00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

מיידנק

הטלאי הצהוב, אות קלון שנצטוו היהודים לשאת על בגדם

בתקופת השלטון הנאצי, כדי לאפשר את זיהויים בכל עת ובכל מקום. 

כה מהר חלפה שנה, מיום הזיכרון לשואה, שבו הבאתי לבלוג שלי את מילותיה של חמותי שתחיה,

"אני מצווה לזכור". גם היום, בחרתי להביא את מילותיה המחורזות המצמררות והנוגעות,

מתוך ספרה "המסע לחיים", היוצא לאור ממש בימים אלה, והמגולל את

 סיפור הישרדות המשפחה ממכונת ההרג הנאצית בשנים, 1939-1946 .

          

 

מיידנק. כתבה: רחל מזרחי לבית מילניק

 

מיד עם תום מלחמת העולם השנייה

מי שנותר בחיים, ממחבואו יצא

וחזר למקום מוצאו

לחפש קרובים, לחפש את ביתו.

 

כך גם אנו, חזרנו לעיר לובלין שבפולין,

אשר בזמן המלחמה,

הוקם בה מחנה השמדת המונים.

מיידנק היה שמו

ואני רק  בת חמש עשרה שנים.

 

יום אחד, בקרנו במיידנק עם הכיתה

נכנסנו דרך שער, אל חצר גדולה

סביב היו גדרות גדרות

אשר מחוטי תיל היו עשויות.

 

החצר היתה מלאה ביתנים וצריפים

רק עברנו את השער ועוד בכניסה

נתקלנו בנעליים שהיו בערימה ועוד אחת לידה.

 

נעליים גדולות, נעליים קטנות

נעליים בלויות ונעליים חדשות

וזוג נעליים קטנות אדומות

בלטו מבין הערימות, עם רצועות שלובות

 

וקצת יותר הלאה, ערימת שיערות

שיערות שחורות, שיערות לבנות

שיערות קצרות, שיערות ארוכות

שיערות מקורזלות ושיערות ישרות

וגם שיערות קלועות בצמות.

 

והנה שם ערימת אפר ולא רחוק ערימת עצמות

ערימות שהנַאצים לא הספיקו להרחיק או לכסות

נדמה היה לי, כי שמעתי אנחות וזעקות.

 

מלבד המיית המוות, שררה שם דממה

אוזני קלטה בכייה של ילדה קטנה

איה אמי? לחשה

 

ואני שומעת מכל עבר לחישות

שומעת אנחות, זעקות ובקשות.

בכייה של אם על תינוקה

ושל איש זקן שידע השפלה.

 

בעומדי שם בחצר הזוועה

רגליי משותקות, שערותיי סומרות

והדמעות שוטפות את עיניי

ונהר של דם נשפך אל רגליי.

 

מערימת העצמות דמות התרוממה

דמותו של קשיש לפניי נעמדה

ובקול לוחש ביקש: "אנא, בבקשה"!

ביקש קדיש, ביקש תפילה

"ולא תשכחו את הנקמה" ! ! !

 

רק כילה האיש את דברו

ומכל עבר אני שומעת "נקמה, נקמה",

נקמה, על הדם שנשפך לשווא.

ושפתיי לחשו: נקמה, נקמה, נקמה.

 

יחד עם עוד יהודים לשם חזרנו

את האפר והעצמות בארגזים טמנו

ובקבר אחים אותם קברנו

אמרנו קדיש ולעילוי נשמתם התפללנו.

 

ושם על קברם הטרי הבטחנו

לא נשכח את נקמתנו נשבענו

כך יעזור לנו האל

כי נקמתנו לכל העולם היא: מדינת ישראל!                               

 

לדף הרשומה

מכישלון לא מוצדק להצלחה עולמית

שדה שחור , צדוק בן דוד
 

 

"טבע האדם" - צדוק בן דוד. אוצרת: אירית הדר. מוזיאון תל אביב (שאול המלך 27). יום שני ורביעי, 10:00-16:00;

 יום שלישי וחמישי, 10:00-22:00; יום שישי, 10:00-14:00; שבת, 10:00-16:00. עד 27 בפברואר

 

מכישלון לא מוצדק להצלחה עולמית

 מאז שגיליתי את אהבתי לברזלים, על כל צורותיהם, פרזול, פיסות ישנות חלודות וכמובן פסלים, הפכתי לאספנית ברזלים, לתלותם על  הקיר, על הסלעייה בגני, להסתכל ולהיאנח מהנאה.

 

הסיבה שבחרתי לכתוב על צדוק בן דוד, היא, מלבד ההמלצה החמה לרוץ לראות את התערוכה המיוחדת הזו לפני שתיסגר, גם להביא סיפור של אמן ייחודי שהצליח בזכות עצמו בגדול,

למרות שמוריו דאז, הפסלנים ואטומי הדעת, לא התייחסו אליו בהערכה ולא האמינו בו.

