77
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

האשה שהצילה 2,500 ילדים

בזמן שדמותו של אוסקר שלינדר הוכרה בכל העולם, הודות לסטיבן ספילברג שקיבל השראה מדמותו לביים את הסרט שהביא לו 7 אוסקרים ב1997, בספרו את סיפור חייו של תעשיין זה שמנע את מותם של 1000 יהודים ממחנות ריכוז, אירנה סנדלר המשיכה להיות גיבורה אנונימית מחוץ לפולין ובוקושי מוכרת בארצנו על ידי כמה היסטוריונים, כיוון שהממשלות הקומוניסטיות מחקו את מעשיה האציליים מספרי ההיסטוריה הרשמיים. כמו כן, היא מעולם לא סיפרה על חייה בשנים אלו.

 

אך בשנת 1999 התגלתה מחדש אשה גדולה זו, בזכות קבוצת סטודנטים מקאנזס ועבודתם על "השינדלרים האחרים". במחקרם הם מצאו מעט מאוד חומר על אירנה והיה להם רק נתון אחד מפליא: היא הצילה את חייהם של 2,500 ילדים יהודים. איך יתכן שבקושי יש מידע על אדם כזה? אך ההפתעה האמיתית הגיעה כאשר חיפשו את קיברה וגילו שהיא עדיין חיה. אירנה סנדלר נפטרה ב-12 למאי 2008 בגיל 98 בשיבה טובה.

בשנותיה האחרונות התגוררה במוסד לקשישים במרכז ורשה ובחדרה תמיד הייתה מוקפת בפרחים, גלויות ומכתבי תודה מכל העולם.   

 

אירנה נולדה ב15 בפברואר 1910 באוטבוצק, בת לרופא סוציאליסטי שרוב מטופליו באו מקרב תושביה היהודים של העיירה השוכנת כ20 ק"מ מורשה.

ב-1942 היא הייתה עובדת סוציאלית ועבדה במחלקת הסעד, שם דאגה בחלוקת מזון, כסף וסיוע לאנשים שרכושם הוחרם. כמו כן הייתה פעילה במחתרת הפולניה שהתנגדה לנאצים.

 

כאשר הנאצים הקימו את גטו ורשה, היא הזדעזעה מהתנאים הירודים שהיהודים שהו בתוכו. היה לה חופש פעולה בתוך הגטו כיוון שהנאצים חששו ממגפות כגון הטיפוס וכן הותר לה לטפל בעניינים הסניטריים. אירנה יצרה קשר עם משפחות שהיו בהם ילדים קטנים והציעה לקחת אותם תחת חסותה כדי להצילם וכל זאת תחת סכנת חייה בעצמה. המון אמהות וסבתות שאלו אם יש איזה ביטחון שהילדים ישארו בחיים.. אך לאירנה לא היו תשובות.. בזמן שאפילו היציאה מהגטו הוותה סכנה.

הדבר הבטוח היחיד היה, שהילדים ימותו אם ישארו בגטו.

 

 

האמהות והסבתות מיאנו להפרד מהילדים. אירנה הבינה אותן מצוין. לה בעצמה הייתה בת ואלו היו אחד הרגעים הקשים ביותר בפועלה האצילית זו. רגע הפרידה, כאשר אף אחד לא ידע אם יפגשו בשנית אי פעם. לפעמים כאשר ביקרה בשנית משפחות שסירבו למסור את ילדם, נוכחה לדעת שאיחרה את המועד: כל המשפחה נלקחה למחנות המוות. כל פעם שקרה דבר כזה, היא החלה לעבוד ביותר מרץ והוציאה את הילדים באמבולנסים כקורבנות טיפוס, אך מהר מאוד השתמשה מכל הבא ליד כדי להחביא את הילדים ולהוציאם משם: פחי אשפה, ארגזי כלים, שקים של תפוחי אדמה, ארונות קבורה.. בידיה כל דבר הפך לכלי בריחה. היא גייסה אנשים כדי לזייף את מסמכי הילדים כדי לטשטש את זהותם ונתה להם זהות זמנית. אך אירנה חיה בזמן מלחמה ומחשבותיה היו לזמן עתיד. בגלל זה לא הסתפקה בלהצילם רק. היא שאפה שיום אחד ילדים אלו יזכו בחזרה בשורשם , בזהותם, בשמם, ההיסטוריה האישית שלהם, את משפחתם. לכן הקימה סוג של ארכיון שבו רשמה את שמות הילדים האמיתיים ואת זהותם הבדוי. היא רשמה את שמותם בפיסות נייר קטנות, שמרה אותם בצינצנות שימור וטמנה אותם תחת עץ תפוח בגינת שכנה.

 

שם שמרה את העבר של 2,500 ילדים יהודים בלי שאף אחד חשד במאומה.. עד שהנאצים הסתלקו.

 

אך יום אחד, נודע לנאצים על פעולתה. ב-20 באוקטובר 1943, אירנה נעצרה על ידי הגסטפו והבלה לכלא בפוואק, היכן שעינו אותה באופן ברוטאלי. במזרן קש בתא שלה, מצאה איקון של ישו. היא שמרה אותו כזכר לנס גורלי מהתקופה הכל כך קשה של חייה, עד לשנת 1979, כשהתפטרה ממנו ומסרה אותו לאפיפיור פאולוס השני. אירנה הייתה היחידה שידעה את זהותם האמיתי ואת כתובתם של הילדים היהודים, אך היא לא נשברה, שרדה את העינויים וסירבה לבגוד באנשים שעזרו לה או בכל ילד שהצילה.

