11
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

בגלל המלחמה ההיא.

עוד יום כיפורים עבר. עוד יום שקט של מחשבות זכרונות וכאב.

בימים שלפני, בימים שאחרי...מקרינים סרטים מן הארכיון

כאלה שהעלו אבק, שכריכתם הצהיבה.

לא, אין בי כוחות נפשיים לשבת מול המרקע ולסובב חרב אל תוך לבי.

איני מסוגלת לשמוע על סיפורי הגבורה.

איני מסוגלת לראות טנקים שועטים קדימה.

כוחות מסתערים.

אלונקות  עם פצועים, מנות דם ורופאים מתרוצצים.

איני יכולה לראות מטוסים חגים

ובעיקר את ההליקופטרים המחלצים עוד ועוד פצועים מהשטח.

46 שנה של זכרונות פרטיים וכאב עמוק, הם די והותר.

כבר בימים של הכנות ליום הכפורים, גופי צועק, נפשי כבויה.

מעטים נותרו איתי מאותם הימים שזוכרים את סיפור חיי.

הקרובים ביותר מתרחקים, לא נוגעים.

אחרים אומרים מילת השתתפות ושולחים חיבוק.

ויש הרבה הרבה חדשים שאפילו אינם יודעים קצה של חוט, על אותם ימים נוראיים.

אבל אני איני שוכחת פרט ולו הקטן ביותר.

הצריבה עמוקה כל כך שהולכת איתי חרש כל השנה, כל הזמן ולכל מקום.

מתכנסת בעצמי, כבר לא משתפת איש.

הבנות הודפות כל מידע על אותם הימים. מעולם לא שאלו, לא רצו לשמוע.

נותרתי כל כך לבד לאורך כל הדרך.

בחרתי בדמעות כשחרור לכאב הפנימי. הן שמסייעות במעט לנקות שכבה של זכרונות עמוקים שהשתרשו חזק ולא מרפים.

הן שמאפשרות לי לשאת את הכאב מבלי לשתף.

יום הכיפורים של שנת 73 הפך עבורי לסמל של שער כבד, כהה, עבה ואטום.

שער בו השארתי מאחורי את חיי הקודמים חיי התום ,הנעורים, ויצאתי לחיים אחרים רצופי קשיים.

גדלתי בבית של אב ניצול שואה שעטף אותי בחום ואהבה ולא הכין אותי לקוצים שבדרך, לטפס בסולמות חבלים, ליפול על אבנים.

צבעתי בדימיוני הפורה, הכל בורוד עם שושנים.

אבל התמונה נצבעה בצבעים אחרים, כל כך שונים מהמקור

והפכה ליצירה אחרת, קרה, זרה וכואבת.

 

לדף הרשומה

קבוצת הסבתות החיפאיות - במלאות שנה להיווסדה.

שנה חלפה מאז הפעם הראשונה בה נפגשנו בגן הציבורי, ישובות במעגל, מתחת לעצים ירוקים רחבי צמרת.

עורכות היכרות, מביטות זו בזו, מנסות לזכור שמות,

מקשיבות, מחפשות פנים מוכרות. הקמתי את הקבוצה החיפאית ויצאתי לדרך לא ברורה, לא ידועה, לא הכרתי אף אחת מהנוכחות.

סיפור ההתחלה הינו כאן http://www.tapuz.co.il//blogs/viewentry/7448942

עברנו הרבה במהלך השנה. לבטים, ניסיונות, עד אשר הגענו ליציבות, עם אלה שבחרו להגיע בקביעות, שהראו ענין ומחוייבות.

הגענו לגיבוש עם כללים,הבנות ותיאום ציפיות.

הבנו שאנחנו רוצות להיות חברות, להכיר ולתמוך, לשתף ולהקשיב, להיפגש ובין לבין לשמור על קשר רציף באמצעות קבוצת הוואטצאפ הפעילה 24/7. 

שם אנו חולקות מחשבות, מברכות, משתפות באירועים או בהמלצות על סרטים שבועיים (תודה לשלייקס)......

