we dont need no education

we dont need no education

שאלת חינוך§§ איך למרות גילה הרך מציבים לה גבולות בלי להשתמש הרבה במילה לא כל הזמן, בלי לצעוק יש כמה דברים שאנחנו לא מסכימים שנועה תעשה, מסבירים לה המון למה, והיא בשלה ממשיכה, לדוגמא אני מנסה להסביר לה שאסור לירוק - כשאני מרכילה אותה היא אוהבת לשחק עם האוכל ולירוק {להשפריץ} אותו החוצה לכל הכיוונים. כשמסבירים לה היא צוחקת. היא יודעת שזה מפריע לי, כי כשהיא עושה את זה היא מסתכלת עליי ומחייכת חיוך ממזרי?? היא מרוקנת לי את כל האדמה מהעציץ ואוכלת את האדמה, אין ספור פעמים ביקשתי ממנה, אפילו פעם צעקקתי עליה והיא בשלה.... יש לנו חוג התעמלות כל יום שני, היא מאוד אוהבת את החוג, אבל בשני המפגשים האחרונים היא פשוט בכתה ולא רצתה להשתתף רק לקראת הסוף עשתה טובה. כולם אומרים לי שהיא מפונקת, ושאנחנו ממש מקלקלים אותה ולא עושים לה טוב בזה אבל אני מעוניינת להמשיך לפנק לנשק, לאהוב עד בלי די , לתת לה לישון איתנו אם היא לא רוצה לישון במיטה שלה ובכלל לתת לה לעשות מה שכיף לה אבל עם גבולות מסויימים, מה עושים?? איך אפשר לחנך ביד רכה? אנא אמהות מנוסות עוצו לי
 

ariane

New member
בגיל הזה

אני חושבת שאין "חינוך ביד רכה" כמו שאפשר בגיל יותר מאוחר. צריך כן להגיד "לא" וגם לכאוס עליה. גם עדן צוחקת כשאני אומרת לה "לא" או כואסת, אבל אני מאמינה שזה יעבור לה כשתבין שאני באמת כואסת. לאט לאט אני מתחילה לראות שהיא מגיבה נכון ל"לא". ממש בימים האחרונים כמה פעמים אחרי "לא" היא בכל זאת הפסיקה מה שהיא עושה. הבעיה העיקרית עם עדן היא ההחתלה. היא כל הזמן משתוללת ורוצה לגעת בכל מה שיש מיסביבה לתפוס את כל מה שאפשר ולהסתובב... בקיצור מלחמה, אז אני כואסת עליה ואומרת לא ולא מוותרת לה. כמובן שכשהיא תוך כדי דורשת חיבוק אני לא יכולה לעמוד בזה ומחבקת חזק. אני תורפת את עדן בנשיקות אבל לא מרשה לה את הכל. אחרת אני יודעת מה הולך להיות כשתהיה יותר גדולה... גודל הנזקים שתוכל לעשות יגדל איתה. זה גם בשביל הבטיחות שלה, אם היא לא מבינה מה זה לא, היא לא תבין שיש דברים שאסור לעשות כי הם מסוכנים כמו לשים את האצבעות בשקעים וכו'. אני יודעת כמה זה שובר את הלב לצעוק ולהגביל אבל אין בררה אי אפשר לקלקל אותה על חשבון העבר שלנו. אני חושבת שעדן שלי מאוד מפונקת אבל לא מקולקלת(לפחות בינתיים) ואולי העובדה שאני עובדת ושהיא בגן זה מאוד עוזר. אז המלצה שלי: לא לפחד מה"לא" כי זה לטובה בסופו של דבר ומאוד כדאי להתחיל כמה שיותר מוקדם כי אחרת היא לא תבין מה נופל עליה פיתאום... אני אוכל להגיד בעוד כמה חודשים אם החינוך שלי נכון, עכשיו זה עוד מוקדם. אז בהצלחה ותמשיכי לפנק... מגיע לך
 