 

שברו לה את הרגליים ואת כפותן, חוץ מהעינויים הבלתי פוסקים, אך אף אחד לא יכל לשבור את רצונה. לכן דנו אותה למוות. גזר דין שלעולם לא יצא לפועל, כיוון שבדרך לביצועה, החייל שהוביל אותה, נתן לה לברוח. הנאצים חשבו שהגזר דין בוצע, לכן אירנה המשיכה בעבודת הקודש שלה במחתרת בזהות בדויה, מהעינויים היא נשארה נכה כל חייה, אך כאמור זה לא עצר אותה.

כאשר הסתיימה המלחמה, היא בעצמה הוציאה את נצנצנת מתחת לעץ התפוח והחלה לחפש את הילדים במשפחות המאמצות. היא איחדה אותם עם קרובי משפחתם ששרדו את מחנות הריכוז, אך לצערה נוכחה לדעת שרוב קרובי הילדים ניספו במחנות.

הילדים הכירו אותה רק בשם הקוד שלה: יולנטה. אך שנים לאחר מכן, כאשר ההיסטוריה שלה פורסמה בעיתונות, מלווה בתמונות מאותה תקופה, המון אנשים התקשרו אליה כדי לומר לה: "פנייך מוכרים לי.. אני אחד מהילדים האלו, אני חב לך את חיי, את עתידי, הייתי רוצה לפגושך."

אירנה נהגה לצוטט את דברי אביה שטמן בה:

עזרי תמיד לזה שטובע. ללא הקשר דתו ומוצאו. לעזור יום יום לאדם, הוא צורך הנובע מהלב"

לעולם לא התיימרה להיות גיבורה ולא לקחה קרדיט על מעשיה האציליים, תמיד נהגה לכאוב את גורלם של היהודים ונהגה לומר שלא עשתה מספיק: "הכאב הזה ילווה אותי עד מותי."

 

היה זה הכד שפרסם לבסוף את שמה, שנים ארוכות אחרי סיום המלחמה. מסך הברזל שירד על מזרח אירופה ירד גם על גבורתה של אירנה. הקומוניסטים התייחסו בחשדנות כלפי אנשי המחתרת שעבדו במימון הממשלה הפולנית הגולה – והאנטי קומוניסטית. אירנה, שחששה בעיקר לביתה, נצרה את סיפוריה בליבה. ב-1965 העניק לה יד ושם את תואר חסידת אומות העולם, ומאוחר יותר ניטע גם עץ לכבודה בשדרת חסידי אומות העולם. אבל מלבד מחוות אלו, שמה עדיין לא היה מוכר. בשנת 1999, לו חיפשת באינטרנט את השם `אירנה סנדלר` היית מוצא רק אתר אחד המזכיר את שמה. היום יעלה החיפוש עשרות אלפי תוצאות.

 

ברשומה זו נעזרתי במקורות האלו: כאן   וכאן.

לדף הרשומה

האשה הקמצנית ביותר בהיסטוריה

הטי גרין, היתה פעם האשה עשירה ביותר בעולם, אך גם הקמצנית ביותר. כל חייה לבשה סחבות וחיה כמעט כקבצנית ונפטרה בגיל 81 מתת תזונה. היא נכנסה לספר השיאים של גינס כהאשה  הקמצנית ביותר בהיסטוריה.

 

מאז היותה ילדה, למדה הטי גרין את יסודות העסק של אביה, ברשותו היה הון גדול שהטי ירשה בגיל 30. היא השקיעה כסף זה, וכאשר נפטרה היה ברשותה הון הנמדד ב-200 מיליון דולר (של הזמנים ההם, היום השווי הוא של 4,4 מיליארד דולר!). היא הייתה כל כך מיומנת בעולם הפיננסים, שזכתה לכינוי "המכשפה מוול סטריט". בעצם אפשר לומר שהיא האשה הראשונה שהשפיעה רבות בוול סטריט. היא הייתה גאון פיננסי.
אך אשה זו, אפילו בוקר טוב לא אמרה בחינם.

את הונה עשתה באמצעות סדרה של אג"ח, בהשקעה אסטרטגית מבריקה המבוססת על מלחמת האזרחים.

היא התחתנה בגיל 33 למיליונר בשם אדוארד גרין, אבל גרמה גרמה לו לחתום על מסמך שבו הוא לא יכול לתבוע כסף ממנה. כאשר בעלה פשט את הרגל בסדרת עסקים לא מוצלחת, הטי התגרשה ממנו וגידלה את שני ילדיה בתנאים גרועים.

הם חיו בחדרים קטנים בבתי מלון עלובים כדי שהטי לא תצטרך לשלם מיסים על נכסיה. רק בגיל 65 התרצתה לעבור לבית עלוב, שם גרה בעילום שם. תמיד לבשה אותה השמלה, וכדי לחסוך בסבון, היא רחצה רק את החלק התחתון של שמלתה, זה הבא במגע עם הרצפה.

בהזדמנות אחת, בנה נד סבל מפציעה בברך והיא לקחה אותו לקליניקה לאנשים נזקקים. למזלו הרע של נד, הרופא זיהה את האשה ודרש תשלום עבור הטיפול. הטי סירבה וטיפלה באופן אישי בפציעה של הילד. שנתיים מאוחר יותר, רגלו נכרתה.
היא עצמה סבלה מבקע בבטן וסירבה לשלם על ניתוח שמחירו היה 150 דולר.
אתם קולטים את זה?

היא לא רצתה לשלם דמי שכירות עבור משרדים, כך שנהגה לפגוש את קשריה העסקיים בבנק שבו החזיקה את כספה, מאיימת על מנהל הבנק שהיא תמשוך את כספה משם אם לא יותר לה לנהל את עסקיה בתוך הסניף. היא נהגה לחמם קערת שיבולת שועל במטבחון הבנק, או אכלה כריך עם נקניק שנהגה להסתיר בתוך אחד מכסיה הרבים של שמלתה.