 אילו היה שומע להם, סביר שבן דוד היה עובד כיום, כפועל בנגריה או לכל היותר במסגרייה.

כאשר ניגש בן דוד ל"בצלאל", להירשם ללימודי אמנות, נתקל ב"אווירה רשמית של

 שולחן ועד-פועל עם שבעה אינקוויזיטורים", (ציטוט מפי האמן).

 

כשקראתי את דבריו אלה, מיד "עפתי" שנים לאחור, ונזכרתי בדיוק ב"חוויה" שגם אני עברתי ב"בצלאל" אל מול השולחן הזה של האינקוויזיטורים.

כאשר קראו בשמי, ניגשתי לשולחן ה"פוסקים" כשתיק עבודותיי תחת בית שחיי

ובלב הולם מהתרגשות ולשון יבשה, השבתי לשאלות שנורו לעברי בזו אחר זו:

"בת כמה את"?

"בת עשרים"

"אלה הן העבודות שלך"?

"כן, בוודאי" השבתי וכולי נרעדתי

"את בטוחה, אלה הן העבודות שלך? את ציירת את כל זה"? שאל אותי האינקוויזיטור השני

"כן, אני ציירתי" השבתי והייתי קרובה לבכי.

לאחר כחודש, הגיע מ"בצלאל" מכתב שהזמין אותי להתקבל ללימודים,

אבל לשנת הלימודים שלאחר מכן.

כל כך כעסתי ונעלבתי והתאכזבתי, שהחלטתי להירשם למכללת אמנות אחרת,

שקיבלה אותי בזרועות פתוחות.

 

דרכו המקצועית של בן דוד החלה באופן מצער ותמוה.

לאחר שנה וחצי הראשונות ללימודיו ב"בצלאל", זכה לציונים גבוהים, והוצגו כמה מעבודותיו

בבית האמנים. אולם, להפתעתם של בן דוד וחבריו ללימודים, בתום השנה השנייה הוא קיבל ציון נכשל בפיסול. "הייתי בשוק", הוא מספר, "הייתי בטוח שזו טעות. פניתי לראש המחלקה לאמנות דאז שלא היה מוכן לראות אותי. פגשתי את אחד המורים במסדרון והוא אמר לי שהוא מוכן לקבל אותי כתלמיד שלא מהמניין. הלכתי לדבר עם מורה אחר ושאלתיו אם משהו לא בסדר ואיך זה יכול להיות? ואז הוא אמר לי במלים אלה ממש:

"יש אנשים שפשוט לא יכולים להיות אמנים, אתה יכול להיות נגר או בעל מלאכה אחר.

 אתה יכול להוציא את הציונים הכי גבוהים אך לא תהיה אמן`".

 בן דוד נפגע מאוד ובעיקר לא הבין.

אחרי פרשת בצלאל נלחם בן דוד במלחמת יום הכיפורים ולאחריה הוזמן ע"י אמן לונדוני,

חבר של אביו, להיות לו לאסיסטנט. לאחר זמן קצר נרשם ללימודי אנגלית ולאחר מכן הגשים חלום, והתקבל ללימודי תואר לבי"ס האמנויות "סנט מרטין" באנגליה ושם פנה בן דוד לפיסול בברזל.

מוצאו של בן דוד מדורי דורות של  יוצרים, בעיקר תכשיטים ושטיחים, שלימים יצרו מעבודותיהם עבור "משכית", החנות שהקימה אז רות דיין וכך החל סיפור "משכית".

 

בעבודותיו משתלבים גם סיפור חייו של בן דוד וסיפור משפחתו, זיכרונות ילדות, דרכו המקצועית שהחלה בבצלאל לפני 40 שנה והתבססה בלונדון, שם הוא חי עד היום.

הקו בעבודותיו של בן דוד הוא עתיר יופי, מאד נועז ומקורי להפליא. המעניין בפסליו הוא

ההיפוך הגמור של החומרים שהם כבדים מיסודם, ובמיצב הכללי הם נראים אווריריים עדינים ולפעמים כמעט שקופים, כמו במיצב שובה הלב "שדה שחור", שבו שתולים 20,000 פרחים קטנים  המורכבים מקווים דקיקים ומזכירים עבודת צורפות עדינה בעובי של דף שקוף בשדה של קסם שחור ומבלבל, כי הפלא ופלא, מזווית עמידה אחרת מגלים שהצד השני של הפרחים הוא צבעוני. תגובותיהם המשתאות של המבקרים, היתה גם כן מצגת מעניינת.

