הניפוח הזה הוא תופעה נפוצה בתרגומים של חומר
עיוני מצרפתית, בעיקר פילוסופיה. המרגמים, שהורבצה בהם כנראה יותר מדי תורה על דו-המשמעות והעושר האטימולוגי של הטקסטים הצרפתיים, ממלאים את התרגום בצירופים כמו "ניתנות לתרגום", "ההיות שלא-במקומו" וכו'. התוצאה אמנם מדויקת במובן מסוים, ומאפשרת ליודעי צרפתית לשער מה היה הנוסח המקורי, אבל גם הופכת טקסט שוטף פחות או יותר לטקסט פעניח-אך-לא-קריא. ואני חושד שטכניקת התרגום הזאת גם חוסכת מהמתרגמים את הצורך לזהות ביטויים ומטבעות לשון נפוצים, שאולי מי ששולט בשפה יותר היה יכול למצוא להם מקבילות עבריות שגורות.