THE DOORS-L.A WOMAN
"יושב בסן-פרנסיסקו על המים שוטף את העיניים בכחול ובירוק יפה בסן-פרנסיסקו על המים אז...אז איך זה שאני מרגיש רחוק?" (אריק איינשטיין שואל את עצמו למה הוא מרגיש רחוק והתשובה היא כי הוא רחוק מהאישה- האישה מלוס-אנג'לס!) אחרי שהוציאה אלבומי פסיכדליה נהדרים כמו הסלף טייטלד הראשון, STRANGE DAYS, ו-WAITING FOR THE SUN חזרה הלהקה אט אט לבלוז השורשי החל באלבום THE SOFT PARADE שנחשב לחלש באלבומי הלהקה, דרך MORISSON HOTEL וכלה באלבום שבו אנו עוסקים עכשיו שיצא בשנת 1971 והוא האלבום האחרון של הדורס כאמור לאחר הקלטת האלבום הנ"ל ברח ג'ים מוריסון לפאריז ושם השתקע עד יום מותו. האלבום בו אנו עוסקים כעת הוא אלבום רוק-בלוז טהור מבית היוצר של הדורס אומנם אלבום אחרון אבל אלבום סיום נהדר לקריירה של להקה מצליחה מאוד. זהו אומנם לא האלבום להתחיל איתו את ההיכרות עם הלהקה אבל זהו אלבום מדהים שעשוי טוב ויש בו שירים מעולים אחד-אחד. ולהלן סקירת האלבום: THE CHANGELING-פתיחת הקלידים של ריי מנזרק בשיר הזה מאפילה על השירה של מוריסון שנישמע כאן בלוזי מתמיד כאילו הוא אחרון השחורים על הדלתא של המיסיסיפי. בשיר עצמו אנו שומעים מעין סיפור בלוזי על השנים האחרונות בחייו של מוריסון המשורר הדגול שמספר מנקודת מבטו על כל מה שעבר עליו בשנים אלה ועל איך שכעת הוא השתנה(מרמז גם על שינוי הסיגנון שעברה הלהקה מפסיכדליה בחזרה לשורשי הבלוז). LOVE HER MEDLEY-הדורס תמיד ידעו להנפיק שירי אהבה גדולים כמו LIGHT MY FIRE ו-HELLO I LOVE YOU כי אחרי הכל זוהי גדולתו של מוריסון כמשורר שכותב גם על הצד הרומנטי שבו, הצד המאוהב שבו, השיר עצמו הוא שיר נורא יפה כשצריך לשים לב לפסנתר הבארים של מנזרק וכמובן לקולו הענוג של מוריסון. BEEN DOWN SO LONG-מוריסון מראה שהוא גם יודע ליצעוק ושוב נישמע כמו זמר שחור...בחיי! אם לא הייתי מכיר אותו הייתי בטוח חושב שזמר שחור שר את השיר הזה! החבר'ה מביאים לנו אותה בבלוז אמריקאי מסורתי היישר לפנים, ושימו לב לסולו הגיטרה של רובי קריגר, ללא ספק אחד הגיטריסטים הפחות מוערכים בתחום הרוק. THE CARS HIS BY MY WINDOW-ומכאן אנו עוברים לבלוז איטי ושקט שלא כ"כ אופייני לחבר'ה האלה שנוהגים בדרך כלל להרעיש יותר...שימו לב לסולו הבאס בשיר הזה של ג'רי שף הבסיסט שהם שכרו, כי כאמור בדורס לא היה בסיסט בהרכב המקורי ובכל אלבום הם נהגו לישכור בסיסט שינגן עבורם אבל בהופעות הם היו מנגנים בלי באסיסט. L.A WOMAN-והנה הגענו לשיר הנושא של האלבום שאורכו קצת יותר מ-7 וחצי דקות של טירוף חושים, בלוז מדהים ביופיו, בתחילת השיר נישמע מעין צליל של פרופלור מיסתובב ואח"כ לאט לאט כל כלי הנגינה ניכנסים לשיר ואז בערך בדקה ה-3 ישנו מעבר יפהפה של קלידים בתוספת המצילתיים של התופים של ג'ון דנסמור כשלפני כן ישנו סולו יפהפה של קריגר ואח"כ ישנו מעבר נוסף