אני עושה את כל הדברים האלה

שאת מונה כאן, וגם נועה משדעת אותי בהתחלה, היא ממש לא אוהבת להתלבש, וכשיוצאים מהאמבטיה זה סיפור בפני עצמו, אז החלטנו שכל פעם שיוצאים מהאמבטיה עושים טכס, מעמידים אותה ליד המראה , עושים "אורבוואר ואבינטו" שרים שיר ואז יוצאים מהאמבטיה וכשצריך לשים קרם גוף ולעשות מסג' היא מתחילה לצעוק אז ויתרנו גם מזמן על העיסוי... אני מתחילה להגביל אבל נראה לי שהיא ממש לא שמה עלי והיא צועקת ובוכה שמרחיקים ממנה ואצלנו אין גן יהודי לגיל שלה רק בשנה הבאה ורק בינואר רק אחרי גיל שנתיים, מאוד רציתי למצוא מסגרת {היא כל הזמן לבד ואין לנו הרבה חברים כאן} לפחות עד השעה 1300 בצהריים שנועה תוכל לפגוש ילדים לשחק איתם ולדעת איך להתחיל להתמודד מבחינה חברתית , ניסיתי למצוא ולא מצאתי אולי רק בינואר אמצא משהו מטעם העירייה, אני מאוד בעד מסגרת כי היא ממש צריכה את זה, ואין כאן חוגים טובים לילדים למעט ההתעמלות {חד שבועי}. המסגרת יכולה להסביר לה שהיא אחת בתוך רבים, ז"א האחת {בה' הידיעה בשבילנו} מקווה שהבנת את הכוונה. החינוך האירופאי פה מושתת על הרבה נימוס והיהודים פה למרות ואף על פי שאוהבים את הישראלים אומרים {מרכלים} שהישראלים חוצפנים והחינוך מהם והלאה אז הפדיאטר אמר לי "אני מקווה שתחנכי אותה "אלה פרונסה" ??? לבכי שלה הוא קורא "קפריס" ואני ישראלית שמרעילה את הבת שלה בפינוק?? ולא מצליחה לחנך?? מה יהיה?
 

ariane

New member
כל כך מבינה מה שאת אומרת

גם אנחנו תמיד אמרנו שהחינוך הישראלי... שלא נדע(האמת אני עדיין קצת חושבת ככה) ומשתדלת לעשות מעדן אירופאית קטנה בג'ונגל הישראלי. אבל יש גם פה עניין של אופי, שפת גוף ודיבורים שעל פניו נראים תמימים אבל שאומרים הרבה דברים מאחורי המילים. אני בטוחה שהילדים מרגישים עד כמה אנחנו קשורים אליהם אולי יותר ממה שמקובל, כמה הם יקרים לנו ולכן מתנהגים איתם כאילו הם הולכים להשבר או להאלם בעוד רגע. אז אולי בגיל הרך הם בתת מודע שלהם משחקים עם זה ועושים מאיתנו מה שהם רוצים... ופה צריך לשים את הגבולות, לעבוד על עצמינו להפריד(כמה שזה קשה) בין ההיסטוריה שלנו וילדה שצריכה לחיוב בזכות עצמה ולא עם תרמיל של העבר על הגב, בינתיים זה אולי כלי שלה(כמובן לא בכוונה, אבל בבדיקת גבולות) ובעתיד התרמיל יכול להפוך למאוד כבד על הכתפיים הקטנות שלהם. דיבורים דיבורים... תחל'ס אני ממש לא יודעת איך עושים את זה, אני רק יודעת שזה מה שנכון לעשות.
 

נעמולה

New member
ענייני חינוך וגבולות

מעסיקים גם אותנו לאחרונה. עומר בודק את גמישות הגבולות שאנחנו מציבים. גם אצלנו עומר מפונק מאוד, אומנם אנחנו משתדלים שלא אבל כידוע לך זה בלתי נמנע. יחד עם זאת יש דברים ברורים שאסורים ואני אומרת לא, ומרחיקה אותו ומסבירה לו למה אסור ומקווה שמשהו יקלט לו. כשהוא יורק או הופך צלחת אני פשוט לוקחת את הצלחת מהשולחן ומסבירה לו שאם הוא משחק עם האוכל אז זה סימן שסיימנו לאכול ושאני לא מרשה, הוא יודע שאסור ולכן אחרי כמה פעמים כאלה שהרחקתי את הצלחת, זה נפסק כמעט לחלוטין. גם בעינייני טלויזיה אני מקפידה, לא עומדים צמוד לטלויזיה ולא דוחפים אותה. אם הוא עושה את זה אנחנו מכבים אותה ומבקשים ממנו להתרחק ולחזור לשבת, זה עובד. גם לי הוא עושה פרצופים בשיעורי שחיה שהוא אוהב מאוד, ואני מסבירה לו פעם אחרי פעם שאני לא מרשה ושהוא מתנהג לא יפה. אני לא חושבת שהצבת גבולות ולחנך ביד רכה לא יכולים לבוא יחד, אני חושבת שיש מקומות שחייבים להיות תקיפים איתם ולא לוותר גם אם הם נעלבים ובוכים (כמו הפושטק שלי) כי אז אני יודעת שהוא הבין שזה מקום שאי אפשר למתוח אותו יותר. יש מלחמות שאנחנו לא נלחמים איתו, פשוט החלטנו יחד מהם הגבולות שאנחנו לא מוותרים בהם ואת כל השאר אנחנו מחליקים. נשקי, חבקי, פנקי, כי מגיע לה אבל במקביל אל תשכחי להיות קשה ולא וותרנית במקומות שהם מהותיים מבחינתכם ימים יגידו אם החינוך הזה שלנו נכון.
 