 

לשם התערוכה, "טבע האדם", יש שתי משמעויות, אומר בן דוד.

הראשונה קשורה לחמלה:

 "זה האופן שבו אנחנו אומרים בצורה סלחנית לאנשים שעושים משהו שאינו בהכרח טוב "

"זה טבע האדם ". המשמעות השנייה נעוצה בשילוב בין הדימוי של טבע לדימוי של אדם,

שבן דוד עוסק בו גם בפסלי הברזל שלו.

 "הטבע האנושי נע תמיד בין קטבים: חיים מול מוות, צד פסימי מול צד אופטימי, צד של אסון

מול צד של התאוששות ובנייה מחדש, אך כולם כאחד נוגעים במצבו הנפשי של האדם",

הוא מסביר. השניות הזאת היא גם הסיבה לכך שבחר להציב את תערוכתו בשני החללים.

יצירותיו של צדוק בן דוד מוצגות ברחבי העולם.

לדף הרשומה

אוּלִי

 

אוּלִי

20.12.09

היתה לי אחות

שלוש שנים מאז הלכה מאיתנו,

ומאז,  בועז כהן. בנה, יחגוג את יום הולדתו

בדיוק באותו היום שבו הסתיימו חייה.

 

 

יאה לה לנוח על משכבה בשלווה, כשהיא מוקפת בעצי נוי, שיחי ורדים, נרקיסים ורקפות וציפורי שיר חגות מעל ראשה

ומזמרות לה ממנגינות של עדן.

 

אוּלִי ליוותה את חיי מאז שעמדתי על דעתי. נותרו לי זיכרונות נעימים מרגעים יפים עם אוּלִי, חברת נפש אהובה, מדריכה ומורה, כותל הדמעות והצחוק שלי.

קשה לי לומר היתה.

אוּלִי, הציר, החומר המלכד. ממנה שאבנו את כל היפה והטוב שהסב לכולנו אושר.

עם אוּלִי כולנו ידענו שמחה, המון צחוקים, אהבה הדדית ולהט גדול להיות יחד.

נצורים בלבי זיכרונות ילדות מאחות נערצת, כשסיפרה לי מסיפורי הבלט "אגם הברבורים", וכשהקלידה עבורי רשימת ספרים מומלצים לבנות גילי,

ובערב אביבי אחד יצאה עם אהובה לקונצרט בהיכל התרבות, היא היתה יפה ורעננה כפרח, בשמלת סטין כחולה עם צווארון סיני, רקומה בחוטי משי זהובים

ולרגליה עקבי מסמר גבוהים והיא נראתה כנסיכה מאגדות סין.

                                                                               

יקרים הם הזיכרונות מהבית ברח` הגדרות בסביון, הבית שידע ערבי שירה ומוסיקה ועוד שמחות ומסיבות.

 כשנכנסתי לחדרה שטוף האור ואוּלִי רק התעוררה משנתה, נראתה כמו פייה בשיערה שגלש על כתפיה, ואני הייתי קצרת רוח ונלהבת לספר לה דברים וברקע שריקותיו העליזות של

אורי בעלה (שיחיה) עלו מן המטבח ובידיו מגש עם ספלי קפה נמס מוקצף עם פירורי שוקולד וכריכונים משולשים מרוחים בכל טוב, ודיברנו בלהט על הסרט שצפינו בו אמש, וגלשנו

להתפלספות על החיים, כשבפינו "ביסים" אחרונים של טוסט, עם ריבה מעשה ידיה.

                                                                              

אוּלִי, בשיחות ממושכות בטלפון וסביב שולחנה עם הספרים, אלבומי האמנות והקולנוע, ירחוני האופנה ועיצוב הבית, המפות והתמונות הרקומות מעשה ידיה, והשירים מרטיטי הלב שכתבה.

                                                                          

אוּלִי, אישיות נדירה, שפית מדהימה, ברוכת כישרונות, מכלום הפליאה ליצור דברים עתירי יופי ודמיון. תמיד היתה איתנה ברוחה ומלאת להט וחיים. "אשת הברזל", הכינוי שבחרנו עבורה.

היא בחרה לדבר על בישול ואמנות, על קולנוע, ספרים ומוסיקה, שוב ושוב על חוויותיה מטיולים קסומים ובלתי נשכחים מפרובנס, ברייטן, היער השחור ורק לא על מכאובי גופה שבגד בה.

                                                                              

אוּלִי, העשירה את כל סובביה באשיותה. היטיבה ליצור מסביבה עולם עשיר ומלא בתרבות, ממנו שאבה את כוחה. בעלה ילדיה ונכדותיה היו תמצית חייה.