בגיל 81 הטי קיבלה שבץ כאשר התמקחה על מחירו של בקבוק חלב. בנה נד, שכר אחיות וביקש מהן ללבוש בגדים רגילים, כדי שאמו לא תחשוד שאלו אחיות, אחרת הייתה מתנגדת בחריפות לבזבז כסף על דברים כה מיותרים.

בשנת 1916, האשה נפטרה בווסט פאלם ביץ`, פלורידה, בגיל 81, בעילום שם.
דו"ח חוקר מקרי מוות, אמר שהמוות נגרם כתוצאה מתת תזונה. האשה שקלה בעת מותה 23 ק"ג בלבד! לכאורה היו לה חיים מאוד קשים, שכניה סיפרו שלעתים קרובות באה אל הדלתות האחוריות של בתיהם כדי לבקש מזון.

 

כאשר המשטרה ערכה חיפוש בדירתה המלאה בזבל, נמצאו זוג מפתחות. המפתחות הובילו את השוטרים לכספות בשני בנקים שונים בעיר, וסוף סוף נתגלה שבעלת הכספות היא הטי גרין, אשר באותו רגע הייתה בעלת הון כה גדול, שהפך אותה לאשה העשירה ביותר בעולם.

לאחר מותה של הטי גרין, בנה נד ירש חלק ניכר מהונה והפך למיליונר ראוותני ובזבזן, שהוציא כסף באופן אובססיבי על מסיבות, תכשיטים, יאכטות ויהלומים.

בתה סילביה, הייתה אשה תמהונית ומתבודדת, ששמרה את המיליונים שקיבלה מהירושה בחשבון בנק וסירבה לקבל ריבית. היא נפטרה ב-1952 והורישה את הונה ל-64 ארגונים לנזקקים, כולל בתי ספר, כנסיות ובתי חולים.

אני מניחה שלאשה הזו הייתה סוג של הפרעה נפשית, אחרת אי אפשר להבין את הקמצנות החולנית אשר הובילה אותה לרעוב ולמות מתת תזונה בזמן שהיא האשה העשירה בעולם וכמובן לסרב לשלם עבור טיפול רפואי לבנה שהובילה אותו לנכות.

חיים של אומללות בתוך כל העושר המופלג הזה. לו הייתה תורמת 0.1% מהונה לאיזה בית חולים או מוסד לנזקקים, היום שמה היה חרוט על איזו לוחית ואפשר היה לזכרה לטוב. אבל היום היא דחליל עצוב, אשה מתה מהלכת ללא מטרה בארץ הצללים מעבר לשדות החלומות, המחכה שזכרה ייכבה ולא ישתקף יותר בעולם החשוך שלנו.

מקור: https://en.wikipedia.org/wiki/Hetty_Green

לדף הרשומה

היעלמותם המסתורית של האחים סודור

10/04/2019

תעלומת חמשת האחים הנעלמים
---------------------------------------

עד סוף שנות השמונים, כל נהג שעבר בכביש 16 ליד פייטוויל, מערב וירג'יניה, יכול היה להיתקל במודעת קיר גדולה מטלטלת, של חמישה ילדים והצעת תגמול על כל רמז באשר למקום הימצאותם. יותר מ -70 שנה חלפו מאז היעלמותם, וטרם נפתרה התעלומה.

ארצות הברית, שנת 1945, חמישה ילדי משפחה אחת לא נראו יותר לעולם, לאחר שארעה שריפה בביתם.

 

המהגר האיטלקי ג'ורג'יו סודו, שנולד בתחילת המאה ה-20 בסרדיניה, היגר לארצות הברית ביחד עם אחיו כדי למצוא סיכויים לחיים טובים יותר. זמן קצר לאחר מכן הוא מצא עבודה והתחתן עם ג'ני ציפיאני, שכמוהו, נולדה בארץ המגף והיגרה לאמריקה כאשר הייתה ילדה. הזוג, שבינתיים החליף את שם המשפחה לאמריקאי יותר, מסודו לסודר, התיישב בעיירה פאיטוויל שבמערב וירג'יניה, במושבה קטנה אך תוססת של איטלו-אמריקאים. באותו מקום גידלו את עשרה ילדיהם: ג'ון (נולד ב-1922), יוסף סמואל(1924), מרי אן (1926), ג'ורג' ג'וניור(1929), מוריס אנטוניו (1931), מרתה לי (1933), לואי אריקו (1935), ג'ני איירין (1937), בטי דולי (1940), סילביה (1943) ורוברט, הילד האחרון, יוולד ב-1950.

בערבו של חג המולד של 1945, המשפחה תחווה טרגדיה שתשנה לעד את גורלה של משפחת סודר. באותו יום בלילה, הזוג ישן בשלווה עם ארבעת ילדיהם, סילביה הקטנה, ג'ון, מרי וג'ורג' ג'וניור בקומת הקרקע של הבית, ואילו מוריס, מרתה, לואי, ג'ני ובטי סודר, ישנו בקומה השנייה. היחיד שהיה חסר, היה יוסף, שבאותו זמן התגייס לצבא.

בשעה 1:30 לפנות בוקר, צלצל הטלפון, דבר האילץ את ג'ני סודר לקום מהמיטה כדי לענות לשיחה, אבל התברר שזו הייתה טעות. כאשר האשה נתנה מבט מהיר מסביב לבית, היא הבינה שני דברים: אורות המדרגות דלקו ודלת הכניסה לבית לא הייתה נעולה עם מפתח. היא נעלה את הדלת בזמן שהניחה כי ילדיה ישנים שינה עמוקה במיטותיהם. כאשר חזרה למיטתה ובזמן שניסתה להירדם שוב, ג'ני שמעה חבטה, זה נישמע כאילו דבר מה נפל על הרצפה בקומה השנייה. דקות ספורות לאחר מכן, הבחינה בריח עשן שאין לטעות בו.

