11
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

לזכרם - הרהורים ביום הזכרון

08/05/2019

 

 

 

שנת 2019 יום הזכרון

הנר דולק בפינת הזכרון הפרטית שלנו

לנו לא צריך להזכיר.

רבים נוהרים לבתי הקברות הצבאיים להתייחד עם האהובים שאינם

צפיפות רבה, המון זורם בכיוון אחד כשזר פרחים בידיו.

חיילים במדים, מתקבצים כנציגי היחידות ליד הקברים העצובים,

כשמעט צבעוניות של פרחים, מנסה להחיותם. 

בכניסה מחלקים בקבוקי מים קרים.

דגלים מתנופפים ברוח.

הבמה המרכזית מוכנה לקראת נציג הציבור הבכיר שישא דברים

והרב הצבאי שיקרא "אל מלא רחמים".

נזכרת בחברים שנדמו באותה מלחמה ארורה.

בעוד ועוד צעירים שקיפחו חייהם למען המדינה.

למענינו החיים כאן מתוך בחירה ואהבה.

כי "אין לי ארץ אחרת, גם אם אדמתי בוערת".

בית הקברות הצבאי הוא שונה ואחר

מן גן ילדים/בית ספר יסודי... שכזה.

פרחים, בובות וחפצים אהובים כל כך

על הצעירים שהלכו ולא חזרו.

כל משפחה מנציחה בדרכה המיוחדת,

את הבן/הבת האהובים והבלתי נשכחים

שמאז לכתם, השתנו לחלוטין החיים.

האור בבית כבה, השמחה נותרה מחוץ לדלת

אפילו דרך חור המנעול -  אינה חודרת.

חושך ועצב הן התפריט היומיומי

כי כשילד חסר, הצחוק השמחה והדאגה -

מפנים מקומם לכאב עמוק, דכדוך ואפלה.

תמונת החיים משתנה

לעולם...תהיה שונה משפחה שכולה! 

×?מ×?× ×? קש×?ר×?

"כשהלב בוכה, רק אלוהים שומע."

 

×?×?צא×? ×?מ×?× ×? ×¢×?×?ר ×?מ×?× ×?×? ל×?×?ם ×?×?×?×?ר×?ן

 

לדף הרשומה

זכריה באומל ז"ל - החייל שלא חזר, החייל שהוחזר

 זו הידיעה המפתיעה שהתנוססה ברשת -

"מדובר צה"ל נמסר כי גופתו של זכריה באומל ז"ל, הוחזרה לישראל במסגרת מבצע מודיעיני בשם "זמר נוגה",

שארך חודשים והסתיים בימים אלה. הודעה נמסרה למשפחת באומל ולמשפחות שני הנעדרים הנוספים מסולטן יעקוב. "

הרגע המצמרר שבו הודיע ראש אכ"א לאימו של באומל ז"ל: "זכריה פה, הבאנו אותו הביתה"

״למה באת אלי פתאום בצהריים? יש חדש?", שאלה אימו של זכריה באומל ז"ל את אלוף מוטי אלמוז שהגיע להודיע לה על השבת גופת בנה, 37 שנים לאחר קרב סולטאן יעקוב • האם וילדיה עודכנו בפרטים וסופר להם כי נמשכים מאמצי צה"ל להשיב גם את שני הנעדרים הנוספים • 

 

 

גופתו של רס"ל זכריה באומל, שנעדר מאז קרב סולטאן יעקוב בשנת 1982,

הובאה השבוע לישראל במבצע שזכה לכינוי "זמר נוגה".

הרב הצבאי הראשי אימת אתמול את זיהויו של באומל וקבע את מותו. 

נולד בברוקלין, בנם הצעיר של יונה ומרים ואח לשמעון ואסנה.    (ויקיפדיה)

באומל למד עד גיל עשר בבית-ספר יהודי בבורו פארק.  המוכר בשם ישיבת עץ חיים.

בשנת 1970 עלתה משפחת באומל לישראל, לקריית חיים. באומל למד בבית ספר ממלכתי-דתי ואחר כך עבר לישיבה התיכונית-מדרשיית "נועם" בפרדס חנה.

לאחר סיום הלימודים בחר באומל לשרת בצה"ל במסגרת הישיבות ההסדר.

הוא חילק את זמנו בין ישיבת הר עציון באלון שבות ובין שירות קרבי בחיל השיריון, בו הפך במשך הזמן למפקד טנק.

באומל מונה בישיבה ליועץ לתלמידים אמריקאים שהגיעו לישיבה ונזקקו לסיוע בהסתגלות לתוכנית הלימודים.

                                                                                               

בזמן מלחמת לבנון הראשונה היה באומל קרוב לסיום שירותו הצבאי.