גם אני מרחיקה את הצלחת

ומפסיקה עם האוכל, מסבירה לה בדיוק למה זה אסור ומה ההשלכות של כל דבר, אבל נאדה גורנישט היא ממשכיה בשלה וחושבת שזה מצחיק והיא כל כך מבסוטית מעצמה. גם אני בדעה שי מקומות בהם צריך להיות קש8וחים גם מבחינה בטיחותית וגם מבחינה התנהגותית אך אני מרגישה שאני קצת נכשלת ולפעמים יוצאת מכיליי ואז כדי שהיא לא תבחין בכשלוני {היא תתפוב על זה טרמפ} אני יוצאת מיד לעוד סיגריה עצבנית??
 

נעמולה

New member
אני בהחלט מבינה אותך

חוץ מהסיגריה העצבנית....מזה נגמלתי. אל תתרגשי מהפדיאטר, היא נסיכה והיא יהודיה ואת כהורה תעשי מה שאת חושבת לנכון מבחינת חינוך. אני גם מאמינה מאוד גדולה במסגרות, ואני מקווה שתמצאי לה מסגרת כי תראי את ההבדלים המשמעותיים כשהיא תהיה אחת מכמה למשך כמה שעות. גם עומר חושב שמשחק באוכל זה מצחיק אבל הוא לוקח מאוד ללב כשאני כועסת אליו, מרחיקה ממנו את הצלחת ומורידה אותו בהפגנתיות מהכסא. הם משחקים איתנו וקשה לי להיות הקשוחה אבל גיליתי שלאורך זמן זה משתלם. גם אני יוצאת מכלי ומתרגזת עליו וזה נורמלי בעיני כי אני נורמלית ולא סופר אמא, אבל אחרי שאני נרגעת אני יורדת לגובה שלו, מחבקת ומסבירה בעדינות למה אמא כועסת, אולי יום אחד הוא יבין...ומילא יבין - יישם תמשיכי ככה, בעיני את עושה נכון
 

parpare bar

New member
ואצלינו

אני אומרת לא בחיוך. כל הזמן. מחייכת את הלא וגם מתעקשת עליו. כל פעולה שאנחנו עושות יחד אנחנו 'מדברות אותה' כדי שהכל יוסבר מראש ויובן. בסה"כ 555555555555555555555555555555555555555 הפלולה מגיבה וסבלנית (להבדיל מאמא שלה
) מה שנכון הוא שהמסגרת של המשפחתון בהחלט תורמת לביטחון העצמי והסתכלות כללית שלה על עצמה כחלק מתוך החברה. בבית כל הפינוק האהבה ותשומת הלב שבעולם מורעפים עליה וזה נתוןנוסף. משהו שהגננת המדהימה שלה אמרה לי בהקשר לאיסורים והגבלות זה לומר 'לא' חד ופעם אחת -'לא' מהיר היסטרי כזה ,שנאמר ברצף,מסתבר כלא יעיל וממסמס את המסר- ולא לחשוש להגיד אותו. ואני מוסיפה את החיוך יחד עם ההחלטיות... (אריאני, אנחנו טרם הגענו לשקעים -אמאל'ה- אז עוד לא השתמשנו באפקט הכעס) שיהיה בהצלחה! ואם יורשה לי, כ"כ משמח אותי להתמודד עם שרשורים כאלה זה פשוט מחדד לי שוב ושוב את הפלא שלנו. שנבורך ככה תמיד אמן!
 