בני הזוג סודר קפצו מיד מהמיטה ומצאו מחזה מטריד מאוד: הלובי של הבית היה אפוף עשן ולהבות החלו להתפשט במרגות לעבר הקומה השנייה. שניהם צעקו בנסיון להעיר ולהזהיר את חמשת הילדים שישנו למעלה, אך לא קיבלו שום תשובה, לכן, הם יצאו החוצה כי סברו שהילדים ייצאו לפניהם, אך הילדים לא היו בחוץ.
ג'ורג' סודר ניסה להתקשר למכבי האש, אך קו הטלפון נותק. לאחר מכן ניסה לטפס כדי להיכנס דרך החלונות בקומה השנייה, אך באופן מסתורי, הסולם שהיה צמוד לחלונות דרך קבע, נעלם. הוא גם ניסה לקרב לבית אחת מהמשאיות שלו להובלת פחם, אך שום משאית לא התניע באותו רגע.

הבת הבכורה, בת ה-17, מחליטה לרוץ לבקש עזרה מהשכנים. היא מגיעה לבית של תום, שכן בקרבה ומתחננת שיתן לה להתקשר לתחנת מכבי של פאייטוויל. הצעירה מתקשרת, אבל לא מקבלת שום תשובה. שכן שראה את השירפה, מתקשר מפאב סמוך, אך כמו הצעירה, אף אחד לא עונה. נואשים, שכן שלישי שראה את המתרחש, עשה סיבוב בעיירה, ואיתר את מפקד תחנת מכבי האש, פ. מוריס, אשר הפעיל את אזעקת השריפה.

תחנת הכבוי הייתה במרחק שלושה ק"מ מהבית העולה באש, אך הכבאים הגיעו רק ב-8 בבוקר, כאשר הבית כבר הפך לערמת אפר. כולם הניחו שהילדים שיישנו למעלה, מתו מתוך חנק מהעשן או שנחרכו למוות, אך הדבר המדהים היה, לאחר בדיקת הריסות הבית, לא נמאו השרידים של הילדים. דבר שהוסיף שמן למדורה, תרתי נשמע, הוא שהמשטרה, שחקרה את המקרה, קבעה שהשריפה נגרמה מקצר חשמלי, אך המשפחה הכחישה זאת, שכן, בזמן השריפה, האורות דלקו בבית. בנוסף, ג'ורג' סיפר שכשבועיים לפני הטרגדיה, מערכת החשמל של הבית נבדקה על ידי חשמלאים מוסמכים מחברת החשמל, וזו מצאה שהמערכת במצב מושלם.

כשבוע לאחר מכן, מערכת המשפט הכריזה באופן רשמי, על מותם של מוריס, מרתה, לואי, ג'ני ובטי סודר, וחוקר מקרי המוות, שלא ראה שמץ של גופה, הנפיק את תעודות הפטירה.
אבל ההורים הנואשים, היו משוכנעים שהעדר שרידיהם של הילדים ועצם העובדה שכבל הטלפון נחתך, פירושו רק דבר אחד: חמשת ילדיהם נחטפו והאש לא הייתה אלא הסחת דעת כדי שכולם ייאמינו שהילדים מתו.

 

 

רמזים על חמשת הילדים הנעדרים
========================

בני הזוג סודר, נזכרו גם בכמה אירועים מוזרים שהתרחשו לפני האסון. חודשים לפני כן, שכן שעסק בביטוח, הציע לבטח את כל המשפחה בביטוח חיים. אך סירובו של ג'ורג' סודר (אנטיפשיסט ידוע, שביקר באופן מוצהר בעבר את הרודן האיטלקי מוסוליני), לבטח את משפחתו, גרר ויכוח מר וסוער, שבסופו אמר השכן, פשוטו כמשמעו: "הבית שלך יהפוך למסך עשן וילדיך ייהרסו. ואתה תשלם על דעותיך המלוכלכות על מסוליני!"

בנוסף, כמה ימים לפני חג המולד, האחים הבוגרים יותר הבחינו בזר חונה מול הבית ועוקב אחר האחים הקטנים יותר בדרכם לבית הספר.
ההורים ניסו לשווא לשכנע את המשטרה ואת ה-FBI שייפתחו בחקירת המקרה. בנסיון למצוא רמזים בכוחות עצמם, הם מצאו שלושה עדים שטענו שראו את הילדים לאחר השריפה: אשה מפאייטוויל שראתה אותם במכונית בליל השריפה, מלצרית של מזנון בצידי הדרך, במרחק כ-25 ק"מ מביתם, היא טענה שראתה אותם מלווים במספר גברים, ופקידת קבלה במוטל בצ'רלסון, דרום קרוליינה (מרחק כ-700 ק"מ), שטענה שהילדים התאכסנו במוטל כשבוע לאחר היעדרותם. אלה היו מלווים בשני גברים ושתי נשים שהתנהגותם הייתה עצבנית וחשדנית, הם נסעו במכונית עם לוחית מפלורידה, הם גם מנעו ממנה לדבר עם הילדים.

 

בנוסף, נהג אוטובוס שעבר על פני הבית בליל השרפה, טען שראה משהו שהיה נראה לו כ"כדורי אש" הנזרקים על גג הבית. לאחר שהזוג תחקר אותו, הם הגיעו למסקנה שרעש המכה ששמעה האשה כמשהו שנחבט בקומה העליונה, מקורו בכדורי אש, סוג של בקבוק תבערה ככל הנראה, שראה נהג האוטובוס, וזה מה שגרם להתפרצות השרפה.

