Love and marriage, love and marriage,

[החתולשליטמבל]

Love and marriage, love and marriage,

go together like a horse and carriage... אצלי זה חלק ממכלול של "איכסה" אחד גדול: לא רוצה להיכנס למיטה עם בן אדם אחר, לא רוצה אפילו ללכת לדייט כדי להתחיל את כל הפרוצדורה שאמורה להוביל מתישהו לחתונה והריון. כל ההתעסקות עם חתונה, הריון, לידה, נשמע לי כמעיק ומכביד במיוחד. כמה נשים לא רק נכנסות להריון אלא גם מתחתנות כי זה מה שחינכו אותן שהן אמורות לעשות? אם עד גיל 30 את לא נשואה ויש לך לפחות ילד אחד, אז את נחשבת לפריקית מוזרה (ושוב תודהתודהתודה לך אמא על שאף פעם לא הפעלת עליי את הלחץ הזה אוהבתאותךנשיקות

). לפני כ-10 שנים, היתה תקופה שהייתי יוצאת לדייטים עם בחורים שהכרתי דרך האייסיקיו. יש לי מזל שהיום אני בריאה ושלמה (מצחיק אותי לחשוב על רשת הריגול המשפחתית שהוריי הקימו בזמנו כדי לעקוב אחריי בדייטים האלה

). מה שמצחיק אותי עכשיו שאני חושבת על זה זה שהתייחסתי לכל העסק הזה כמו לתהליך של חיפוש עבודה - שליחת קורות חיים, ראיונות עבודה, ציפייה דרוכה לטלפון, ולא להתקבל בסוף. יום אחד, אחד מהם אמר לי - וזה כשהייתי בת 19-20 - "אם לא תתחילי לקיים יחסי מין עכשיו, את בחיים לא תתחילי," נחשו מה לא קרה? ואין לי שום צורך בזה, ואני לא מבינה למה הפסיכולוגית שהייתי מטופלת אצלה חשבה שזו בעיה שהיא צריכה לעזור לי לפתור. (אבל רגע. אם זה לא מפריע לי וטוב לי עם זה, אז זה לא נחשב לבעיה, נכון?) זה שאני כבר לא קטינה זה אומר שאני *חייבת* לעשות את כל הדברים שמבוגרים "אמורים" לעשות? יש לי רישיון נהיגה ובכייף הייתי מוותרת עליו, או לפחות ממירה אותו לרשיון לטוסטוס. אני לא שותה, לא מעשנת, ללכת למועדון זה בשבילי סיוט, ומין זה משהו שבינתיים אין לי שום דחף לעשות, אז למה לאנוס את עצמי? אז יש אנשים שעבורם חתונה זה חלק בלתי נמנע מהחיים, והם בכלל לא חושבים על לא להתחתן - וכמה זוגות אומללים שהיה יכול להיות להם הרבה יותר טוב אם לא היו מתחתנים מלכתחילה? וחתונה זה משהו שהומצא ע"י בני האדם, זתומרת, זה לא משהו שמתוכנת אצלינו (אם הבנתי נכון את כל התכניות שנוגעות בנושא בערוצי התכניות הדוקומנטריות למיניהם). כמה אנשים חיים באומללות רק כי זה מה שהחברה מצפה מהם לעשות, ולא חושבים לרגע שיש אפשרות לא להתחתן? כמה אנשים מעדיפים לחיות עם בעל/אישה שממררים להם את החיים כי עדיף להם לחיות ככה מאשר להיות לבד? נכון, יש המון זוגות שחיים באושר עד עצם היום הזה, אבל יש המון שלא, וכמה מאלו שלא התחתנו באמת מתוך בחירה ומתוך רצון להעביר את כל שאר החיים עם הבן אדם הספציפי הזה, אלא מתוך ההרגשה שהשעון מתקתק גם בעניין החתונה - כמה מהם אומללים ועצובים ובכלל לא עולה על דעתם שאפשר אחרת? (אהההה, זו הדעה האישית שלי, מצטערת אם זה פוגע במישהו, אני מאד מקווה שלא

)

 

[עצובה83]

בהחלט מבינה

החברה מכתיבה לנו כל כך הרבה דברים שממררים לנו את החיים.. אני אישית חלמתי על חתונה אבל ללא ילדים ועכשיו אני רק שומעת "למה התחתנת?" "בשביל מה מתחתנים אם לא בשביל ילדים?" וואלה אז סליחה שהתחתנתי בכלל ולא שאלתי את דעתכם קודם אני איתך (למרות שאני אוהבת את בעלי ורציתי להתחתן) אני שונאת את תכתיבי החברה תמיד את יכולה להגיד שאת הכי מאושרת בעולם כי את חיה בשביל עצמך ולא בשביך איזה גבר שזורק את הגרביים שלו ליד המיטה ודורש סטייק לארוחת ערב שאת מתבקשת להכין תכף ומיד במקום להשקיע עוד שעה ליד המראה עם עצמך...

 

[efroch99]

....