שבו הפעם מוריסון חוזר על השורה MISTER MUJO RISING ואח"כ זה מיתגבר ומיתגבר עד שעוברים שוב לסולו קלידים של מנזרק ולסולו גיטרות של קריגר ומוריסון שוב מתחיל לשיר. בואו ואגיד לכם משהו, זהו הקטע החזק באלבום, אני לא הכי אוהב אותו באלבום אבל בתור שיר נושא הוא מסכם בצורה ניפלאה את אופיו של האלבום הזה. L.A AMERICA-אימאל'ה! מה זה?! אני אומר לכם חבר'ה השיר הזה לא מומלץ לשמיעה לילדים קטנים שנימצאים לבד בחושך, לנשים בהיריון ולסובלים מבעיות לב וכהנה וכהנה...זהו אחד השירים הפחות מוערכים של הדורס וחבל שכך אבל כמה שהוא יפה...ריף הפתיחה הוא אחד הריפים האפלים והמפחידים ביותר שתישמעו אי-פעם ועכשיו ברור מאיפה להקות הגות' מטאל שאבו השראה ונכון להגיד זאת גם על להקות הבלאק מטאל...מתחילים עם ריף הפתיחה המפחיד, ממשיכים עם הבס של ג'רי שף שמיתגבר לאורך השיר ואחריו השירה המדהימה של מוריסון ואל נישכח את המעבר באמצע שגורם לשיר להישמע פחות מפחיד אבל אחריו אנו חוזרים לאימה של השיר...ובקיצור חבר'ה תישמעו את השיר ותחוו את החוויה! HYCINTH HOUSE-ג'ים מוריסון שר על בית היקינטון הלא הוא בית חלומותיו אליו הוא חולם להגיע והחבר'ה מביאים אותה בבלוז טיפה מלנכולי אבל גדול מהחיים והשיר הזה הוא אחד האהובים עליי באלבום, שני רק לקודם לו שהוא הכי אהוב עליי מכולם. CRAWLING KING SNAKE-זהו אחד מאותם שירים שאין לי מה לומר עליהם ולכן אני גם לא אגיד אלא אשאיר לכם אנשים את ההנאה משמיעת השיר הזה. THE WASP-זהו בלוז קצת יוצא דופן וקצת לא רגיל של החבר'ה האלה, בשיר הזה מוריסון מדקלם כל מיני מילים משונות(הבנאדם בעצמו היה משונה) והחבר'ה מגבים אותו, במיוחד מנזרק שמרביץ בקלידים ומביא אותה בסולואים כאילו אין מחר ומוריסון מצידו נותן את נאומו המשונה והכ"כ יפה ומרגש. בגירסה של הסרט של הדורס מופיע השיר הזה בגירסה קצת שונה ויותר קצרה והוא גם ניקרא STONED IMMACULATE שגם אותו אני ממליץ לישמוע. RIDERS ON THE STORM-זוהי הרצועה החותמת את האלבום, ומה אני אגיד לכם חבר'ה...ככה חותמים אלבום! בשיר הזה הדורס מנגנים בלוז עם נטייה לג'אז(עוד אחד מהניסיונות שלהם) והניסיון הזה גם עולה יפה. זהו שיר ארוך(7 ורבע דקות), וחוץ מזה גם עצוב, שקט, מלנכולי ומרגש כשהוא נוגע בך במקומות שרק שיר כה גדול וכה מצמרר יכול לגעת בך, אותי אישית הוא מצמרר בכל שמיעה. מה יש בשיר הזה? בעצם מה אין בו? תיפוף ענוג של דנסמור, קלידים רכים ומלטפים וג'אזיים של מנזרק, הריפים המצמררים של קריגר וכמובן קולו השמימי של מוריסון. לקראת סוף השיר נישמע ברקע צליל של ברקים ורעמים וגם קצת גשם כשהצליל הזה דוהה לעיתו ומסמל למעשה את סוף דרכה של הדורס, וכך יורד לו המסך אט אט וניגמר לו האלבום היפהפה הזה ומשאיר אותך עם טעם של עוד ולא עוזב אותך. ולסיכום: אם אתם אוהבים את הדורס אז קנו את האלבום הזה כי הוא שווה כל אגורה. מומלץ בחום!