באומל התקבל לאוניברסיטה העברית בירושלים, ותכנן ללמוד לקראת תואר בפסיכולוגיה. בנוסף, בקיץ 1982 התקבל לעבודה כמדריך קבוצות נוער מחו"ל המגיעות באמצעות הסוכנות היהודית.

באומל לחם בקרב סולטאן יעקוב, ב-11 ביוני 1982. בקרב שנערך מספר שעות לפני הפסקת האש, נהרגו 20 חיילים ישראלים ורבים נפצעו. בסיום הקרב, שלושה חיילים - באומל, יהודה כץ וצבי פלדמן - הוכרזו כנעדרים. בדבריו האחרונים של זכריה באומל להוריו, שנכתבו על-גבי גלויה זמן קצר לפני הקרב, הוא בקש מספר פריטים אישיים וסיים במילות הרגעה להוריו המודאגים: "אל תדאגו, הכל בסדר, אך נראה שלא אבוא הביתה בקרוב".

מאז הכרזתו של באומל כנעדר נסעו בני משפחתו ברחבי העולם, עוקבים אחר כל פיסת מידע שיכולה להוביל לסיום הפרשה עבורם ועבור משפחות הנעדרים הנוספים מהקרב.

לאחר הסכמי אוסלו הועברה על ידי יאסר ערפאת חצי דיסקית זיהוי של החייל זכריה באומל.

בשנת 2004 החליט הרב הראשי הצבאי - הרב ישראל וייס להכריז על שלושת הנעדרים כ"חללים שמקום קבורתם לא נודע", אולם בעקבות מאבק המשפחות, נמנע המהלך.

בשבועות תשס"ט (2009) נפטר יונה באומל, אביו של זכריה

ב-18 בדצמבר 2010 דיווח העיתון "ג'ואיש כרוניקל" כי ברשות ממשלת בריטניה דיווח משגריר בריטניה בסוריה, איוור לוקאס, שכלל עדות על שביית החיילים בידי הכוחות הסוריים

ב־3 באפריל 2019 ( אמש) פורסם שזמן קצר קודם לכן הובאה גופתו לישראל בפעילות מבצעית חסויה בשם "זמר נוגה", שבמסגרתה הועברה גופתו דרך מדינה שלישית. על פי דיווח באל-ערביה,   רוסיה היא זו שהעבירה את הגופה לידי הישראלים.

 

37 שנים חלפו מאז אותו הקרב בסולטן יעקוב.

שנים שלא שכחנו. שלא פסקנו לחשוב כיצד להביא מזור למשפחה שאיבדה את היקר לה מכל. את הבן שיצא ולא חזר!

הזכרונות מכים בי.

אני יושבת במשרד שלי, בקונסוליה הישראלית בניו יורק. מול מסך מחשב. מתח ומשימות בלי סוף.

בתפקיד - עוזרת קונסול.     בסמוך למשרדו של הקונסול הכללי.

יום אחר יום, שומעת את צעדיהם של הורי זכריה ז"ל מהלכים במסדרונות הקונסוליה.

מתדפקים על כל דלת אפשרית.

דלתות נסגרות. שיחות נערכות.

הרבה רגישות כלפי הזוג הזה.

הרבה חמלה וכאב

תחושה של מבוכה רבה.

הזכרונות הכואבים הללו מלווים אותי למעלה מ-30 שנה.

והנה אמש........חדשות........תדהמה.

ושוב שומעת את צעדיו של אבא יונה באומל, האיש הגבוה המדבר במבטא אמריקאי כבד

שוב אני רואה את אשתו מתלווה אליו.

שוב זולגות הדמעות.

מה נאמר להם היום שלא אמרנו? כשאין מידע חדש.

איך נוכל שלא להביט בעינהם המודאגות מבלי להזיל דמעות.

יונה, האב המסור, הכואב, עזב אותנו ב-2009 מבלי שמצא מנוחה לנפשו

ולא זכה לדעת שבנו מובא היום לקבר ישראל.

מרים תעמוד שם בלעדיו, ליד הקבר הפתוח

והיא אם שבעת כאב ושנים של סבל ודאגה.

דמעות של כאב וסיפוק מעורבות להן יחדיו.

יהי זכרך ברוך, חייל לוחם שלנו.

נוח בשלום על משכבך.

 

 

לדף הרשומה

אשה זרה

היא עלתה לאוטובוס העמוס נוסעים. אוטובוס כפול העושה דרכו מהדרום לתל אביב.

המושבים כולם תפוסים.

היא נכנסת ומפסלת דרכה, שונה כל כך, אחרת.  מנסה לתמוך עצמה בעמוד. צפורניה שחורות משחור, ראשה עטוף בכובע צמר ועליו הכובע של המעיל המזוהם

שכבות של בגדים זה מעל זה. תיק מזוהם עוד יותר מבד שלא ראה כביסה שנים.

