סוף יולי - סוף אוגוסט...
בסוף יולי הוא עמד בפתח דירתנו הצנועה ברמת גן הותיקה...
זו שכל דירותיה נולדו באותו היום, כ"כ דומות הן דירות שאין בהם אלה לחיות את החיים... את האהבות ואת השמחות ואת העצבות והעצבסים והשיגרה... חדרי שינה צנועים, מקום לארון בינוני ולמיטה זוגית... לזיונים רגילים שיש בהם אהבות, וש בהם שיגרה ויש בהם לדעת לגעת לנשק לצאת להירדם עד לפעם הבאה... ומרפסת לא גדולה די בא לשולחן קטן מאפרה והרבה בדלי סגריות בה... ותחושות לפי אופן כיבוי הסיגריה... של אחר, של לפני... של היא אמרה... לו לא... או הוא אמר לה... אין לי כח... - בלילה של חיים בתוך הקופסאות האלה - דירות 3 קומות מדרגות מעקה מסדרון... דלתות שמות... 'כאן גרים'
סוף יולי והוא בן 40... אנחנו אוהבים לחגוג בחודש יולי... אלה שבסוף יולי זה... הוא עמד בפתח הדלת... קומה שניה בסוף המסדרון שמאלה... דירה יחידה בלי שלט... שתי מזוודות - כל חייו בהן (כמעט??) 'כשתריצי אותי... תתקשרי' הביט בי אל תוך העיינים אל תוך האישונים... שכך הוא נוהג לערער את הבטחון של העומד מולו.. סגר את הדלת פסע את המסדרון, שמעתי, ירד במדרגות... שמעתי את הרכב שלו מניע... פותח בנסיעה ונעלם...
לא חייגתי.
הסידור היה לי נח... יכולתי לחוש עצמאות של אשה... עצמאות שמעולם לא היתה לי...
שמעולם לא היתה בי... עצמאות שלא חפצתי בה ... לא רציתי בה... לא יכולה הייתי להגיד לה 'מגורשת מגורשת מגורשת'... לא ניתן לי לו ניתנה לי... איש לא יבין, איש לא ישלח אליך יד... כמו.
התינוק שלנו ישן בעריסה. במילא לא היה מבין את המצב... לא היה יכול לראות לחוש... את הדבר הזה שקראו לה 'משפחה' נפל. התפוצץ התמוטט..., התנדף... פרח, טבע, נבעט... הושמד.
הילדים יגלו שהעולם חרב... כשיגיעו הביתה וישאלו... או שאשב ואסביר להם...
והם הביטו... הסתכלו... בכו חיבקו את עצמם בעצמם... והבכורה אמרה 'אני פשוט שונאת אותך'... לא ציפיתי... מה ציפיתי... איך היה עלי לצפות???
היתה לנו בדירה מערכת... קנינו בעשרה תשלומים. לא יקרה ולא זולה במיוחד... לו במבצע... הוספנו לה אחרי חודשיים זוג רמקולים גדולים... לשפר את הצליל... דיסק של זוהר נגן לי, דיסק של זוהר סובב אותי... הרגיע אותי, סימם אותי... הניח לי... נתן ולקח ממני. התמכרתי. זוכרת איך זה ניגן לי בראש... הייתי כמסוממת... לפחות בתחושה...
אחרי כחודש הוא שכר דירה. אותה דירה כמו שלנו... בהמשך הרחוב... כשעברתי יכולה הייתי לראות את האורות הבוקעים מהדירה שלו... כשהיו הילדים בחזקתו או שהעדיפו לשהות אצל אבא... ראיתי את האור בחדר הילדים במקביל לחדר בביתי שלי... באותו המקום באותה התנוחה... אותו הארכיטקט.. שנולד כנראה באותו היום... קומה ראשונה... 4 מדרגות מימין... בלי שלט.