עם הכנת האלבום לזכרה, קראתי שוב ושוב את מילות שיריה שנכתבו בדם ליבה. דמותה צפה ועלתה אל מול עיניי ועם כל צילום שהוספתי, קריאות קולה הנרגש ליוו אותי ואמרו לי:  "איזה יופי, אוי, זה מדהים" !

היי שלום אחות שלי אהובה

 

הייתכן שאינך עוד?

 
לדף הרשומה

הסתיו שלי

 
 
   בהשראת הפוסט של אשה יקרה ואהובה, 1954טל, "סתיו הוא לא רק שלכת"
 
 
הסתיו שלי
 
הסתיו הוא
שלכת, רוח קרירה ועננים אפורים
מלנכוליה קלה וימים מתקצרים
הסתיו הוא
פרידה מבגדי הקיץ הקלילים
ומהשמיכה הדקה המתאכסנת
המפנה מקומה לפוכית רכה מלטפת
הסתיו הוא
תחושת בית חמימה
וקדרת מרק מהבילה על הכירה
הסתיו
לבלוב ירוק בגני ופריחה צבעונית מדהימה
רוח באמירי הפיקוס הפלורנטיני, מנשבת
ולהקת ציפורים מזמרות לי על הצמרת
ויש גם סתיו שהוא רק שלי
הסתיו הזה הוא אני ואתה
מייצרים רגעים קסומים שייכים לי ולך,
המון שיחות בין שנינו מתנהלות
חווים חוויות, בדיחות פרטיות
וברגעים של ערגה
אני שולחת לך במסרון
"האשמע קולך"?
ותוך דקה אתה לוחש באוזני
"מתגעגע נורא"
השכם עם שחר בין נים לנים וקימה
ובמשך היום, בין הישיבות בעבודה
בנסיעותיך בין פגישה לפגישה
בכל זמן ורגע אפשרי
רק לשמוע לדבר לשתף
אחד את השנייה
מתכננים וטווים חלומות
על מה יהיה מה יקרה
כשנהיה יחד בפעם הבאה
בשמיים הכחולים
שהם
שלי ושלך.
 
 
לדף הרשומה

והדהד צחוקה עד שנעלמה

והדהד צחוקה עד שנעלמה

היה זה בוקר של יום שבת אביבי ושטוף שמש, כאשר אספתי את חברתי מדירתה ולא ידעתי אם לצהול משמחה או למרר בבכי. נהגתי במכוניתי שנרכשה לפני ימים ספורים ואך טבעי היה, לחוות תחושות ריגוש, הנאה, חופש ועצמאות כשנהגתי במכונית משלי עם צמד חבריי הטובים, דנית ושמרייה. מידי פעם התלהבו חבריי ואמרו לי: "את נוהגת מצוין". שמחתי לדעת שהם מרוצים מאופן נהיגתי ושמחתי גם על הרכב החדש, אולם השמחה שלי היתה מהולה בעצב.

הידיעה, שחברתי וידידת נפשי לקתה בהתמוטטות עצבים וניסתה לשים קץ לחייה, לא נתנה לי מנוח וגרמה לזעזוע בקרב משפחתה והחברים הקרובים.

היה זה מפחיד ומסקרן כאחד, גם מפאת גילי הצעיר אז וגם בורותי המוחלטת בנושא, שהיתה כבורותה של החברה, מאז ומתמיד ועד היום. ראיתי בסרטים כיצד בעבר הרחוק המוסדות הרפואיים נהגו לכלוא את פגועי הנפש במקומות סגורים, כפי שכלאו חיות. גם כיום רבים מאיתנו מתייחסים ללוקים בנפשם כאל מוקצים מחמת מיאוס.

עוד מימי ילדותי זכורים לי אירועים קשים שקרו בסביבת מגוריי. הם הטביעו את חותמם על תושבי השכונה למשך שנים ועד היום אני זוכרת אותם בבירור. אנשים שלכאורה הזדמנו להם חיים טובים ויפים, אולם ללא סיבה הנראית לעין, הם מאסו בחייהם ושמו להם קץ.

אירועים אלה היו קשורים לדמויות שנחשבו לחריגות מהנורמה המקובלת, עד כדי שהטילו אימה על ילדי המקום. אנשים אלה חיו בבדידות, והיו זעופי פנים ומרי נפש. הם קיבלו תארים נלעגים מילדי השכונה על לא עוול בכפם. המכשפה, הגיבנת, הצולעת, המשוגע. לא הפליא שאיש לא העז להתקרב אליהם ויותר מכל פחדנו מהמשוגע.

                                                                               

בשכונת ילדותי, ליד מאפיית ברקוביץ` התגורר דוד עַלֵקו. הוא היה המשוגע של השכונה ובנוסף היה גם עוור. בקיץ הלוהט ובחורף הקר, נהג לשבת בישיבה מזרחית על המדרכה, סמוך לחצר מגוריו, כשקולו הבס קרא לעוברים ושבים בהברות לשון לא ברורות  "הֵי  ה ל ו".