happy

New member
בעיה כל כך ידועה

גם לנו אומרים שליהי מאוד מפונקת. זה נכון אך לדעתי לא רק בגלל העבר שאני נושאת אלא גם כי היא בת יחידה. אני משתדלת להעמיד לליהי גבולות ואם היא עושה דברים אסורים כמו לדוגמא:להרביץ לטלוויזיה אני אומרת נחרצות לא!! הכי חשוב זה להתמיד. יש לנו מדרגות בבית וליהי כל הזמן עולה עליהם. כל הזמן היתי לוקחת אותה משם והיא חוזרת פתאום בימים האחרונים זה לא מעניין אותה והיא יותר לא מגיעה לשם. לגבי האוכל של הכלבה אני לא מצליחה לשכנע אותה לעזוב את האוכל ואת המים?!?! כאשר ליהי מתחילה לירוק את האוכל ולשפוך אותו לצד אני מבינה שהיא שבעה. ואני ישר לוקחת אותו ונותנת לHAPPY. גיליתי שכשהיא רעבה היא פותחת יפה מאוד את הפה ואוכלת וכשהיא שבעה היא פשוט יורקת אותו לכל מקום. המקום היחידי שאני מאוד קשוחה זה שינה. מה לעשות ההורים של ליהי צריכים לישון בלילה. וזה התחיל מהיום הראשון. ליהי ישנה אצלה במיטה ואם היא קמה אני נותנת לה מוצץ ואם לא עוזר אז מים. יש ימים שזה עובד טוב ויש ימים שזה עובד פחות טוב אבל בזה אני מתמידה. אני לא יכולה לישון כשליהי אצלנו במיטה. קשה לי לישון עם כל כך הרבה נפשות במיטה (בעל, כלבה, תינוקת ואני). לכן רק לגבי שינה אני הכי קשוחה בעולם אין אצלי נחמדות בנושא.
 