הזוג גם שכר בלש פרטי כדי לנסות לגלות עוד רמזים על מקום הימצאותם של הילדים. הבלש מצא כמה עובדות מוזרות, למשל, שסוכן הביטוח עצמו, זה שהתווכח עם סודר, ישב בוועדה שהכריזה על מות הילדים. 
הזוג, כבר על סף היאוש, הציע 10,000 דולר פרס לכל הודעה שתוביל הימצאות הילדים (סכום העתק בתקופה ההיא). אך הכל היה חסר תועלת, הם לא ידעו עוד על גורל חמשת ילדיהם.

 

התצלום המסתורי של 1968
------------------------------


הגיעה שנת 1968 כדי להוסיף עוד צלע מסתורית לסיפור הזה.לבית משפחת סודר, הגיעה מעטפה על שם ג'ני סודר, בתוך המעטפה נמצא תצלום עם הכיתוב הבא בגב התמונה:“Louis Sodder. I love brother Frankie. Ilil Boys. A90132 (o 35).
המשטרה סברה שמדובר במתיחה בטעם רע מאוד, אבל המשפחה חשבה שייתכן מאוד שזה בנם לואיז אריקו, אחד הילדים הנעדרים והם שלחו בלש לקנטקי, שם נחתם המכתב, אבל לא התקבלו שום תוצאות. הצעיר בעל המראה האיטלקי שבתצלום, מעולם לא זוהה.

המשפחה תמיד האמינה שהילדים נפלו קרבן לרשת של אימוצים בלתי חוקיים, אם כי אחרים חשבו גם על האפשרות שהחטיפה הייתה עבודה של הפשע המאורגן, לא רק בגלל המוצא האיטלקי של המשפחה, אלא גם בגלל שג'ורג' סודר היה הבעלים של כמה משאיות להובלת פחם והתעבורה בכביש באזור זה, נשלטה על ידי המאפיה בתקופה ההיא.
ג'ורג' סודר, לאחר שנים של אי וודאות וסבל, נפטר בשנת 1969, שנה לאחר קבלת המכתב עם התצלום המסתורי של בנו כביכול, לואיז. אשתו ג'ני, נפטרה 20 שנה מאוחר יותר, ב-1989. ילדיהם ונכדיהם המשיכו בחיפושים, אך ללא הצלחה.

חלק מהמקורות: https://www.smithsonianmag.com/…/the-children-who-went-up-…/

.

לדף הרשומה

ההוצאה להורג הנוראה של תום קטצ'ום

אם הייתה תקופה מלאה באנשים מפורסמים שחיו מחוץ לחוק ואקדחונים שלא חשבו פעמיים לפני שרוקנו בזריזות את המחסנית שלהם לכל עבר, זו הייתה ללא ספק תקופה במערב הפרוע, תקופה ומקום שהיה בהם הכל, חוץ משלום ושלווה.
 
המערב הישן, היה קרקע פוריה לכל מיני סיפורים ותעלומות בלתי פתורות, מקור תמידי לחומר הוליוודי שדאג להפוך לאגדות ורומנים, חלק גדול מאפיזות היסטוריות אלה.
מועצמים על ידי סרטי מערבונים, שודדים רבים, אנשי חוק, ציידי ראשים ורשעים, הצליחו לזרוע את סיפוריהם בתרבות הפופ, שובים את הקהל פעמים רבות דרך עלילות מוגזמות או לא מדויקות.
 
עידן זה היה כה משמעותי לתרבות האמריקנית, שגם כיום יש מקומות המוקדשים אך ורק כדי לחוות את הרוח האגדית של המערב הישן, בערים המשמשות רקע לשיחזור היסטורי והופעות משכנעות מאוד איך היה זה לחיות על הגבול. במדינות כמו ניו מקסיקו, מוצגים התנאים האידיאליים לסוג זה של מופעים, עם שחקנים שמגלמים דמויות כמו "בילי הילד", אלפגו באקה, בוקשוט רוברטס, צ'ארלי בוודרה ובלאק ג'ק קטצ'ום. ודווקא סיפורו של קטצ'ום, הוא נושא הרשומה הזו.
האיש הזה כיכב בסיפור מקברי ומפחיד בעיר קלייטון שבמדינת ניו מקסיקו, עיר שאולי הייתה עדה לאחת התליות המזעזות ביותר בהיסטוריה.
 
מקורותיו של קטצ'ום
----------------------------------
 
ילדותו של תומאס אדוארד קטצ'ום הייתה מסובכת למדי. הוא הפך ליתום כשהיה צעיר מאוד ונאלץ להרוויח את לחמו כרועה פרות לצד אחיו בחוות שונות בטקסס ובניו מקסיקו. אך הקריירה שלו בתור בוקר, לא תהיה קבועה בחייו, שכן, בשנת 1892 החליט קטצ'ום לסטות לדרכים המסוכנות של הפשע. הנסיון שלו כקאובוי, היה שימושי מאוד בקריירה הפלילית החדשה שאימץ לעצמו. הוא הפך לרוכב מיומן והכיר היטב את הדרכים, קיצורים ותעלות באזור ניו מקסיקו. אחיו סאם ביחד עם עוד מספר חברים, אירגנו כנופיה שקצרה הצלחה רבה בסדרה של שוד בנקים. הכנופיה הצליחה לפוצץ קופה כדי לגנוב ממנה 20 אלף דולר, אשר בזמנו היה סכום משמעותי מאוד.
 
