00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

מין סיכום

לעצמי כזה, כללי כזה, כי לא עלה משהו חדש להתלונן עליו... :)

מה שיצא יצא.

ובכן, גיליתי לאחרונה שלא ניתן לגדל ילדים באופן מושלם. לא ניתן להימנע מחטאי טלוויזיה/טאבלט, חטיפים מדי פעם, אכילה לא בזמן ולא לפי פירמידות מזון באופן מדויק, לא ניתן להימנע מלכלוך הבגדים והקירות, הכנסת עלים לפה הצרחות של תסכול כשלא מאפשרים משהו. מסתבר שזה חלק מהחיים וככה הם מתנהלים במציאות, והעובדה הזאת גם מקלה מצד אחד ומורידה איזה עומס עמום וגם מכבידה ברגשות אשם מצד שני. אבל זה מה יש. כל התערובת הזאת תתערבב מתישהו עד כדי בלילה אחידה שיהיה יותר קל לבלוע. אני מקווה...

גיליתי שאני בעצם גיבורה, בכך שגידלתי את ילדתי בעצם די לבד, עם עזרה מהבעל כשהיה בבית. יותר משנה. וואו אני אומרת לעצמי. מסתבר שלרוב האנשים יש עזרה - אמא, דודה, סבתא, גיסה וכאלה. לנו לא היה אף אחד. בעצם גם היום אין, אבל המצב כבר שונה. אז וואו אני אומרת לעצמי. מסכמת את התקופה הזאת כמאתגרת ואחת הקשות בחיי, אבל כעת אני עם תחושת הסיפוק וגאווה קטנה וחמודה שהנה אני כבר אחרי התקופה הזאת, והרבה יותר קל, נכון שיש עוד הרבה אתגרים בדרך אבל אני כבר קצת יותר חכמה. קצת. 

הרבה שינויים היו לאחרונה, שזה גם טוב וגם לא. צריך להתרגל מחדש, להפנים עובדה שמשהו השתנה, להיפרד אפילו ממשהו שהיה קודם, וזה לוקח זמן, ותוך כדי מערבולת החיים זה לא פשוט וגוזל עוד קצת כוחות יקרים.

גיליתי שמאוד מתיש כל הזמן לתכנן מראש ולהיערך לדברים, לחשוב בלי סוף, לענות על שאלות בלתי פוסקות של מה ואיך לעשות תוך כדי זה שאת בעצמך עסוקה בלא מעט ממה שיש לך על הראש. אבל אני לא יודעת לשחרר, שליטה על החיים נותנת לי בטחון ורוגע, אחרת אני פשוט לא מתפקדת... אולי צריך לשנות גישה, ובתיאוריה זה נראה טוב ויפה, רק שלא מתחבר לי. בינתיים.

ובסופו של דבר - בכל זאת, עם כל הבלגן, נשמרת בלב אופטימיות שיסתדר, יהיה בסדר, נתגבר, נעבור גם את זה וגם את הבא כי זה מה יש. כי זה החלק הכי קשה - זה מה יש הזה. לקבל דברים זה אחד האתגרים הגדולים של החיים, ואם לא יודעים איך לעשות את זה זה עלול להפוך את החיים לגהינום. קודם כל בשבילך. גהינום כזה קטן ופרטי, רק בשבילך. לאט לאט הוא גם נשפך החוצה על קרובייך וזה ממש לא בריא. הנבואה שמגשימה את עצמה. 

אבל אדיין - יהיה בסדר. נקודה.

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

התחלות חדשות

זוהי בהחלט תקופה להתחלות חדשות... אצלי יש כמה - מקום מגורים חדש, ו(הגיע הזמן להצטרף לכל האמהות המותשות מהחופש הגדול) ולהתחיל הסתגלות לגן, אולי גם מקום עבודה חדש באופק... אני אפילו לא קולטת כמה שינויים יש. היום נפל לי האסימון רק כשהתארגנתי ללכת לגן להתסגלות (של שתינו בעצם). לא היה לי פשוט וקל כי לא הכנתי את עצמי נפשית, פשוט לא חשבתי על זה לעומק! ופתאום באתי למקום אחר, למישהי שטרם טיפלה בבתי ופתאום אני קולטת שהיא תהיה אחראית עליה לפחות בשנה הקרובה יום יום, אז ממש פתחתי עיניים, סטרתי לעצמי ודרשתי להתעורר ולשים לב מה קורה סביבי.... היה לי ניסיון כושל עם מטפלת, גיליתי שהתחלתי להיקשר לבייביסיטר של החודש האחרון ופתאום שוב שינוי... לא יודעת למי קשה יותר. נראה לי שלי. הבת שלי נראה שדי זורמת, אני די סומכת עליה אחרי שהפלתי עליה מישהי שהיא לא הכירה פתאום ככה, והיא טפו טפו הסתדרה עם זה יופי! ועכשיו שוב... לרכוש אמון במטפלת החדשה, לקוות לטוב, להיות כמה ימים עם כאב בלב על איך הבובה שלי שם... וכמובן עם כאב הלב על זה שאני לא איתה רוב היום (דבר בלתי אפשרי לפעמים)...