מחזירה אותי למראות ההומלסים של ניו יורק........השוכבים כל אחד על ספסל משלו, טובעים בערמות סחבות, שאריות אוכל, קופסאות ריקות ואוספים מפחי הזבל.

זכרונות חיי בעיר הגדולה, פגישה בפעם הראשונה עם העוני, השונות, הזוהמה הלא מוכרת.

מבטה ננעץ באשה מדושנת, מאופרת היטב, שיערה בלונדיני. יושבת בסמוך לבעלה.

היא מביטה בה וממלמלת בשפתיה.

נראית כועסת.

מאיימת.

מי את אשה? מאין את באה ולאן את נוסעת?

מביטה בך בזהירות, לא ליצור איתך קשר עין. לא להביך אותך.

את מעוררת בי מחשבות, חמלה, שאלות.

מגלה טבעות זהב על אצבעותיך המזוהמות

נעלים חדשות על רגליך הרזות.

כל כך הרבה ניגודים באשה צנומה אחת.

מי בטוב ליבו נתן לך את אלה?

היכן את מניחה ראשך בלילה?

האם את בדרכך לקבץ נדבות?

שמיכה מגולגלת בידיך וגם היא שחורה משחור.

המושב מולי מתפנה ואת מתיישבת.

הנהג עוצר עצירת פתאום מהירה וחדה

ואני "עפה" לכיוונך.

את עוצרת אותי בידיך השחורות ואומרת לי

"הכל בסדר אהובה...הכל בסדר".

קולך נשמע לראשונה.

עדין ורך.

אני מהרהרת בך כבר שבועות מספר מהיום בו נפגשו מבטינו.

לו רק הייתי פוגשת בך שוב הייתי רוצה לאפשר לך לרחוץ את גופך במים חמים וסבון מריח.

לתת לך מבגדיי שבארון

לחמם את גופך במעיל חם של חורף

מושכת את צפורניך בלק כדי שתרגישי טוב עם עצמך.

נותנת לך אחד מהכובעים והצעיפים שסרגתי.

איפה את אשה צנומה עם המבט החודרני?

היכן את מבלה שעותיך בזמן שאני כאן בביתי החם?

  

לדף הרשומה

הסרט "להיות אסטריד"

הסרט "להיות אסטריד"  מספר את סיפור חייה של אסטריד לינדגרן, סופרת הילדים  שכתבה את ״בילבי״.

כנערה מתבגרת בת 16, מתגלה כישרון הכתיבה שלה והיא נשלחת לעבוד בעיתון הכפר. אהבתם האסורה של אסטריד ועורך העיתון הנשוי והתוצאות הבלתי נמנעות

יביאו את השניים לעמוד בפני החלטות קשות.

אסטריד מחליטה ללדת את התינוק בעיר רחוקה ולמסור אותו לאימוץ עד אשר המאהב שלה, הנשוי לאחרת יסיים את מערכת יחסיו הקודמת ואז הבטיח לה...ינשא לה והם יגדלו את ילדם המשותף.

אולם לא כך פני הדברים. אסטריד שגדלה בבית דתי נוצרי בסמוך לכנסיה ,נדחית ע"י הוריה שמתקשים לקבל את הריונה. היא נותרת לבדה, עושה דרכה ללדת את תינוקה ולמוסרו לאשה אחרת. למרות שהוא גדל במקום מסתור הרחק מבני משפחתו, ע"י אשה אוהבת לה הוא קורא "אמא",

בגיל שנתיים וחצי היא מחזירה אותו לחיקה, לאחר שהאשה האומנת חלתה ולא יכלה לטפל בו יותר.

באומץ רב, לוקחת את התינוק היפיפה פרי אהבתה וחוזרת להוריה שעליהם להתמודד עם נוכחותו . למרות הסתייגותם בתחילה הם מתגברים והולכים  יחד לכנסיה. או אז עורו עיניה של אסטריד והיא חשה שהגיעה לחוף מבטחים.

הקשר עם המאהב ניתק והיא נושאת בגידולו של הילד לבדה.

ביקורת ישראל היום 24.2.2019 ישי קיצ'לס

 הסרט מתמקד בתקופת זמן קצרה יחסית בחייה של לינדגרן (שהלכה לעולמה ב־2002 בגיל 94) אך זוהי ללא ספק תקופה משמעותית ביותר שתרמה רבות לעיצוב דמותה. אנו פוגשים אותה לראשונה כנערה כפרית מרדנית בת 16, שמתקשה להשלים עם החינוך הנוקשה של אמה. בשעה שהיא יושבת בכנסייה, המחשבות שלה רצות לכיוונים אחרים, וכולם מכירים אותה בשל דמיונה הפרוע והשובבי וכישרון ההמצאה שלה.