"יושב בסן-פרנסיסקו על המים שוטף את העיניים בכחול ובירוק יפה בסן-פרנסיסקו על המים אז...אז איך זה שאני מרגיש רחוק?" (אריק איינשטיין שואל את עצמו למה הוא מרגיש רחוק והתשובה היא כי הוא רחוק מהאישה- האישה מלוס-אנג'לס!) אחרי שהוציאה אלבומי פסיכדליה נהדרים כמו הסלף טייטלד הראשון, STRANGE DAYS, ו-WAITING FOR THE SUN חזרה הלהקה אט אט לבלוז השורשי החל באלבום THE SOFT PARADE שנחשב לחלש באלבומי הלהקה, דרך MORISSON HOTEL וכלה באלבום שבו אנו עוסקים עכשיו שיצא בשנת 1971 והוא האלבום האחרון של הדורס כאמור לאחר הקלטת האלבום הנ"ל ברח ג'ים מוריסון לפאריז ושם השתקע עד יום מותו. האלבום בו אנו עוסקים כעת הוא אלבום רוק-בלוז טהור מבית היוצר של הדורס אומנם אלבום אחרון אבל אלבום סיום נהדר לקריירה של להקה מצליחה מאוד. זהו אומנם לא האלבום להתחיל איתו את ההיכרות עם הלהקה אבל זהו אלבום מדהים שעשוי טוב ויש בו שירים מעולים אחד-אחד. ולהלן סקירת האלבום: THE CHANGELING-פתיחת הקלידים של ריי מנזרק בשיר הזה מאפילה על השירה של מוריסון שנישמע כאן בלוזי מתמיד כאילו הוא אחרון השחורים על הדלתא של המיסיסיפי. בשיר עצמו אנו שומעים מעין סיפור בלוזי על השנים האחרונות בחייו של מוריסון המשורר הדגול שמספר מנקודת מבטו על כל מה שעבר עליו בשנים אלה ועל איך שכעת הוא השתנה(מרמז גם על שינוי הסיגנון שעברה הלהקה מפסיכדליה בחזרה לשורשי הבלוז). LOVE HER MEDLEY-הדורס תמיד ידעו להנפיק שירי אהבה גדולים כמו LIGHT MY FIRE ו-HELLO I LOVE YOU כי אחרי הכל זוהי גדולתו של מוריסון כמשורר שכותב גם על הצד הרומנטי שבו, הצד המאוהב שבו, השיר עצמו הוא שיר נורא יפה כשצריך לשים לב לפסנתר הבארים של מנזרק וכמובן לקולו הענוג של מוריסון. BEEN DOWN SO LONG-מוריסון מראה שהוא גם יודע ליצעוק ושוב נישמע כמו זמר שחור...בחיי! אם לא הייתי מכיר אותו הייתי בטוח חושב שזמר שחור שר את השיר הזה! החבר'ה מביאים לנו אותה בבלוז אמריקאי מסורתי היישר לפנים, ושימו לב לסולו הגיטרה של רובי קריגר, ללא ספק אחד הגיטריסטים הפחות מוערכים בתחום הרוק. THE CARS HIS BY MY WINDOW-ומכאן אנו עוברים לבלוז איטי ושקט שלא כ"כ אופייני לחבר'ה האלה שנוהגים בדרך כלל להרעיש יותר...שימו לב לסולו הבאס בשיר הזה של ג'רי שף הבסיסט שהם שכרו, כי כאמור בדורס לא היה בסיסט בהרכב המקורי ובכל אלבום הם נהגו לישכור בסיסט שינגן עבורם אבל בהופעות הם היו מנגנים בלי באסיסט. L.A WOMAN-והנה הגענו לשיר הנושא של האלבום שאורכו קצת יותר מ-7 וחצי דקות של טירוף חושים, בלוז מדהים ביופיו, בתחילת השיר נישמע מעין צליל של פרופלור מיסתובב ואח"כ לאט לאט כל כלי הנגינה ניכנסים לשיר ואז בערך בדקה ה-3 ישנו מעבר יפהפה של קלידים בתוספת המצילתיים של התופים של ג'ון דנסמור כשלפני כן ישנו סולו יפהפה של קריגר ואח"כ ישנו מעבר נוסף שבו הפעם