במקום המגורים החדש אני עדיין מרגישה אורחת. אנחנו כאן קצת יותר משבוע, ועדיין טרי לי וחדש לי ומוזר לי.. אבל טוב לי יותר. מקום יותר טוב לאומת הקודם. איכות שונה. וגם אחלה הזדמנות להיפטר מדברים מיותרים ולהתחיל דברים מחדש (עוד התחלות). גיליתי גם שאני ממש מסתדרת לבשל לכל המשפחה עם שני סירים בלבד, ושני ספלי קפה בהחלט מספיקים לי, והעובדה שאין לי מייבש כלים רק מסייעת בשטיפתם על המקום! תגלית מדהימה כשלעצמה ומלאת כוח.

לא מזמן קראתי פוסט של מישהי שכתבה שבתקופה שבין סיום השכירות לבין הכניסה לבית החדש היא הייתה במצב של מגורים בבית שני חדשים עם ארבעה ילדים. נשמע הזוי אבל הסתבר שזה כל-כך כיף להם (בעיקר לילדים)! והיא הייתה עם רבע מהציוד שלהם והסתדרה יופי! מתבקשת המסקנה שלא צריך כל-כך הרבה ציוד. לא צריך! אפשר להתסגר עם מעט וזה דווקא נותן תחושה טובה כי נראה לי שכמויות גדולות של ציוד ״בולעות״ אותנו בתוכן וזה מאבד מהקסם שלו.... מתחושת החופש והפשטות הזאת כשאין הרבה....

הלוואי גם מקום עבודה חדש. גם זמני זה טוב. השינויים בכלל מביאים לי אנרגיות מטורפות שאני משקיעה בסידור וארגון... ואז מפסיקה, נבלעת איפשהו... בציוד המרובה כנראה. או ברוטינה.

התחלות זה דבר לא קל - היום נאלצתי למתוח את גבולות האמת כדי שלא יחשבו שבאתי לראיון עבודה ליופי ועל ריק. וגם אם אתקבל ההתחלה בכל מקרה לא תהיה קלה, גם אם הייתי יודעת הרבה יותר בתחום, אני בטוחה.

אז הרבה שינויים, וזה טוב, והרבה התחלות, וזה מאתגר. אני בכלל מאלה שמשעמם להן כשהכל שקט ונכון. כל הזמן מחפשת אקשן, בודקת את גבולות היכולת שלי לעמוד בכל מיני מצבים. לא יודעת מאיפה הקטע הזה ולפעמים זה די מפחיד ומפריע אבל זאת אני. וכל שינוי והתחלה מהווים עבורי אתגר שאני בדרך כלל עומדת בו והאגו שלי מקבל תוספת ניפוח ואני שוב ושוב מגיעה לאותה המסקנה: אני מסוגלת. לא יודעת למה אצלי הצורך הזה כל הזמן להוכיח לעצמי לא נרגע וזה דוחף אותי לעתים להרפתקאות של ממש אבל זה נראה לי פשוט מוסיף טעם לחיים הסטנדרטיים, הרגילים והנכונים האלה . מצ׳וגעת שכמוני (לפעמים!) :)

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

עניין של פרופורציות

ובכן, נראה לי שהגיע הזמן להכיר בעובדה הבאה: לא ניתן לגדל ילד באופן מושלם. לא ניתן. כמה שאני מנסה, אני רק רואה (בדיעבד כמובן) כמה שזה גורם לי ללחץ).

הכנתי ירקות ופירות באידוי. בישלתי אוכל בנפרד, ללא מלח חלילה או תבלינים לא טבעיים. השכבתי לישון מתי שצריך והשקעתי בזה המון זמן וסבל פיזי (שלי). האכלתי לפי השעון. שאפתי לצעצועים מחומרים טבעיים בלבד. בגדים נוחים. תנאי שינה מושלמים.

הייתי באה לבעלי עם ידע מחקרי ומפי דמויות מקצועיות וסמכותיות בנושא ביד ומפציצה אותו במידע איך ומה צריך להיות. הייתי אוחזת בזה כאילו היה חבל הצלה שלי לשאריות של שפיות בתפקיד החדש של אמהות, כי תכלס זה הידע היחיד שהיה לי, עד כדי כך לא סמכתי על חושיי האמהייים. זה היה הדבר היחיד שנתן לי תחושה של ביטחון באמצע הסערה....