כאשר נשים נפגשות, נופלות כל המחיצות. השיחות פתוחות, ספר החיים נפתח לרווחה, מספרות, חולקות, משתפות, מתקרבות.

המיפגשים הפכו חמים ומרגשים. הרבה חיבוקים ומילות געגועים.

השולחן המשותף תמיד מפתיע בצלחות צבעוניות ומושקעות, ירקות בריאים, פירות העונה ואיך אפשר ללא מאפים מגוונים.

הקפה הוא מצרך מבוקש בכל מיפגש, ומלווה כל אחת מאיתנו לשיח אישי או הקבוצתי.

למדנו להנות מתרומתן של חברות לתוכן הפגישות. רבות כותבות, אחרות נוסעות בעולם ומדווחות, כאלו עם ניסיון בהנחיית קבוצות.

האחת, צלמת חדת עין, המנציחה כל פגישה ופגישה. האחרת חדת לשון, עוד אחת עם הומור מפולפל.

כל אחת עולם ומלואו שהביאה עימה חלק צבעוני ומשמעותי לפאזל הזה שהפך אותנו לקבוצה מגוונת, מיוחדת ומגובשת.

חלפה שנה +, אני מביטה לאחור וחושבת, עד כמה ההעזה שלי היתה מעצימה ומרוממת.

כיצד לקחתי הזדמנות להגשמת חלום.

כיצד הפכתי את הפרישה הכל כך מתישה, מכאיבה והרסנית

לצמיחה מחודשת וצעידה אל הלא ידוע

שהביאה עימה הפתעות רבות כל כך.

אין זה מובן מאליו. לצאת מן החושך אל האור.

המחשבות שהציפו אותי, השאלות שנשאלו ונותרו ללא מענה.

מה עכשיו? היכן אניח את כל הניסיון? מה יהא על כל התארים והלימודים כל החיים?

ומה עם הנחיית הקבוצות שכל כך אהבתי? ואיך יראו החיים מעכשיו? איך?

ואז.......יום אחד הגיחה קרן אור ונגעה בי.

לא איפשרתי לה להיעלם. תפסתי אותה בכל הכח, טיפסתי עליה ורכבתי עימה לעבר האופק הכחול המואר!

לדף הרשומה

לזכרם - הרהורים ביום הזכרון

08/05/2019

 

 

 

שנת 2019 יום הזכרון

הנר דולק בפינת הזכרון הפרטית שלנו

לנו לא צריך להזכיר.

רבים נוהרים לבתי הקברות הצבאיים להתייחד עם האהובים שאינם

צפיפות רבה, המון זורם בכיוון אחד כשזר פרחים בידיו.

חיילים במדים, מתקבצים כנציגי היחידות ליד הקברים העצובים,

כשמעט צבעוניות של פרחים, מנסה להחיותם. 

בכניסה מחלקים בקבוקי מים קרים.

דגלים מתנופפים ברוח.

הבמה המרכזית מוכנה לקראת נציג הציבור הבכיר שישא דברים

והרב הצבאי שיקרא "אל מלא רחמים".

נזכרת בחברים שנדמו באותה מלחמה ארורה.

בעוד ועוד צעירים שקיפחו חייהם למען המדינה.

למענינו החיים כאן מתוך בחירה ואהבה.

כי "אין לי ארץ אחרת, גם אם אדמתי בוערת".

בית הקברות הצבאי הוא שונה ואחר

מן גן ילדים/בית ספר יסודי... שכזה.

פרחים, בובות וחפצים אהובים כל כך

על הצעירים שהלכו ולא חזרו.

כל משפחה מנציחה בדרכה המיוחדת,

את הבן/הבת האהובים והבלתי נשכחים

שמאז לכתם, השתנו לחלוטין החיים.

האור בבית כבה, השמחה נותרה מחוץ לדלת

אפילו דרך חור המנעול -  אינה חודרת.