הבעיות מתחילות לאחר שאסטריד מהירת המחשבה מתחילה לעבוד בעיתון הכפר. בלומברג, עורך העיתון, אמנם מבוגר ממנה ב־30 שנה ונמצא בעיצומו של תהליך גירושים מכוער, אך שנינותה ותמימותה חזקים ממנו, והשניים פוצחים ברומן סודי שמסתיים בהריון. כדי להימנע מסקנדל (וכדי לא לסבך את בלומברג בברוך משפטי שעשוי להסתיים במאסר) אסטריד נשלחת לקופנהגן כדי ללדת. שם, כך מוסבר לצופים, היולדת אינה נדרשת למסור את שם האב.
על כל פנים, גם אחרי הלידה העניינים אינם משתפרים בהרבה. אסטריד משאירה את תינוקה אצל אם מאמצת וממתינה בסבלנות שבלומברג יפתור את ענייניו המשפטיים. אבל הזמן עובר, התינוק גדל, ואסטריד המסכנה, שמוצאת את עצמה קרועה בין שבדיה לדנמרק, אינה יודעת מה עליה לעשות.
 
"להיות אסטריד" אולי אינו מרשים מבחינה קולנועית, אך הבמאית פרנילה פישר כריסטנסן מנווטת את האירועים בעדינות וברגישות רבה ובהחלט עושה עבודה טובה. עם זאת, הסיבה העיקרית שהסרט עובד היא אלבה אוגוסט (בתו של הבמאי בילה אוגוסט), שמגלמת את אסטריד. ההופעה הנהדרת והמשוחררת שלה משלבת בין ילדותיות כובשת לבין בגרות שוברת לב, ומספקת לסרט הסימפטי הזה את כל הסיבות שאתם צריכים כדי לצפות בו. עוד נשמע עליה.
"להיות אסטריד", שבדיה/דנמרק 2018

 

וואלה - אבנר שביט, ברלין יום רביעי, 20 בפברואר 2019

"אסטריד לינדגרן היא מסופרות הילדים הגדולות והאהובות אי פעם. בילבי, הג'ינג'ית המרדנית שיצרה, הפכה לדמות פולחנית, גם בזכות הספרים בכיכובה וגם הודות לעיבודים הקולנועיים והטלוויזיוניים שנעשו בהשראתם. נוסף לכך, השוודית הוציאה תחת ידיה שלל כותרים נוספים שתורגמו וזכו להצלחה בכל העולם - כולל בישראל כמובן. לא יהיה זה מופרך להדביק לה כותרות כמו "הסופרת שכולנו גדלנו עליה".

אז כולנו מכירים את לינדגרן, אבל לא בהכרח מודעים לעומק המורשת שלה. בשוודיה, היא לא נתפסה רק כסופרת מהוללת, אלא גם כמצפן מוסרי שהוביל לשינויים מהותיים בחברה. מאמר שכתבה בשלהי שנות השבעים הוביל לשינוי במדינות המיסוי ותרם להפלתה של הממשלה הסוציאל-דמוקרטית לאחר 44 שנות שלטון. נאום שנשאה באותה תקופה דחף את מדינתה להפוך לראשונה שאסרה על ענישה פיזית של ילדים, ובשלהי האייטיז, לרגל יום הולדתה ה-80, היא קיבלה מתנה מיוחדת מהשלטונות: חוק על שמה, שדאג להבטיח את רווחת בעלי החיים - נושא נוסף למענו נלחמה לאורך השנים.

נוסף לכך, חייה של לינדגרן היו עצמאיים ופורצי דרך לא פחות מאלה של גיבורותיה. היא נולדה בתחילת המאה הקודמת למשפחה כפרית ומסורתית, אך השמרנות של סביבתה לא מנעה ממנה לפתח קריירה כבר בגיל צעיר בעיתון המקומי, ואף להיכנס להיריון מן העורך שלו, עמו ניהלה רומן. אף שהדבר לא היה נהוג באותה תקופה, בלשון המעטה, היא התעקשה להביא את הילד לעולם מחוץ לנישואים, ובאופן כללי עשתה רק את מה שראתה לנכון, בלי להתחשב בנורמות המקובלות ובציפיות ממנה.

אחרי שראינו על המסכים עשרות עיבודים ליצירותיה של לינדרגן, מגיעה עכשיו ביוגרפיה קולנועית שלה, "להיות אסטריד" שמה, המתמקדת דווקא בצעירותה. הסרט הוקרן לראשונה כבר לפני יותר משנה, במסגרת פסטיבל ברלין 2018, ורק כעת עולה לאקרנים בישראל, לאחר שזכה לביקורות מעולות ונהנה מתהודה בינלאומית.