../images/Emo132.gif אני חושבת שיש כאן כמה

נושאים נבדלים ובילבול בין כמה מושגים. ראשית, יש הבדל בין פינוק, אהבה וגבולות. "פינוק" זה לעשות עבור הילד מה שהוא מסוגל לעשות לבד (למשל: להאכיל בכפית, למרות שהוא כבר מסוגל או להלביש למרות שיודע להתלבש לבד). פינוק זה "עונש" לילד, כי זה מסכל את העצמאות שלו. אהבה (בהקשר שמבלבלים אותה עם פינוק) היא כל אותם ביטויי אהבה וקרבה כמו "על הידיים (לתינוק שטרם הולך, לא לילד בן חמש)נשיקות וחיבוקים אין קץ וכו'. זו מתנה לילד, בטח לא "פינוק". גבולות אף הם מתנה לילד, כי הם עוזרים לו להבין איפה הגבול ואיפה דרגות החופש שלו ומקנים לו תחושת בטחון ומרחב פעולה בתוך גיזרה ידועה וברורה. חלק תקין (מאוד) מגדילה והתפתחות עצמאות של ילד הוא בדיקה מתמדת של הגבולות הללו. בטחונו העצמי נבנה מול הגבולות הללו ומתוך הידיעה שהם יציבים (אם כי, כמובן, משתנים עם הזמן, היכולות והצרכים). ולאחר ההקדמה, לעצם העניין, אבל לפני כן, גילוי נאות: אני מאוד טובה בייעוץ הזה, קצת פחות ביישום על בני משפחתי היקרים (בגלל זה משלמים לי על הרצאות ולא על דוגמנות
) אני חושבת, שצריך "לבחור את הקרבות", יש דברים שחיוני להעמיד בהם גבולות כמו ענייני בטיחות (לא נוגעים בחשמל, לא מתקרבים לחלון, לא נוסעים לא חגורים) ויש דברים שניתן להתגמש בהם, והם עניין של גישה אישית והשקפה. עבורי, למשל, נושא המשחק עם האוכל נתפס לא כ"העדר נימוסי שולחן", אלא כחלק מן השלב האורלי ומן ההתנסות במרקמים חדשים. אישית, אני חושבת שאם ילד (או ילדה) מבינים שמשחק עם האוכל מטריף את ההורים, אז זה הופך לכלי נשק ול"אישו". אחרת זה פשוט עובר (ילדי שיחקו המון עם אוכל ובכל זאת, כשנכנסו למשפחתון זכו לציון מאוד גבוה על נימוסי שולחן). אגב, אני לא מדברת על יריקה "גסה" אלא על משחק שכרוך בהוצאה והחזרה של אוכל. יחד עם זה, אם זה בנפשה של האם והיא לא יכולה לשאת זאת, היא צריכה לומר "לא" החלטי (לא זועם, פשוט ברור) ואם ממשיכים אז פשוט להרחיק את האוכל. בהכלל הוא (שוב, אני מדברת על התאוריה, לא על ההתנהלות בבית הפרטי שלי
) גורס (ובצדק) שעשיה גוברת על מילה ולכן, במקום לומר לא 15 פעם (אחרי הפעם השלישית ממילא כבר לא שומעים אתכן) יש להרחיק את הצלחת. זה הרבה יותר מוחשי וברור. לגבי העציץ, שוב, עניין של גישה. אצלי, בשלב הזחילה, פשוט העדפתי להעלות את כל מה ששביר/ נשיר/ פזיר למעלה ולהיות משוחררת מהצורך במרדף מתמיד. אבל, אם מדובר בעציץ שלא יזוז (בכל זאת, הוא היה שם קודם
) אז צריך להיות עקביים, אבל לא לשדר שזה "אישו". בכל פעם שהיא מתקרבת לאדמת העציץ להגיד "לא" או "אסור" ולהרחיק אותה משם. זה מאוד מתיש, אבל אם זה בנפשך, עשי זאת.
אולי אפשר לכסות את אדמת העציץ בניילון
(אם כי, אני מניחה שזה רק יגביר את האתגר...) אם זה כבר בקטע של "מי הבוס", אז תראי לה מי הבוס, אבל לא בצעקות, אלא בהתנהגות חוזרת ונשנית שלך, עקשנית יותר ממנה. כדי למתן את הקונפליקט (אם נוצר) נסי להסיח את דעתה ולעניין אותה בדברים אחרים. כלל חשוב הוא בכל פעם שאומרים מה לא, לומר מה כן. למשל: "אסור לתלוש את העלים של העציץ, אבל את יכולה לתלוש את נייר העיתון הזה". זה מקטין את עוצמת ה"לא" ומקנה מרחב של בחירה (אפשר ורצוי לתת שתי אפשרויות כמו "את יכולה לתלוש את נייר העיתון או לשחק בפלסטלינה") אני חושבת שחוג ההתעמלות לא ממש קשור לעניין. לדעתי, היא צעירה מידי מכדי לצפות ממנה להשתתף תמיד (בעיני, דווקא אי השתתפות מעיד לעיתים על סוג של תבונה ועל אמירה אישית. בכל אופן, כמעט כל ילד עובר שלב כזה בו הוא לא מוכן להופיע בהופעות בגן או להיות במרכז במסיבה יום ההולדת שלו וכו'). ואחרי כל זה שתי הערות: א.
חכו חכו לגיל שנתיים...אתן רק בפרומו. ב.
שהחיינו והגיענו שאלו שהנושאים שאנו דנות בהן. איזה כיף.
 
תודה על התשובה המפורטת והחכמה

פשוט תענוג לקרוא אותך, את נותנת לי איכשהו לגיטימציה לחינוך שאני מנסה להקנות לה ומלמדת אותי כיצד להבין אותם טוב יותר. אני מקווה מאוד שאני אצליח ליישם את זה, בעיקר את נושא ה"עימות" שיש בינינו, משהו שמלכתחילה לא רציתי ליצור ובכל זאת לא כל כך הצלחתי . אני אנסה להיות אסרטיבית בנושא הלא ותת אופציות לכן . כמו כן הנושא של חוג ההתעמלות, הורדת אבן מליבי. ואשמח לעוד כמה טיפים כיצד להקנות לה בטחון עצמי, זה אחד הדברים שהייתי מאוד רוצה להעניק לה חוץ מהמון אהבה והמון חיבוקים וזה שאני כאן בשבילה. המון תודה ולמה את מתכוונת "חכו לגיל שנתיים" אל תפחידי אותי. ואשמח אם תקום פינת טיפים בנושא חינוך מאמהות מנוסות. יום נפלא
 
רעיון טוב

וכדאי שהיא תהיה לפי נושאים. כמובן, זה לא סותר את זה שכדאי לשאול שאלות כל אימת שהן צצות. אני אקשר אחר כך גם רשימת ספרים מומלצים (בעיני) ואז אתייחס לסוגיית הבטחון העצמי.
 
למעלה