חושך ועצב הן התפריט היומיומי

כי כשילד חסר, הצחוק השמחה והדאגה -

מפנים מקומם לכאב עמוק, דכדוך ואפלה.

תמונת החיים משתנה

לעולם...תהיה שונה משפחה שכולה! 

×?מ×?× ×? קש×?ר×?

"כשהלב בוכה, רק אלוהים שומע."

 

×?×?צא×? ×?מ×?× ×? ×¢×?×?ר ×?מ×?× ×?×? ל×?×?ם ×?×?×?×?ר×?ן

 

לדף הרשומה

זכריה באומל ז"ל - החייל שלא חזר, החייל שהוחזר

 זו הידיעה המפתיעה שהתנוססה ברשת -

"מדובר צה"ל נמסר כי גופתו של זכריה באומל ז"ל, הוחזרה לישראל במסגרת מבצע מודיעיני בשם "זמר נוגה",

שארך חודשים והסתיים בימים אלה. הודעה נמסרה למשפחת באומל ולמשפחות שני הנעדרים הנוספים מסולטן יעקוב. "

הרגע המצמרר שבו הודיע ראש אכ"א לאימו של באומל ז"ל: "זכריה פה, הבאנו אותו הביתה"

״למה באת אלי פתאום בצהריים? יש חדש?", שאלה אימו של זכריה באומל ז"ל את אלוף מוטי אלמוז שהגיע להודיע לה על השבת גופת בנה, 37 שנים לאחר קרב סולטאן יעקוב • האם וילדיה עודכנו בפרטים וסופר להם כי נמשכים מאמצי צה"ל להשיב גם את שני הנעדרים הנוספים • 

 

 

גופתו של רס"ל זכריה באומל, שנעדר מאז קרב סולטאן יעקוב בשנת 1982,

הובאה השבוע לישראל במבצע שזכה לכינוי "זמר נוגה".

הרב הצבאי הראשי אימת אתמול את זיהויו של באומל וקבע את מותו. 

נולד בברוקלין, בנם הצעיר של יונה ומרים ואח לשמעון ואסנה.    (ויקיפדיה)

באומל למד עד גיל עשר בבית-ספר יהודי בבורו פארק.  המוכר בשם ישיבת עץ חיים.

בשנת 1970 עלתה משפחת באומל לישראל, לקריית חיים. באומל למד בבית ספר ממלכתי-דתי ואחר כך עבר לישיבה התיכונית-מדרשיית "נועם" בפרדס חנה.

לאחר סיום הלימודים בחר באומל לשרת בצה"ל במסגרת הישיבות ההסדר.

הוא חילק את זמנו בין ישיבת הר עציון באלון שבות ובין שירות קרבי בחיל השיריון, בו הפך במשך הזמן למפקד טנק.

באומל מונה בישיבה ליועץ לתלמידים אמריקאים שהגיעו לישיבה ונזקקו לסיוע בהסתגלות לתוכנית הלימודים.

                                                                                               

בזמן מלחמת לבנון הראשונה היה באומל קרוב לסיום שירותו הצבאי.

באומל התקבל לאוניברסיטה העברית בירושלים, ותכנן ללמוד לקראת תואר בפסיכולוגיה. בנוסף, בקיץ 1982 התקבל לעבודה כמדריך קבוצות נוער מחו"ל המגיעות באמצעות הסוכנות היהודית.

באומל לחם בקרב סולטאן יעקוב, ב-11 ביוני 1982. בקרב שנערך מספר שעות לפני הפסקת האש, נהרגו 20 חיילים ישראלים ורבים נפצעו. בסיום הקרב, שלושה חיילים - באומל, יהודה כץ וצבי פלדמן - הוכרזו כנעדרים. בדבריו האחרונים של זכריה באומל להוריו, שנכתבו על-גבי גלויה זמן קצר לפני הקרב, הוא בקש מספר פריטים אישיים וסיים במילות הרגעה להוריו המודאגים: "אל תדאגו, הכל בסדר, אך נראה שלא אבוא הביתה בקרוב".