פעמים התגנבתי להביט בהם... להקשיב להם שרים, ידעתי שהם יהיו מאושרים איתו... ידעתי שזה טוב להיות הבמחיצתו... שנפלא לכל אדם כשאיש כזה שומר עליך... שאיש כזה מכסה אליך... שאיש כזה קושר את חייו לחייך... אז לידליו? פי מאה או פי אלף... או פי עשרת אלפים... שאיש לא ינסה... לעולם לא כדאי לנסות...
עשר שנים.
מסיבת יום הולדת באמצע אוגוסט. הבכורה חיילת - קצינה.
הבת שלנו מסיימת עומדת להתגייס... עד היום בצבא... טוב לה שם...
הבן שהיה בחופשה מלימודים כמו הבנימין שלנו... וחופשות... אצלו. קראנו לזה פיפתי פיפתי - נוס נוס 'משותפת'.
עשר שנים שהם הארבעה ידעו... ידעתי גם אני אמר להם... אחרי שבכו ביחד... כמו יושבים על בית שהופצץ מהאויר במליוני טון של פצצות, ובוכים את מר הגורל... ולא מאשים ולא אומר מילה אחת בגנות... רק אומר להם 'זו האמא שלכם ולאמא נותנים כבוד של אמא'... לא הסכים שישנאו אותי. לא הסכים שיגידו לעצמם מילה רעה אחת... אות הברה... כנגדי... ואז אחרי שאמרו לו 'הן'... אחת אחת אחד אחד לפי תור... טמר להם הרים ידו לשבועה... בקש אותם שירמו ידם לשבועה... והבטיח שהוא... שהוא לא יכניס אשה אחרת לזה הבית... אשה זרה לא תהיה להם לאם... כמו אם... ולא יולד ילדים זולתם... לא יהיו להם שני בתים שני אבות... שתי אמהות... חוקים אחרים - לא אצלו. והבנימין לא הבין כי היה תינוק... והבן לא כל כך הפנים ושאל... 'איך נדע'... והבכורה אמרה לו 'ששששש כשאבא אומר האבא הזה מקיים.'
עשו לו לאבא שלהם כבוד.
כשהבכורה ואחותה החלו להבין מעט באהבה... החלו לצוץ שאלות...
אומרת היתי להן 'זכיתם... '
ערכו לו מסיבת יובל 50. פעם ראשונה ששיקרו לו... מעולם מעולם מעולם לא העזו לשקר לו. לא שקר גס ולא שקר לבן ולא שקר גדול קטן. אם שק'רוט לו בעניין טפל... היו מיד מתקנים ומבקשים את להתנצל... שקר? חס ושלוםן טפו טפו... אבל הן והוא והבנימיןם שלנו בן 10 לא מבין... אבל שמרר בבטן עד לסוף... מילה לא מיצמץ המסכן...
אמרו לו 'שיקרנו' אבל זו פעם ראשונה ופעם אחרונה... הוא יסלח'...
וכך סיפרו לו סיפורים והוא להם מאמין גם כשיאמרו לו 'עכשיו לילה' בצהרי יום של קיץ... השביע אותם... נשבעו לו אבל... איך אמרה בכורתי 'לא הרמנו יד ימין לאות שבועה'...
יצא למרעה.
עמדתי בין כ-400 אולי יותר מוזמנים. הקללות כלפי פסקו... הקהבל נכנס לשקט. הפסיקו לנשום... לפי בקשה... היתה תוכנית...
הבנות מכניסות את האבא שלהן למקלחת... מלבישות אותו בגדי חג... הוא יוצא לחניה כדי לצאת להרים כוסית לחיים... ואז ההמון יצעק לו 'מזל טוב'... כל יד ימין תרים כוסית לחיים... ואז נראה.
עמדתי במרכז. - סביב שולחנות עמוסות בכל טוב העולם. בשרים וסלטים ועוגות ויינות ופירות - מה לא. רמקולים שישמיעו מוסיקה... המרפסת היתה לבמה...
