למכורים בלבד
מוסיקאלית הם נגועים באווירת שנות השמונים עם כל המשתמע מכך. סינתסייזרים מלוא החופן, מכונות תופים (גם אם ריק האדסון מנגן על מערכת תופים של ממש זה נשמע כמו מכונה), נסיון כושל ליצור המנוני פופ קליטים. ומה טוב שם בכל זאת? הליריקה של קאזינס עדיין צובטת בלב, הגיטרה של בריאן ווילובי נפלאה והוא מראה עד כמה אנחנו פספסנו גיטריסט באמת גדול. ב DON'T SAY GOODBYE הדברים האלה באים לידי ביטוי ב Evergreen המקסים שמתאים לסוף שנות השישים ולא ל 1987 ובקטע האינסטרומנטלי היפהפה שכתב ריק האדסון ומבצע ווילובי Tina dei fada ב Ringing down the years זה כמובן שיר הנושא שמוקדש לזכרה של סנדי דני וכל כך חבל שדווקא אחד השירים הנפלאים שקאזינס כתב מצויים באלבום הגרוע ביותר של הלהקה; השיר The King הוא שיר נהדר - פולק בריטי קלאסי, אלא שהביצוע כאן הוא נוראי ונופל לאין שעור מהביצוע של מאדי פריור באלבום Blue angle חוץ מאלה, לא תמצא שם יותר מדי. אני, במסגרת המחלה, מחזיק את האלבומים האלה (ותודות לאירי גם בגירסת ויניל) אבל זה כנראה רק אני... אם אתה, כפרוג-פריק, מעוניין בחומר מאוחר שלהם הייתי הולך דוקא על Heartbreak Hill שיצא רק ב 1995 אבל יש בו הקלטות מסוף שנות השבעים, דרך השמונים והתשעים והוא אלבום פרוגרסיבי במלוא מובן המילה, אולי הפרוגרסיבי ביותר של הלהקה למי שמעדיף את הפן הזה ביצירה שלה. יקי