תהילתו של קטצ'ום הגיעה לשיאה כאשר הרג את ג'ון "ג'אפ" פווארס, בגרין קאונטי, טקסס. מאחר ש"ג'אפ" פווארס היה אקדוחן מפורסם באזור, האחראי למותם של שלושה אנשי חוק בעיר יומה כמה שנים לפני כן, דבר מותו התפרסם באופן מורחב. לאחר אירוע זה, קטצ'ום וכנופיתו החליטו לעזוב את ניו מקסיקו, מחשש שמתקרבת חרב על צוואריהם. והם צדקו מאוד, שכן, כמה ציידי ראשים כבר התחילו לעקוב אחריהם,במיוחד, כאשר הוצע 5,000 דולר למי שתופס אותו, חי או מת.
 
 
 
 
 
 
 
 
 
הירי הגדול הרכבת
 
למרות זאת, הכנופיה תכננה לבצע שוד סופי, שיבטיח להם "פרישה" מכובדת בטריטוריה המקסיקנית. 
כך, באוגוסט 1899, קטצ'ום ועוזריו, עמדו לשדוד רכבת נוסעים שהובילה מטען גדול של מטבעות זהב. לרוע המזל של הפושעים, המוניטין הרע שקטצ'ום צבר, קלקל הכל. כאשר אחד מנהגי הקטר של הרכבת זיהה את השודד באחת הכרזות של המבוקש, הוא הוציא את אקדחו וירה כדור על מרפקו הימני. מה שאירע לאחר מכן, היה גיהנום אמיתי, כאשר חברי הכנופיה נוכחו לדעת שהמנהיג שלהם נפצע, הם שלפו את נשקם והחלו לירות ברכבת הנוסעת.
 
"ירי הרכבת הגדול", כפי שנודעה הטרגדיה הזו, הסתיים בארבעה אנשים מתים ותשעה פצועים.
 
 
 
תפיסתו ומעצרו של קטצ'ום
-----------------------------------
 
קטצ'ום, או בכינויו, "בלאק ג'ק", הצליח להימלט, אך לאחר מרדף ממושך, הוא נלכד. השודד שהיה במצב גופני ירוד בגלל איבוד דם גדול מפצע הירי ברכבת, לבסוף נכנע. הוא הועבר במהירות לעיר קלייטון, שם נערך לו משפט בזמן שניסע להתאושש. חבר המושבעים מצא אותו אשם והוא נידון לעונש מוות בתלייה. לכאורה, גורלו בצל חיי הפשע נחרץ והגיע אל סופו ובלאק ג'ק קטצ'ום יוצא להורג כמו פושעים רבים אחרים שבחרו באורח חיים אלים כזה. 
אבל, לסיפור חייו, או יותר נכון לומר, לסיפור מותו, היה פרק אחד נוסף, שבסופו של דבר משך את תשומת הלב של היסטוריונים וחובבי המערב הפרוע הישן.
 
הגרדום היה אמצעי ההוצאה להורג, שבו לא היו לאנשי החוק של קלייטון, ניסיון רב. למעשה, קטצ'ום היה הפושע הראשון שנגזר עליו למות בדרך זו. בורותם של אנשים אלה גרמה לפושע הידוע לשמצה למות בצורה יוצאת דופן שהחרידה את התושבים שהיו עדים לתקרית הטרגית. 
בהוצאה להורג בתלייה, ההנחה היא כי המשקל של הנידון, במהלך נפילת הפיגום, גורם לנפילה מספיק עזה כדי לשבור את חוליית הצוואר. התוצאה היא מוות מיידי. "זוונג וגרמנו", אמרו הפרסומים של התקופה כאשר תיארו סוג זה של הוצאה להורג שהיה די נפוץ בחלק גדול של המדינה.
 
 
 
ג'ק בלאק קטצ'ום והמופע של הוצאתו להורג
-------------------------------------------------------
ממשלת קלייטון דחתה את ההוצאה להורג בכמה הזדמנויות, כיוון שלא היה להם תליין בעל נסיון בעיר. יחד עם זאת, בעקבות סדרה של שמועות שכנופיתו של קטצ'ום מתכננת להבריחו מהכלא, זורז התהליך ונציג מטעם הממשלה נבחר לשמש כתליין. ההוצאה להורג תוכננה לאפריל 1901. בתאריך המיועד, תלייתו של מלאק ג'ק, הפכה לתופעה תקשורתית באזור, עם אנשים שנסעו מרחקים גדולים, במיוחד כדי להיות עדים לאירוע. העיתונים של זמנו התייחסו להוצאה להורג הזו כאירוע הופעה: המלונות היו בתפוסה מלאה, עיתונאים עם מצלמות הסתובבו חסרי סבלנות כדי להנציח את הרגע, שופטים ממחוזות שונים ורחוקים נפגשו במקום ואפילו המושל בא לראות את ההוצאה להורג. הבמה הוקמה ברחוב הראשי, האזור נראה כמו יריד בעיר, עם דוכני עוף מטוגן, דוכני מזכרות וכל מיני פעוליות מסחריות. הצטופף קהל של אנשים להוטים לראות את מותו של הפושע. אולי הלהט לא היה כה גדול, לו ידעו מה עומד לקרות..
 
ערב אחד לפני האירוע, הצוות המיועד לביצוע הגזר דין בחן את החבל המיועד לתלייה, הם קשר אליו שק חול במשקל 100 ק"ג, אבל שכחו להסיר אותו. המשקל גרם לחבל להיות נוקשה כמו חוט ברזל. בנוסף, סוג החבל לא היה מתאים, למרות היותו עמיד, הוא היה דק מדי.
 