מאז הכרזתו של באומל כנעדר נסעו בני משפחתו ברחבי העולם, עוקבים אחר כל פיסת מידע שיכולה להוביל לסיום הפרשה עבורם ועבור משפחות הנעדרים הנוספים מהקרב.

לאחר הסכמי אוסלו הועברה על ידי יאסר ערפאת חצי דיסקית זיהוי של החייל זכריה באומל.

בשנת 2004 החליט הרב הראשי הצבאי - הרב ישראל וייס להכריז על שלושת הנעדרים כ"חללים שמקום קבורתם לא נודע", אולם בעקבות מאבק המשפחות, נמנע המהלך.

בשבועות תשס"ט (2009) נפטר יונה באומל, אביו של זכריה

ב-18 בדצמבר 2010 דיווח העיתון "ג'ואיש כרוניקל" כי ברשות ממשלת בריטניה דיווח משגריר בריטניה בסוריה, איוור לוקאס, שכלל עדות על שביית החיילים בידי הכוחות הסוריים

ב־3 באפריל 2019 ( אמש) פורסם שזמן קצר קודם לכן הובאה גופתו לישראל בפעילות מבצעית חסויה בשם "זמר נוגה", שבמסגרתה הועברה גופתו דרך מדינה שלישית. על פי דיווח באל-ערביה,   רוסיה היא זו שהעבירה את הגופה לידי הישראלים.

 

37 שנים חלפו מאז אותו הקרב בסולטן יעקוב.

שנים שלא שכחנו. שלא פסקנו לחשוב כיצד להביא מזור למשפחה שאיבדה את היקר לה מכל. את הבן שיצא ולא חזר!

הזכרונות מכים בי.

אני יושבת במשרד שלי, בקונסוליה הישראלית בניו יורק. מול מסך מחשב. מתח ומשימות בלי סוף.

בתפקיד - עוזרת קונסול.     בסמוך למשרדו של הקונסול הכללי.

יום אחר יום, שומעת את צעדיהם של הורי זכריה ז"ל מהלכים במסדרונות הקונסוליה.

מתדפקים על כל דלת אפשרית.

דלתות נסגרות. שיחות נערכות.

הרבה רגישות כלפי הזוג הזה.

הרבה חמלה וכאב

תחושה של מבוכה רבה.

הזכרונות הכואבים הללו מלווים אותי למעלה מ-30 שנה.

והנה אמש........חדשות........תדהמה.

ושוב שומעת את צעדיו של אבא יונה באומל, האיש הגבוה המדבר במבטא אמריקאי כבד

שוב אני רואה את אשתו מתלווה אליו.

שוב זולגות הדמעות.

מה נאמר להם היום שלא אמרנו? כשאין מידע חדש.

איך נוכל שלא להביט בעינהם המודאגות מבלי להזיל דמעות.

יונה, האב המסור, הכואב, עזב אותנו ב-2009 מבלי שמצא מנוחה לנפשו

ולא זכה לדעת שבנו מובא היום לקבר ישראל.

מרים תעמוד שם בלעדיו, ליד הקבר הפתוח

והיא אם שבעת כאב ושנים של סבל ודאגה.

דמעות של כאב וסיפוק מעורבות להן יחדיו.

יהי זכרך ברוך, חייל לוחם שלנו.

נוח בשלום על משכבך.

 

 

לדף הרשומה

אשה זרה

היא עלתה לאוטובוס העמוס נוסעים. אוטובוס כפול העושה דרכו מהדרום לתל אביב.

המושבים כולם תפוסים.

היא נכנסת ומפסלת דרכה, שונה כל כך, אחרת.  מנסה לתמוך עצמה בעמוד. צפורניה שחורות משחור, ראשה עטוף בכובע צמר ועליו הכובע של המעיל המזוהם

שכבות של בגדים זה מעל זה. תיק מזוהם עוד יותר מבד שלא ראה כביסה שנים.