את הסרט ביימה פרנילה פישר כריסטנסן, מי שיצרה בעבר סרטים מוערכים כמו "סבון" ו"משפחה" שהוקרנו בישראל בסינמטקים למיניהם. "לינדגרן תמיד היתה יקרה ללבי, לא רק כסופרת אלא גם כהומניסטית - כאות ומופת לאישה שאמרה את דעתה, שלא פחדה מצרות אופקים של אחרים, והעזה", היא אומרת בריאיון לוואלה! תרבות. "בחרתי להתמקד דווקא בצעירותה, כי היא עצמה הודתה שלולא הדרמות שעברה באותה תקופה, היא לא היתה הופכת לסופרת מפורסמת. אני חושבת שבאותה תקופה, היא התוודעה לאהבה עמוקה אבל גם לחשיכה שלא הכירה קודם לכם, ומכאן שורשי האנושיות שלה".

בניגוד לסופרת, כריסטנסן אינה שוודית, אלא מגיעה מן המדינה השכנה - דנמרק. "דוווקא בגלל זה, היה לי קל יותר לעשות את הסרט", היא מצהירה בריאיון המתקיים במלון ברלינאי לאחר בכורת "להיות אסטריד" במסגרת הפסטיבל. "התרבות השוודית אליטיסטית ואריסטוקרטית. אצלם, מפחדים בכלל לגעת באושיות בסדר הגודל של לינדרגן. אנחנו, הדנים, אנשים פשוטים יותר שלא דוגלים בפולחן אישיות, וקל לנו יותר לעשות ביוגרפיות. חוץ מזה, אמנם אני דנית, אבל המשפחה שלי בילתה את הקיצים שלה בשוודיה, בדיוק באזור הכפרי שבו אסטריד גדלה, אז אני מכירה היטב את כל הנחלים, העצים והסלעים שמצולמים בסרט".

אני מניח שמיותר לשאול אם גדלת על כתביה.

"בוודאי, אמא שלי נתנה לי אותם כבר כשהייתי קטנה, והם חדרו עמוק לתוך הלב שלי. הגדולה שלה היתה היכולת לקחת נושאים כמו חיים, מוות, אהבה, משפחה ולדבר עליהם בצורה שגם ילדים יכולים להבין. אחרי שילד קורא ספרים שלה, הוא יכול לנהל עם ההורים שלו שיחות כאילו שהיה פילוסוף גרמני".

ילדים בסקנדינביה עדיין קוראים את הספרים שלה כמו פעם?

"אני חושבת שבאופן כללי, ילדים קוראים פחות ופחות. היו לנו בצוות השחקנים והשחקניות הרבה ילדים וילדות, והם הכירו את הספרים של אסטריד בעיקר דרך העיבודים הקולנועיים והטלוויזיונים שלהם. הלוואי שהורים יזכרו מדי פעם לקנות ספרים לילדים שלהם, ולא רק אייפדים".

חשוב להבהיר כי אף שגיבורתו סופרת ילדים, "להיות אסטריד" ממש אינו סרט לגיל הרך. מדובר בדרמה בוגרת הכוללת תכנים מחוספסים, ובהם גם סצינות מין ועירום. "אני חושבת שקהל היעד הוא גיל 15 ומעלה, אבל משם והלאה הסרט מיועד לכל הגילאים ולכל המגדרים", אומרת הבמאית. "האמת, שאת התגובות הכי נרגשות אני מקבלת מגברים. בחורים באים אליי ואומרים 'לא בכיתי עשר שנים, אבל במהלך הצפייה בכיתי שלוש פעמים', או 'שתדעי שהגבר שלידי בכה כל הזמן'".

המהדורה הקודמת של חגיגת הקולנוע הברלינאית היתה הפסטיבל הגדול הראשון שהתקיים לאחר פרוץ תנועת ה-MeToo, ומטבע הדברים, הנושא עלה בכל שיחה במהלכו. וכך, גם אני שואל את הבמאית האם ניתן לומר כי הסופרת היתה מן האושיות הפמיניסטיות הגדולות הראשונות בסקנדינביה. "אני חושבת שהיא כתבה את 'בילבי' וזה ספר שבונה לך את האופי. אני לא יודעת, מה אתה חושב על בילבי, היא השפיעה עלייך?", היא עונה בשאלה.

בילבי השפיעה עליי, ברור.

"אני לא חושבת שהיא רול מודל לנשים. היא סמל של חופש אבסולוטי ולכן רול מודל גם לגברים".

גם גבר יכול להיות פמיניסט.

"הפסטיבל הזה משוגע, הכל פה על מגדר. בגלל שאני אישה אני צריכה לענות על השאלות האלה כל הזמן. גם גברים אתם שואלים כאלה שאלות?"

האמת שכן.

"אני מביימת כל כך הרבה זמן...אני מתעניינת בדברים האלה כל כך הרבה זמן..זה משוגע איך בזמן האחרון כל השאלות הן סביב זה פתאום".

אסטריד בבגרותה.

