11
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

אהובי אל תחצה את הנהר

 

 

הבמאי הקוריאני ג'ין מו יאנג מלווה בני הזוג: ג'ו ביונג (הגבר) וקאנג קי יול (האישה). הוא בן 98 והיא בת 89 נשואים מאז היות האישה בת 14, כלומר, 76 שנה. הסרט מתעד את 15 החדשים האחרונים של הגבר.

נפרשות לפנינו תמונות מחיי היומיום של הזוג. הם מנהלים חיים פשוטים ופעילים, משמרים את נעוריהם ואת אהבתם.

 

 

אנחנו רואים אותם צועדים יד ביד, מלטפים אחד השני, צוחקים משתובבים כמו ילדים קטנים. אנחנו פוגשים אותם הולכים לקושש עצים לחימום ביתם, מטאטאים את רחבת הכניסה לבית, נוסעים לבילוי משותף, הולכים

לישון ביחד על מזרון שפרוש על הרצפה. הפעולות ממנה מורכבים חיים, נעשות בשיתוף ובתיאום כמו ריקוד. הם לובשים בגדים מסורתיים תואמים, ג'ו ביונג אינו נרדם לפני שקאנג קי יול נשכבת לצידו ומלטפת את פניו.

 

 

גם את הרגעים הכואבים בחייהם הם פוגשים ביחד. מפגש משפחתי בו שניים מילדיהם מתקוטטים, וסצינה מכמירת לב של רכישת פיג'מות לילדיהם שמתו בינקותם.

פס הקול של הסרט מורכב משיעוליו ההולכים ומתגברים של ג'ו ביונג. בשורת המוות וצער הפרידה הקרבה מגבירים את נוכחותם.

האושר של הזוג המקסים הזה מורכב מרגעי יומיום של אהבה, חמלה ואכפתיות, מעורר מחשבה על מה בעצם גורם לנו אושר וכמה פשוט להיות מאושר.

 

לדף הרשומה

מסע ליום הולדת

גן מנוחה. גבעתיים. זר דוקר על הראש. שמלה לבנה חגיגית. אני מונפת אל על. האצבעות של מנוחה הגננת נעוצות בזרועי. כואב לי. אני יושבת על הכסא באלכסון. פוחדת ליפול. השמלה מתנפנפת. רק שלא יראו לי את התחתונים. אחת.. שתיים... שלוש.. ארבע... חמש ושש לשנה הבאה. שיגמר כבר. מצלמים. תחייכי. רוצה לבכות. זה בכלל לא היומולדת שלי.

בילדותי היו יחסי עם יום ההולדת שלי מורכבים. יום ההולדת שלי חל בחופש הגדול, באוגוסט כך שחגגו לי לפני התאריך, אחריו או שלא חגגו בכלל. בחופש הגדול, רגשותי היו תמיד מעורבים, מחד, רוצה שיגיע יום ההולדת מהר, מאידך, הגעתו של יום ההולדת תמיד סימנה את סיום החופש הגדול ובכך, כמובן, לא רציתי.

כשהתבגרתי, החלטתי ליצור את השמחות שלי ולא חיכיתי שיארגנו לי. כך התפתחה תבנית שאני יוזמת טיול עשיר בדברים שאני אוהבת ומזמינה אליו חברים אהובים או משפחה. יום ההולדת הפך לאירוע מענג, עם תוכן מאחוריו. אירוע שמשמח אותי והוא סביב הרצונות שלי, אבל אינו נסוב רק בי, ומכיוון שאני מתכננת את מהלכו אין לי אכזבות משום שאני ממלאת בדיוק את הציפיות שלי.

יוצאים מן הכלל היו שניים: יום הולדת 40 שבו התמלאתי עצבות בלתי ברורה והוא בקושי נחגג ויום הולדת 50.

לקראת יום הולדתי ה 50 הבנתי שהדכאון יהיה גדול ולפיכך התחלתי לתכנן אותו שנתיים מראש. חשבתי שכך במקום להתעצב אצפה ליום הולדת חמישים בכליון עיניים.

מה קרה לי עם התבגרותי? אני מחבבת את עצמי הרבה יותר. אני מרגישה שהתפתחתי בכיוון טוב. השתפרתי. יש לי פחות סכסוכי נפש, יותר אהבה עצמית. אבל שם באיזור גיל ה 50 בחיטוט נפשי מצאתי שיש איזורים בנפשי שאיבדתי עם השנים והם חלקים אהובים עלי ממני וחשובים לרווחתי הנפשית.