מחזירה אותי למראות ההומלסים של ניו יורק........השוכבים כל אחד על ספסל משלו, טובעים בערמות סחבות, שאריות אוכל, קופסאות ריקות ואוספים מפחי הזבל.

זכרונות חיי בעיר הגדולה, פגישה בפעם הראשונה עם העוני, השונות, הזוהמה הלא מוכרת.

מבטה ננעץ באשה מדושנת, מאופרת היטב, שיערה בלונדיני. יושבת בסמוך לבעלה.

היא מביטה בה וממלמלת בשפתיה.

נראית כועסת.

מאיימת.

מי את אשה? מאין את באה ולאן את נוסעת?

מביטה בך בזהירות, לא ליצור איתך קשר עין. לא להביך אותך.

את מעוררת בי מחשבות, חמלה, שאלות.

מגלה טבעות זהב על אצבעותיך המזוהמות

נעלים חדשות על רגליך הרזות.

כל כך הרבה ניגודים באשה צנומה אחת.

מי בטוב ליבו נתן לך את אלה?

היכן את מניחה ראשך בלילה?

האם את בדרכך לקבץ נדבות?

שמיכה מגולגלת בידיך וגם היא שחורה משחור.

המושב מולי מתפנה ואת מתיישבת.

הנהג עוצר עצירת פתאום מהירה וחדה

ואני "עפה" לכיוונך.

את עוצרת אותי בידיך השחורות ואומרת לי

"הכל בסדר אהובה...הכל בסדר".

קולך נשמע לראשונה.

עדין ורך.

אני מהרהרת בך כבר שבועות מספר מהיום בו נפגשו מבטינו.

לו רק הייתי פוגשת בך שוב הייתי רוצה לאפשר לך לרחוץ את גופך במים חמים וסבון מריח.

לתת לך מבגדיי שבארון

לחמם את גופך במעיל חם של חורף

מושכת את צפורניך בלק כדי שתרגישי טוב עם עצמך.

נותנת לך אחד מהכובעים והצעיפים שסרגתי.

איפה את אשה צנומה עם המבט החודרני?

היכן את מבלה שעותיך בזמן שאני כאן בביתי החם?

  

לדף הרשומה
12345
קוביית קוד חופשי

Profile Visitor Map - Click to view visits
ארכיון פוסטים
נקה
קוביית רשימת הרשומות
קוביית רשימת הרשומות
קוביית קוד חופשי
free counters
קוביית קוד חופשי
em>http://tuesdaytrio.blogspot.com/" target="_blank">http://i767.photobucket.com/albums/xx311/daillyg/GDTbadge.jpg />" border="0" alt=" Tuesday Trio - Sketch & Challenge Blog "> /><>
קוביית קוד חופשי
 Tuesday Trio - Sketch & Challenge Blog
קוביית קוד חופשי

Profile Visitor Map - Click to view visits
ארכיון פוסטים
נקה
קוביית רשימת הרשומות
קוביית רשימת הרשומות
קוביית קוד חופשי
free counters
קוביית קוד חופשי
em>http://tuesdaytrio.blogspot.com/" target="_blank">http://i767.photobucket.com/albums/xx311/daillyg/GDTbadge.jpg />" border="0" alt=" Tuesday Trio - Sketch & Challenge Blog "> /><>
קוביית קוד חופשי
 Tuesday Trio - Sketch & Challenge Blog
קוביית קוד חופשי

Profile Visitor Map - Click to view visits
ארכיון פוסטים
נקה
קוביית רשימת הרשומות
קוביית רשימת הרשומות
קוביית קוד חופשי
free counters
קוביית קוד חופשי
em>http://tuesdaytrio.blogspot.com/" target="_blank">http://i767.photobucket.com/albums/xx311/daillyg/GDTbadge.jpg />" border="0" alt=" Tuesday Trio - Sketch & Challenge Blog "> /><>
קוביית קוד חופשי
 Tuesday Trio - Sketch & Challenge Blog
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל גלשי אלא אם צויין אחרת