פרסי אופיר ההכרזה עוד כמה ימים ,בעיקר לאור העובדה שההקרנות אליו נעשו בסטרימנג שזה בעצם וידיאו נדמה לי , אבל גם אם לא ייכנס ממש לא נורא תראו איזה מחמאות :
[URL]https://archaicinema.wordpress.com/2015/08/01/israeli-academy-2015/[/URL]בכל אופן אתם חייבים לקרוא איזהנ מחמאות אלירז מקבל בן זקן (בימוי: אפרת כורם) שלומי בן זקן, אב חד הורי מגדל את רוחי, בתו היחידה בת ה-11 מאז שנולדה בבית אמו באשקלון. משפחת בן זקן חיה בבניין על עמודים, בחלקה הדרומי של העיר, במובלעת שכבר שנים מאכלסת דורות של מהגרים בקשרי תלות אילמים של הישרדות וזהות. כמו העמודים, האנשים במובלעת עדים למתרחש סביבם ונטמעים בנוף המקום. אבל הקונפליקט בין תלות לאוטונומיה, בין היבלעות במובלעת לזהות, לא נגמר אף פעם: שלומי נאבק בעצמו ובסביבתו לשמור את בתו בחזקתו אך גם מכיר בחוסר היכולת שלו לתפקד כאב ולהעניק לבתו היחידה הזדמנות וחיים טובים. את הסרט הזה ראיתי כבר מזמן (הוא למעשה הוצג בכמה פסטיבלים בישראל ובעולם כבר לפני שנה) ואני מקווה שהעובדה שרבים ראו אותו לפני זמן רב ובתחרות האקדמיה הוא החליט לא לערוך הקרנות אלא להציע את הסרט בסטרימינג, לא תגרום לרבים לפסוח עליו, כי הוא אחד מן הסרטים הטובים ביותר בתחרות השנה (אחד היחידים יש לציין). כוחו הגדול הוא בתיאור דינמיקה בין דמויות שלא באמת יודעות להתמודד עם הרגשות שלהן או להבין את הרגשות של האחרים, כולם (אולי חוץ משלומי, הדמות הראשית) מגיבים באמוציונאליות וללא מחשבה יתרה, והסרט מיטיב לתאר את המעגל ההרסני שההתנהגות הזאת מובילה אליו, אך בלי לשפוט את הדמויות שלו ועם הבנה עמוקה שהן תוצרים של הסביבה הסוציו-אקונומית שאליה גדלו. בתוך הסביבה הלא מתפקדת הזאת, מערכת היחסים בין שלומי ובתו רוחי, בעצמם שני אנשים לא מתפקדים (שלומי הוא גבר כבוי שרוב הזמן ישן ומתחמק מעבודה ורוחי היא ילדה לא מקובלת שנקלעת לעימותים בבית הספר ובבית עם סבתה), היא הלב הפועם של הסרט, והאלמנט היחיד שמציע תקווה בו, כיוון ששלומי על אף בעיותיו והנסיונות של הרווחה לקחת את בתו ממנו, הוא אבא טוב. היתה לי רק בעיה עם סגנון הבימוי והצילום של הסרט לעתים, סגנון שמבליט את השטחים הריקים בחלל הפריים, שמסתכל על הדמויות בצורה מרוחקת ואמנותית, סגנון שלהרגשתי פגם באותנטיות שרוב הסרט מצטיין בה, ובגלל השוני שלו מהאופי המהותי של הסרט נראה קצת כמו גחמה של הבמאית. קטגוריות בולטות: ליהוק (נטע יעקב): הסרט משופע בדמויות משנה אמינות – הסבתא, אחיו של שלומי, אפילו הפדופיל השכונתי – וכולם מלוהקים בצורה מדויקת שעוזרת לבנות את העולם הריאליסטי של הסרט; שחקן ראשי (אלירז שדה): בגלל שאין לי טלויזיה אני חייב להודות שלא ממש ידעתי מי זה אלירז שדה מלבד זה שהוא כוכב ריאליטי לשעבר, וכשראיתי את ההופעה שלו בסרט הופתעתי לחלוטין. לא רק שהנוכחות הקולנועית שלו מרשימה גם כשהוא משחק אדם כבוי – הדרך שבה הוא מחזיק את עצמו, הבעות הפנים שלו, יש לו כריזמה שלא ניתן להתכחש לה (אולי זה מה שמשרת אותו בטלוויזיה) – אלא שגם הדרך שבה הוא מעצב את הדמות הזאת של שלומי היא מאוד מרובדת, משלבת בין כניעות ואפאתיות ובין חום וניסיון לעשות בסופו של דבר את הדבר הנכון. הופעה יוצאת מן הכלל בעיני.