 
מוות נורא
------------
כאשר הגיע הרגע, האנשים הצטופפו לפני הבמה ועצרו את נשימתם. קטצ'ום הסיר את כיסוי העינים ואמר את מילותיו האחרונות בזמן שסידרו את ללואת החבל סביב צווארו. על פי הרשומות, הוא אמר שלא מתחרט על מעשיו וכי אלה היו מעשים כדי לשרוד. יש הטוענים כי האיש מתח ביקורת על נכחותם של נשים וילדים בהוצאה להורג ואמר ש "זו לא מסיבה בכנסייה". השופט שנתן את גזר הדין קרא את הפקודה והיה גל של מחיאות כפיים. כאשר השעון ציין בדיוק 12:00, הפתח עליו עמד נפתח, והאיש נפל דרך הפיגומים. אבל משהו השתבש מאוד: השילוב של חבל לא מתאים וקשיחותו, לא גרם לתלייה, אלא לעריפה. עד מהרה אחזה הזוועה את הנוכחים. אנשים צעקו בהיסטריה, התעלפו וחלק מהם הקיאו. העדים טענו שגופת של קטצ'ום נפל על רגליו, והצליח ללכת מספר צעדים, ללא הראש לפני שהתמוטט על הקרקע. מצידו, הראש התגלגל על הרצפה, עיניו מתנודדות מצד לצד והפה פעור בצווחה אילמת.
 
הרשויות פינו את המקום במהירות, בעוד הראש והגוף נאספו על ידי כמה אנשי חוק מבולבלים שניסו להחזיר את הסדר. לפני הקבורה נדרש נוכחות של רופא כדי שזה יתפור את ראשו של קטצ'ום לגופו. בהמשך נלקח לבית קברות, שם נקבר בקבר אחים שמעליו ניצב לוח עץ עם הספד מאיר עיניים למדי: "כאן טמון בלאק ג'ק החסר מזל, שנתפר לאחד, לאחר שהתפצל לשתיים".
 
 
 
 
האגדות סביב בלאק ג'ק קטצ'ום
---------------------------------------
 
באופן טבעי, מקרה כל כך מקברי, בסופו של דבר, ייצר אגדות. העיירה קליינטון הפכה למפורסמת בעקבות האירוע, למרות שהתושבים לא היו גאים בכך. 
העובדה שהעיר התרוקנה בהדרגיות, היו לכך סיבות נוספות, כגון שינוי זרימתו של נהר מקומי, אך יש הטוענים שהעיר סומנה לנצח בגלל הוצאת ההורג הכושלת. 
דובר על דברים רבים, משרשרת של מזל רע שנפלה על עסקים מקומיים ועד קללה לגיטימית. 
אולי היה זה רק צירוף מקרים, אבל הרופא האחראי לתפירת ראשו של קטצ'ום, נהרג בתאונה מוזררה בסמוך למקום של ההוצאה להורג. על פי כמה גרסאות, כבל פלדה מתוח השתחרר וגרם לעריפתו של המסכן. רבים אומרים שהסיפור היה מוגזם, ואנחנו יודעים שכך בדיוק נוצרות אגדות. גם נציג הממשלה שביצע את התלייה הנכשלת, עבר תאונה טראגית, כאשר נפל מסוסו ונגרר על הקרקע תוך כדי שרגליו נשברות. כצפוי, כולם האשימו את רוחו הנקמנית של קוטצ'ום. כאילו לא די בכך, כל השופטים המחוזים שנכחו באירוע, לא נבחרו לקדנציה נוספת ורבים מהם נתפסו במעורבות של שחיתות. שניים מהם התאבדו. מושל ניו מקסיקו איבד את בנותיו ואת אשתו בתאונת כרכרה. בשנת 1903, דליקה הרסה חלק גדול ממבנים שהיו בחלק המסחרי המקומי.
 
 
עיר ארורה ומקוללת
---------------------------
 
עם חלוף הזמן, העיר איבדה בהדרגה את האוכלוסייה ובסבובות 1918 כבר כמעט הפכה לעיר רפאים. סופות החול שהענישו קשות את המערב התיכון של ארה"ב בשנות ה-30' של המאה ה-20, כיבו סופית את קלייטון, שהייתה ממוקמת בדיוק באזור הידוע כ "אגן האבק". 
 
בשנת 1957, מה שנותר מהעיירה הישנה הזו נהרס עד אפר והוקמו מבנים חדשים. אחת הפעולות הראשונות שנעשו על ידי התושבים החדשים היתה לאתר את שרידיו של קטצ'ום ולהעבירם לקבר חדש עם שמו, להתנצל ולבקש סליחה באופן פורמלי על מה שקרה. 
מאז, נראה שהקללה הוסרה.
 
 
 
 
 
 
לדף הרשומה

אברפן, האסון שמאות חלמו ואף אחד לא האמין

 
 
מה שארעה בכפר וולשי קטן באפרגן בשנת 1966, מוזכר היום כאחד האירועים העצובים והמטלטלים ביותר של ההיסטריה.
היה זה בבוקר של 21 באוקטובר 1966, כאשר תושביה ראו בפתאומיות, איך כל העיירה נבלעת על ידי גל עצום של פחם, בוץ ופסולת. אסון שמקורו במזבלה של מכרה פחם, אשר כיסה את כל אברפן תוך דקות ספורות.
עם זאת, את האסון הזה, סביר להניח שהיה ניתן למנוע, לו היו שמים לב לכל אותם אנשים שחלמו על האירוע המחריד ימים לפני שהתרחש, משהו שאף אחד לא היה מאמין.
 