אני חושבת שאת כורכת דברים ביחד, שאין ביניהם בהכרח קשר. נכון ש"החברה" מצפה שכל מיני דברים יקרו, ומבחינת "החברה" הרצף הזה של להכיר בן זוג, לקיים יחסי מין, לעבור לגור ביחד, להתחתן, לקנות בית, להביא ילדים - הוא רצף אחד הכרחי. אבל בתור מי שמשוחרר מההכרח הזה - מי שבוחר מה לעשות ולא מונע לפי תכתיבים - הרי שאפשר לעשות mix and match ולבחור בדיוק אילו מהאלמנטים האלה רצויים לך, ואת היתר לזרוק לפח. אפשר סקס בלי זוגיות, אפשר זוגיות בלי מגורים משותפים. אפשר מגורים משותפים בלי חתונה, אפשר חתונה בלי ילדים, אפשר בלי זוגיות בכלל, ועוד ועוד. רק רציתי להבהיר את זה, כי נראה לי שאת קצת מתיחסת להכל בתור עסקת חבילה, וזה ממש לא. ולעניין - את לא חייבת לעשות כלום. אני ממליצה לך לעשות את מה שאת חושבת ומרגישה שהוא נכון לך ועושה אותך מאושרת. ואם זוגיות וסקס זה משהו שלא מושך אותך ואת חיה חיים מלאים ומסופקים בלי זה, אז מצוין. מה שעברת עם הפסיכולוגית, זה משהו שהוא באמת בעייה, כי ברמה הזאת של לערער את הערכים הבסיסיים ביותר שלהם, יש לא מעט פסיכולוגים שנכשלים ומשליכים את הערכים שלהם על המטופלים. כמו שיש פסיכולוגים שמיד רואים בנושא אי הרצון בילדים בעייה שצריך לתקן, להבין מאיפה זה נובע ולמצוא לזה פתרון.

 

[החתולשליטמבל]

ברור לי שזו לא עסקת חבילה ../images/Emo6.gif

הממממ וממה שכתבתי באמת אפשר להבין שככה אני רואה את הדברים, אבל זהו שלא. יש לי סלידה גם מכל הדברים האלו ביחד וגם לחוד. ז"א, יכול מאד להיות שיום אחד הדעה שלי לגבי כל זה תשתנה, אבל בינתיים היא לא, אז ככה: אני לא רואה שום חובה לא להתחתן, לא לחיות בשום סוג של זוגיות כלשהיא, לא להיות אמא, בשום קומבינציה שהיא. אני חושבת שמה שחשוב זה שכל אחת תחיה לפי מה שהיא רוצה ולפי מה שטוב לה. אני גם חושבת שמי שמונע ע"י "נו, מתי תתחתני כבר ויהיו לך ילדים?" ושזוגיות-חתונה-הורות זה חלק בלתי נפרד ולא נתון לוויכוח של החיים, לא תמיד עוצר לחשוב על זה שזה לא בעצם עסקה של הכל כלול - אפשר להתחתן ולא לעשות ילדים, אפשר להיות הורה בלי לעבור דרך החופה קודם וכו'. ולגבי הפסיכולוגית: היא באמת עזרה לי בבעיה שבגללה התחלתי את הטיפול אצלה, וכשהיא התחילה לנסות לפתור דברים שאני לא מגדירה אותם כבעיה, הפסקתי ללכת אליה.

 

[בלה קפלן]

לא כל אחד חייב לחיות בזוג

אני חושבת שמירב מיכאלי אמרה פעם שהיא לא בן אדם של זוגיות (וגם לא של ילדים) גם דבורית שרגל הצהירה זאת עד כמה שזכור לי. באופן אישי הכרתי את בעלי כשהייתי בתולה בת 21. התחתנתי בגלל אהבה גדולה בגיל 23 (וכבר לא בתולה

). אני זוכרת שכתבתי על ההזמנה "מצאתי את שאהבה נפשי". ככה הרגשתי שמצאתי את החצי השני שלי. אגב לפני שפגשתי אותו ולמרות שבאתי מבית דתי בכלל לא היה לי חשוב למצוא מישהו ואני חושבת שבדברים הללו בד"כ רק כשאין לחץ מצליחים למצוא מישהו. כיום אני נשואה עוד מעט 12 שנים. אני לא אוהבת את בעלי כפי שאהבתי אותו כשהתחתנו. אבל אני ללא ספק אוהבת אותו. אני לא אוהבת לישון איתו כי הוא קצת נוחר ולי יש שינה קלה אבל אחרי שחיים ביחד כל כך הרבה שנים אתה פשוט מתרגל לבן אדם. לדוגמא בעבודה הציעו לי לנסוע עם עובדת אחרת לסופ"ש ולמרות שזו חברה נהדרת אני מעדיפה לנסוע איתו, הוא פשוט האדם שאני מרגישה הכי נוח בחברתו.