במסע שערכתי לשנת החמישים שלי חיפשתי את החלקים שבי שאיבדתי עם ההתבגרות שהם חלק מהאני שלי ושאני רוצה אותם בחזרה.

היו חלקים שאיבדתי ושמחתי שנעלמו מהיומיום שלי. יסורי הנפש והחיבוטים מי אני ולאן לשאוף. חוסר האהבה העצמית, שסבלתי ממנו, כל אלה שמחתי בהעלמותם והם היו החלק הטוב של התבגרותי.

את מה שאיבדתי והרגשתי שאני מצטערת על כך, החלטתי להחזיר לעצמי ופתחתי בגילוי מחדש של אותם מקומות בנפשי. זה המסע שעשיתי לשנת החמישים שלי.

נזכרתי שכשהייתי ילדה קטנה לא פחדתי מדברים רבים שהיו מושא הפחד של ילדים בני גילי. לא פחדתי מחושך, להשאר לבד או מברקים ורעמים, לא פחדתי מזרים. עם ההתבגרות הזדחלו להם אט אט לנפשי פחדים שונים ומשונים וכשאני מנוהלת על ידי הפחד אני מאבדת את החופש שלי את חירותי.

עוד נזכרתי שלא פחדתי לחלום בגדול ולהשיג את חלומותי. נזכרתי במסיבת סיום הקייטנה כשהייתי בת 5 בלבד. נקראתי לבחינות לקבלת תפקיד בהצגת הסיום. ההצגה הנבחרת היתה הצגה על יוסלה שומכר (פרשה אמיתית שהתרחשה באותם שנים בה נחטף יוסל'ה על ידי סבו החרדי כדי לגדלו כחרדי והמוסד מצא אותו ו"הציל" אותו מציפרני הדת). אני נבחנתי לתפקיד ילד ג', אחד מהילדים החרדים בבית הספר בו למד יוסל'ה. כשהגעתי לבחינה סרבתי להבחן לתפקיד שולי ורציתי את התפקיד הראשי של יוסל'ה. המדריכים אמרו לי שהתפקיד כבר נמסר לתלמיד כיתה ח'. בתמימות אמרתי: "תבחנו אותי ואם אהיה יותר טובה תנו לי את התפקיד". כולם הופתעו מהנחישות, שכן הייתי ילדה שקטה וביישנית, ואיפשרו את הבחינה (המילה אודישן לא היתה קיימת באוצר המילים שלנו. הקפדנו לדבר רק עברית). להפתעתם אכן הייתי טובה בהקראה ואפילו המיועד לתפקיד יוסל'ה ויתר על תפקידו באצילות נפש לנוכח ההופעה המרשימה.

הצגת הסיום הוצגה ברוב עם ובנוכחות ראש עיריית גבעתיים בהצלחה מרובה. לא היה לי כל פחד או התרגשות, שחקתי בהצגה במעין נחישות שנבעה מהנאה מהדבר עצמו, משחק במחזה ולא מהנלווה לו מחיאות כפיים, כבוד, תחרותיות וכד'

שנים אחר כך עוד הצביעו עלי ברחוב וקראו לי יוסל'ה, אך זה כבר לא עניין אותי.

הצגת יוסל'ה לנוכח קהל רב בקייטנה בגבעתיים

מתי נהיו החלומות שלי קטנים? האם הפסקתי לחלום? מתי נהיה לא נעים לחתור ולהשיג אותם? מתי התחלתי לפחוד ולתת לפחד לנהל אותי? מתי איבדתי את החופש שלי?

כך פתחתי במסע להשבת החופש לקראת גיל ה 50.

הצעד הראשון היה להחזיר לעצמי את חוסר הפחד. התחלתי במסע פיזי שקראתי לו "שביל יפה." התחלתי ללכת מביתי צפונה לבד במה שקראתי לו הליכה צבורה. הולכת עד נקודה מסוימת משם חוזרת הביתה בנסיעה ובפעם הבאה נוסעת לנקודה בה עצרתי וממשיכה משם. הגעתי מאוד רחוק במסע הזה בשלב מסויים מקגוויר צורף למשימה כמלווה הוא הסיע אותי לנקודת ההתחלה ובא לאסוף אותי כשסיימתי.

לאט לאט חזרתי לעצמי. הפחדים נשרו ממני כמו נשל. וההנאה מהלבד שבה אלי, ההתפעמות מהטבע, מפריחה עונתית מהים החזירו לי חיות ותעצומות נפש, יצירתיות ושמחה ובעיקר חופש.