מוריסון חוזר על השורה MISTER MUJO RISING ואח"כ זה מיתגבר ומיתגבר עד שעוברים שוב לסולו קלידים של מנזרק ולסולו גיטרות של קריגר ומוריסון שוב מתחיל לשיר. בואו ואגיד לכם משהו, זהו הקטע החזק באלבום, אני לא הכי אוהב אותו באלבום אבל בתור שיר נושא הוא מסכם בצורה ניפלאה את אופיו של האלבום הזה. L.A AMERICA-אימאל'ה! מה זה?! אני אומר לכם חבר'ה השיר הזה לא מומלץ לשמיעה לילדים קטנים שנימצאים לבד בחושך, לנשים בהיריון ולסובלים מבעיות לב וכהנה וכהנה...זהו אחד השירים הפחות מוערכים של הדורס וחבל שכך אבל כמה שהוא יפה...ריף הפתיחה הוא אחד הריפים האפלים והמפחידים ביותר שתישמעו אי-פעם ועכשיו ברור מאיפה להקות הגות' מטאל שאבו השראה ונכון להגיד זאת גם על להקות הבלאק מטאל...מתחילים עם ריף הפתיחה המפחיד, ממשיכים עם הבס של ג'רי שף שמיתגבר לאורך השיר ואחריו השירה המדהימה של מוריסון ואל נישכח את המעבר באמצע שגורם לשיר להישמע פחות מפחיד אבל אחריו אנו חוזרים לאימה של השיר...ובקיצור חבר'ה תישמעו את השיר ותחוו את החוויה! HYCINTH HOUSE-ג'ים מוריסון שר על בית היקינטון הלא הוא בית חלומותיו אליו הוא חולם להגיע והחבר'ה מביאים אותה בבלוז טיפה מלנכולי אבל גדול מהחיים והשיר הזה הוא אחד האהובים עליי באלבום, שני רק לקודם לו שהוא הכי אהוב עליי מכולם. CRAWLING KING SNAKE-זהו אחד מאותם שירים שאין לי מה לומר עליהם ולכן אני גם לא אגיד אלא אשאיר לכם אנשים את ההנאה משמיעת השיר הזה. THE WASP-זהו בלוז קצת יוצא דופן וקצת לא רגיל של החבר'ה האלה, בשיר הזה מוריסון מדקלם כל מיני מילים משונות(הבנאדם בעצמו היה משונה) והחבר'ה מגבים אותו, במיוחד מנזרק שמרביץ בקלידים ומביא אותה בסולואים כאילו אין מחר ומוריסון מצידו נותן את נאומו המשונה והכ"כ יפה ומרגש. בגירסה של הסרט של הדורס מופיע השיר הזה בגירסה קצת שונה ויותר קצרה והוא גם ניקרא STONED IMMACULATE שגם אותו אני ממליץ לישמוע. RIDERS ON THE STORM-זוהי הרצועה החותמת את האלבום, ומה אני אגיד לכם חבר'ה...ככה חותמים אלבום! בשיר הזה הדורס מנגנים בלוז עם נטייה לג'אז(עוד אחד מהניסיונות שלהם) והניסיון הזה גם עולה יפה. זהו שיר ארוך(7 ורבע דקות), וחוץ מזה גם עצוב, שקט, מלנכולי ומרגש כשהוא נוגע בך במקומות שרק שיר כה גדול וכה מצמרר יכול לגעת בך, אותי אישית הוא מצמרר בכל שמיעה. מה יש בשיר הזה? בעצם מה אין בו? תיפוף ענוג של דנסמור, קלידים רכים ומלטפים וג'אזיים של מנזרק, הריפים המצמררים של קריגר וכמובן קולו השמימי של מוריסון. לקראת סוף השיר נישמע ברקע צליל של ברקים ורעמים וגם קצת גשם כשהצליל הזה דוהה לעיתו ומסמל למעשה את סוף דרכה של הדורס, וכך יורד לו המסך אט אט וניגמר לו האלבום היפהפה הזה ומשאיר אותך עם טעם של עוד ולא עוזב אותך. ולסיכום: אם אתם אוהבים את הדורס אז קנו את האלבום הזה כי הוא שווה כל אגורה. מומלץ בחום!
