהרים לא כלאו והמנהל לא בא לפקח.
 
כמובן, עם הזמן, התושבים שמו לב שהאסירים מטיילים ברחובות ככל שעולה על רוחם ובין לבין יושבים ושותים בברים. אחד הראשונים שהבחין בכך, היה עורך דין שבא לדבר עם אסיר בכלא וכאשר ביקש לראותו, נענה על ידי הסוהר "חכה רגע.. אבדוק אם הוא נמצא". והוא לא היה.
 
 
ארבע שנים ארוכות ומהנות נמשך הכלא המאושר הזה, בלי שדווח. תושבי העיירה לא עשו זאת, נמסר אחר כך, כי הם הרגישו שזה לא עניינם, זה היה עניין של הרשויות. הם ריחמו על בילה, על פי עדותם, אדם עדין שלא מסוגל לפגוע בזבוב.
מצד שני, חלק מהתושבים היו בעלי עסקים שסיפקו סחורות לאסירים.. כל המותרות האלה, מילא את כיסם בהרבה כסף. אם השערוריה תפרוץ, ברז בית הכלא יסגר, הפסד נטו.
 
משרד המשפטים הצרפתי, לקח קשה וברצינות רבה את המקרה, סגר את בית הכלא בחודש ינואר 1950, כך שבילה המסכן נשפט והורשע ונידון לשלוש שנות מאסר בפועל בגין רשלנות. גרנוויל, בתפקידו הנדבן שהוא בעצמו אימץ, כאשר חבר המושבעים האשימו בזיוף חתימה בלמעלה מ-300 פעמים, הסביר בשלווה: "תמיד עשיתי מאמצים גדולים כדי לספק את המעסיקים שלי.."
 
מקורות:
http://content.time.com/time/magazine/article/0,9171,891586,00.html
http://philippepoisson-hotmail.com.over-blog.com/article-33330179.html
 
 
 
לדף הרשומה
12345
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל רודפת מכנסיים אלא אם צויין אחרת