קולו נשמע כזעקה של חיה פצועה. בגדיו היו בלויים וקרועים, ציפורני ידיו ורגליו, ארוכות ושחורות מזוהמה. שיערו שהיה דבוק לקרקפתו וזקנו הארוך נראו כמו שנטבלו בפח של דבק.

                                                                            

כשאמי שלחה את אחותי למאפיית ברקוביץ לקנות לחם, הזדנבתי אחריה וכשהתקרבנו לרחוב ששכנה המאפייה, נאלצנו לחלוף במהירות מעל פני המקום, כי שם נהג דוד עַלֵקו לרבוץ בתוך סחבותיו המעופשים. איברי גופנו שקשקו מפחד.

בחצר ביתו, גדל עץ תות ענק ובכל קיץ בחופש הגדול, חשקה נפשם של ילדי השכונה לטפס על העץ ולקטוף מהתותים השחורים, שהיו מתוקים ועסיסיים. על אף עוורונו של האיש, הוא חש את צעדי הילדים שהתגנבו לחצרו לקטוף מהעץ, והוא פנה לעברם בכעס וזעק: "הֵי הלו, הֵי הלו".

בשכונה היו שמועות, שדוד עַלֵקו היה פעם איש נאה ובעל נכסים. לימים, נכשל בעסקיו והפסיד את כל הונו, עד שלקה בנפשו ובנוסף לכך גם התעוור. אנשים טובים ריחמו עליו ולרוב הם סיפקו לו את מזונו. באחד הימים פרצה דליקה בחדרו והופצה שמועה שהוא הצית את עצמו, בעת שעישן את הסיגריה האחרונה בחייו.

קרה עוד אירוע קשה שלא נשכח ממני. בצד המערבי של השכונה התגוררה משפחה ולה שלוש בנות. התפשטה שמועה שאימן של הנערות, ניסתה פעם לשלוח יד בנפשה. במהלך הזמן נתאמתה השמועה הנוראה ולאחר ניסיונות נוספים השיגה את מבוקשה ומתה.

הילדים ואף המבוגרים נמנעו לעבור ליד הבית הזה למשך זמן רב.

רובנו חוטאים בסירובנו לשמוע על מקרים כאלה ובודאי לא להתקרב לאנשים הלוקים במחלות נפש ולו מהסוג הקל ביותר. לאחר שנים, הבנתי שנעשה עוול גדול ונורא, לאלה שכונו בפי כולנו "משוגע".

                                                                            

באותו בוקר אביבי של שבת, כאשר חוויתי נהיגה ראשונה במכונית החדשה, השמיים זהרו בתכלת עמוק, וריח עז של פריחת הדרים עלה מן הפרדסים וליווה אותנו בדרך אל מגדיאל. חלפנו ליד חוות חקלאיות ובתים כפריים מוקפים בגינות פורחות. עלינו על דרך כורכר שחצתה שדה גדול ומלא בחרציות צהובות עד שהגענו למקום.

ממולנו התנשא מבנה מרובע צבוע בלבן, מוקף עצים וחומה גבוהה. בכניסה למבנה היה שער גדול חשמלי העשוי מתכת כבדה, ועליו תלוי שלט: בית החולים לבריאות הנפש -"שלוותה".

ניגשנו לשער צלצלנו בפיתחו ושומר חמור סבר שאל אותנו: "את מי אתם מבקרים"?

"את סיגל" ענינו לו בקול נרגש. חיכינו מחוץ לשער דקות ממושכות עד שהותר לנו להיכנס בעדו. לאחר בדיקה קפדנית בחפצינו, נטלתי את סל העוגות, תרמוס הקפה וכמה חפיסות של סיגריות "טיים" שהכנתי לסיגל.

חלפנו ליד עוד מחסום של בדיקה ושומר אחר שאל את אותן השאלות והתיר לנו להיכנס.

הגענו לאולם הכניסה ומשם ליווה אותנו אח במדים לבנים ובידו צרור כבד של מפתחות.

עלינו לקומה העליונה ועברנו מעל פני חדרים שבחלקם היו סגורים ובחלקם פתוחים. בחצי עין הגנבתי מבטי לחדר שדלתו היתה פתוחה ועל המיטה הסתורה ישבה נערה צעירה והתנועעה כמתפללת קדימה ואחורה. מהקומה שמעלינו נשמעו צרחות רמות כקולותיהם של ציפורי טרף, ומכאן עלה בדעתנו שבקומה המרוחקת ממוקמת המחלקה הסגורה.