שביל יפה

השלב השני היה חיפוש אחר היעוד שלי. עם הפיכתי לאמא הרגשתי שאני מגשימה את יעודי. השקעתי בגידולם ובטיפוחם את כל כוחות היצירה שלי. עתה משבגרו הבנתי שהיעוד שלי השתנה, אבל לא ידעתי מהו. פניתי למאמנת אישית כדי למצוא את המרכז שלי שהלך קצת לאיבוד. בתהליך האימון מצאתי שהקדרות, בה עסקתי בעת גידול הילדים, היתה טובה לשעתה ושאינה מספקת עוד את תשוקותי. מצאתי שהפיסול בו עסקתי כבר כעשר שנים הוא תעודת הזהות החדשה שלי. הגדרתי לעצמי את החלום שלי בפיסול והתחלתי בחתירה להגשמתו.

הזהות הנוספת שהבנתי שאני זקוקה לה בחיי הוא המחקר האקדמי. כמה שנים קודם לכן חזרתי ללימודים האקדמיים והייתי בעיצומו של התואר השני. הזיהוי עד כמה המחקר מספק צורך חשוב אצלי, יִתֵּר את ההססנות שהיתה לי. מכיוון שהבנתי שקריירה אקדמאית סטנדרתית כבר לא תהיה לי מפאת גילי המתקדם, המוטיבציה שלי בלימודים ירדה מאוד. ההבנה של חשיבות העיסוק האינטלקטואלי בחיי, שחררה אותי לעסוק במחקר האקדמי בשל "הדבר" עצמו. לא כאמצעי להשגת משהו שהוא חיצוני לו כמו הכרה, או מעמד אקדמי. גם כאו השגתי עוד דרגת חופש שהייתה לי בילדותי. למדתי וקראתי לא כדי להשיג משהו, אלא מתוך סקרנות וצמא פשוט לידע שיש לרובינו באופן טבעי כילדים.

אלמנט נוסף שאיבדתי עם ההתבגרות הוא המוסיקה. בנעורי המוסיקה היתה חלק חשוב ממני. נהגתי להאזין שעות לרדיו. תכניות על רוק מתקדם בעיקר, מאוחר יותר היה לי פטיפון עם אוסף תקליטים משובח שכלל הרבה רוק מתקדם: Camel, Jethro Tull, King Crimson ישראלים נבחרים: אריק איינשטיין, מתי כספי, שלמה גרוניך, "קצת אחרת", נורית גלרון, קצת מוסיקה קלאסית סונטות של בטהובן בביצוע ארתור רובינשטיין. התקליטים נבחרו בקפידה. כשהוציא אריק איינשטיין את אוסף "ארץ ישראל הישנה והטובה" הוא נדחה מחמת מיאוס. לא מכניסה לאוסף נוסטלגיה או חומרים ממוחזרים.

אחר כך עם הולדת הילדים ומירוץ היומיום, המוסיקה לא נעלמה אמנם מחיי, אבל היה לי פחות פנאי, בעיקר נפשי, להקשבה נקייה למוסיקה. שמעתי אך לא הקשבתי. נהגתי להשמיע לילדים מוסיקה, או לשמוע ברקע תוך כדי עיסוק כלשהו אחר. וכך נעלם הרוק המתקדם מהפלייליסט שלי.

התחלתי במסע להחזרת המוסיקה שאהבתי. תוך כדי המסע גיליתי גם מוסיקה שלא הקשבתי לה בנעורי כמו Fletwood Mac, Genesis ומוסיקה בת זמנינו כמו Okkervil River https://www.youtube.com/watch?v=c2fPeULEzbA&list=PL0A8F68E431016D31&index=1 (להקת אינדי אמריקאית)

המסע הזה אל תוך עצמי, אל נעורי, אל ילדותי, בו בררתי מהם החלקים שאני רוצה לוותר עליהם ואילו חלקים אני רוצה להשיב לעצמי, החזיר לי את החיות, את הקשר הבלתי אמצעי לטבע ואת היצירתיות שבי. כמו כן, חזרתי לעשות את הדברים לשם עצמם ולא מאיזה מניע לא שייך. שבתי להבין את החשיבות בעשייה לא תכליתית כמו בהייה, טיול, צפיה בטבע. זה היה מסע אחורה לא מתוך נוסטלגיה, אותה אני מתעבת, אלא מעין חשבון נפש. וכך הגעתי ליום הולדתי ה 50 בשמחה וחגגתי אותו עם תקוות ומרץ לעתיד.

והחל מגיל 50 לא רק שאני חוגגת את יומהולדתי בשמחה ואולי כפיצוי על ימי ההולדת האבודים של ילדותי, הנהגנו במשפחה את השבומולדת המבורך בו אנחנו חוגגים שבוע שלם את שמחת הנולד.