ואז... היא פתאום אוכלת פרוסה עם חמאה מאבא שלה שלא בזמן ארוחה כלשהי, מנשנשת עוגת שוקולד של סבתא לפני ארוחת ערב, מקבלת על הבוקר חטיף חסר משמעות או (חלילה!!!) קצת סימילק, מסתובבת בבית רק עם חיתול, ישנה לא בשעות שהיא רגילה כי ככה התחשק לה או לסביבתה, רואה טלוויזיה (רחמנא לצילן) על הבוקר בזמן החלפת החיתול וכדומה...

שבירת שבלונה, ככה קראתי לזה. וככה גם הרגשתי. וניסיתי להילחם בזה. לא בשבלונה, כמובן - בכל ה״הרס״ הזה שהתחולל סביבי ומוטט לי ברגים בראש. וזה גרם למה זה בלגאן - ריבים, וויכוחים, עצבי. מתח, לחץ, דמעות.

ואז הבנתי - לא צריך להילחם בזה. וגם אי אפשר. לילדה באמת יש גם אבא שדעותיו לא תמיד דומות לשל אמא (ומותר לו). וגם סבתא, עם דעות של שנות הטיזיבלוך (פחות מותר לה). וגם סבתא רבה. וחבל שאני אנסה להילחם בכולם....

על פניו זה יכול להיראות קליל כזה, פשוט וברור מעצמו. אבל עובדה שלא. לקח לי שנה להפנים את זה. שנה שלמה. ואני בסך הכל גאה בעצמי על כך שכן הצלחתי להתפשר, לשחרר ולהוריד לחץ, לפחות מהנקודה הזאת. לא שאני לא ממשיכה להתווכח לפעמים, אבל כבר מודעת ועוצרת מתישהו. 

וגיליתי שהאי-מושלמות הזאת די מותאמת למציאות, ואפילו הינה חלק בלתי נפרד והכרחי ממנה. כי לפעמים אי אפשר אפילו ללכת להשתין, אז אייפד עם שירי ילדים יכול להציל את המצב (אוי ואבוי לי, כן, אבל אין ברירה...). כך שגם אני מתחילה ״לחפף״ במסדר הנוקשה הזה שבניתי לעצמי כדי לתפקד איכשהו בבית עם תינוק  על הידיים. עם רגשות אשם כמובן, איך אפשר בלי, אבל לפחות מצליחה לתפקד קצת.

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

הכרה בעובדות

ובכן, חייבת להכיר בעובדה: אי אפשר להיות אמא 24/7. אי אפשר. בלתי אפשרי. בגדר פנטזיה. מחלקת מדע בדיוני במדף החמישי מימין.

אולי זה רק לי קשה? אולי להפרעת קשב וריכוז שלי יש לזה יד (רגל/זנב או כל איבר אחר שיש לה?) אולי אני סתם מפונקת? אולי אני פשוט לא מוכנה עדיין להיות אמא? 

או שזה פשוט ככה? אולי אף אחת לא יכולה להיות אמא 24/7? אני יודעת שיש כאלה שבחרו להיות עם הילדים בבית, אבל השאלה היא האם גם להן זה לא קשה לפעמים... כמו שנאמר לי ממש לא מזמן, האמהות מאוד מרוקנת, וצריך למלא מצברים מאיפשהו... מאיפה ממלאה מצברים אמא 24/7? זאת שבחרה להיות בבית? 

אין לי תשובות, אבל אני יודעת שאני לא מסוגלת. קשה לי. אני זקוקה לעבודה קשה במשרה מלאה כדי להינות מהבת שלי. למען האמת אני מתרוקנת די מהר, ודי קשה לי למלא מצברים מחדש. אין הרבה מאיפה.

יש לי גם כמה חסמים רגשיים שמפריעים לי, אני מניחה שזה חלק מהקושי. 

רק שזה לא פוטר אותי מהרגשת חרא עצמי... :( אני מרגישה רע עם זה, ממש רע... למה אני כזאת?! למה אני לא מסוגלת להיות בבית ימים שלמים עם התינוקת היקרה שלי ולהינות מזה?! הייתי ככה, והיה לי קשה. חיפשתי עוד משהו. רציתי עוד משהו, לא רק אמהות. 

אני ממש על סף דיכאון מהעובדה הזאת שעליי להכיר בה. בוכה כשחושבת על זה. אני יודעת שעליי לקבל את העובדה הזאת ולחיות איתה כי ככה המצב, לטוב ולרע. והרי אמרו שהילד צריך אמא מאושרת. אני יותר מאושרת כשאני עובדת כל היום וחוזרת הביתה אחה״צ לכמה שעות עם האוצר שלי, אבל אלה כמה שעות איכותיות, אני חייבת להודות, בהם אני רואה כמה היא גדלה, השתנתה ומה היא למדה לעשות היום...