חלפנו מהר מעל פני עוד חדר. על הרצפה ישבו שתי צעירות מעורטלות עד למותניהן ומאופרות כמו בקרנבל פורימי. הן מיששו בתנועות חושניות את שדיהן החשופים, וכשצדו עיניהן את דמויותינו החולפות, חייכו אלינו בחיוך רחב כחיוכו של מוקיון, שחשף שיניים שחורות ושבורות. סביב עיניהן היו עגולים כהים ועור פניהן נראה מחוספס וחסר חיים.

צעדנו בהיסוס לאורך המסדרון הארוך, שכתליו הצהובים והדהויים הוסיפו עוד לתחושה הקשה שהיתה לנו, ולפתע הגיחה לעומתנו בחורה דקת גיזרה, ששיערה היה דבוק לראשה. היא פצחה בקולות נרגשים וכה רמים עד שהרגשנו כאבים באוזניים.

"ה ה ה " פצחה קולה פרשה את ידיה לצדדים ופנתה אלי עם חיוך רחב על שפתיה. היא קראה בקול גדול ורם, כקול צעקה  "ש ל ו ם ם ם ". . .

לא הכרתי את הבחורה שעמדה מולנו.

"נ ו ע הההה ,  מ ה   ש ל ו מ ך ך ך?"  פתחה שוב בקול צורם.

רק כאשר פנתה אלי בשמי, זיהיתי מי היתה זאת שעמדה מולי.

ליבי יצא אליה. ניגשתי יותר קרוב וחיבקתי אותה. התאמצתי לעצור את פרץ דמעותיי, וחייכתי אליה. השתדלתי לנהוג בטבעיות כמו כלום לא קרה.

ראיתי לנגד עיניי מישהי אחרת, זרה, שבר אדם ולא את סיגל המאופקת, העדינה והמופנמת, שדיברה תמיד בשקט, בנועם. מעולם לא שמענו אותה מרימה קול.

פניה היפים היו מכוסים עתה בכתמים אדומים וכפות ידיה רעדו כשהושיטה לי אותן.

שרידי לק ורוד נראו על ציפורניה וטבעת ספיר משולבת באבן ג`ייד היתה על אצבעה, מזכרת מימים יפים שידעה עם חתנה המיועד.

תהיתי בליבי מדוע האנשים המאושפזים כאן נראים כך? מדוע עור פניהם נראה כמו לאחר מכות אגרוף ושיניהם מקולקלות?

ידענו שסיגל קיבלה טיפול מיוחד במכות חשמל וקיווינו שתעבור בשלום את הטיפול הזה.

נטלתי את ידה בידי ודנית חיבקה אותה בחום. ירדנו למטה לרחבת הדשא עם סל הפיקניק בידינו, וסיגל שתקה כל הזמן עד שהגענו לחצר. ניסינו לשאול אותה בעדינות לשלומה, וביקשנו לדעת אם חסר לה משהו. היא שמחה על העוגות שאפיתי לכבודה, אך לא נגעה בהן. היא שמחה יותר על הסיגריות וכשנטלה אחת והגישה לפיה ידיה רעדו שוב.

פתאם היא נזכרה שגם שמרייה נמצא כאן איתנו ואז שוב פעם פרשה את זרועותיה לצדדים וקראה בקול צורמני ורם: " שמרייההה,  מ ה  ש ל ו מ ך"?

                                                                            

עוד מימי ילדותה, סיגל ניחנה ביופי טבעי והיא היתה הנאה ביותר מבין כולנו. עם כישוריה הטובים לא התקשתה במציאת מקומות עבודה, ובכולם התקבלה בזרועות פתוחות.

כמה מוזר היה לראותה היום שופעת בחיוכים שלא היו קשורים למצב ולמקום. היו אלה חיוכים מוזרים חיוכים שלא ידענו את פשרם. ניסינו לנהל איתה שיחה ולא עלה בידינו. היא היתה כאילו במקום אחר. מבט עיניה שוטט למרחקים והיה מצועף ומבוהל. קשה היה לה להתרכז והיא חזרה על אותם משפטים שוב ושוב.

מדוע היא נראתה כך? ומדוע שיערה היה דבוק לראשה כאילו שפכו עליה פח שמן?

האם כל חלומותיה ירדו לטמיון? לא ולא! אסור לי להיקלע לתחושות ייאוש ורחמים. יש תקווה. היא רק עברה התמוטטות עצבים, היא לא משוגעת, חלילה וחס.

רצינו כל כך להמשיך את ביקורינו, אולם לאחר כשעה וחצי נתבקשנו על ידי האחות לסיים ולעזוב את המקום. נפרדנו מסיגל והבטחנו לבקרה שוב בשבוע הבא.