 

[זרבובית29]

ואוו זה מדהים../images/Emo24.gif

ברור לי שכמו שאני לא רוצה ילדים יש אנשים שלא רוצים סקס ו/או זוגיות ואני נפעמת איזו דרך הם היו צריכים לעבור כדי לגלות את עצמם ולהשלים עם עצמם ואני רוצה לחבק אותך ולאחל לך שתרגישי כמה שיותר טוב עם דרכך ובחירותיך. (לא מכלילה אבל משליכה מעצמי והדרך שאני עברתי ועוברת כאישה שלא רוצה ילדים). ובעניין הכמה אנשים מעדיפים לחיות עם בעל/אישה שממררים להם את החיים כי עדיף להם לחיות ככה מאשר להיות לבד?" אז כן, זה נכון וזה אמיתי, אני אומרת את זה מתוך ניסיון אישי של אחת שהזוגיות נתנה לי רוב חיי כ"כ הרבה דברים טובים (לצד פחות טובים) ורוב חיי חשתי שהכי גרוע זה הלבד (ואכן כשנפרדתי ביוזמתי מבנזוגי הקודם לקיתי בדיכאון מג'ורי שנמשך "רק" שלושה שבועות והיה קשה מנשוא, ואני עצמי הופתעתי בגדול כמה קשה היה לי ושמחכה לי שם דיכאון נוראי). רק היום אני מתחילה לעכל שהצורך שלי בזוגיות הוא לא גזירת שמיים אבל הרבה מחיי כך חשתי. לא יודעת האם בצדק או לא ומה צריך לעשות כדי לשנות את זה. בכל מקרה כל סבל בזוגיות היה עדיף ועדיין עדיף מהדיכאון שהיה לי, שהיה אחת התקופות הקשות בחיי.

 

[החתולשליטמבל]

../images/Emo24.gif

אף פעם לא הייתי בזוגיות, וגם אף פעם לא נפרדתי מבן אדם שחייתי איתו כ"כ הרבה זמן, ככה שאני לא בטוחה שאני יכולה להבין מה שעבר עלייך, אבל אולי זה היה באמת כמו אבל, בנוסף ל"תחושה שמשהו פה לא בסדר". אחרי הכל, את נפרדת ממישהו שהיית רגילה לחיות איתו ולהיות איתו כל הזמן, ופתאום הוא איננו. וזה אולי אחד הדברים שהכי מפחידים אותי בקשר לזוגיות: האפשרות של פרידה, ועד כמה קשה זה ייפגע בי.

 

[amirsun1]

לפי מה שאת מתארת

את שייכת לקבוצה של אנשים שמוגדרים כ-"א-מיניים". מדובר באנשים שאין להם כלל רצונות מיניים. לפי מה שאני יודע, מדובר בכ-1% מאוכלוסיית העולם, שזה לא כל כך מעט. ליתר דיוק, זה בסביבות 70 מיליון בני אדם... אז את יכולה להרגיש נוח עם עצמך, כי את בחברה טובה!

 

[החתולשליטמבל]

לא ידעתי שיש לזה שם,

ולא ידעתי שזו תופעה עד כדי כך רווחת... אבל זה נשמע מאד הגיוני. אם יש אנשים שנמשכים לבני מינם, אנשים שנמשכים לכל המינים באשר הם, ועוד כל האפשרויות של העדפות מיניות שקיימות, אז למה שלא יהיו אנשים שלא נמשכים לאף אחד? אני חשבתי שאולי האי-הימשכות הזו לאף אחד (או ליתר דיוק, חוסר הרצון לעשות משהו מעבר ל"המממממ איזה חתיך/ה") זה כי לא מצאתי את ה"מכסה שיתאים לסיר שלי", אבל עם הזמן שמתי לב שלא משנה כמה מישהו היה מוצא חן בעיני, לא היה שום רצון לעשות משהו בנוגע לזה. מין זה משהו שאף פעם לא עלתה בדעתי סיבה מספיק טובה בשביל להתחיל עם זה בכלל.

 

[הרמינה 1]

לא רק שיש לזה שם, יש גם פורום בתפוז

פורום אסקסואלים - http://www.tapuz.co.il/forums2008/forumPage.aspx?forumId=1493 ואני לגמרי איתך 'במאבקך' הצודק לחיות את חייך כפי שאת מוצאת לנכון. יצא לי בזמן האחרון להריץ בראש את שלוש המילים: "מה לא ברור פה?". אם לך טוב, אם את לא מרגישה שיש לך בעיה - מי הכתיר אנשים אחרים להוכיח אותך (או כל אחד/ת אחר/ת לצורך העניין) שיש?! אני מאמינה שרק כשאדם מרגיש שהוא רוצה משהו, אבל הוא חסום/מעוכב מסיבות מסוימות - זה הרגע לנסות להבין את עצמו כדי להשתחרר. יהיו שיאמרו שאנחנו מפחיתים דיסוננסים וחיים בתודעה כוזבת כשאנחנו משכנעים את עצמנו שאנחנו באמת לא רוצים במה שהרוב רוצה, אבל 'תודעה כוזבת' היא אחד הדברים הכי מתעתעים שיש בעיניי, כי מי יכול לחתום על כך שהרוב רוצה את מה שהוא רוצה, מתוך תודעה כוזבת בפני עצמה.