אס×?ר×?×? ל×?× ×?×?רן (GettyImages)

שחקניםאלבה אוגוסט  טרינה דירהולם  מריה בונויי  הנריק רפאלסן         במאי/תפרניל פישר כריסטנסן

הפקה תסריט: קים פופס אולסן, פרנילה פישר כריסטנסן, 

צילום: אריק מולברג האנסןז'אנר

דרמה  ביוגרפיה  זר   אורך123 דקות

שפה שבדית                     שנה2018 שבדיה  בכורה  21/2/2019

 

לדף הרשומה

אבא ואמא לא חברים!

פוסט שקראתי ברחבי הפייסבוק הסעיר אותי והושיב אותי ליד המקלדת כדי לשחרר מהמועקה שחוויתי עכשיו.

 

 

זה הפוסט

"רק לי זה נראה בושה שזה מה שמלמדים ילדים בכיתה ב'??
(לא שלי משהי שלחה לי שזה מה שמלמדים את הילדים והייתי פשוט בהלם) פשוט הזוי"

זה התוכן המצורף לפוסט

×?מ×?× ×? ×?×?×?ל×? ל×?ל×?ל: ????×?קס×?????

זו התגובה הספונטנית שלי בין למעלה מאלף תגובות וזרם בלתי פוסק של תגובות לפוסט הזה עם דעות חלוקות.

לא יכולתי שלא להגיב. וזו לשונה של התגובה.

Osnat Bar זו מציאות שכולנו חיים בתוכה. ילד חייב לדעת שיש כל מיני משפחות בימינו. אמא ואבא, אמא אלמנה, אמא חד הורית, הורים חד מיניים. גרושים.........כן גרושים זו לא מילה גסה. לא ברור לי הפוסט הזה. ילד אינו גדל בבועה. ילד צריך לקבל מענה לשאלות המקננות בתוכו שלא תמיד יכול להפנות להוריו או לאחד מהם. הוא הולך לבתי חברים ופוגש מציאות אחרת. באמצעות שירים וסיפורים מעוררים שיח ריגשי. זו בדרך כלל תפקידה של היועצת. הייתי בתפקיד הזה עשרות שנים. בתואר השני התמקדתי במשפחות חד הוריות וגירושין. אמהות פנו אלי בבקשה לסיוע להכין את הילד לקראת המצב החדש, לקראת עזיבתו של האב את הבית. הקמתי קבוצת תמיכה לאמהות חד הוריות שהיתה סיפור הצלחה. יכולה לכתוב כאן עכשיו שעות על העיסוק בנושא. מדוע יש תמיד תלונות כלפי מערכת החינוך? ביקורת? חוסר שביעות רצון. היה יום האם.......איננו עוד. זה הפך ליום המשפחה על מנת לא לפגוע בנפשם של ילדים רכים. יש מערך מקצועי שמטפל בדברים. תסמכו עלינו!!!!!

אבל, חשה נסערת מאד, ולכן נכנסתי למעמקי הבלוג שלי. כי הוא שלי. אני חייבת לשחחר את סערת הביקורת הבלתי פוסקת.

הדגש היה על בושה, על כתה ב', על בקורת על מערכת החינוך.

האם מישהו מהמגיבים מודע לכך שבי"ס מעסיק יועצת שזו מומחיותה? שלמדה שנים כיצד לעסוק בנושאים הרגשיים? האם מישהו שמע על תוכנית "כישורי חיים" שנוגעת בתכנים הרגשיים ופותחת בפני הילדים מקום בו יכולים לשאול, לחלוק, לשתף, להקשיב לאחר, להבין שהוא אינו בודד וגם אחרים חווים כמוהו?

האם ידוע מספיק שבמשרד החינוך ישנו מערך שלם של תרפיסטים באמנות, מטפלים ויועצים מטעם השרות הפסיכולוגי יעוצי?  שפ"י

כולם בעלי תואר שני והתמחות של שנים. השתלמויות ודרישות אינסופיות של התמקצעות.

שיש הנחייה של המורים בתחומי הרגש!. שיש מקום לדון בשאלות המתעוררות בכתה!.

שיש למורים הדרכה פרטנית!.

שיועצת נכנסת לכתות ודנה עם הילדים בנושאי רגש, בנוכחות מחנכת הכתה, על מנת שתהיה שותפה!.

האם לא נתקלתם בעובדה שילדיכם בא הביתה ואמר....

"רמי לא יכול היום לבוא אלי, כי הוא הולך לאבא שלו"

"אבא של רותי גר בבית אחר"

"אמא, של טלי בעבודה ואין מי שיביא אותה אחר הצהרים, כי אבא שלה לא גר איתם"

"ליוסי יש 2 אבות ואין לו אמא"

"למירב יש 2 אמהות ואין לה אבא"

"רחלי עוברת בית ספר, כי ההורים שלה מתגרשים והיא עוברת דירה"

ועוד ועוד........

