חלק ב:
אותו קסם מורבידי שליאנה הייתה, אותה טרגיות מופנמת שהיא עצרה בתוכה, כמו מראה של עץ ערום מעלים בלילות סתיו שרומזים על בואו של החורף, תערובת מוזרה של חום וצינה, איים להתכלות ולעזוב את העולם. דקיקה ושברירית, הביטה ליאנה בשמיים במבט עצוב. למרות שהיא לא הייתה חלק מן העולמות הגשמיים אף פעם, ביותר ממובן אחד, היא תתגעגע לשמיים התכולים, שעצרו בתוכם גשם ושמש ושלג והמון הזדמנויות לדברים חדשים, לאדמה, שגירדה מתחת לכפות רגליה והזכירה לה את ההתחלה והסוף של כל דבר, כמו תהליך בריאה שמימי שחוזר על עצמו פעם אחר פעם בכל נביטה של פרח ומוות של בן אנוש, לריח המלוח של הים ולקול ההתנפצות של הגלים חסרי התקווה על החוף, ולתחושה של המים שסוגרים אותה מכול עבר במין הרגשה כלואה שהיא אהבה. היא תתגעגע לכולם. היא תתגעגע לנפטה ופא יאי ולוריה, ולליאו ולאורלוק ולכולם, בעצם. ולמרות שהיא ידעה כל חייה בדידות מהי, ואולי משום כך, היא כעסה שכאשר הגיע הרגע בו היו לה חברים אמיתיים היא נאלצת לעזוב. 'הגשם הזה'-חשבה לי -'שוטף את האדמה ומנקה אותה מהדם שנשפך. העולם יזכה להתחלה חדשה וטהורה ויהיה נקי שוב מרשעותו של קאיטון. הפרחים ישובו לפרוח והעצים יתכסו בעלים שוב. והכל בזכותי.' ואיך שהוא, למרות הכאב, והזעם והקור ששטפו אותה בגלים, ליאנה לא הצליחה שלא להרגיש שלמה עם עצמה, שמחה, כמו אדם שהשיג את מטרת חיו, או ילד קטן שזכה לטוס לשמיים ולקטוף לו כוכב מנצנץ. "את מפחדת?" שאל אורלוק ונעץ בה את מבטו. "מלמות?"-אותו חיוך מתגרה משכבר הימים הפציע על פניה-"נראה לך?" "איך את מרגישה?" שאל אורלוק, מסרב להפסיק לאחוז בקווים העדינים שעוד חיברו אותו ללי, כמו חשמל סטטי שסירב לעזוב את האוויר באותה עקשנות עיוורת ומטופשת של הסתערות לקרב חסר סיכוי. "אה, זה בסדר, כואב לי רק שאני נושמת." היא אמרה ונעצה בו מבט מרתיע. "ציניות לא תעזור לך, את יודעת." אמר אורלוק בכעס. "אה"-גיחכה לי במרירות-"אני לא רואה איך שום דבר יעזור לי כרגע." "את יודעת מה? את פשוט שחצנית, ואנטיפתית, ומרושעת ולא אכפת לך אפילו מעצמך." "אז מה?"-שאגה לי-"ולמה לך בכלל אכפת?" היא הביטה בו בסקרנות וקימטה את שפתיה באורך ששיוה לה מראה חמוץ, כי אפילו את ערש הדווי שלה היא לא יכולה להעביר בלי להתווכח איתו. "אכפת לי כי..נו, אני אוהב אותך." אורלוק סובב את ראשו ממנה, מודה לאלים על כך ששערו ארוך מספיק כדי להסתיר את פניו, שהאדמומיות החלה פושטת בהם. "אתה מה?" שאלה לי כלא מאמינה והביטה בו בתימהון. הקור התחזק, והיא השתנקה לרגע, פיה משתעל דם, מה שהיה אפילו עוד יותר מפחיד לאורלוק שמיהר להסתובב אליה חזרה. "אני אוהב אותך." "ממתי?" שאלה, קולה רך יותר, אם מחמת הרגש ואם מחמת הכאב. "אני לא יודע, מאז שראיתי אותך, ואת נראית כמו ילדת פיות שהיו מספרים עליהן באגדות עתיקות, והשער שלך שמתבדר ברוח והיה כל כך מטאפיזי ושמימי ביחד. והצלת את החיים שלי, והייתי טיפש מכדי להבין מה אני מרגיש." "טוב, יש לך אחלה של תזמון." היא אמרה וחייכה חיוך קלוש, ומשכה אותו קרוב אליה, והיא יכולה הייתה להרגיש את פעימות ליבו החזקות, ורק לקנא, כי היא הרגישה איך כוח החיים עוזב אותה.
.
