כדי לא להשתלט יותר מדי על הפורום
אני מוסיפה את הסיכום שלי להיום לכאן. האמת, זו לא רק ה"השתלטות". זה הרבה גם שכל פעם לאחרונה שאני מסכמת עם עצמי שאני מצמצמת כאן נוכחות, קורה איזה משהו שגורם לי קצת בכפייה להיצמד לכאן, כי אחרת אשתגע יותר מהר. קודם זה היה חודש המלחמה. עכשיו הרגל. למרות שהים היה המקום בו הצלחתי להפגין את כישורי ולשבור את הכף רגל, אני נורא מתגעגעת אליו. במיוחד עכשיו שאני יכולתי לקחת את הרכב וללכת לי בשקט לצפות במים. מבאס. גם יש לי תחושה שעד שאני אמצא את עצמי שוב בחוץ ונוהגת, יגיע חורף. שלא לדבר על ראש השנה. ויום כיפור. אוי ממנו אני גם מפחדת. בכלל עד שגם הגעתי להסכם עם חברה שמעכשיו ימי שלישי בפאב שאני אוהבת וגרמתי לה גם לחבב אותו , אז גם הגיעה המלחמה ועכשיו זה. היה לה איזה רעיון שאני אלך ככה.. מקווה שהיא צחקה. אני בכל אופן,בכיתי. אז... השעות האחרונות היו לי קצת מוזרות. גם ההרגשה הפיזית לא משהו היום אבל אני מתחילה לקלוט שזה חלק ממה שהקרדיולוג אמר לי. שאני מסוג אנשים שמתרגמים מצב נפשי לסיפטומים פיזיים מעבר להתקפי החרדה שהכרתי ועודני מכירה. וזה בעצם הקוצר נשימה במנוחה שאני מרגישה. כבד לו ללב
אני מעיקה עליו... אז כרגיל, אני כותבת כדי שאולי זה ילך ממני ולא יחזור. יתיישב על השורות ולא יזוז משם. זה הולך בדיוק לדקה. ואז כשאני אשלח את ההודעה אני ארגיש הכל.חזק.ברור. אולי לא כ"כ ברור. אף דלת לא נפתחה ועדיין אני מרגישה אותן נסגרות. בלי שיקרה כלום. ואולי בגלל שלא קורה כלום. כנראה הצלחתי להדחיק רוב שעות היום בכל יום. גם מחר בטח הכל יהיה התבדחויות ורגיל ומדי פעם בלי התראה - נפילות. מזכיר משהו הא? תרגישו חופשי רק לקרוא בלי להגיב, כי אני לא בנאדם שמסוגל לספוג "קלישאות", דברי עידוד "וורדרדים" בלי שזה יעשה לי עוד יותר רע. ואת הנאומים - נראה לי שאני מכירה בע"פ. מספיק לי לדעת שקוראים את מה שכתבתי, זה כבר יחס מספיק ומספק מחברי פורום. לילה טוב בתקווה למנוחה מהמועקה הזו שתפסה עלי בעלות. נ.ב: ראיתי היום באיזה אתר שאני נעזרת בו מודעת דרושים לעורכי וידאו עבור תפוז. שלחתי (חצי) הצעת מועמדות ופתאום, רק עכשיו, קלטתי שמה יש פה בכלל לערוך שהוא לא עריכת תוכן ולא עיצוב גרפי??? לא יודעת אם לצחוק או להשתומם מעצמי שרק עכשיו "נפל האסימון".