אבל יחד עם זאת אני מבינה שאני מפספסת את רוב הגדילה שלה, שהיא גדלה ומתפתחת לרוב בלעדיי, וזה לא נותן לי מנוח ורק מוסיףהשמן למדורה. לאומת זאת, כשנמצאים איתה בבית כל הזמן, גם כדי לא לפספס את זה, לא רואים.. פשוט לא רואים. בעלי חוזר כל יום הבעתה ואומר ״כמה היא ארכה, גדלה והשתנתה״ ואני - לא רואה את זה! היא מול עיניי כל דקה, קשה לראות ככה שינויים של ממש. 

אז כנראה שזה מה שצריך להיות. ישר עולים מול עיניי אמהות אחרות שהיו ובטח יש גם היום, שלא השקיעו בילדים, בנו קריירה, לא היו רגישות - בקיצור פחות טובות בעיניי, וזה קצת מנחם. רק שיוצא שאני קצת דומה להן, עם הבדל אחד קטן - שאני סובלת מזה. 

אוף.

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

פילוסופיית החיים....

יומולדת בפתח, מספר עגול, ומעלה מחשבות, כמו בכל שנה ביום הזה.

מה הספקתי עד כה? האם השגתי לפחות חלק ממה שרציתי? האם עמדתי בציפיותיי? איפה אני היום?

ובכן, זמן לחשבון נפש.

בשנה אחרונה הפכתי לאמא, דבר ענק בפני עצמו, הפכתי לעצמי את החיים לכל הכיוונים האפשריים, ועדיין מנסה לעקל, להתרגל ולהפנים. 

לפני כן הפכתי לאשת איש, משהו שלא ידעתי דבר וחצי דבר עליו. גיליתי שאני נהנית לבשל ופוחדת לאפות (מה בדיוק אכלתי ברווקותי, אני שואלת...), לא אוהבת לנקות ויודעת לפנק בדברים הקטנים. תגליות מעניינות :)

עוד לפני כן הפכתי לבת זוגו של בן זוגי שחיה איתו במשק בית משותף (לפעמים כל מיני הגדרות פורמליות מתחפרות בראש וקשה להיפרד מהן...). לא בפעם הראשונה אולי, אבל בהחלט בפעם הרצינית. למדתי מה זה משפחה של בן הזוג (לא התלהבתי, חייבת להודות). שקלתי ברצינות האם אני בכלל רוצה להיות חלק ממה שראיתי. בסופו של דבר התחתנתי לא עם המשפחה, אז זה בסדר. סביר. סביל. ברמה מסויימת ובמרחק רב ככל שניתן. 

כיום אני מנסה להגדיר מחדש את מי שאני בנסיבות של היום, לומדת מה החזקות שלי ומה הנקודות החלשות (לפחות להכיר את האויב!) 

מתכננת קריירה ומשקיעה מאמצים (נראה לי בפעם הראשונה!) כדי להגיע למטרה שהצבתי בתחום.

וואלה שנה פוריה הייתה לי. אפילו שנתיים-שלוש אחרונות, רק שלא נראה לי שחשבתי על זה אז. אז הנה, חושבת היום. בדיעבד. 

מצד אחד זהו הקצב של החיים והמסלול המקובל. לא שאני מרגישה בנוח עם זה - אם זה היה בידיי (שוב) אני חושבת שהייתי בונה את זה אחרת. כי אני לא נמצאת במקום בו הייתי רוצה להיות נכון להיום, לפחות מבחינת הקריירה, ולא זוגיות במצבה הנוכחי (החיים מציבים מבחנים קשים לפעמים), וגם לא מבחינת מצבי הנפשי (לא שאני משוגעת או משהו, אבל יש דברים שצריך לטפל בהם שלא יפריעו לחיות).

כרגע לא מציבה לעצמי מטרה בתחום הנפשי, זורמת עם מה שיש לי, עם המסגרת בה אני נמצאת היום. נראה לאן נגיע. אני מבינה המון דברים, מקשרת בין המון אירועים, אבל זה עדיין מרגיש כמו טיפה בים ומה שהייתי רוצה שישתנה עדיין לא. כנראה שזה עניין של זמן ומיקוד נכון. 

בתחום הזוגיות - לא יודעת מה לומר לעצמי כרגע. אולי זה סתם הורמונים וגישה לא נכונה, אולי משהו אחר. מנסה להבין ולראות איפה נמצאים ומה צריך לעשות כדי שישתפר.

וכאמא אני כמובן לומדת, גדלה יחד עם הילדה שלי, וזה מה יש וזורמים עם זה בכיף וזהו זה פה.

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף
12345
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל rodana אלא אם צויין אחרת