הכרוז הכריז מעכשיו ועד... הס'.
עמדתי לבושה בשמלת תחרה שחורה... נעלים שחורות וסרט שחור לראשי...
כל שניה חשתי כיצד אני מתאבנת... רוצה לבקש את הילדים שלי סביבי... לצידי לי... הם במרחב שלו... בעוטלם שלו... בהוויה המשותפת שלהם - לי אין כאן מקום. לא שייכת... מרוחקת עד לא רצויה...
זה מתחיל בכפות הרגליים... האצבעות והעקב הופכים מבשר ודם לשיש. שיש קר. שיש ממש.
הקרסול מתאבן לשיש... החום מהירכיים נמוג מתקרר - אבן. אבן חלקה. וזה עולה לבטן... אין נשימה. אין תזוזה... מזיזה האת הראש שמאלה ימינה שמאלה... אוטוטוטו וגם הצואר יתפס וגם הידיים יתאבנו...
או אז... נפתחת הדלת... 'מזל טוב... לחיים' מתערבבים קול מארבע מאות ויותר פיות...
אני מכירה את המבט שלו... הוא הביט בי ישר אל תוך האישוני העיינים שלי... לא הייה שם איום... לא היו שם מילים רק שאלה... לא הבנתי... לא יכוטלה הייתי לחשוב או לזוז... הבכורה שלי מתמוטטת מול עיני שם על הבמה... החבר שלה שם לעצור את הנפילה... שלא יפגוש הראש שלה ברצפה. משהו מחבריו של האיש שלי... עומד מאחורי הבת שלי... מחכה לרגע ההתמוטטות שלה... אני שומעת סביבי בכי... מבינה שמליוני דמעות נופלות באותם רגעים אל אדמת הלס של הנגב... והוא לא מביט אלה אל תוך עיני - שואל... ואני כמו שיש... קרה לא יכולה.
עמד מולי - נראה לי כמו נצח... עוד לא שלח יד רק הביט בי מקרוב... ולחש את שמי.
הבנימין שלנו נצמד אל האבא שלו... מנסה להבין את הקשר הזה... או איך נבנים קירות ברגעים... והחמוד הזה... איזה סוד הוא נצר כדי לא לקלקל את החגיגה הזו... החגיגה של איחוד המשפחה שלו... מחדש להיות משפחה...סביב הבנות התקהלות... ובן אחד שלי... דם ממני ודם אביו קשוח... עומד מביט ברגעים... לא כ"כ מוצא את עצמו... רק אומר 'יש... יש... יש...'
עומד מולי מושיט אלי יד ממיס את האבן ושואל 'את שלי הלילה'... בידיו האוחזות בכפות ידי כמו שאל 'אפשר לחבק אותך אשה?'...
מי אמר לתקליטן שהאשה הזו... זו שאמנם לא ירקו עליה אבל אמרו לה דברים נוראיים... גם איחלו לה... שלא נדע... אבל זוהר ברקע... מערבב את הרגעים... את הקהל... שהוא עוטף אותי בזרעותיו... ואני חשה בדמעה אחת ועוד אחת על הכתף... סימן ברור מובהק אם עוד נשארה שאלה... ואז כל הארבעה שלנו מחובקים יחד... בוכים יחד... - לא יודעים איך הולכים מכאן... לאן!?!?!?
שעה קודם אולי חמישים דקות אולי שעה ועשר דקןות... כשכרעתי ברך מול אימו לבקש את סליחתה... והיא אמרה לי 'סליחה? עכשיו יש כאן ארבע מאות אולי חמש מאות מוזמנים שלך... לכי לקבל אותם'... אני אומרת לחבורה הדבוקה שלי... מנגבת מעצמי את הדמעות... 'יש לנו ארבע מאות אולי חמש מאות מוזמנים לקבל'