חזינות קדם האסון
-----------------------
 
נתחיל בילדה בת 10 בשם אריל מיי ג'ונס. החלומות שלה החלו 15 יום בערך לפני האסון, סיוטים עמוסים ייסורים רבים, שבחלום עצמו היא מספרת לאמה ומוריה, "משהו שחור וגדול מתנפל על בית הספר ומכסה את הכל".
אפשר היה להתעלם מהסיוטים של ילדה אחת, אבל העניין הוא, שבאותו בית הספר, כ-128 ילדים שלמדו שם, התחילו לספר על סיוטיהם, סיוטים דומים לחלומות הזוועה שאריל מיי ג'ונס חלמה זמן קצר לפני כן. המורים לא גילו יותר מדי עניין בסיפורים האלה. כנראה שסברו שזו מין "אופנה ילדותית" פשוטה, שבה מספרים שלכולם היה אותו החלום. 
אבל, האם הילדים היו היחידים שחוו אותה חוויה ייחודית? בכלל לא.
 
 
יש גם המקרה של עובד בדימוס של הרכבת, אדם שגר בדרום אנגליה  (רחוק מהעיירה אפרגן), שהחל לחלום סיוטים וחזיונות מה-14 באוקטובר. האפלה שראה בחלומותיו קישר אותה עם פחם, משהו "שקשור עם פחם, עומד לקרות", נהג לספר ימים לפני האסון.
ב-19 באוקטובר, החלומות האלה התחילו להתפשט ברחבי ויילס, ביחוד אצל נשים.
 
אתם הקוראים, בטח תוהים עכשיו, איך יכול להיות שכל כך הרבה אנשים חלמו אותו חלום ואיך ניתן לאמת את זה. הרי תמיד ניתן להמציא דברים לאחר מעשה.
היה זה יד המקרה, אחד הדברים שקורים כדי להוכיח שמתרחשים דברים מדהימים, שאין להם הסבר.
זה היה בדיוק בחודש אוקטובר, שהפסיכולוג האנגלי ג'. סי. בארקר, ערך מחקר בנושא חזיונות. המחקר שלו התבסס באופן פשוט, בלראיין בדרך אקראית אנשים לגבי חלומותיהם ואז לבדוק ולהסיק לאחר מכן אם יש התאמות או דמיון בחלומותיהם של אנשים שונים ברחבי בריטניה.
 
לפני האסון, היו לו כמה עדויות של "החושך המוזר הזה שמכסה עיירה", אבל רק מאוחר יותר, חקר יותר לעומק מתוך כמות הגדולה של המרואיינים. הייתה לו למשל, את עדותה של גב' סי מילדן פלמות, מלפני האסון, שראתה בחזיונותיה בבירור, בית ספר באיזה עמק וכמה ילדים מבועתים מסתכלים על מפולת פחם שמתקרבת לעברם.
 
 
האסון של אברפן
---------------------
 
הגיע היום. החיסרון בחלומות וחזיונות מוקדמים, הוא שהם מעולם לא היו בעלי משמעות מוחלטת. יש תחושת אסון, האימה והמשא הרגשי, אבל הפרטים הולכים לאיבוד, הופכים למטושטשים, כך שאף אחד לא הציע תאריך מסויים למה שיקרה באפרבן.
21 באוקטובר 1966. מפולת הפחם התנפלה על העיירה כלשון ענקית בולעת הכל. ארלי מיי ג'ונס, הילדה הראשונה שחזתה את האסון, מתה בבית הספר ביחד עם עוד 115 ילדים. האסון היה ממוקד במיוחד בבית הספר הזה. 28 אנשים בוגרים מתו, והשאר ילדים. מה שמדהים בנוסף, שתוך כדי התרחשות האסון, מספר אנשים ברחבי בריטניה התעוררו בבהלה בתוך תמונות איומות. סיביל בראון מברייטון למשל, חלמה על ילד שנלכד בתוך תא טלפון וזועק לעזרה, בעוד ילדים אחרים נלכדו במסה שחורה גדולה.
 
אישה אחרת בלונדון, חלמה שקירות ביתה קורסות והיא נקברת תחתם, בעוד אישה אחרת ראתה בחלומותיה אותו בוקר את המילה "אברפן". השם של העיירה הזו שבאותן הדקות, המורים בבית הספר התחילו את הבוקר בקריאת שמות הילדים הנוכחים, בזמן שהר בגובה של 200 מטר הבנוי מפסולת פחם שנערמה לצד המכרה, החלה להתמוטט במהירות עקב הגשמים. היה זה קרוב לחצי מיליון טון "מסה שחורה" שבלעה את העיירה הקטנה, בלי שאף אחד יוכל לעשות דבר.
 
אריל מיי ג'ונס, הילדה שחזתה את האסון
 
באותו היום, הפסיכולוג גי סי בארקר, נשאר המום לאחר שגילה את כמות העדויות הגדולות הקשורות לאסון זה באוסף המרואיינים. לכן, למרות שהיה זה כבר מאוחר מדי, הוא החליט לחקור יותר לעומק את הנושא. הוא פרסם בעיתונים ושאל אם יש מישהו שהיו לו חלומות מוקדמים או חזיונות לגבי האסון באברפן. 
וכך היה, הוא קיבל תשובות רבות, שרק חלקן אומתו, בגלל פרטים שלא פורסמו והיה ידוע רק לרשויות, פרטים שלפסיכולוג ניתנה גישה מתוך חקירת האסון. היו מאות אנשים שאכן חזו את האסון.
 
אני אישית סבורה, שהיה זה סוג של היסטריה המונית, התיאוריה שלי היא, שאנשים חיו בצילו של ההר השחור המאיים הזה, הר של פסולת בגובה 200 מטר, שמן הסתם רק המראה שלו מבעית. כנראה שבתת המודע שהתה תמיד הסכנה למפולת עתידית..
 
 
לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף
12345
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל רודפת מכנסיים אלא אם צויין אחרת