האם לשאלות הללו יש גיל?

האם הן מתחילות בכתה ד' ופוסחות על הגן? על כתה א'? ב'?

האם ברור ששיר שמובא לפני הילדים מהווה קטארזיס? מאפשר לשחרר לחצים? מתחים? תהיות? שאלות רגישות?

השיר מגשר. מאפשר הבעה, אם בשיחה או ציור או עבודה בפלסטלינה. ואולי בהמחזה ומשחק תפקידים?

שיר שנכתב ברגישות כזו הוא חומר נפלא בידי אנשי טיפול.

חומר נפלא למחנכים שנמצאים בחזית מול הילדים.

איש מאיתנו אינו חי בבועה.

גם לא ילד קטן!

אל תשלו את עצמכם לרגע.

ילדים הם סקרנים. הם נפתחים אל מול העולם וסוקרים אותו מדי יום מדי שעה, מדי רגע.

הם שואלים על הירח, על הכוכבים. הם שואלים כיצד נוסעת מכונית. כיצד נולדים ילדים.

הם שואלים למה הורים מתגרשים. האם יחזרו? ומה יעלה בגורלם?

היכן יגורו? איך יראה חדרם אצל אבא בדירה החדשה אליה עבר עם בת זוג אחרת.

הם שואלים למה למירב יש 2 אמהות?

כן, הם שואלים שאלות.

לא פעם ההורים עומדים חסרי אונים ומתקשים להשיב על שאלות שכאלה.

הם מובכים. מבולבלים. הם טרודים. קשה להם לגעת בנושאים רגישים.

בחדר היעוץ שלי, שם בשקט בשקט, היו ילדים חולקים כאב, נפתחים, בוכים ומשתפים.

היו מציירים את החיים. חייהם שלהם!

היו אמהות בוכות. אבודות. מתמודדות עם קשיים ושאלות.

עם מצב חדש, לא מוכר. עם תפקידים שאף פעם לא היו ברשימת המשימות.

חבילת הטישיו שהיתה על השולחן, היתה צונחת ומתכווצת בכל מפגש ומפגש. פח הניירות היה מתמלא בהרבה ניירות ספוגים בדמעות. 

עוד אם פוקדת את החדר, זרה, לא מוכרת. הנגיעה בנושאים הכואבים כל כך מקרבת.

כל מיפגש הסתיים בחיבוק חם, מהלב הכואב, מהצורך באוזן קשבת, בתמיכה והדרכה .

פעם אחת המנהלות שאלה "אסנת, למה תמיד כולם בוכים אצלך ויוצאים מחדרך עם עיניים אדומות?"

סיפורים קורעי לב היו שם בחדר הקטן שלי. עשרות שנים רצופות, של סיפורי חיים בלתי נתפשים.

תמיד התבטאתי ואמרתי "יכולתי להוציא מהדורה יומיומית של עיתון לאשה".

הזלתי דמעות שלא הצלחתי לכבוש. חיבקתי, הקשבתי, תמכתי. עשיתי ככל יכולתי כדי להקל.

השטח זעק. אחוז הגירושין עלה. בכל כתה הנושא צף והציף. הילדים אינם חיים בבועה.

הם רגישים. קולטים. חומלים, חשופים.

באחד הימים הגיע לחדרי ילד בכתה ה, והצטדק "היועצת, אני צריך שתעזרי לי...אבל זה לא בשבילי...יש לנו בכתה ילד שכל פעם לא מגיע לבית ספר. הוא עצוב. הפסיק להכין שיעורים. לא משחק עם הילדים. משהו קרה לו. תוכלי לקחת אותו לשיחה? אבל בבקשה אל תגידי שאני אמרתי" . סיפר והלך.

בזהירות בזהירות תכננתי מהלכים כיצד לפנות לילד המדובר ולהזמינו לחדרי. שלבים שלבים, של שיחות, ציורים, קלפים טיפוליים, שירים וספרים, עטפתי אותו, נוצר קשר של אמון, הוא בא ברצון ובקביעות מדי שבוע וחשף בפני סיפור גירושין קשה של ההורים. כבן הבכור (והוא רק בכתה ה) לקח על עצמו תפקיד "הגבר" המשפחה. סייע לאימו. היה שותף לכל הקורה בבית וכל מצוקות המשפחה.

היה מוצף במידע, בכאב ודאגות. כעסים על האב שנטש, שחדר דרך חלון הבית והוציא ציוד מהדירה ופגע בילדיו מבלי לחשוב עליהם, אלא רק על הנקמה באשתו.

היריעה קצרה מלהכיל.

עשרות שנים של חשיפה לחיים האמיתיים.

מה הפלא שאהיה נסערת לקרוא את המשפט..... 