יומולדת 50 בפריז- יש טוב מזה?

 

 

לדף הרשומה

מסעות

                                                                                                              

הסירה עבורי היא סמל למסע. מחברת שקיבלתי במתנה ממעין בתי מרשת Tiger הדנית.

היום דיברתי עם ראובן, חבר שלי, על העובדה שאני רוצה להכין מצגת על אוסטרליה ולא מצליחה כי קשה לי לוותר על תמונות יפיפיות שאני רוצה להראות לעולם. ראובן , שהוא מאמן מוכשר, ישר שלף תשובה: תבחרי את הסיפור שאת רוצה לספר ואליו תצרפי תמונות.

פטנט מעולה. מייד הכל הסתדר לי ואני רצה לעשות מצגות על אוסטרליה, ניו זילנד, טנזניה, אנגליה וספרד.

מפתיע שזה מתקשר למה שהתחלתי לכתוב היום בבוקר על הבלוג שלי.

איבדתי את המיקוד, אולי את הדרך. לכן אני לא כותבת הרבה בעת האחרונה.

תמיד כשאני מתבלבלת אני מנסה לחזור להתחלה, ובמקרה הזה למה התחלתי לכתוב בלוג. תמיד אהבתי לכתוב. כילדה בכתה א' שרק למדה לכתוב כתבתי סיפור קצר שנכנס לעיתון ביה"ס. תקדים שתלמידת כתה א' כותבת לעיתון. מאז כינו אותי הסופרת הקטנה וחלמתי להיות סופרת. נהגתי לכתוב ספורים ושירים ולהפליג בדמיוני. לימים בלימודי הקולנוע שלי רציתי להיות תסריטאית, אך נסיבות המקצוע לא התאימו לאופיי. אחר כך כתבתי רק בשעות מצוקה שירים, הגיגים, פרקי כאב.

הנסיעה לאוסטרליה היתה המניע לכתיבה. היציאה למסע והרצון שלי לתעד אותו. כמו כן, רציתי לחסוך מעצמי את סיפור אותם סיפורים שוב ושוב. התקשורת עם אנשים בכתיבה היא עמוקה יותר, אך יחד עם זאת בלוג אינו מחייב ולכן משחרר מאוד. מוריד מחסומים של ביקורתיות יתר ומהווה מקלט טוב לפרפקציוניסטים.

אני רוצה לחזור אל ההתחלה. לכתוב לשם הכתיבה לכתוב על נושאים שהניעו אותי לפתוח את הבלוג. מסעות בארץ ובעולם אל עצמי וממני.

אני אוהבת מסעות לא טיולים. אמנם עשיתי גם כאלה תאילנד ב 9 ימים. טיסות מקצה לקצה טעימות מכל מקום. בהילות, קצב, שיאים בלבד. המסע לאוסטרליה התאפיין במתינות. לא צריך להספיק כלום. יש זמן להשתהות, לעכל, לנסות להבין. אני אוהבת לטייל בקצב נשימה, בקצב הליכה.

מאז עשינו עוד מסעון ספארי בטנזניה, מסע בדרום אנגליה, ומסע בצפון ספרד.  כשאני נוסעת במסע כזה נושם ומתפעם אני בעצם נוסעת לתוך עצמי. לחלקים הרדומים שלי שבשגרה לא תמיד יש להם מקום. כל החושים שלי מתחדדים, ואיתם גם הנפש. היציאה מאיזור הנוחות מהאוטומטים שיש לי אינספור כמותם, מעירה את היצירתיות פותחת את הלב ואני שבה לארץ מלאה ברעיונות ובאהבה.

אמנם המסעות מסייעים לי להתאוורר ולהתחדש, אך הם אינם יוצרים שינוי רדיקלי או בריחה ממשהו. שכן לכל מקום שאני נוסעת אליו אני קודם כל לוקחת את עצמי. אי אפשר להשאיר אותי בארץ, אפשר רק לחלץ מהעצמי את הסקרנות, את אהבת האדם, את הקרבה לטבע, את היצירתיות.

 

לדף הרשומה

חשבון נפש

השנה נפרדתי מחברה. או נכון יותר היא נפרדה ממני והחלטתי להרפות. הסיפור הוא סיפור של אי הבנה בבסיסו, אבל יש דברים שאי אפשר להסביר.

חברת נפש שלי מזה שנים רבות. עברנו הרבה מהלכים משותפים בחיים.