גם כאשר היתה במיטבה, אף פעם לא הפגינה פתיחות לסביבתה ולא היה זה מדרכה, להתלהב כמונו, לשתף אותנו בסודותיה הכמוסים, בתוכניותיה ובפגישותיה הרומנטיות. היא היתה עדינת נפש חסרת פשר ומסתורית. בזה היה קסמה.

הגברים שהכירה נמשכו אחריה כמסוממים וחיפשו דרכים איך לכבוש את ליבה.

היינו שלישיית חברות, שליבנו נקשר עוד מתקופת בית הספר היסודי. תמיד נהגנו לשתף אחת את רעותה בחוויות שלנו על מקום העבודה, האנשים שהכרנו, ספרים שקראנו, ומי המחזר החדש, האם הוא חתיך? איך הוא מנשק ומה הם מעשיו בעבודה? כשהגיע תורה של סיגל לספר לנו, חיוך מסתורי עלה על פניה ובקושי רב נידבה לנו מעט אינפורמציה על עצמה. על אף יופייה וקסמה האישי, סבלה מחוסר בטחון עצמי. כשהיתה זקוקה באופן נואש לעצה וחוות דעת הניחה לעצמה להכניס אותנו לסודותיה. זה קרה לעיתים רחוקות.

את מרבית מחזריה הכירה במקומות עבודתה שאותם נהגה להחליף לעיתים תכופות.

היא השתוקקה להכיר גבר רציני והיא ייחסה לכך חשיבות עליונה. וכשקרה והכירה אחד כזה, שרצה בה ותכנן להגיע איתה ליחסים קרובים, לפתע תקפו אותה חששות והתלבטויות, ואז היתה נעלמת להם.

באחד הימים קרה שהכירה בחור ושמו אודי. בן טובים ונעים הליכות, שהצליח להקים בכוחות עצמו אימפריית עסקים בארה"ב. הוא התמחה באבנים יקרות.

מפגישתם הראשונה, הוא התאהב בה מעל לאוזניו. מערכת היחסים שהתפתחה ביניהם, נטעה בליבנו תקווה, שהנה סיגל מצאה את בחיר ליבה. עבור כולנו היתה זאת שמחה גדולה כששמענו שהבחור המאוהב הציע לה נישואין. כשראינו אותם יחד, הם אחזו ידיים והיא נראתה שלווה ומאד מאושרת. לאחר חודשים ספורים, הוא הזמין אותה אליו לניו יורק ושלח לה כרטיס טיסה. כשהגיעה אליו, הוא התייחס אליה כאל נסיכה והעתיר עליה תכשיטים ובגדים יקרים ממיטב הבוטיקים בניו יורק.

לסיגל היתה תחושה שמישהו מאיץ בה, והכל התגלגל מהר מידי. כך היא סיפרה לי אז.

לאחר כעשרה ימים לפתע החליטה שהיא לא מעונינת לקשור את חייה איתו. היא החזירה לו את התכשיטים היקרים, נטלה את חפציה ועלתה לטיסה שהחזירה אותה לארץ.

כשפגשנו אותה פניה זהרו והתפעלנו ממלבושיה האופנתיים ומהופעתה המטופחת. בתקופה הזאת סיגל היתה בשיא יופייה ונראתה בוטחת בעצמה יותר מתמיד. היא סיפרה לנו בתקציר על החלטתה ולא הוסיפה יותר לדבר על כך.  מכאן ואילך היא שיחקה עם ארוסה במחבואים ומשחקיה אלה השתמעו לשתי פנים. הוא לא ידע איך עליו לנהוג ובמצוקתו פנה לאחיה וביקש שיבדוק אצל אחותו, מדוע היא שינתה את דעתה. ביאושו, הוא פנה גם אלי, בתקווה שאצליח לדלות מפיה את פשר התנהגותה עמו. כששלח לה מכתבים וביקש לדעת מה קרה, היא לא השיבה במישרין לשאלותיו הנואשות. הוא לא ידע מה סיבת החלטתה הפתאומית לבטל ולמחוק את כל מה שהיה ביניהם, כי לא אחת הצהירה בפניו על אהבתה אליו. היא הפיחה בו תקוות שווא והתנהגותה הבלתי צפויה שברה את ליבו. עם הזמן פסקו הטלפונים מניו יורק ופסקו גם המכתבים.

                                                                            

לאחר הדברים האלה נוכחנו לראות שחלו שינויים קיצוניים במצבי רוחה והמוזרויות הקטנות שאפיינו אותה, צצו ועלו שוב. הם קיבלו ממדים יותר גדולים. היא הפסיקה לעבוד ונכנסה למצב של חוסר מעש, אפטיה ודיכאון.