"רק לי זה נראה בושה שזה מה שמלמדים ילדים בכיתה ב'??"

הבושה אינה נטועה בשיר. הבושה היא בחברה שהשתנתה. הקלות הבלתי נסבלת של הפגיעה באחר.

שם הבושה,........... אמא יקרה שהעלית פוסט כזה.

החיים מלמדים!. המציאות מלמדת!. ההורים!, השכנים!, החברים!.

זו האוניברסיטה של החיים, לשם מתקבלים גם ילדים צעירים.

מהיום שהילד חווה את העולם סביבו, הוא חשוף ורואה הכל.

×?×?צא×? ×?מ×?× ×? ×¢×?×?ר ×?×?× ×?ך

מרגע הלידה, בו עזבנו את רחם אימנו ונשמנו אויר בכוחות עצמנו, אנחנו חשופים.

פוקחים עיניים ורואים. רואים הכל!

ואתם המבוגרים.....אתם התמימים שחושבים שהם אטומים, מוגנים כי הם קטנים.

לא ולא!

אתם המבוגרים שזקוקים להדרכה, לתמיכה, כיצד להתמודד עם השאלות שכל כך מקשות עליכם ומכניסות אתכן למצוקה.

כמה מכם היו שמחים שבית הספר יעשה זאת עבורכם?

בענייני משפחה, חינוך מיני, גיל ההתבגרות, עישון ואלכוהול?

כמה מכם מסוגלים לשבת מול הילד שעיניו במסכים, ויש לו בעולמו כל כך הרבה מידע וגירויים?

כך קרה ביום מן הימים הקמתי קבוצה של אמהות חד הוריות.

הנתינה נתנה לי לחדור לעולם קשה, לחבק, לסייע, להעלות חיוך.

זה היה אחד הפרוייקטים שהסעירו אותי ולא ישכח.

הן הגיעו לחדר, זרות זו לזו, טעונות ומוצפות. מתמודדות עם קשיים חינוכיים, כספיים, הסדרי ראיה

ורצון לאחות את השברים.

הקבוצה נפגשה במשך שנתיים. נגענו בכאב, ניגבנו דמעות, חיבקנו, הקשבנו, תמכנו.

כולנו חיכינו למפגש אחת לשבועיים, בהתרגשות וגעגוע.

גם אני!!!!!

 התהליך הקבוצתי, החיבור בינהן, התמיכה

הפכו נשים זרות זו לזו.........למשפחה.

בחגים כבר לא ישבו לבד, אלא זו עם זו והילדים.

יצאו יחד לבילויים.

הוציאו את הנחבאות אל הכלים, להציץ לעבר התקוה והחיים.

פשוט אין מילים.

אז ....הקשיבו הורים יקרים......

למערכת החינוך יש מענים גם כשאינכם מאמינים!

סימכו עלינו אנשי המקצוע! אנחנו יודעים את השליחות שלנו, המטרות, התקוות.

קצת פחות ביקורת

תייטיב עם כולנו!

לדף הרשומה
12345
קוביית קוד חופשי

Profile Visitor Map - Click to view visits
ארכיון פוסטים
נקה
קוביית רשימת הרשומות
קוביית רשימת הרשומות
קוביית קוד חופשי
free counters
קוביית קוד חופשי
em>http://tuesdaytrio.blogspot.com/" target="_blank">http://i767.photobucket.com/albums/xx311/daillyg/GDTbadge.jpg />" border="0" alt=" Tuesday Trio - Sketch & Challenge Blog "> /><>
קוביית קוד חופשי
 Tuesday Trio - Sketch & Challenge Blog
קוביית קוד חופשי

Profile Visitor Map - Click to view visits
ארכיון פוסטים
נקה
קוביית רשימת הרשומות
קוביית רשימת הרשומות
קוביית קוד חופשי
free counters
קוביית קוד חופשי
em>http://tuesdaytrio.blogspot.com/" target="_blank">http://i767.photobucket.com/albums/xx311/daillyg/GDTbadge.jpg />" border="0" alt=" Tuesday Trio - Sketch & Challenge Blog "> /><>
קוביית קוד חופשי
 Tuesday Trio - Sketch & Challenge Blog
קוביית קוד חופשי

Profile Visitor Map - Click to view visits
ארכיון פוסטים
נקה
קוביית רשימת הרשומות
קוביית רשימת הרשומות
קוביית קוד חופשי
free counters
קוביית קוד חופשי
em>http://tuesdaytrio.blogspot.com/" target="_blank">http://i767.photobucket.com/albums/xx311/daillyg/GDTbadge.jpg />" border="0" alt=" Tuesday Trio - Sketch & Challenge Blog "> /><>
קוביית קוד חופשי
 Tuesday Trio - Sketch & Challenge Blog
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל גלשי אלא אם צויין אחרת