היא סבלה מעודף משקל עוד לפני שזאת הפכה לבעיה גדולה שלי. יחד הלכנו לתכנית הרזיה ששינתה את חייה אבל לא את שלי. אני ממשיכה לשאת את המשקל העודף והיא הצליחה להפטר ממנו. למרות זאת המשכנו להיות חברות למאבק המתמיד באוכל, במשקל, כל אחת בדרכה, אבל עם הבנה הדדית רבה.

חלקנו חוויות זוגיות, משפחה וגידול ילדים.

למרות שאנחנו מאוד שונות אחת מהשניה מצאנו שפה משותפת והיינו אוזן קשבת אחת לשניה.

מתישהוא משהו התקלקל . כמו החמיץ. פתאום היא הפסיקה להאמין שאני רוצה בחברתה, התחילה לספור כמה פעמים באתי, התקשרתי וכו' אני מצידי התחלתי "להוכיח".

חברות אינה נושאת את עצמה אם אין אמונה, וכמובן שככל שניסיתי להוכיח יותר שאני חברה כך היא האמינה לי פחות. לבסוף ניתקה קשר, הפסיקה לענות לשיחות שלי ואני בחרתי להרפות, לשחרר. משנכשלתי להפגין את רצוני בחברותינו החלטתי להרפות ולהניח לה.

ולחברתי אומר ביום חשבון הנפש הזה:

אני מצטערת אם פגעתי, העלבתי, נתתי לך להרגיש לא רצויה. זאת לא היתה כוונתי. כיוון שלא הצלחתי להעביר את כוונתי הנחתי  לך. מקווה שתוכלי למצוא מנוח לנפשך ושלא יהיה בך כעס או עלבון.

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

היום הראשון

היום הראשון של הקמינו הוא יום ללא הליכה וללא רכיבה. קיבלנו המלצה מקספר, סוכן הנסיעות, לא לרכב באיזור כי הוא מאוד הררי ותלול ומאוד בוצי בגלל הגשם שירד. אנחנו מחליטים לא לפספס את החלק היפה הזה ומטיילים בו בנהיגה במכונית.

אני נוהגת בכביש מפותל והררי בפירנאים לעיתים מטפטף, לפעמים ערפל כבד ואני נוהגת במכונית עם גיר ידני ומתרגלת לאט לאט. רואים הרבה הולכים בקמינו, קצת מקנאים. מקגוויר כולו מוכן למשימה. הוא התכונן גופנית ונפשית לרכיבה קשה. מעין לא רכבה הרבה, אבל מאוד רוצה כבר לרכב. ואילו אני, עשיתי הכנה עם חברתי איטה בהליכות בים כדי להיות קצת בכושר. כולנו רוצים כבר להתחיל את המסע שבשבילו הגענו עד הלום.

לי ברור שלא אוכל ללכת את כל מסלול הרכיבה. לרוכבים מתוכננת רכיבה של 30-40 ק"מ ביום. מקריאת עדויות של הולכים הבנתי שאנשים צעירים בכושר הולכים כ 20 ק"מ ביום. אני מקווה להצליח ללכת 5, אבל אנחנו עוד לא שם. אני מצליחה להנות מהנוף ההררי והגשום של הפירנאים וגם מעין ושי.

אנחנו מוותרים על נטייתינו להיות משימתיים. מוותרים על הרצון להתחיל כבר את הקמינו, לגלות איך הוא, להיות חלק מהאירוע הזה, להנות, לחוות, לעשות מאמץ גופני.

הדרך יפיפיה ומוציאה מאיתנו קריאות התפעלות. אנחנו רואים כל הדרך הולכים ומעט רוכבי אפניים עם סמל הצדפה. גם על הדרך יש שלטים וסימני דרך עם סמל הצדפה, שהוא הסמל של הקמינו.

אני נוהגת מעין מצלמת

גשם וערפל בפירנאים

הולך בקמינו עם מעיל גשם לתיק

נוף אנושי טיפוסי

הכוכב של הקמינו בעיר רוזנווייס

חוצים את הגבול לצרפת לעיירה ממנה מתחיל הנתיב הצרפתי של הקמינו. איזה כיף לחצות גבול בין מדינות ללא ביקורת גבולות. מרגישים במעבר רק על ידי שינוי השפה בשלטים מספרדית לצרפתית.

היום הראשון מתחיל כטיול חו"ל סטנדרטי, אבל אני כבר מבינה שנעבור מסע גופני ונפשי.

שיעור שני בקמינו: סבלנות ואורך רוח משתלמים.

לכל דבר עת וזמן לכל חפץ. אם מחכים לזמן הנכון לעשות דברים נהנים כפליים.

 

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף
12345
קוביית רשימת הרשומות
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל יפה49 אלא אם צויין אחרת