באחד הימים אחותה התקשרה אלינו וקולה הקרוע מבכי, בישר לנו שסיגל בלעה כמות מופרזת של כדורי שינה ונלקחה לבית החולים. היה זה ניסיונה הראשון לשלוח יד בנפשה.

כשניסתה שוב לבלוע כמות גדולה של כדורים, התחלתי להסיק מכך דבר, שהתכחשתי אליו כל הזמן. סיגל היתה חולה. היא לקתה בסכיזופרניה, מחלה המוגדרת כחשוכת מרפא. הניצנים הראשונים למחלתה נבטו עוד בהיותה נערה, ואיש לא הבחין בכך.                                                                                                       

כחודשיים לאחר שביקרנו את סיגל ב"שלוותה", היא שוחררה מאשפוזה וניסתה לחזור לחיים נורמלים. היא מצאה עבודה טובה ונצטוותה על ידי רופאה ליטול את הכדורים שרשם לה. היא ידעה שעליה להקפיד ליטול את התרופות יום יום ובאופן קבוע, ואם תזלזל בכך, מצבה עלול להידרדר שוב. עם זאת, כאילו במפגיע, לא הקפידה לקחת את התרופות שלה. היא שנאה את זה.

סיגל לא שמרה איתי על קשר רציף וגם לא עם יתר החברים. נפגשנו עמה אחת לכמה חודשים, ומפגישה לפגישה ראינו איך מבנה גופה השתנה והתעבה ופניה איבדו את מראיהם החלק והרענן.

עברו מספר שנים של עליות וירידות במצבה הבריאותי והתחלתי להתרגל לעובדה שחברתי לא תחזור לעצמה יותר.

באחד הימים נודע לי, שהיא הכירה בחור נחמד ולתמיהתי הגדולה הוזמנתי למסיבת האירוסין שלה. הופתעתי עוד יותר כאשר ראינו את חתנה המיועד. הוא נראה כאברך לכל דבר. זה אמר שסיגל חזרה בתשובה ונעשתה דתייה. לאחר שנישאה היא גילחה את שיער ראשה והחלה לחבוש פיאה. שמחתי בעדה, שהנה מצאה מרגוע ונוחם בהקמת משפחה. אולי המפנה הזה בחייה יביא מזור למחלתה. בכל לבי קוויתי בשבילה שתקבל את מלוא התמיכה מבעלה וחלילה שלא תמעד שוב.

לאחר שנה, פגשתי בסיגל שוב. היה זה לכבוד חגיגת החתונה של חברתנו המשותפת דנית.

מזג האוויר היה אביבי והאירוע שהתקיים בגן אירועים יפיפה, עמד להתחיל. המקום המה אורחים נרגשים שהופיעו במיטב בגדיהם.

לאחר טכס החופה ניגשתי לשולחן שמסביבו ישבו כל החברים. סיגל הגיעה ללא בן זוגה.

מה נרגשתי לראותה. פניתי אליה ושאלתי לשלומה, היא העלתה על פניה את חיוכה המסתורי וענתה לי: "ברוך השם וברוך שמו יום יום! תודה לאל".

היא לא דיברה הרבה ומידי פעם שלחה חיוכים שהזכירו לי את חיוכיה מתקופת אשפוזה בשלוותה.

כאשר הגיעה הכלה לשולחן, ניגשה לכל אחד מאתנו ללחוץ את ידינו ולקבל את ברכתנו.

דנית הנרגשת הסיתה לצד את הינומת ראשה וניגשה לסיגל לנשק אותה, ואז לפתע סיגל זעה בכיסאה בחוסר מנוחה, נענעה את ראשה, הרימה את ידה והסירה את פיאתה. ראשה המגולח ניגלה לעיני כולם במלוא תפארתו הבוהקת. מסביב לשולחן השתררה שתיקה.

האורחים שנכחו בתקרית המוזרה, השתדלו לסור הצידה מרוב זעזוע ומבוכה שאחזו בהם.  ניסיתי לדמיין מה עבר על כלת השמחה דנית, באותם הרגעים.

תחושת מועקה ובחילה תפשו את מקומם עמוק בלבי.

מדוע? מה הסיבה? האם המעשה הזה נבע מתוך רוע? או מתוך קינאה?

סיגל חשפה את שיניה בצחקוק מעוות ובתנועת יד מרושלת, החזירה את פיאתה לראשה. לאחר מכן קמה וללא אומר עזבה את המקום בצחוק מתגלגל שהדהד אחריה עד שנעלמה מאחורי העצים.

היא היתה חברתי הקרובה. מאז, יותר לא שמענו ממנה. היא אבדה לי.

ורק צלילי צחוקה עדיין מהדהדים באוזניי.

 

 

לדף הרשומה
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל המקום של אור אלא אם צויין אחרת